חיפוש בתוכן האתר

מנשים למדניות לנשים לומדות - המהפכה השלישית מאמר 13 הדפסה דוא

המהפכה השלישית

מנשים למדניות לנשים לומדות

בשנים האחרונות, הרב גינזבורג מלמד על ארבע 'מהפכות' גדולות בהלכות תלמוד תורה: כתיבת התורה שבעל פה, נטילת שכר על לימוד תורה, לימוד תורה לנשים ולימוד תורה לאומות העולם, כאשר היום אנו נמצאים בעיצומה של המהפכה השלישית ובראשיתה של המהפכה הרביעית.

בתנ"ך ובחז"ל, התפקיד של מורי התורה היה בעיקר בידי גברים: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"[א] והמשך מסירת התורה לדורות מרב לתלמיד, המנויים בהקדמת הרמב"ם לי"ד החזקה, כולם גברים. אולם בתנ"ך יש מקום חשוב מאד לנשים, גם כמנהיגות ומלמדות, למשל: עם האבות בספר בראשית יש את האמהות, ואצל שרה ורבקה מודגש שלפעמים דעתן מכריעה וגוברת על דעת הגברים (כדברי ה' לאברהם "שמע בקֹלה"[ב]). "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל... שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר"[ג], ולעתיד לבוא נאמר "ונבאו בניכם ובנותיכם"[ד] (בהקשר זה יש להביא את דברי חז"ל "בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה... הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו"[ה]).

ביציאת מצרים, יחד עם משה ואהרן נמצאת מרים הנביאה, "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים"[ו]. "בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"[ז], וכן בכל הדורות עד הגאולה העתידה הכל "בשכר נשים צדקניות"[ח]. הנשים "קבלו את התורה תחילה"[ט], לא חטאו בעגל, התנדבו ראשונה למשכן ולא חטאו במרגלים, ועוד ועוד מעלות. חמש בנות צלפחד מצוינות לשבח, "חכמניות, דרשניות, צדקניות"[י], וכן "הנשים הצובאות" שנדבו למלאכת המשכן[יא].

בתקופת השופטים, מיוחדת דבורה הנביאה "שופטה את ישראל"[יב] (או שעסקה במשפט ממש, כיון "שקיבלוה עליהם" או שהיתה "מלמדת להם הדינים" ומנהיגה את העם[יג]), ויש שמונים אותה בשלשלת מקבלי התורה[יד]. ואחריה חולדה הנביאה "והיא יושבת בירושלם במשנֶה"[טו]. וכן מצוינות האשה החכמה מתקוע[טז], האשה החכמה מאבל[יז], והאשה השונמית[יח].

מקום מיוחד תופסות הנשים שהתגיירו: בתיה בת פרעה, רחב ורות.

חז"ל הזכירו את מיכל בת שאול שהיתה מניחה תפילין[יט], ואת אשתו של יונה הנביא שהיתה עולה לרגל[כ] ולא מיחו בהן חכמים[כא]. דורו של המלך חזקיהו מצוין לשבח בידיעת התורה-ההלכה של נשים כגברים, "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה"[כב]. והנה דורו של חזקיהו הוא 'משיחי', "בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח"[כג], ומכאן שלקראת משיח תרבה הדעת בקרב הנשים שתהיינה בגדר "אשה משכלת". הבקיאות המיוחדת היתה בסדר טהרות הנקרא "דעת"[כד], זו עיקר "דעת תורה" ואז ישנו "דור דעה" הראוי לגאולה.

בקרב התנאים והאמוראים, יש דבר הלכה (יחד עם עוד דברי חכמה) מברוריה אשת רבי מאיר[כה]. מלבדה, יש עוד נשים ידועות לשבח, בחכמתן ובמעשיהן, כמו אימא שלום אשת רבי אליעזר[כו] (ויש עוד הלכות שנמסרו על ידי נשים אבל נראה שזהו בתורת עדות[כז]), ואפילו "שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים"[כח].

