בע"ה

כ"ט אדר תש"פ – הקלטה טלפונית

סוד "אתה", "נחש הנחשת" ועבודת נחום איש גם זו

"להשכילך בינה" (5)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. המלה "אתה" בתפלה

שלשה "אתה" ב"רפאנו"

נתחיל עם משהו מתוך התפלה. בברכת "רפאנו", שהיא הברכה השמינית בתפלת שמונה עשרה, כתוב "רפאנו הוי' ונרפא הושיענו ונושע כי תהלתנו אתה והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכותינו כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל". המלה "אתה" חוזרת שלש פעמיים – פעמיים בנוסח (המלה השמינית מתחלת הברכה וכן המלה השמינית מסוף הברכה, הברכה השמינית!) ופעם שלישית בחתימת הברכה.

בכלל, כתוב בתניא שהפניה לה' לנוכח, "אתה", זו המלה הכי חזקה וטעונת גילוי אלקות לנוכח שיש בתפלה שלנו[ב]. החזרה שלה שלש פעמים ('חזקה') בברכת הרפואה, "רופא חולי עמו ישראל", ודאי משמעותית. בברכות האמצעיות אין עוד ברכה שהמלה "אתה" חוזרת שלש פעמים חוץ מהאחרונה – "שומע תפלה" – שגם בה "כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו כי אתה שומע תפלת כל פה. ברוך אתה הוי' שומע תפלה". אחר כך בברכת ההודיה – לא בברכות האמצעיות – יש גם שלש פעמים. הכי הרבה יש בברכת תחית המתים, שגם פותחת "אתה" – "אתה גבור... מחיה מתים אתה... ונאמן אתה להחיות מתים ברוך אתה הוי' מחים המתים" – ד"פ "אתה", שאין כיוצא בזה[ג].

יהודי פעמים "אתה"

בכל ברכה יש "אתה" בחתימה, ובחלק מהברכות יש עוד פעם. כל הברכות האמצעיות שהן בקשות מתחילות מ"אתה" – "אתה חונן לאדם דעת". סך הכל בכל תפלת שמונה עשרה – תשע עשרה ברכות, יחד עם ברכת "ולמלשינים" – יש לה (כפולת 7) פעמים "אתה" (כפולת 7), תיכף נסביר יותר מה זה אומר. לה ועוד אתה עולה אמת – 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה"[ד].

מה באמת הקשר? כתוב ש-אמת יוצאת מסדרה שמתחילה ב-7 – "כל השביעין חביבין"[ה], שלמות ההיקף – ואחר כך יש בה 7 במשולש, כח (בברכת "רפאנו" יש כח תבות, כאשר השורה התחתונה של המשולש, בחינת המלכות, היא החתימה כולה, "ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל"[ו]). במספר סידורי אתה עולה כח. אחר כך אותה פעולה פעם שניה – המשולש של 28 – שהוא אתה. כך נוצרה סדרה: 7 28 406 (35 ועוד 406) = 441, אמת. מכאן נלמד שיהודי אמתי הוא זה שאומר "אתה" באמת.

במלה אתה שתי סגולות:

היא עולה ז פעמים חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'"[ז]. יהודי מוצא חן בעיני ה' כאשר הוא יוצא מעצמו לגמרי ופונה אליו יתברך "אתה" (כאילו רואהו, היינו בסוד "צאינה וראינה"[ח] – 'צא אני וראה אין', כפי שפרש אדמו"ר הזקן[ט]. גם כשיהודי פונה אל החבר "אתה" מתוך אהבת ישראל אמתית הוא יוצא מעצמו לגמרי וזוכה לראות בחבר את ה"חלק אלוה ממעל ממש"[י] שבו). אין מה שמעורר רחמים ("וחנתי את אשר אחֹן ורחמתי את אשר ארחם"[יא] – מציאת חן מעוררת רחמים) יותר מהפניה "אתה", לכן המלה "אתה" חוזרת שלש פעמים בברכת "רפאנו" (ניקוד שם הוי' דברכת רפאנו הוא חולם, ניקוד התפארת שפנימיותה רחמים).

