צער ושמחה ביום השמיני

[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] מגלה י, ב.

[ג] ורמזי המאמר: "אמר רבי לוי [= צבאות, שם הנצח וההוד] דבר זה מסרת בידינו [עד כאן עולה 1000, סוד 'האלף לך שלמה'] דבר זה מסרת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער" עולה 91 (משולש 13, שילוב הוי'-אד') במשולש! דהיינו, לוי (שרש השמאל, גבורה, והוא שם בעל המאמר) פעמים 91!

[ד] מלכים-א ו, א. הפסוק "ויהי בשמונים שנה [וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זִו הוא החדש השני למלֹך שלמה על ישראל ויבן הבית להוי']" עוסק בבנין וחנוכת המקדש כמו ש"ויהי ביום השמיני" עוסק בבנין וחנוכת המשכן – שניהם בסוד השמונה שמעל לטבע (ראה גבורות ה' פמ"ז. תפא"י פ"ב ועוד).

[ה] בראשית כט, י.

[ו] שם א, ה.

[ז] עד סוף מלאכת היום השני (בתחלת היום השלישי) – שלימות סוד אמ"ר, כנודע (ראה זהר ח"ב קסז, א ובכ"ד) – יש ח"פ "ויהי", כמנין אברהם שמכחו "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד. וראה בראשית רבה יב, ט; פסיקתא דרב כהנא נספחים אות א; זהר ח"א צא, ב), ובזכותו יש בבריאת שמים וארץ שמחה (שממנה נלמד לכל "ויהי").

בכל מעשה בראשית יש כ"פ "ויהי" (וראה עוד בכוונות ספיה"ע ליום גבורה שבחסד השתא), בגימטריא כתר (פעמיים וחצי אברהם) – בכתר שרש הצער במו"ס בו מתלבשת גבורה דעתיק ושרש השמחה בגלגלתא, בה מתלבש חסד דעתיק. הצער נמשך ממו"ס (חכמה דאריך) לחכמה הגלויה, ובפרט לגבורה דאבא, והשמחה נמשכת מהגלגלתא לבינה ("גילוי עתיקא באמא"), ובפרט לחסד דאמא,

[ח] "ויהי ערב" צער עולה יג פעמים נא (טל פעמים טוב) ו"ויהי בקר" שמחה עולה ב"פ ז בחזקת ג ("ובחרת בחיים"). כלומר, יש כאן זוג של כפולות יג ו-ז – דווקא הצער שייך לזכר והשמחה לנקבה, כנ"ל (בהערה הקודמת) ששרש הצער בגבורה דאבא ושרש השמחה בחסד דאמא.

צער-ערב שמחה-בקר עולה יג פעמים 99, יא פעמים אל-אלהים (חסד וגבורה, בקר וערב, שמחה וצער).

[ט] תהלים ל, ו.

[י] שבת עז, ב.

[יא] בדרך כלל נאמר ש"ויהי" הוא לשון צער ו"והיה" לשון שמחה (ראה בראשית רבה מב, ג. ובכ"מ). ויהי צער והיה שמחה עולה 770, ב"פ שכינה (הממוצע בין שני האופנים) – שכינתא תתאה (מלכות, שהצער נמשך לה מגבורה דאבא, כנ"ל הערה ח, בסוד "אבא יסד ברתא"), לה שייכת תשובה תתאה (תשוב ה תתאה) מתוך מרירות וצער, ושכינתא עילאה, לה שייכת תשובה עילאה (תשוב ה עילאה) מתוך שמחה (פנימיות אמא).

[יב] וכשמצרפים ל-נדב את אביהוא הם עולים אנכי, ט ברבוע (בשמותיהם יש יחד ט אותיות).

[יג] רק חלק המילוי – הוה פעמים יום – עולה 3.5 פעמים אהרן.

[יד] שמות יט, טז.

[טו] וזה לשונו:

ויהי ביום השמיני צריך לדעת מה טעם אמר ויהי ובמסכת מגילה (י:) אמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ומקשה והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ, כתיב הכא ויהי וגו' וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר וגו', ומתרץ הא מתו נדב ואביהוא, ומקשה עוד ויהי בשמונים שנה (מ"א ו א) ויהי כאשר ראה יעקב וגו' (בראשית כט י) ויהי ערב ויהי בקר וגו', ומתרץ רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי, אינו אלא לשון צער, עד כאן.

החי יתן לבו למקשה מפסוק ויהי ביום השמיני, והעלים עין ממה שלפניו ויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד, ולהגדיל קושייתו הוסיף גם פסוק ויהי ביום השמיני, לומר כי רבים ויהי שהם לשון שמחה או אפשר שנתכוין לומר לו שאדרבה להיפך כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון שמחה, כדרך שלמד התנא ויהי ביום השמיני מויהי ערב, אם כן כל ויהי לא יגרע עינה מזה.

