בע"ה

ניסן תש"פ

ספירת העומר – כוונת השמות

יסוד ומלכות שבחסד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יסוד שבחסד: שדי שבאל

אהבת אמתית – הכל פנימיות

שביעי של פסח, יום קריעת ים סוף – ש"בעתיקא תליא מילתא" – ושירת הים, הוא יום היסוד שבחסד. בכוונת השמות, זהו יום שדי שבאל העולה בגימטריא "דבר אמת".

כידוע, פנימיות ספירת היסוד (שם שדי) היא אמת – היסוד, שהוא בחינת חותם ו"סיומא דגופא", הוא "חותמו של הקב"ה אמת" (היסוד נקרא גם "הדורא דגופא", סוד "והדרך צלח רכב על דבר אמת" – וכדלקמן – היינו סוד המלך הדר, יסוד א"ק, שרש האמת שמעל לשבירה ותיקון[ב]).

שדי שבאל היינו אמת שבאהבה (פנימיות היסוד שבפנימיות החסד) – אהבה אמתית, דהיינו "אהבה שאינה תלויה בדבר" (אחר, חוץ מעצם הדבר האהוב, היינו "דבר אמת"). העבודה מאהבה אמתית היא עבודה לשמה, ללא שום שמץ "לגרמיה" (וכמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה שזוהי מדרגת אברהם אבינו, "אברהם אוהבי", שעושה את האמת משום שהוא אמת ללא שום שמץ "לגרמיה"). היכולת להגיע לאהבה כזו בעולם הזה היא גילוי האצילות (שכולה אלקות) בבי"ע (העולמות התחתונים בהם מציאות של יש ודבר נפרד שבעצם טבעו שקוע בנגיעות "לגרמיה") – הגילוי שהיה בקריעת ים סוף, יום שדי שבאל. אהבת אמת ועבודה לשמה הן מצד גילוי היחידה שבנפש – "יחידה ליחדך" ותו לא מידי (והרמז: שדי במילוי, שין דלת יוד, עולה כב פעמים יחידה; אל במילוי, אלף למד, עולה ה פעמים יחידה; וביחד – אל שדי במילוי – עולים זך פעמים יחידה, 999 שבסוד "לפני אחד ['איכה ירדף אחד אלף'] מה אתה סופר").

הגילוי הזה הוא גם סוד הכח לחבר את חיצוניות הספירות לפנימיותן, שיהיה הכל פנימיות. והרמז: כאשר מוסיפים "דבר אמת" (647, שדי שבאל) לשמות הז"ת בחיצוניות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (2108), מקבלים את שמות הז"ת בפנימיות, אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות (2755)!

"אל אמת"

כיצד מתיישב עם כל הדגשת האמת ביסוד (שבחסד) הרמז הנ"ל בהתכללות ההוד שבחסד – אלהים צבאות שבאל בגימטריא "אמת לאמתו"?

כפי שראינו (החל מספירת הנצח שבחסד) ששם אל הוא שם האמונה, "אל אמונה [ואין עול]"[ג], כך שם אל הוא שם האמת – "[הוי'] אל אמת"[ד].

הדבר רמוז בציור כב אותיות האלף-בית כאשר האות א היא למעלה במקום "מילת הלשון" ומתחתיה י אותיות מ-ב עד כ כנגד עשר אצבעות הידים ולמטה מהן האות ל כנגד "מילת המעור" ולמטה ממנה י אותיות מ-מ עד ת כנגד עשר אצבעות הרגלים[ה]. הציר המרכזי בציור הוא אל ופנות המשולש הכולל הן אמת, ודוק:

