בע"ה

כ"ה ניסן תש"פ – כפ"ח

"בכל דרכיך דעהו"

ברית יוסף שי' פריימן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יוסף וסוד השש

יוסף שלנו הוא הבן הששי של המשפחה. יוסף הצדיק הוא הששי (בסדר האושפיזין של סוכות, לאחר שלשת האבות ומשה ואהרן שכנגד חג"ת נו"ה) – הוא ספירת היסוד (הששי במדות הלב), "וצדיק יסוד עולם"[ב] (נוהגים להעלות את הצדיק ל"ששי" בקריאת התורה). יותר מזה, כתוב ש-יוסף בגימטריא שש פעמים הוי' ב"ה. גם המלה ברית (ברית מילה, תיקון היסוד) היא כפולה של שש – שש פעמים אמונה[ג].

יוסף הוא חב"דניק (יחסית אליו שאר האחים, יב השבטים, הם חג"תניקים, סוד יב גבולי אלכסון שבז"א[ד]), אז חוץ מכך שבמדות הוא ספירת היסוד השרש האמיתי שלו הוא במוחין – במוחין הוא ספירת הדעת. הדעת כוללת את כל שש המדות – היא נקראת בזהר "מפתחא דכליל שית"[ה].

ממתינים לברית המילה "עד שתעבור עליו שבת אחת"[ו] – בשבת הזו כל הנשים הצדקניות אפו חלות מפתח. מה הכוונה של חלת מפתח? על פי פשט פותחים את הקיץ, שיהיה קיץ בריא ופורה בגו"ר, אבל כתוב שמפתח בקבלה הוא ספירת הדעת שנקראת "מפתחא דכליל שית".

דעת היא גם כפולה של שש – שש פעמים דעה. הרמב"ם כותב "הלכות דעות" – הדעות שם אינן שכלים אלא מדות (כמו שבחסידות אומרים שכל ומדות), כל מדה היא דעה אצל הרמב"ם ושש פעמים דעה בגימטריא דעת כי היא כוללת את כל הדעת – "ובדעת חדרים [חדרי הלב] ימלאו כל הון יקר ונעים"[ז].

כוונת הלולב והקשר ל"דברי חיים"

בכל אופן, יוסף הוא גם יסוד (במדות) וגם דעת (במוחין). כתוב[ח] שהיסוד עולה עד הדעת להמשיך מהדעת את ה"זרעא חייא וקיימא". לכן הערך הממוצע בין הספירות דעת-יסוד הוא זרע – הברית היא אבר הזרע, אך הזרע בא מהדעת (וכן אין קישוי ביסוד על מנת להוליד אלא מדעת[ט]).

זו כוונת הלולב – אנו יוצאים מפסח וכבר אפשר לדבר על הכוונות של סוכות. הלולב הוא הגבוה מארבעת המינים ועליו מברכים. אף על פי שההדסים הם כנגד האבות והערבות הן כנגד משה ואהרן, והייתי חושב שצריך לברך על האבות, על אברהם אבינו המאמין הראשון או על משה רבינו נותן התורה, אבל לא – מברכים על יוסף, כי הוא (הלולב) הכי גבוה בין המינים. הוא עולה מהיסוד לדעת, למעלה מחסד-גבורה-תפארת כו', להמשיך משם את "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[י], כל התולדות של יעקב, כל עם ישראל, נמשכים על ידי נשמת יוסף[יא].

אם כן, יוסף הוא כנגד הדעת והוא גם בסוד הלולב שמחבר את היסוד והדעת יחד. לולב שוה חיים (רמז לזרעא חייא וקיימא שנמשך על ידי היסוד כנ"ל) – כוונה בכתבי האריז"ל[יב] שצריך לכוון כשנוטלים את הלולב. בהשגחה פרטית הברית יוצאת ביארצייט של אחד מגדולי החסידות – רבי חיים מצאנז זי"ע. היום לפני קדם – 12 ברבוע שנים, בשנת תרל"ו, כעשור אחרי הצמח-צדק (היה מקביל לו והאריך ימים כעשר שנים אחריו) – ההילולא שלו. היו לו הרבה ילדים – 15 ילדים, 8 בנים ו-7 בנות – זהו יום מסוגל להרבה ילדים. על אף שהיה רחוק מליובאוויטש – וספק אם התראה עם בן דורו הצמח-צדק – היתה ביניהם הערכה הדדית עצומה, הם פסקו ביחד בהיתר עגונה במקרה שהרעיש אז את כל אירופה, וכאשר הוא קבל מכתב מהצמח-צדק הוא התייחס אליו בחרדת קדש (הוא גם כינה אותו 'מחותני', משום שנין אדמו"ר האמצעי היה חתנו). בכל אופן, כ"ה ניסן הוא יום ההילולא שלו – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