בכלל, תפקידי הנהגה בישראל מסורים יותר לגברים ואילו האשה "כל כבודה בת מלך פנימה"[כט] (כדברי הרמב"ם "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש"[ל], וכן הכרעת הפוסקים שאשה פסולה לדון[לא]). אך מעיקר הדין אשה יכולה להורות הלכה בדבר שהיא יודעת ("אע"פ דאשה פסולה לדון, מכל מקום אשה חכמה יכולה להורות הוראה"[לב]), ועוד כתבו אחרונים שבהכרעת הלכה אחרי רוב החכמים (בדבר שאינו תלוי בבית דין) יש להתחשב במדה שוה גם בדעת "נשים חכמניות"[לג].

נשים מלומדות בהמשך הדורות

בהמשך הדורות יש עדויות רבות על נשים מלומדות וחכמות, מלמדות ומנהיגות, מחברות ספרים ותפילות, כלשון הרבי "מצינו בדברי ימי ישראל שכמה וכמה נשים צדקניות היו בקיאות ולמדניות גדולות בתורה שבע"פ, החל מזמן התנאים וכן בדורות שלאחר זה". נזכיר דוגמאות בולטות במשך הדורות (ונבקש מהקוראים להוסיף לנו מקורות)[לד]:

  • בתו של רב ניסים גאון, שהיתה אשת רבי יהוסף הנגיד (בנו של רבי שמואל הנגיד) היתה "בעלת תורה ויראת שמים"[לה].
  • אשתו של דונש בן לברט היתה משוררת ולמדנית[לו].
  • מרת בילא, אחותם של רבי אליהו הזקן ורבי יצחק בר מנחם, הנהיגה את הנשים לחצוץ שיניהם לפני טבילה[לז].
  • במשפחתו של רש"י היו נשים חכמות ויודעות הלכה, שהעידו על כמה הלכות[לח], וכן זקנו של המהרש"ל מספר על משפחתו מגזע רש"י ועל "הרבנית מרת מרים" ש"תפסה ישיבה כמה ימים ושנים וישבה באוהל וילון לפניה ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים"[לט].
  • בתו של רבי שמואל בן עלי, שהיה ראש ישיבה בבגדד בזמן הרמב"ם, היתה "בקיאה בקריאה [היינו תנ"ך] ובתלמוד והיא למדה הקריאה לבחורים. והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד והתלמידים למטה ואינם רואים אותה"[מ].
  • מרת דולצא, אשתו של רבי אליעזר מוורמייזא בעל הרוקח, הצטיינה ביראת שמים ובידיעת התורה[מא].
  • התשב"ץ[מב] מביא תירוץ בשם "רבנית אחת", ומשבח אותו.
  • בין מעתיקי כתבי-היד יש כמה וכמה נשים חשובות שעשו מלאכה גדולה[מג].
  • דוד הראובני מספר על נשים למדניות ומלמדות שראה באיטליה. ובספר תולדות גדולי ישראל באיטליה מספר המחבר (ר' מרדכי שמואל גירונדי) על זקנתו שהיתה חכמה גדולה בתורה "ובבחרותה נשאה ונתנה בארבע אמות של הלכה עם רבני הדור והיו תמהים על חריפותה"[מד].
  • אשתו של בעל תרומת הדשן, שונדליין, חתמה על תשובה שכתבה בשמו[מה]. ועוד מספר תלמידו של תרומת הדשן: "זכורני שכלתו [של תרומת הדשן] רעדיל ז"ל לומדה לפני זקן אחד ששמו ר' יודיל סופר ז"ל בבית הגאון זצ"ל, במקום שרוב בני הבית הולכים שם ואותו זקן הוה נשוי"[מו]. עוד מתלמידי תרומת הדשן היה רבי פנחס שמעידים שאשת נעוריו "היתה חכמה וחסידה מאד. והוא ורבים היו צריכים לה מרוב חכמתה"[מז].