גם בזה לא יוכל לדחות, כי דבריו הם במן הסתם ולא במקומות שגילה הכתוב בפירוש, כי הרי התנא למד מויהי ערב וגו' אלא תגדל התמיה על המתרץ, כי מה מתרץ הרי מתו נדב ואביהוא, תירוץ זה מועיל לויהי ביום השמיני, ולא לויהי ערב ויהי בוקר, שממנו למד ויהי ביום השמיני ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה ועוד מעיקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ויהי שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו.

אכן נראה כי כוונת רבי לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר אלא אמר רב אשי שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי רבי לוי שהרי מקראות ויהי רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ויהי הוא אומר, ונתחכם להקשות מויהי ביום השמיני, כי אין הפרש בין ויהי בימי לויהי ביום, ורצה לסתור הכלל, אפילו במקום שיאמר ויהי בימי, והמתרץ תירץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ויהי בימי לויהי ביום, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפילו ויהי לבד הוא לשון צער, כי לא הוכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מויהי ביום.

ואחרי כן חזר להקשות אפילו מויהי לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ויהי בשמונים שנה לגלות על ויהי ערב, שמלבד שלא היה שם צער, היה בו שמחה והגם שמדברי הברייתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער, אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ויהי בשמונים שנה, שזה ודאי שמחה יגיד, בבנין בית המקדש, דכתיב (שה"ש ג יא) וביום שמחת לבו, וזה יגיד על ויהי כאשר ראה יעקב, ויהי ערב וגו', שאינם אלא שמחה, ואמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא כו', וכן היתה דעת המתרץ ראשון, אלא שקדם רב אשי ותירץ.

ואולי גם מתרץ ראשון, רב אשי הוא, והזכיר שמו במסקנא, או ב' סתמי דתלמוד הם, וג' דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד נמצאת אומר כי אפילו לרב אשי, ויהי ביום הוא כויהי בימי, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא, שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ויהי וגם אומרו ויהי ביום השלישי, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל, כאומרם ז"ל (שבת פח:), וזולת זה לא היה אומר ויהי ביום.

[טז] שה"ש רבה ו, ג (ובכ"ד).

[יז] ראה בארוכה במאמר ד"ה "אחרי" תרמ"ט (סה"מ עמ' רלג ואילך). ובכ"מ.

[יח] חבור היום השלישי (ג) והיום השמיני (ח) הוא סוג חג (וכשמצרפים גם את "יום אחד" דמע"ב מקבלים סדרה – 1, 3, 8 – שהיא דילוג במספרי אהבה, כנודע בסוד מילויי האותיות עד אין סוף, א-ל-ף במספר קטן).

ורמזי הביטויים: "ויהי ביום השלישי" = ג"פ רמח = "בצלמנו כדמותנו". "ויהי ביום השמיני" = ז"פ עב = ח"פ סג. חיבור שני הביטויים עולה ו"פ (דהיינו שהוא ממוצע כל תבה) יצחק (העולה ח"פ הוי'). כשמחברים גם את "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" מקבלים ויהי פעמים סג (ויהי בגימטריא אל, סוד השם הפנימי של סג – יוד הי וא הי – כנודע).

[יט] וזה לשונו:

ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה, המוזכר בכתוב, כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה, ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו.

ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא, ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש, ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאת כזאת ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה, שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני.

ביום וגו' קרא משה לאהרן וגו' - דע כי העושה דבר כזה שיתן גדולה הנודעת לו לזולתו, לו יהיה אחיו, כאשר יתחייב לעשותה לא ישלוט בנפשו עשותה בג' שלמיות הא' שיעשנה במהירות, והב' בצירוף בחינת ההדרגות שישנם בדבר, והג' עשיית הדבר בפרסום לפני רבים, והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם.

כנגד המהירות אמר ביום השמיני, פירוש בהיות הבוקר טהור לב לא עכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל ב' עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגה שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו, ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחילה יקרא לאהרן ואחרי כן לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן הג' במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל, לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו יתברך וכפה הרגשותיו.

[כ] תרגום אונקלוס על בראשית לג, כא.

[כא] ראה שמות רבה ג, יז.

[כב] שמות ד, יד.

[כג] בראשית רבה סז, ב.

[כד] תהלים קלג, א.

[כה] הוריות יב, א; תנחומא שמות כז.

[כו] ילקו"ש ישעיהו רמז ת (וראה תנחומא פינחס פי"ד).

[כז] לוח "היום יום" יט ניסן.

[כח] ראה מעין גנים ויקרא מאמר "הדילוג לגאולה" פ"ג.

[כט] אבות פ"ד מ"א.