"בכל דרכיך דעהו" – מלמטה למעלה

הארכנו קצת כדי לומר שיוסף שייך לדעת. קודם כל, שתהיה ליוסף שלנו הרבה דעת – דעת תורה, שיקול דעת. רש"י אומר[יג] – אצל בצלאל – שדעת היא רוח הקדש. חכמה היא מה שאדם למד מרבו, בינה היא מה שהוא מבין דבר מתוך דבר ודעת היא רוח הקדש. יוסף הוא דעת. פסוק חשוב של דעת, שהרבי עשה ממנו מבצע בשנים האחרונות[יד], הוא "בכל דרכיך דעהו"[טו] – שבכל דבר בעולם, גם החולין, "דרכיך" ולא דרכי תו"מ, צריך הכל להיות "חולין על טהרת הקדש", שיהודים עושים יחוד קוב"ה ושכינתיה (דעת היא יחוד) בכל דבר שעושים, במה שאוכלים, בכל דבר שבעולם.

כתוב בקבלה[טז] ש"דעהו" היינו דע ה-ו – לחבר את ה-ה ל-ו, ה-ה היא השכינה ו-ו היא קוב"ה. מתחיל דווקא מלמטה למעלה, דע ה-ו. כמו בפרשת שבוע (בחת"ת של היום), "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו"[יז] – "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[יח] ואז יש "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

משנה הליכות בכל יום

יש כמה פירושים יפים של בעל ההילולא, ה"דברי חיים", על פתיחת הפרשה. בתוך הדברים הוא אומר משהו כללי:

כתוב "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר 'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[יט] – אם הוא שונה הלכות יש לו חלק לעולם הבא, "עולם לו". הוא אומר (בשם צדיקי הדור) ש"שונה" לא רק לשנות בפה, ללמוד, אלא גם לשון שינוי, ומכיון ש"הלכות" דורשים מהמלה "הליכות" הוא אומר שצריך להיות משנה הליכות בכל יום, שכל יום צריך לשנות את כל ההליכות שלך למוטב, למעליותא. כל יום צריך לשנות לטובה את כל ההתנהגות – הליכות הן כמו התנהגות, הרגלים, לשון רגלים, נצח והוד – לטובה. אז מובטח שכבר עכשיו, ברגע הזה, הוא בן העולם הבא.

בדרך כלל כתוב שצריך לעשות מצוה חדשה כל יום. כל יום הוא לבוש, כמו שנלמד[כ] מ"ואברהם זקן בא בימים"[כא], 'בא בלבושים'. כאן יש ווארט יפה שכל יום צריך לשנות את כל ההליכות – פנים חדשות באו לכאן לגמרי. זהו הענין של ברית מילה – פנים חדשות באו לכאן. כך צריך להיות אצל כל יהודי כל יום – כאילו היום אני נימול. גם אצל אשה, ש"כמאן דמהילא דמיא"[כב], היא צריכה להוולד כל יום מחדש "כמאן דמהילא".