"אתה" הוא גם משולש 28. התחלנו ב-7, עשינו משולש שלו, ואז משולש של המשולש שלו. 28 ועוד 7 עולה 35, ואז בא "אתה" – כך 35 מצטרף ל"אתה" ונותנת "אמת" כנ"ל. 35 היינו י-ה במילוי יודין – יוד הי, אותיות יהודי. "חן חן לה" – לה "אתה" רומז ל-לה תבות של פרשת "ויכלו", פרשת שבת בראשית, היום שבו "ונח מצא חן בעיני הוי'", "באת שבת באת מנוחה [נח-חן] כו'"[יב]. מיהו יהודי? מי שאומר "אתה" לה' לה פעמים בתפלה. כל זה הוא הכנה ליום התפלה שלנו היום, ובכלל.

ב. נחש הנחשת ונחום איש גם זו

"הכל טוב בתכלית – רק שאינו מושג"

אם יהודי אומר לה' "אתה" באמת הוא ודאי רואה (בעין השכל שבלב) ש"הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג", כמו הביטוי באגרת שאנחנו לומדים. יש כאן עוד מלה מאד חשובה שדברנו עליה הרבה בזמן האחרון – "שאינו". אמרנו שפירוש רש"י על "אל תאכלו ממנו נא"[יג] הוא "שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון ערבי".

בספר התניא הריכוז הכי גדול של המלה "שאינו" – ששוה 367 – הוא כאן, באגרת "להשכילך בינה". בהשגחה פרטית, בהמשך האגרת יש סוגריים עם גרסה אחרת ל"שאינו יכול". רק בתוך הסוגרים, שהן הצעה של גרסה אחרת איך לקרוא את המשפט, כתוב שלש פעמים "שאינו יכול". בשאר יש ג"פ "שאינו מושג" ועוד פעם אחת "שאינו יכול" (עליהם הסוגריים). אם קוראים כל מה שמודפס בתניא כאן, בהשגחה פרטית, יש שבע פעמים המלה "שאינו"!

שוב, הביטוי העיקרי הוא "שאינו מושג". כל האגרת באה להסביר מהו הרע שאנחנו חווים בחיים שלנו, וכל הזמן חוזר שהרע הוא באמת הכי טוב – אבל "שאינו מושג". כמו שדברנו גם אתמול מה נקרא "שאינו מושג". כמה שוה "שאינו מושג"? משיח-משיח (שהוא נחש-נחש, סוד "נחש נחשת"[יד], כמו שיתבאר). שוב, יש שלש פעמים – 'חזקה' – "שאינו מושג", כאשר הביטוי העיקרי הוא "הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג". כמה שוה "הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג"? רק "הכל טוב" (שחוזר כמה פעמים) שוה עב, חסד – "חסד אל כל היום"[טו]. "הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" = 1950, כפולת שם הוי', שם הרחמים, הוי' פעמים בטחון.

סוד נחש נחשת

ישנו עוד ענין מאד חשוב הקשור לתוכן האגרת, אליו מפנים המפרשים כמה פעמים בהערות כאן – מאמר של אדמו"ר הזקן בלקו"ת על נחש הנחשת. נחש בגימטריא משיח. בפרשת חקת כתוב באותו פסוק פעם אחת "נחש הנחשת" ב-ה ופעם אחת "נחש נחשת" בלי ה[טז]. זו דוגמה עיקרית של "לשון נופל על לשון", שמשה רבינו הסיק בעצמו ולכן עשה את הנחש מנחשת, כמו איש-אשה בבראשית (כפי שמביא רש"י[יז]). אפשר לומר שאלה שתי הדוגמאות העיקרית של "לשון נופל על לשון" בתורה – איש-אשה ונחש-נחשת (רק בשני אלה רש"י אומר בפירוש שהם "לשון נופל על לשון"[יח]). ברור ש"איהו 'נחש' ואיהי 'נחשת'", זכר ונקבה לפי הדקדוק.

