בע"ה

אור לכ"ה ניסן תש"פ

הבדלה לצורך המתקה

שפת אמת תזריע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שבירה ודבקות בדעת

המדרש[ב] דורש על ברית המילה, בתחלת הפרשה, את הפסוק "אשא דעי למרחוק"[ג] ומסביר שיש בו גם שירה, "שבחן של צדיקים", וגם שבר, "מפלתן של רשעים". על יסוד דבריו מאריך השפת אמת[ד] כי בעם ישראל בכלל ובכל יהודי בפרט נדרשת גם הבדלה מהקליפות (הסרת הערלה והדגשת היחוד היהודי, "מי יתן טהור מטמא"[ה]) וגם עליה לקדושה ודבקות בה ("מי יעלה לנו השמימה"[ו]) – הכל מכח הדעת והבינה ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[ז]).

שתי הבחינות הן "תרין עטרין שבדעת" – "שבחן של צדיקים" מצד עטרא דחסדים (דעת לשון דבקות) ו"מפלתן של רשעים" מצד עטרא דגבורות (דעת לשון שבירה[ח]). התהליך הזה מתחולל גם בכל שבת (בה נאמר "לדעת כי אני הוי' מקדשכם"[ט]) – הבדלה מהקליפות ב"שמור"[י] ודבקות בדעת דקדושה ב"זכור"[יא].

הכנעה-הבדלה-המתקה אצל אברהם אבינו

הראשון בו התקיים התהליך הזה הוא אברהם אבינו, שנבדל מן האומות – "אחד היה אברהם"[יב], "אברם העברי"[יג] ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"[יד] – ונדבק בה'. אך דווקא בו ניכר כי תכלית ההבדלה היא ההמתקה – לקרוא בשם ה' ולקרב אליו את כל באי עולם, בדיוק כפי שה' קרב אותו אליו. אברהם אמנם עובר לעברו האחר של הנהר, אך מציב את עצמו כגשר (בסוד עב גשרין, גשרים של חסד, מדת אברהם).

כדי לנהוג תמיד בעין יפה בזולת ולא להחזיק טובה לעצמו – אלא לשתף את כולם בקירובו לה' ולעשות נפשות לה' גם בחרן[טו], "מקום חרון אף של מקום בעולם" – צריך אברהם להזדהות עם הרחוקים מתוך ההכנעה, הבולטת באמירתו "ואנכי עפר ואפר"[טז]. מכח ההכנעה גם ההבדלה היא לצורך המתקה.

שני צדדי הדעת-ההבדלה הם גופא צד החבור להכנעה וצד החבור להמתקה – ההבדלה מהקליפות תוך שבירת הרע והשפלתו נובעת מהכנעה והכרת הרע שבי, המכריחה מילה-הבדלה כואבת, והדבקות בקדושה היא כבר חיבור להמתקה, שאחרי התעצמות עמה יהיה אפשר להפיצה לכל.

מאברהם אבינו הראשון צריך ללמוד כל עם ישראל: עלינו להיות נבדלים, "הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב [לשון חשבון ושבח, כשתי הגרסאות במדרש]"[יז], ואף על פי כן לקרב את כל העולם לעבר הנהר שלנו – להפוך מעברים, הנבדלים מכל העולם, ליהודים ממותקים המפיצים את הכפירה בעבודה זרה ואת ההודאה בא-ל אמת לעולם כולו ("ורבים מעמי הארץ מתיהדים"[יח]).

החזרה לגן עדן בשבת

בקטע הבא כותב השפת אמת:

בפסוק אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. ע"פ המד' אחור וקדם צרתני. כי נשמה חלק אלקי ממעל והיא בחי' קדם שקדמה לעולם. ולכן כ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם כו' האדם כו'. ובאמת באדם הראשון כן הי' שנברא באחרונה אחור לכל המעשים ומיד הניחהו בג"ע מקדם.

הנשמה, "חלק הוי' עמו", קודמת לשם אלקים דמעשה בראשית (ממנו נברא הגוף-האחור). העולם נברא בשם אלקים, ה"אחור" מופיע קודם, אך ברגע שמופיע שם הוי' הוא מוקדם לשם אלקים בשם מלא "הוי' אלהים" (כדרשת חז"ל שה' שתף את מדת הרחמים ולא עוד אלא שהקדימה.

אמנם, אחרי החטא הופך ה"אור" של האדם ל"עור" אטום – ערלה חוצצת ומסתירה, "משכא דחויא" שבו יכולים להופיע גם הנגעים (שמגדילים את האטימות והסגירות, כתרגום צרעת "סגירו"):

ואחר החטא כ' ויעש כו' כתנות עור. ואיתא בתורתו של ר"מ כ' אור. דמקודם הי' כתנות אור ממש. ואח"כ נעשה לו מלבוש חיצון אשר א"י האור להתגלות רק באמצעות כתנות העור הגשמיי. וצריכין עתה לתקן זה העור לזכות לאור הנפש שמבפנים. ואאע"ה זכה לברית מילה אז נפתח פתח בזה העור כמ"ש ואחר עורי נקפו זאת. וכל הצרעת וסגירו היא בזה העור.

אכן, בשבת יש חזרה לגן עדן ממנו גורש האדם בחטאו – הנגע מתהפך לענג שבת ושוב מתגלים עדן-נהר-גן:

ולכן איתא כי נגע היפוך ענג שבת דהיא בחי' "עדן "נהר "גן שבשבת נפתח הפתח והיא נחלה בלי מצרים. שמכל אלה יש רמז בנפש האדם ולכן הושם בגן. וישם שם שסידר כל האדם כפי מעשה הגן. והם הג' היום וג' סעודות שבשבת קודש שהם מול הג' מדרגות הנ"ל. וכתי' וקראת לשבת ענג שצריך איש ישראל לקרוא ולעורר ג' בחי' הנ"ל בכח השבת. ומול אלו הג' פתיחות שערים. יש ג' סגירות שאת ספחת בהרת. וכן בפתח הברית מילה יש ג' מילה פריעה ואטופי דדמא.

הממוצע של עדן-נהר-גן – המכוונים כנגד חכמה (עדן)-בינה (נהר)-מלכות (גן) או חכמה (עדן)-בינה (גן, ה"מקום בינה" של גילוי אור העדן, "החכמה מאין תמצא")-דעת (נהר, דעת עליון המחברת חו"ב, ממשיכה נהרה-אור מהחכמה כשפע, שפעת מי נהר, לבינה) – הוא קדם[יט], הכתר שהוא מקורם, והם משקפים-מבטאים בעולם את האין שלמעלה ממנו (ג"פ "היום", מהם נלמדות שלש הסעודות, הם ג"פ אין, כנודע מר"א אבולעפיא).

שבת עדן נהר גן עולים ג"פ חשמל (המופיע שלש פעמים במעשה מרכבה), ג"פ מלבוש שהוא-הוא סוד "כתנות אור" שיש להחזיר. כשמצרפים לכך גם את שלשת מושגי הצרעת המסתירים, שאת ספחת בהרת, וגם את שלשת התיקונים שבברית המילה, מילה פריעה מציצה, מקבלים ג"פ 1225, יהודי ברבוע, שהוא-הוא מט במשולש, סוד ספירת העומר.