בעל אור החיים הקדוש – שגם נקרא חיים, ואומר ש"משיח שמו חיים"[כג] – אומר על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" כי על ידי זריעת צדקה האשה – כל יהודי הוא האשה של הקב"ה – נעשית זכר בעצמה, "איש ואיש יֻלד בה"[כד], היא יולדת את עצמה כזכר, דהיינו כמשפיע. כתוב "זֹרע צדקה שכר אמת"[כה] – השכר של מי שזורע צדקה הוא "אמת", "איהו אמת"[כו], אסמכתא לאור החיים שמי שזורע צדקה כל יום, עושה מצוות, הוא עצמו זכר. על ידי שאנחנו זורעים צדקה ומעשים טובים כל אחד נעשה זכר – נמשכת עלינו רוח של קדושה מלמעלה וכל אחד נעשה משפיע, כמו שהרבי אומר שכל יהודי הוא משפיע בעצם[כז], כל אחד הוא שליח. אין לך שינוי הליכות עולם יותר מהפיכת האשה לזכר. ה"דברי חיים" ממשיך את אותו רעיון ואומר ווארט חזק – כדי להיות זכר כל יום צריך לשנות למוטב את כל ההליכות, כל סדר היום, לעשות 'אוברול' כמו לרכב... (היינו העיסוק התמידי ב"מעשה מרכבה", תמיד להיות בטל לרוכב ולרצונו, שעשוי לשנות כיוון כל רגע).

מילה המחברת ניסן ואייר

נחזור לעיקר: "דעהו" היינו לדעת לחבר (דע) את ה תתאה ל-ו. "דעהו" בגימטריא מילה, ברית מילה שאנו עושים עכשיו. כתוב בספר יצירה שלכל חדש יש אות בה ה' ברא את החדש. הוא ברא את חדש ניסן ב-ה ואת חדש אייר ב-ו[כח]. לכן הזמן העיקרי של השנה ל"דעהו", לעשות ברית מילה, הוא בין שבת מברכין אייר – סיום ניסן – לראש חדש אייר, כי זהו הזמן שמחברים את ה-ה של ניסן ל-ו של אייר. גם השיחה המופרסמת של כ"ח ניסן היא בבחינה הזו – בתוך הימים של "דעהו", של ברית המילה, חיבור ה-ה של ניסן עם ה-ו של אייר. בימי ניסן ואייר, ימי האביב, העולם בפריחה וצמיחה (לכן מברכים "ברכת האילנות") וצריך להגיע לעבודת ה' של "בכל דרכיך דעהו" מתוך העולם – כתוב[כט] שזו גם הסבה שאומרים פרקי אבות, להנצל מהמשיכה הלא-טובה לעולם ולזכות בזמן זה ל"דרך ארץ קדמה לתורה"[ל].

שוב, מילה עולה דעהו וביחד – ב"פ מילה – עולה ניסן, חדש הגאולה. הדברי חיים כותב בתחלת הפרשה שבחדש ניסן לכל אחד מישראל יש התעוררות תשובה לקראת הגאולה, היינו חווית לידה מחדש. בחדש ניסן יהושע בן נון מל את העם שנית – יש בניסן לידה ומילה. הלידה היא האמונה של ניסן (חדש ניסן הוא חדש האמונה, המצה של חג הפסח היא מיכלא דמהימנותא[לא], וכן על פה-סח נאמר "האמנתי כי אדבר"[לב]). מילה היינו דעת, כמו שהוסבר לעיל בסוד יוסף ולפי הרמז הנ"ל שמילה עולה דעהו וביחד עולים ניסן. נמצא שניסן הוא חדש של לידה ושל מילה, כמו שהרבי נולד ונמול בניסן, וכן אביו של הרבי נולד ונמול בניסן, וכן יוסף שלנו נולד ונמול בניסן.

דעת יוסף – פקיחת עינים ושבעים לשון

[יוסף ראשי תבות סבר פנים יפות ומאירות – קשור לפרקי אבות אתמול, שכתוב "סבר פנים יפות".] בתורה, בקריאת השם יוסף, כתוב בלי ו – "יֹסף הוי' לי בן אחר"[לג] – ר"ת "סבר פנים יפות"[לד] (שהזכרנו בפרקי אבות בשבת). אחר כך גבריאל בא ולימד אותו בלילה אחד את כל שבעים הלשונות, הוסיף לו ה בנוסף ל-ו[לה], סוד "דעהו". שיוסף יהיה בקי בכל הלשונות.