  • על מרת בילה, אשתו של רבי יהושע ולק כץ בעל הדרישה והסמ"ע, מספר בנה (בהקדמתו לדרישה ופרישה יורה דעה) שהיתה מרבה בתעניות, היתה נכנסת ראשונה לבית הכנסת ויוצאת אחרונה, "ואחר התפלה לא שם נפשה לשום דבר בטלה, רק מחיל אל חיל עוסקת בתורה פרשת של ימי השבוע עם פירש"י ושאר מפרשים כידוע לכל תלמיד אבי מורי ורבי ז"ל מאוכלי שולחנו שתמיד אשר היו פוטרין השולחן בדברי תורה היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן הדברי תורה, ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטופנה שפתותיה, ובפרט בדיני נשים ובהלכות נדה היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי הוראה" (ואחרי פטירת בעלה עלתה לא"י וחלקו לה כבוד ונקברה ליד קבר זכריה). ומזכיר שם דינים שחדשה להלכה בהדלקת נרות יום טוב, וגדולי הפוסקים נשאו ונתנו בחידוש זה[מח].
  • רבי אהרן ברכיה ממודינא (נפטר בשנת שצ"ט) כותב בהקדמת ספרו מעבר יבוק על זקנתו מרת בת שבע "חייב אני לה מורא וכבוד כאב ואם וגם רב, שבדרך חכמה הורתני".
  • בספר 'חיים שנים' לרבי חיים שלמה טארסה[מט] מובאת שאלה בדיני ירושה, השואלת בשם מירקאדה מאריכה בצדדי השאלה תוך בקיאות ועיון מופלג בהלכה, והרב המשיב פותח "ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת האשה הכבודה והצנועה וקראים לה חכמה מירקאדה... פיה פתחה בחכמה ופשטה ידה בספרן של ראשונים ואת אחרונים להפך בזכות עצמה".
  • על אשת הט"ז, בת הב"ח, מסופר שהיתה מבינה בלימודים ובקיאה בתנ"ך ואף תירצה קושיא שהשמיעה אביה בישיבתו.
  • אסנת בת רבי שמואל בראזני ואשת רבי יעקב מזרחי, היתה מפורסמת בצדקותה ובלמדנותה עד שכונתה ע"י בני דורה "אסנת התנאית". לאחר פטירת בעלה היא אף עמדה בראשות ישיבה, והשתמרו ממנה פיוטים ומכתבים המעידים על גדלותה[נ].
  • בהקדמת שו"ת חות יאיר כתב המחבר טעם קריאת ספרו בשם זה: "להיות למזכרת טוב לזקינתי החסידה מרת חוה זצ"ל אם אבי הגאון מוהר"ר שמשון זצ"ל כי ראויה היא לכך... והן מצד לימודה שהיתה יחידה במינה בדורה בתורה ונהירנא שהיה לה מדרש רבה בלי פירוש ולמדה בה על פי השגתה ושכלה, ובמקומות רבים השיגה על הרב מתנות כהונה ופירשה באופן אחר שכל השומע יבחין שהדין עמה. ואיזה דברים מהם כתבתי בכרכים משמה, וכן עשתה בפירוש מחזורים וסליחות ובפי' רש"י בחומש ועשרים וארבע ובתרגומים וספרים החיצוניים וכמה פעמים שנתחבטו בדבר גדולי הדור ובאה היא והושיטה בקנה" (וראה שם שהשל"ה ביקש לשאת אותה לאשה).
  • רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, היה דורש בפני נשים. ועל אשתו פאצויינה מסופר שהיתה מניחה תפילין ומתעטפת בטלית[נא].
  • בזמנו של רבי יהודה עייאש (נפטר בשנת תק"כ) היתה באלג'יר בתולה אחת "חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה". מהר"י עייאש ניסה לשכנע אותה שתינשא, אך היא ניצחה אותו בדבריה שרוצה להיות כבן עזאי ונפשה חשקה בתורה, ולימים זכותה הגנה על כל העיר[נב].
