רפואת המצורע / אור החיים מצורע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן"[א]. "זאת" בא למעט ו"תורת" בא לרבות, ודרשו בתורת כהנים: "זאת" למעט במה (קרבנות מצורע הם רק במקדש) ו"תורת" לרבות טהרת מצורע בזמן הזה (טומאתו וטהרתו בתגלחת וציפורים נוהגים גם בזמן הזה, אלא שלמעשה הדבר לא נוהג כיום כיון שצריך כהן מיוחס[ב]). ועוד דרשו: "תורת" לרבות שחיטת צפרים והזיית דם צפרים ותגלחתו שיהיו דוקא ביום ("ביום טהרתו") ו"זאת" למעט לקיחת צפרים ושילוח צפרים וכו' שאינן דוקא ביום. ומפרש אור החיים ש"זאת" מתייחס הן ל"תורת המצורע", הקרבנות שיהיו רק במקדש, והן ל"יום", זמן הטהרה.

למעשה, הכל קשור לזמן: ריבוי הטהרה בזמן הזה, מיעוט הקרבנות בזמן החורבן, שחיטת צפרים רק ביום ולקיחת ציפורים גם בלילה – תקון ממד הזמן, ה"שנה" (מתוך "עולם שנה נפש" בספר יצירה. ומה שבפועל אין נוהגים כיום דיני צרעת בגלל כהן מיוחס, היינו שהזמן תלוי בנפש).

רפואה בתשובה ושמחה

חז"ל דרשו "תורת המצורע" – "תורתו של מוציא שם רע", ופירש אור החיים שהדבר רמוז דוקא כאן כדי לתת טעם על הבאת הצפרים "המצפצפים דוגמתו". ועוד מפרש, שלפי הטבע הצרעת מתהווה מ"עפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה" וזה נעשה ע"י "עצבון וצרת הלב וששמון השכל", ולכן הרפואה בדרך הטבע היא בדברים המשמחים ומרחיבים את הלב. אבל הציווי במצורע הוא להיפך, לשבת בדד ובגדיו פרומים וכו' – וכאשר ינהג האדם בדרך זו, יעשה תשובה, וירפא מצרעתו, זו ההוכחה שהנגע אינו "כמקרה הטבעי" אלא בא על לשון הרע.

בדרך כלל רפואה אכן תלויה בשמחה, כמו ההוראה בזמן מגפה "לבקש רחמים בשמחה" (דבר הנוגע לימינו כאשר אנשים רבים צריכים לשבת "בדד" אך עליהם להתחזק בשמחה!) – ואז "אני הוי' רפאך" ראשי תבות אִיָר, בחדש איר יש אמנם דיני צער של ימי ספירת העומר אך בפנימיות צריך להיות בשמחה (אותיות מחשבה, שייך ל'חוש העיון' של איר). עיקר רפואת-טהרת המצורע תלויה ב"בדד ישב" (= 2 פעמים איני יודע, סוד שם קסא, סוד שער הנו"ן שממנו הרפואה לחולה = מט. בדד ישב כל תבה בהכאת אותיות = 6032= הוי' פעמים עב-סג-מה-בן!). באמת, גם המצורע שעליו לנהוג בפרטי המעשים בדרך של היפך השמחה, צריך לשמוח בפנימיות במה שהוא עושה תשובה וזוכה לרפואה (רפואת 'דומה בדומה', ראה ברמז לפרשה), ואז "ולבבו יבין ושב ורפא לו".

"והובא אל הכהן" – מפרש אור החיים שיובא בעל כרחו, שיחייבוהו בית דין או הכהן לבוא להטהר. והוא סוד "בעל כרחך אתה נוצר וגו'" בפרקי אבות (חמש "בעל כרחך" כנגד נרנח"י).