א

ב ג ד ה ו      ז ח ט י כ

ל

מ נ ס ע פ      צ ק ר ש ת

והנה, שלש הספירות התחתונות שבשם אל הן, בסדר עולה, שלש מדרגות של אמת: המלכות (שבחסד, אדני שבאל) היא סוד "שפת אמת [תכון לעד]"; היסוד (שבחסד, שדי שבאל) הוא סוד האמת; ואילו ההוד (שבחסד, אלהים צבאות שבאל) הוא סוד אמת לאמתו. עלית האמת והתרכזותה בהוד היא על פי הידוע ששלש הספירות התחתונות – הוד-יסוד-מלכות – כלולות יחד בסוד "איהי בהוד", הכל בסוד העלאת מ"ן (ואילו ז הספירות שהעליונות, מכתר עד נצח, כלולות יחד ב"איהו בנצח" – "איהו" ו"איהי" נפגשים ומתחברים יחד בסוד "תרין פלגי גופא", סוד היחוד של אדם וחוה ש"דו פרצופין" נבראו[ו]). ההוד הוא "צדיק תמים" (הנאמר בנח) – צדיק-אמת שלם-תמים (תמים במדת האמת שלו), סוד "אמת לאמתו" (וכנ"ל בהוד שבחסד בסוד "אשה כי תזריע וילדה זכר" – "אשה מזרעת תחלה", "אמת מארץ תצמח").

נמצא, אם כן, שכל הנהי"ם שבחסד – "אל אמונה" ו"אל אמת" (לבחינותיה) – קשורים ותלויים זה בזה, ודוק היטב.

"אל שדי"

שדי שבאל רומז גם לשם "אל שדי", השם שנתגלה לאבות (החל מאברהם אבינו, וכמ"ש בתחלת פרשת ברית מילה – "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" – היינו יחוד הוד-תמים ויסוד-שדי כנ"ל, להיות אמת ואמת לאמתו).

אל שדי בגימטריא משה – "משה אמת ותורתו אמת" ("משה... ותורתו..." הם בסוד "ותורך נוראות ימינך", ו"מוליך לימין משה" בקריעת ים סוף של שביעי של פסח, יסוד שבחסד). והיינו מה שמשה לקח את עצמות יוסף – יסוד-אמת – עמו.

אל שדי הוא שם עולם הבריאה, אפשריות המציאות, עליו נאמר "בורא חשך" ("אל הוי' ויאר לנו", הנ"ל בתפארת שבחסד, הוא השם של עולם היצירה, "יוצר אור", ו"אל אדני", סוד אדני שבאל, מלכות שבחסד, הספירה הבאה, הוא השם של עולם העשיה כנודע, "עושה שלום ובורא את הכל"[ז]).

"דבר אמת"

הביטוי "דבר אמת" (שדי שבאל) מופיע פעמיים בתנ"ך – שני דוברי אמת, "על פי שני עדים יקום דבר [דבר אמת]" – שתיהן בתהלים: בתהלים מה "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" ובתהלים קיט (הפרק החדש של הרבי) "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטך יחלתי". הביטוי "עד מאד" רומז לשני פרקי התהלים – פרק "מאד" (מה) ופרק "עד מאד" (קיט). ה"עד [מאד]" רומז לעֵד אמת (כנ"ל שכל "דבר אמת" הוא "עד אמת").

וכמה רמזים בשני הפסוקים:

"והדרך צלח רכב על דבר אמת" עולה פסוק הכותרת של עשרת הדברות, "תורת אמת", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (יהלום לו, 1332)

הפסוק "והדרך צלח רכב על דבר אמת וגו'", נאמר על מלך המשיח (עליו נאמר "וחפץ הוי' בידו יצלח"), ורמז: "וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" עולה 1756, פעמיים משיח במילוי (מם שין יוד חית) כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (ההפרש בין 1332, חלקו הראשון של הפסוק, ל-1756, חלקו השני של הפסוק, הוא משיח בן דוד!).

"ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטך יחלתי" עולה ה"פ כב ברבוע (גוף-נשמה, ענוה-שמחה, גלות-גאולה כו').

חבור שני הפסוקים יחד עולה טוב פעמים חי ברבוע (חי פעמים אשה, נד פעמים אמונה כו'). שהוא גם משולש ח פעמים משולש טוב[ח].