כמה שוה "נחש נחשת"? 116, "בראשית ברא" – "'בראשית' מאמר 'ברא' חצי מאמר"[יט], כמו שכתוב בזהר (בספרא דצניעותא) ומבואר בחסידות (והוא גם שוה כתר מלכות). "בראשית ברא" – הדבר הראשון שה' בורא הוא "נחש נחשת". מהו נחש נחשת? כאן מובא בפירושים שזהו המקור בתורה של ראית שרש הרע המדומה כטוב באמת, הכי טוב. "הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" היינו סוד נחש הנחשת – צריך לשים אותו על נס ולהסתכל בו ("והביט אל נחש הנחשת וחי").

"גם זו לטובה" ו"כל דעביד רחמנא לטב עביד"

שוב, כתוב "שאינו מושג" וכתוב ש"רצונו לחיות חיים אמתיים... אף שאינו יכול". מה הכוונה "אף שאינו יכול"? בלקוטי הגהות לתניא כותב כאן:

עיין בענין נחש נחשת [לקו"ת חקת סב, א] בענין נחום איש גם זו שבצדיקים הגדולים הי' מאיר זאת הבחי' אך בצדיקים שרק מאיר בהם בחי' כל מה דרחמנא עביד לטב היינו שיהי' זאת לטובה זה בחי' הנס.

ההגהה כאן היא על "שאינו יכול", והרי למדנו בפורים ש"שאינו" שוה "איש גם זו".

הוא מסביר שיש שתי דרגות צדיקים: יש צדיקים עם דרגת בטחון גמור, כנחום איש גם זו, שאצלו "היה מאיר זאת הבחינה" של נחש הנחשת. לכן שמנו את הרמז שלו בפרצוף רמזי ה'קורונה'[כ] בנצח – גם חיים נצחיים שמנצח את היפך החיים וגם בגלל הבטחון הגמור שלו (והא בהא תליא). אצלו הטוב הגנוז ברע המדומה כן מושג, לכן הוא כן יכול לחיות את חייו כחיים אמתיים (כאן המלים 'מושג' ו'יכול' הולכות יחד[כא]). לעומתם, יש צדיקים שמאירה בהם רק הבחינה של "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[כב] – כמו רבי עקיבא, תלמיד נחום איש גם זו. "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" היא בחינה פחותה, בלשון תרגום. "גם זו" היינו פנים, לשון הקדש, בחינת "אתה", ואילו בחינת תרגום היינו אחור.

רוב הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים"[כג] – ואפילו רבי עקיבא, אינם בדרגת נחום איש גם זו. כלומר, הצדיק בדרגה התחתונה מאמין ש"הכל טוב בתכלית – רק שאינו מושג" והוא רוצה "לחיות חיים אמתיים – אך שאינו יכול". "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" היא האמונה "שיהיה זאת לטובה", רק מאמין שיצא מזה טוב, אך כרגע נראה לו לא טוב. מי שמאמין כך – "זה בחינת הנס", בשבילו נס, גם נסיון, ונס להאמין בכך, לא מוטבע ופשוט אצלו כמו אצל נחום איש גם זו (אצלו נסים בפשיטות וטבע בהתחדשות!).

"נחום איש"

מה למדנו? שיש נחש נחשת, שהוא "בראשית ברא" – דורשים "בראשית ברא" שקודם כל צריך להיות בריא. בשביל לעבוד את ה' יתברך, לקיים את התורה בבחינת פנים, צריך להיות בריא, חזק ושמח. משה רבינו הוא בדרגה של נחום איש גם זו, לכן הוא הבין והשיג את סוד נחש נחשת – שעשה אותו מנחשת, כלומר "מיניה וביה אבא"[כד], רפואת דומה בדומה[כה]. מהי רפואת דומה בדומה? לראות שהרפואה היא בתוך המחלה – שהפנימיות של הרע היא עצם הטוב, הכי טוב.