  • החיד"א (בספר מסעותיו מעגל טוב) מספר על אשתו של רבי שאול מאמשטרדם שאשתו "חכמה וצנועה מאד ונותנת מליצה [כותבת שירים]". עוד מספר החיד"א שבהיותו אצל הפני יהושע התערבה אשתו בשיחה ו"פיה פתחה בחכמה".
  • הרבנית מרת קריינדל אשת רבי יוסף שטינהרט אב"ד פיורדא (נפטר בשנת תקל"ו), היתה ידועה בחכמתה. בעלה מביא דברי תורה משמה[נג] וכותב עליה "זוגתי היקרה, אשת חיל עטרת בעלה הישרה, המשכלת ומלומדת מרת קרינדיל תחי'". וכן אחיה רבי ישעיה ברלין מביא דברי תורה בשמה וכותב עליה "אחותי המפורסמת בכל קצוי ארץ", וכן החתם-סופר הביא דברי תורה ממנה[נד].
  • בספר אפי זוטרי לרבי יעקב פארדו[נה] כתב: "כבר נתפשט המנהג שהנשים מלמדות לתינוקות בין זכרים בין נקבות".
  • אמו של רבי עקיבא איגר היתה "צדיקה ומלומדה כגברא"[נו].
  • הרבנית שרה-רבקה-רחל-לאה הורביץ, בתו של רבי יעקב יוקל (נפטר בשנת תקט"ו) ואחותו של רבי איציקל מהמבורג, היתה ידועה בלמדנותה, חברה תחינות ומובאים ממנה דברי תורה בכמה ספרים[נז]. תלמידו של אביה מעיד עליה שפירשה לו סוגיה בגמרא שהתקשה בה[נח]. ומסופר שפעם הזדמנה עם הרבנית דינה, אשת רבי שאול מהאג, ופלפלו שתיהן בחכמה, והיה שם רבי צבי הירש אב"ד ברלין שהתפעל, ושאל אותן מה בנוגע למלתא דבדיחותא לפני הלימוד, ואמרה הרבנית הנ"ל שכיון שנשים אינן מצוות בלימוד תורה אין חשש לאחיזת הסט"א ולכן אין צריך להקדים דברים בטלים[נט]... גם נכדתה הרבנית בילא היתה ידועה בלמדנות ומובאים דברי תורה ממנה[ס].
  • הרבה תפלות ותחנות חוברו בידי נשים, בעיקר באידיש, כמה מהן נדפסו בסידור 'קרבן מנחה'. מתוכן: 'תחנה אמהות', 'צרור החיים'; 'תחנה פון ראש חודש' ו'תחנה מודה אני' מאת הרבנית שרה רבקה רחל לאה הנ"ל[סא]; 'תחנה אמהות פון ראש חודש אלול', מאת הרבנית סעריל בת רבי יעקב סגל מדובנא; 'שערי דמעות' מאת הרבנית חנה נכדת הצדיק רבי ברוך מחברון (ארבע אלה נדפסו מחדש בתרגום לעברית בספר עתרת רבקה, ירושלים תשנ"ב). שרה בת טובים (בת רבי מרדכי מסטאנוב) חברה תחינות בשם 'שלשה שערים' ו'שער היחוד על עולמות'. הרבנית אידיל בת רבי ישעיה מנחם מענדל מפראג חברה סליחות לתחלואי ילדים ונקראה בהקדמה "הרבנית החכמנית הדרשנית הגבירה החסידה"[סב].
  • ועוד נשים: בתו של רבי שלום שבזי מתימן, שמעא, היתה בעצמה משוררת. פריחא בת רבי אברהם היתה רבנית ומשוררת במרוקו. רבקה טיקטינר (נפטרה בשנת שס"ה) היתה דרשנית וחברה ספר מוסר באידיש בשם "מינקת רבקה" (נדפס שוב בספר עתרת רבקה), כן תרגמה לאידיש את ספר חובת הלבבות, וחברה שיר לשמחת תורה. דבורה אסקרילי תרגמה ספרי קודש לאיטלקית. גליקל מהאמלין היתה אשה חכמה שכתבה את זכרונותיה בספר.