"והדרך צלח רכב על דבר אמת" – חיבורי הוד ויסוד (שבחסד)

יש בפסוק "והדרך צלח וגו'" הרבה רמזים המקשרים בין ספירת ההוד (שבחסד) לספירת היסוד (שבחסד):

"והדרך" היינו "הוד והדר" (הוד ויסוד, וכמו שחותם הפסוק הקודם "הודך והדרך"). "צלח" בחינת יוסף (יסוד) "איש מצליח" (שמאמת את הבטחותיו ופתרונותיו מתקיימים באמת).

"והדרך צלח רכב" עולה אלהים צבאות, שם ההוד. "רכב" בחינת יסוד (לשון זיווג).

"וענוה צדק" עולה "אשל [אברהם]" (הוד שבחסד כנ"ל) – היינו המשכה מבינה (ענוה) להוד ועלית המלכות (צדק) להוד. "צדק" היינו הכוכב-מזל של אברהם אבינו (שמדתו חסד, שם אל), עליו נאמר "מי העיר [האיר] ממזרח צדק וגו'". "ותורך [לשון הוראה בתפארת ויסוד] נוראות ימינך" מתקשר לפסוק "על אלוה [על ידי שם אלוה, שם הימין, 'ימינך'] נורא הוד [להודות על החסד, כחו של אברהם אבינו בהשפעתו על כל עובר ושב, כנ"ל]".

כל הפסוק – "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" עולה 3088 – ד"פ הביטוי "אמת [יסוד] וענוה צדק [סוד ההוד, כנ"ל]" שהוא טז"פ השם הקדוש טפטפיה, "שם המחשבה", שמאיר בפרט בהוד וביסוד (טפטפ ביסוד היורה כחץ שתי טפות-זרע, טפטפ עולה חפץ שביסוד, ו-יה בגימטריא הוד).

מלכות שבחסד: אדני שבאל

"מעשה הצדקה" ו"עבֹדת הצדקה"

אדני שבאל (מלכות שבחסד) עולה בגימטריא צדקה-צדקה. כפי שכבר הוזכר, השם אל-אדני הוא השם הקדוש המהווה את עולם העשיה – "והיה מעשה הצדקה שלום" ("עושה שלום" בעולם העשיה). סוד הצדקה הוא להמשיך ה חסדים ל"צדק מלכותא קדישא" (ובכך להמתיק את ה"דינא [אותיות אדני] דמלכותא דינא").

ב"פ "צדקה" היינו "מעשה הצדקה" ו"עבֹדת הצדקה" – "והיה מעשה הצדקה שלום ועבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם". מבואר באגרת הקדש בתניא ש"מעשה הצדקה" הוא על פי מדת הרחמנות הטבעית-טבועה בנפש כל ישראל ואילו "עבֹדת הצדקה" היא עבודה מעל ומעבר להגבלות הטבע, "בכל מאדך" (בחינת "עד מאד" כנ"ל). על "מעשה הצדקה" נאמר "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" אבל על "עבֹדת הצדקה" נאמר "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", וכמבואר בתניא.

השם אל אדני עולה בגימטריא צו[ט] (כמבואר בכוונות) – לשון זירוז, ו"ביותר יש לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (ועד לבחינת "ובכל מאדך" כנ"ל), ודוק.

פסוקי צדקה-צדקה

יש רק פסוק אחד בכל התנ"ך שיש בו ב פעמים "צדקה" (אדני שבאל): "רֹדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". זהו הפסוק שמביא אדמו"ר הזקן באגה"ק למדת האהבה של הצדיק. "צדקה וחסד" היינו ממש אדני (צדקה) שבאל (חסד), וכן "רדף צדקה וחסד" היינו מלמטה ואילו "ימצא חיים צדקה וכבוד" הוא מלמעלה, שתי בחינות צדקה.