שוב, נחש הוא משיח ו-נחשת עוד פעם משיח עם ת בסוף (לעשו היו ת אנשים[כו], אח"כ זכו והתגלגלו ב-ת אנשים של דוד[כז], ולבסוף יתגלגלו ב-ת אנשים של משיח, סוד נחשת). בפורים אמרנו ש"איש גם זו" שוה שאינו, אבל כמה שוה כל השם שלו – נחום איש גם זו? אמרנו שהדוגמה הראשונה בתורה ל"לשון נופל על לשון" – גם בחינה של "דומה בדומה" – לראות שהכל טוב, הוא נתינת השם "אשה" על ידי אדם הראשון – "כי מאיש לֻקחה זאת", "מצא אשה מצא טוב"[כח]. היו צדיקים שאצלם האשה לא היתה בגלוי טובה – כמו רבי זושא – אבל הוא היה בדרגת נחום איש גם זו לראות שהכל טוב, הכי טוב.

בכל אופן, נחום איש נוטריקון נחש, מה לגבי האותיות שבאמצע? אותיות איום. נחום איש צירוף אותיות נחש איום – נחש איום ונורא... אבל מה עוד צירוף האותיות? צירוף שמדברים עליו כל שנה דווקא בחנוכה – בדיוק אותיות חשמונאי, משיח נאו.

רמז מופלא שאיני זוכר אם פעם אמרנו – חשמונאי הוא נחום איש שהוא צירוף נחש איום. כמו שהוא איום, יש גם ה' איום ונורא – הדברים הכי איומים הם בשרש הכי טובים. איום הוא נאו, בגימטריא "אל הוי'"[כט] (שם החסד ושם הרחמים) – "אל הוי' ויאר לנו"[ל].

רמזי נחום איש גם זו

לא נגמר ב"נחום איש" (חשמונאי) – נוסף "גם זו", הכל ביחד 471, ג פעמים זקן[לא]. אתמול דברנו על שני זקנים, "הזקן זקן"[לב] – הזקן של מיכה (הזקן הפנימי, אורות) והזקן של משה[לג] (הזקן החיצני, כלים) – אבל בעצם כתוב בקבלה[לד] שיש שלשה זקנים. זקן של אריך, זקן של ז"א וגם זקן של נוקבא דז"א – של דוד המלך. שלשה סוגי שערות שסימנם אשל – "ויטע אשל"[לה] – אדום-שחור-לבן[לו]. במלכות הזקן אדום, בז"א הזקן שחור ובאריך הזקן לבן – ראשי תבות אשל.

מחזק רמז שכתבנו בהוספות לשיעור קודם על הפסוק "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה"[לז], שלפעמים אכילה-שתיה הם מלכות וז"א – אכילה במלכות ושתיה בז"א. כתוב "ויאכלו וישתו וישמינו ויתעדנו"[לח] – פסוק שהאבן עזרא מביא מנחמיה שמכאן לומד ש"עדנה" הנאמר בשרה היינו לשון ענג כמו "ויתעדנו", והסברנו שיש בו י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, "ויאכלו" במלכות, "וישתו" בז"א, "וישמינו", לשון שמונה, בחינת "רקיעא תמינאה"[לט], הענג שמתגלה באמא, עולם הבא (גוף שמן), "ויתעדנו" בחינת עדן-חכמה (בחינת אין, "והחכמה מאין"[מ]). קשור לרמז של אשל, שהוא אכילה-שתיה-לויה[מא] (או לינה), ובקבלה היינו אדום-שחור-לבן – הא"ש היינו זקן מלכות וזקן ז"א. כל הזקנים האלה הם רחמים – זקן מעורר רחמים. הגם שהשערות הם דינים, כתוב שכח השערות-הדינים הוא לכפות את הדין כנ"ל – צריך רחמים עם כח לכפות ולבטל, לכבוש, את היצר-הדינים.