ר"א אבולעפיא אומר שמשיח צריך להכיר את כל שבעים הלשון, כי צריך ללמד גם את כל הגוים – זהו יוסף. צריך הרבה דעת לשם כך. שבעים הלשונות היינו האות ע שבתוך המלה דעת – ע בתוך "אש דת למו"[לו]. הרמב"ם קורא לכל התורה "דת האמת" – דת, "אש דת למו". צריך את ה-ע כדי לתרגם את ה"דת" לכל שבעים הלשונות – ללמד לכולם. זהו החוש של יוסף.

שיוסף שלנו יהיה בקי ביורה דעה – יוסף הוא בחינת דעת, יש לו הרבה דעה להורות לעם ישראל. ע היא גם לראות בעין – ראה את דמות דיוקן אביו[לז] בעין, ב"עין השכל שבלב"[לח]. הרבי אמר לפקוח עינים – זו הוראת דעה, שיורה לכולם את הדעה איך פוקחים את העינים ורואים את המשיח, "הנה זה בא", זהו יוסף (שמו של הרבי הקודם, שהרבי אומר גם ש"נשמתו בי"[לט], וגם לא מפסיק לומר שהוא נשיא דורנו ואותו צריך לראות בא).

כאב המילה בכל יום

שיהיה הרבה מזל טוב, עד בלי די – "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[מ]. די היינו דעת-יוסף. כל יום צריך 'די' חדש. השם הקדוש של היסוד הוא שם שדי[מא], "שאמר לעולמו די"[מב]. יש "די", כח הגבול שבאין סוף, ויש "עד בלי די", כח הבלי-גבול. זהו "שונה הלכות" – שכל יום צריך לשנות לגמרי את ההליכות למוטב.

מה הקשר בין יוסף ודעת? פרק א בקהלת מסיים: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"[מג]. איך אפשר להסביר את הפסוק באופן טוב? [שהכאבים מפסיקים...] הכאב הוא עכשיו, הכאב של ברית המילה. בברית מילה יש ענין של "צערא דינוקא"[מד]. מה המצוה של התינוק כשעושים לו ברית? כתוב שהמצוה שלו היא לבכות (בבכי הוא מעורר רחמים רבים שתבוא גאולה תכף ומיד ממש). יוסף קיים זאת [בהידור...]. למה הוא בוכה? כי כואב. מי שכל יום עושה ברית מילה, משנה את עצמו לגמרי – מוסיף דעת, הדעת היא החיתוך (דעת לשון שבירה[מה], כנודע, שבקדושה היינו הכח לחתוך), ומוסיף כאב למעליותא (יוסף שלנו נולד ביום ההולדת של אבא של הרבי. מה יום ההסתלקות שלו? כ' אב – כאב. זהו המזל שלו).

[הרבי סיים את השיחה של כ"ח ניסן, שהוא בכה בה, "בשמחה ובטוב לבב" – כאב מצחיק.] כן, צריך להיות "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[מו]. כאב בגימטריא חדוה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חלת המפתח של שבת אחרי פסח – פתיחת הקיץ – רומזת ל"מפתחא דכליל שית".
• עבודת "בכל דרכיך דעהו" היא מלמטה למעלה – חיבור ("והאדם ידע") ה-ה ל-ו – בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר".
• כל יהודי יכול להיות "אשה כי תזריע וילדה זכר" – להפוך לזכר-משפיע על ידי זריעת צדקה ומעשים טובים.
• תיקון והפיכת הטבע באמת – להפוך לזכר-משפיע, "בן עולם הבא" – תלוי בשינוי כל ההליכות בכל יום, "שונה הלכות בכל יום".
• על כל יהודי להוולד מחדש ולמול את עצמו מחדש בכל יום.
• ניסן הוא תקופה של לידה ומילה.
• ימי החיבור בין ניסן (שנברא ב-ה) לאייר (שנברא ב-ו) הם ימי "בכל דרכיך דעהו".
• כח הדעת המשיחי של יוסף הוא להפיץ את "דת האמת" ב-ע לשון, לכל באי עולם, וללמד את כולנו לפקוח את העינים.
• השינוי והמילה העצמית בכל יום מחוללים כאב עליו נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" למעליותא – כאב שכולו חדוה של שינוי והתעלות.