יש תופעה דומה, אך בשני פסוקים סמוכים: "וזֹרע צדקה שכר אמת. כן צדקה לחיים"[י]. גם על "וזֹרע צדקה שכר אמת" יש ביאור מעמיק באגרת הקדש – ה"שכר אמת" היינו האמתת מדת הצדקה, האהבה העולה מלמטה למעלה, באהבה אלקית ממש היורדת מן השמים מלמעלה למטה. והיינו כנ"ל בפסוק "רֹדף צדקה... ימצא חיים צדקה...".

השמות-הספירות הנוטים לימין והשמות-הספירות הנוטים לשמאל

לצורך המשך ההתבוננות נוסיף הקדמה כללית:

ידוע שבין הז"ת ג הספירות חסד-תפארת-נצח נוטות לימין ו-ד הספירות גבורה-הוד-יסוד-מלכות נוטות לשמאל[יא].

שלשת השמות בספירות הנוטות לימין הם גילוי של חסד ורחמים: אל, "חסד אל כל היום", היינו התפשטות האור, השפע והברכה עד אין סוף (הפך הצמצום של שם אלהים), וכן גילוי האחדות האלקית (היפך התהוות הריבוי שעל ידי שם אלהים, לשון רבים); הוי' הוא שם הרחמים וגילוי הכוונה העליונה בבריאת העולם להיות לו יתברך דירה בתחתונים; שם הוי' צבאות בנצח היינו גילוי הרחמים (הוי') המוטבעים בנבראים (צבאות), טבע המתגלה דווקא אצל ישראל, מה שהם רחמנים בני רחמנים בטבע (גם מצד הנפש החיונית שלהם), אך גם בשאר הנבראים (מצד הארת השם הוי' צבאות ב"צבא השמים", הפועלת דמיון הנברא לבורא) אפשר להבחין במדת הרחמים במקצת על כל פנים, בפרט על צאצאים (ועל דרך החסידה, עוף טמא, שעושה חסד עם חברותיה), בחינת נצח, וד"ל.

לעומתם, ד השמות שבספירות הנוטות לשמאל היינו ד מיני דין[יב]: אלהים היינו כח הצמצום הפועל ריבוי (ועד לשבירה לחלקים קטנים); אלהים צבאות היינו מדת הדין המוטבע בנבראים עצמם (בפרט בצבא הארץ), דין אלוקי שבבחינת "מדה כנגד מדה"; שדי, "שאמר לעולמו די", היינו הגבלת התפשטות הנבראים (שהוא כח אלוקי); אדני לשון אדון ("אדון עולם אשר מלך") היינו מדת הדין ומשפט, מצות המלך (תריג מצוות העולות בנין המלכות).

והנה ד השמות, אלהים אלהים צבאות שדי אדני, עולים ב"פ הוי' צבאות, שם הנצח ("נעמות בימינך נצח", כנ"ל) – רמז המחזק את הכלל (הנ"ל) של "לאכללא שמאלא בימינא", השמאל הוא בשביל לחזק את הימין! ובפרט, שם אדני, "כשם שאני נקרא", הוא בשביל שם הוי', שם הרחמים דמדת התפארת, "כשם שאני נכתב", "עזר כנגדו" ממש, ללמד שעל ידי קבלת עול מלכות שמים (סוד הדין והצמצום של שם אדני כנ"ל) ממשיכים רחמים אין סוף (הוי', דרך הנתיב של שם שדי[יג] המצמצם-מרכז את אור אין סוף, וד"ל).

ולעניננו כאן: נמצא לפי כל זה שאדני שבאל, מלכות שבחסד, היינו דינא דמלכותא לגמול חסד עם הזולת (השרש של "חסדי דוד הנאמנים" – חסד שבמלכות, אל שבאדני), והיינו סוד הרמז הנ"ל שאדני שבאל עולה צדקה צדקה (צדקה מצד הדין, המלכות, "המבזבז אל יבזבז כו'", "מעשה הצדקה", וצדקה מצד החסד הבלי-גבול, "עבודת הצדקה" של אברהם אבינו, סוד "ויטע אשל גו'" כנ"ל).