בע"ה

אור לכ"ה ניסן תש"פ

"אין עוד" – מלמעלה עד למטה

שפת אמת מצורע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כתב השפת אמת[ב]:

בפסוק כי תבאו אל ארץ כנען כו' ונתתי נגע צרעת כו'. בשורה היא זו ע"ש במד' ובזוה"ק. דהנה איתא אשר אני מביא אתכם שמה שזה המקום הי' מקולקל ביותר. וע"ז משבחין ונתן ארצם לנחלה כל"ח שהוציא הקב"ה המקום מת"י כנען ונעשה נחלת ה' ומקום קדוש. ולכן לפי שהי' מקום טמא ביותר בכל עת שנתעלו אח"כ בנ"י היושבים שמה ולא הי' המקום ראוי לקבל זו הקדושה נצמח בו נגע לטהר את המקום. ולעקור אבנים הטמאים משם. וכן הוא גם בנפשות בנ"י כמו שמצינו בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות וגופים שלהם היו צריכין תיקון ביותר כענין שכ' אחור וקדם צרתני והקב"ה מכניס נשמה גבוה בגוף עכור כדי לתקן זה הגוף.

"כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר"[ג] – הנשמות הגבוהות ביותר יורדות לגופים העכורים ביותר, כאשר לפי ערך ה"קדם" (מעלת הנשמה) כך פחיתות ה"אחור" (עכירות הגוף). גם ביחס לזולת, ידועים דברי רבי פינחס מקוריץ[ד] ש"צדיק גמור אוהב רשע גמור" – זהו עיקר תיקונו ("זה לעֻמת זה"[ה] למעליותא). לכן, כפי שיש שבח ובשורה בנגעי הבתים, המטהרים את קליפות כנען וחושפים את האוצרות שבארץ[ו], כך גם נגעי אדם באים לזכך ולתקן את גופו ולחשוף את מעלות נשמתו (ולכן הנגעים היו מצויים דווקא בדורות הראשונים, בעלי הנשמות הגבוהות, ואינם מצויים בזמננו[ז]).

ירידת הנשמה הגבוהה ביותר לקיים את שליחותה במקום העכור ביותר היא העדות שלנו על הקב"ה, שהרי כדי להיות עד על משהו צריך להגיע עד אותו מקום – הנשמה היורדת מהמקום העליון ביותר ("למעלה מעלה עד אין קץ"[ח]) מעידה על מציאות ה' בעליונים והנשמה העולה אחרי קיום שליחותו מהמקום הנמוך ביותר ("למטה מטה עד אין תכלית) מעידה על מציאותו ושליטתו גם בתחתונים, עד ש"לית אתר פנוי מיניה" (וגם כשבעונותינו מסתלקת השכינה מהתחתונים, עדיין ה' שוכן בהם באתכסיא, ועבודתנו אז היא רק בבחינת 'העלם וגילוי' ולא 'עצם והתפשטות'). כפי שממשיך השפת אמת:

כי בנ"י הם עדים על הקב"ה כמ"ש אתם עדי. וכמו שמעידין בעוה"ז על הקב"ה מאחר שהנשמה באה מלמעלה מעידית על קדושת הקב"ה למעלה בעולמות עליונים. כמו כן כשחוזרת מתוקנת למעלה מעידית על הקב"ה ששליט בכל עולמות השפלים מה שמלאכי מרומים א"י להבין איך הקב"ה נמצא בעולמות שפלים כאלה והנשמה מעידית ע"ז וכפי עבודתה בעוה"ז כך היא עד כמ"ש במ"א שאין העדות דוקא בפה רק האדם עד הוא על הבורא שהוא אחד בשמים ממעל ובארץ מתחת כמ"ש אתה הראת לדעת כו'.

יתר על כן, אין זו עדות בלבד – כשאנחנו יורדים מהמקום הגבוה ביותר אנו מקיימים מצות "והלכת בדרכיו"[ט], וכשם שהוא יתברך שוכן בתחתונים שבאין ערוך אליו לגמרי כך גם אנו. כלומר, העדות שלנו על ה' היא בעצם הגילוי-המימוש בקרבנו של "אל דעות הוי'"[י] – חיבור דעת עליון המביטה ממעלה למטה (לה זכינו גם בגוף, ב"אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[יא]) עם דעת תחתון המביטה ממטה למעלה (בכח עבודתו, "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[יב]). זהו ה"רצוא ושוב"[יג] של עצם הנשמה – "גאט איז אלץ [ה' הוא הכל, מעלה מעלה עד אין קץ], אלץ איז גאט [הכל הוא ה', מטה מטה עד אין תכלית]"[יד].