נשים מצויינות בתנועת החסידות

ברכה לעצמה קובעת פרשה זו בין גדולי החסידות. היחס לדמות הצדיק בחסידות, שאינו דוקא 'בתפקיד' של פוסק הלכות, הביא ממילא יחס מיוחד לנשים צדקניות (במיוחד ממשפחות אדמורי"ם), ואף היו נשים שנהגו באדמורו"ת (קבלו פתקאות וכדו'). במיוחד נזכיר את הנשים הבאות[סג]:

  • אדל בת הבעש"ט ובתה פיגא (אמו של רבי נחמן) שהיו בעלות רוח הקודש. הצדקת ריבעלה מסטאנוב ("פרומע ריבעלע") שהבעש"ט אמר עליה שראה על פניה אור[סד]. יענטה הנביאה (כך קרא לה הבעש"ט) אמו של ר' יצחק מדרוהוביטש. הניה אשת רבי אברהם המלאך, שחותנה המגיד היה מתגלה לה בחלום. מירוש בתו של רבי אלימלך.
  • הרבנית רחל, זקנתו של אדמו"ר הזקן, היתה למדנית מופלגת, שעסקה גם בלימוד הגמרא, ומסופר שפעם הורתה הלכה למעשה בהלכות טלטול בשבת, כאשר הרבנים הגאונים לא ידעו להורות. וכן בתה הרבנית דבורה לאה היתה למדנית גדולה[סה]. פריידא בתו של אדמו"ר הזקן, היתה ידועה כלמדנית, אביה היה אומר בפניה מאמרי חסידות במיוחד, היא זכתה להקבר לידו (ואמר עליה שנשמתה מעלמא דדכורא) ומיוחסים לה כתבי חסידות[סו]. כן ידועה מאד הרבנית מנוחה רחל, בת אדמו"ר האמצעי.
  • חנה חוה, בתו של רבי מרדכי מטשרנוביל, היתה בעלת רוח הקודש ומקבלת פתקאות מחסידים. פערעלע, בתו של המגיד מקוז'ניץ, היתה מתפללת בטלית ואבנט, ובנה השרף ממוגלינצא הפליג בשבחה[סז]. הרבנית ציזיא חנה, אשת רבי ישראל אברהם מזל בנו של הרבי ר' זושא, נהגה באדמורו"ת לאחר פטירת בעלה[סח]. הרבנית שרהלה הורביץ אשת הרבי מחנטשין נהגה כאדמו"ר[סט]. מלכה, אשתו של רבי שלום מבעלז, היתה יושבת לידו בעריכת הטיש, ועל בתו איידל אמר שאינה חסרה אלא שטריימל[ע]. מלכה בת רבי אברהם מטריסק, ערכה שולחנות וקבלה פתקאות. חיה, בתו של רבי מאיר'ל מפרמישלן. הרבנית מרת בילא אמו של רבי נפתלי מרופשיץ היתה חכמנית מלומדת בגפ"ת. הרבנית רחל נכדתו של האוהב ישראל (מוזכרים דברי תורה ממנה[עא]). חיה רחל וורבמאכר, הידועה בכינוי 'הבתולה מלודמיר' נהגה מנהגי אדמורו"ת, נפטרה בא"י בשנת תרמ"ח[עב].
  • רבי קלונימוס שפירא הי"ד, בעל חובת התלמידים, מספר על אשתו "כמעט שלא עבר עליה יום שלא תלמד תורה. בשעה שש בבוקר קמה ועד שעה עשר למדה והתפללה. ולשמה למדה כדי להתקשר בתורה וקדושה... לימודיה היו בתנ"ך מדרש זוהר ספרי קבלה וחסידות והיתה לה ידיעה רחבה בקבלה וחסידות והרבה פעמים נשתוממתי על ידיעתה ורוחב דעתה בעינינים אלו"[עג].
  • על הרבנית לאה, אמו של רבי ישראל מסלנט, סיפר נכדה "היתה מופלגת וחריפה בתלמוד והיתה צדקת גדולה"[עד].
  • כתב הבן איש חי "נראה שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות, הן תיקון רחל הן תיקון לאה, מיהו בתורה שבע"פ אין קפידה, וכן מנהג הנשים בביתינו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקינתי תנצב"ה היתה לומדת י"ח פרקי משנה"[עה].
  • הרבנית מרת חיה צפורה וייס אשת הגאון רבי מנחם וייס במונקטש כתבה חידושי תורה. אשתו של הנצי"ב מוואלוזין עסקה בלימוד התורה רוב ימיה[עו]. אחותו של האדר"ת היתה מלומדת[עז]. אשתו של רבי איסר זלמן מלצר העתיקה עבורו את כל חידושיו (ובהקדמת הספר אבן האזל הוא מודה לה על כך), ומסופר שהיה משמיע באזניה מה שמחדש.
  • הרבנית פריידא שבדרון אשת ר' יצחק שבדרון (בן המהרש"ם), היתה צדקת ומלומדת גדולה. היא בקשה מבעלה שילמד אתה גמרא והוא אמר שזה אסור אבל הוא ילמד בקול והיא תקשיב... כך למדה בעצמה כמה מסכתות, היתה מלומדת גדולה במפרשי התורה ובאגדות חז"ל[עח]. הרבנית פרומא בהרב כתבה ספר 'פנינים פז'.
  • הרבנית פרחה ששון, אשתו של ר' סלימאן דוד ששון, היתה ידועה כלמדנית גדולה ואשה דגולה[עט], היא החליפה מכתבים רבים עם גדולי תורה שהעריכו אותה מאד, כרב יצחק נסים שהדפיס את המשא-ומתן עמה[פ] וכותב אליה "הרבנית המפורסמה בתורת ה' חפצה ובתורתו תהגה יומם ולילה ה"ה הגבירה הרמה הנודעת בשערים המצויינים בהלכה", "הרבנית היחידה שבעולם המפורסמת באור תורתה וחכמתה". והרב הרצוג כתב לה "הגבירה המפורסמת בכל תפוצות ישראל בתורתה יראתה וחכמתה"[פא]. וכן בתה מרת מזל-טוב "היתה מצוינת בעולם התלמוד עד שהיה בכוחה לפלפל אף בסוגיות חמורות בש"ס"[פב].
  • הרבנית אסתר רובינשטיין מוילנא היתה ידועה בלמדנותה ובהנהגתה הציבורית, כמו שהעיד בעל שרידי אש "זו היתה אשה גדולה באמת ואפשר להגיד בלי פקפוק שלא השאירה אחריה דוגמתה. כל סימני הגדלות נראו בה באופן מפליא. ידיעות גדולות ומקיפות בתורה שהיו יכולות לקשט גם איש שתורתו אומנותו"[פג].