נזכיר: יצאנו מכך ש"הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" היינו הוי' פעמים בטחון – והסברנו שנחום איש גם זו הוא תכלית הבטחון. רבי עקיבא, שאומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", הוא בחינת האמונה. בטחון הוא בחינת פנים, בחינת "אתה" – "חן טוב"[מב], אותיות בטחון[מג]. נחום איש גם זו – הגבור שלנו היום – עולה זקן-זקן-זקן. ב"פ זקן עולה ש-די, אבל כאן ש-די וחצי. מה משמעות המספר הזה בקבלה?

הכוונה העיקרית באריז"ל ל-471 היא מנצפך במילוי[מד]. מנצפך עולה פר[מה]. דברנו בשיעור הקודם על חמש אותיות מנצפ"ך. גם רבי לוי'ק הביא אותם, ואמר שיסורים הם מ-ם דמנצפך ויסורין הם מ-ן דמנצפך – שתי הגבורות הכי קשות ב-מנצפך. אבל ה"פ "יסורים" ו"יסורין" (ב "יסורים" ו-ג "יסורין", סוד בן בג בג) קישר לחמש גבורות, מנצפך. הגימטריא שלהם פר, אך הפלא שהוא עולה "ורב חסד"[מו] – המדה הששית ב-יג מדות הרחמים, סוד "ענני במרחב יה" (כפי שהוסבר אתמול).

המילוי הכי פשוט של צ הוא צדי, בלי ק בסוף, כמו בעולם התהו, שמתורגם צדיא[מז], ובתיקון כבר מוסיפים את ה-ק[מח], הכלים, כמו מאה ברכות – אך באורות יש רק צדי, שעולה נחום. מם נון צדי פא כף עולה נחום איש גם זו. יש לו כח להסתכל לפנימיות-המילוי של הדינים, לראות את הטוב שבתוכם, ואז להשיג את הטוב ולחיות חיים אמיתים, כשהכל נכלל ומתעלה בטוב הגנוז, כסיום האגרת.

השלמת מצנפך ל-כב אתוון דאורייתא

יש בזה עוד משהו מופלא: כשמוסיפים מנצפך סופיות לאלף-בית יש זך אותיות, אך לפני כן יש כב אותיות – "ואני אבטח בך"[מט], "בך יברך ישראל"[נ]. כתוב שאלף-בית של כב הוא זכרי ושל זך הוא נקבי – מנצפך סופיות הופכים איש לאשה. כל ה-כב אתוון עולה 1495, ה"פ 299 (23 פעמים 13). כמה חלק המילוי (בלבד) הפשוט של כל כב האותיות? 2744, 14 בחזקת 3 (והוא חשבון המלים שבין שלשת ה"אתה" בברכת רפאנו: "אתה והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכותינו כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. ברוך אתה"). ערך האותיות עצמן הוא כפולת 13 וערך חלק המילוי כפולת 7. אם כן, כל כב האותיות במילוי עולות 4239 – מספר שאני מיד רואה שמתחלק ב-9 (כי 423 מתחברים ל-9 ואז יש עוד 9) – 9 פעמים 471, נחום איש גם זו.

כמו שבצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – להיות בדרגת הצדיקים שיכולים ומשיגים את הטוב הגנוז, וממילא מגשימים אותו במציאות, צריך להיות עם שלמות של קשר עצמי לאותיות האלף-בית, אבני הבנין של כל המציאות כולה.

שוב, כב האותיות עם המילוי הן ט"פ נחום איש גם זו וה-מנצפך במילוי עוד פעם אחת נחום איש גם זו (471). כלומר, ה-מנצפך במילוי היינו המלכות-הנוקבא של כל אותיות האלף-בית. באלף-בית של זך אתוון דאורייתא כל האותיות במילוי שוות 4710, בדיוק י"פ 471, פעם אחת ב-מנצפך וכל השאר עוד ט"פ. זו מהגימטריאות הכי יסודיות שמלמדים ילדים בגן או בחיידר אצלנו. באמת דבר פלאי.

אמרנו ש-מנצפך בלי חלק המילוי שלו הוא פר, "ורב חסד". כמה שוה חלק המילוי? 471 פחות 280 – 191. מה המספר הזה אומר? חלק המילוי הוא חלק הנסתר, מה שבמילוי, והוא עולה כאן המדה התשיעית במדות הרחמים, בתיקוני דיקנא, "לאלפים". המדה השמינית היא "נֹצר חסד", עליו נאמר "אַיִן מזל לישראל"[נא], והוא מצטרף למדה התשיעית, "לאלפים", "אאלפך חכמה"[נב] ו"אאלפך בינה"[נג]. "לאלפים" שוה 191, שהוא חלק המילוי של המדה הששית, "ורב חסד" (מנצפך). כלומר, נחום איש גם זו הוא סוד "ורב חסד... לאלפים".

במדות דמיכה היינו "ותשליך במצֻלות ים כל חטֹאתם"[נד]. מי שמשיג את הטוב הגנוז במציאות – שהיא הרע המדומה (עלמא דשיקרא, שנדמה רע) – ומיישם אותו (הופך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק), הוא גם פועל "ותשליך במצלות ים כל חטאתם", את הגילוי שגם בחטא ישראל אף פעם לא חטא, כמו שכתוב באיז'ביצא[נה]. נחום איש גם זו רואה זאת. לכן העפר שלו הוא עפר של אברהם אבינו, ולא משנה מי גנב את היהלומים ושם לו את העפר – הוא עשה מצוה הכי גדולה. זו תכלית הבטחון, המבט הפנימי והעצמי על המציאות.

רמזי ג"פ "אתה"

כל זה, הנושא של היום, הוא בעצם התחלת נושא גדול – נחש הנחשת. הנחש הוא הדימוי הכי רע שיש – הביא את המות לעולם, את היפך החיים – וכשאני עושה ממנו נחש נחשת פתאום הוא נעשה מקור הרפואה. מקור הרפואה היינו מה שהתחלנו בו היום מברכת רפאנו, עם ג"פ "אתה".

נקצר היום, ורק נסיים בזה: כל "אתה" הוא ז"פ חן וג"פ "אתה" היינו כא פעמים חן, שהוא גם חצי חן פעמים מב – המספר הראשון שהוא גם כפולת חן וגם כפולת מב, שני מספרים שהם מהחלוקות העיקריות של מאה. מב הוא ג ידות, ויחד עם חן עולה מאה, וכפול חן חלקי שנים – המספר הראשון שכפולה של שניהם – הוא ג"פ אתה, 1218.

אם נחלק בצורה אחרת, ג"פ אתה עולה ו"פ ברא. אמרנו ש"נחש נחשת" בגימטריא "בראשית ברא" – ברא-שית ואחר כך ברא. איך דורשים? שבמלה "ברא" יש "שית" – ששה צירופים – החל מ"ברא" לפי הסדר. אחר כך עוד חמש מלים בפסוק, "אלהים את השמים ואת הארץ", כנגד חמשת צירופי "ברא" הבאים. שוב, ברא היינו בריא – בריא, שלם ושמח.

שלשת ה"אתה" שאנחנו אומרים עכשיו – מי שעוד לא התפלל מנחה ועכשיו יתפלל יכול לנסות לזכור כוונה זו, שאומר ג"פ "אתה" לנוכח ה' – כוללים כל ששת צירופי ברא. כל "אתה" הוא ברא-ברא, וג"פ "אתה" היינו כל צירופי ברא – סוד "בראשית", ברא-שית – היינו כל האפשרויות, מכל הכיוונים, לראות איך הכל שלם, הכל בריא. אתה בריא – אין את ההיפך בכלל. הכל טוב בתכלית.

עד כאן להיום.