ועוד בדורות האחרונים

המהפכה מתחילה

אחרי הכל, ברוב הדורות והמקומות לא היתה מערכת מסודרת של תלמוד תורה לבנות. רק בדורות האחרונים נוצר הכרח לייסד בתי חינוך לבנות ישראל שתלמדנה תורה: תחילה ביהדות הדתית בגרמניה (שנאבקה ראשונה על קיום התורה מול רוחות ההשכלה וההתבוללות), כאשר הרש"ר הירש הקים בשנת תרי"ג בית ספר תיכון לבנות, ובהמשך הקמת "בית יעקב" במזרח אירופה בשנת תרע"ח. להקמת בית יעקב הסכימו גדולי ישראל באותה תקופה, וכך ניתנה גושפנקא הלכתית להתיר ולחייב לימוד תורה לבנות.

נסביר מעט את הצורך שהתעורר[פד]: בעולם המסורתי-הישן לא היתה השכלה רחבה לבנות בכלל, ומאידך שמירת היהדות היתה הנורמה המקובלת בקהילה הסגורה (ה'מוקפת חומה' בפני העולם הגויי). לעומת זאת, בעולם המודרני-המתחדש רוב הבנות ממילא יצאו מהבית לרכוש השכלה ומקצוע, בדרך-כלל בבתי ספר של גויים (כפי שהחוק חייב). מאידך, רוחות ההשכלה-החילון עשו שמות בקרב היהדות הדתית ורבים עזבו את דרך התורה והמצוות. במציאות זו, כדי שיהיה לבת מטען רוחני שיעמוד איתן בפני הרוחות הסוערות, הכרח שתלמד תורה (לא רק הנהגה מעשית של כשרות ושבת וכדו'). ואם תרכוש השכלה כללית רחבה ולא תעסוק בתורה, הדבר יביא לעזיבת התורה שאינה ממלאת את עולמה הרוחני, עד לחשש התבוללות ממש. בנוסף, נוצר פער גדול בין האברך שגדל על ברכי התורה ובין הנערה המשכילה שלבה יוצא לעולמות אחרים, ואיך יקימו יחד בית נאמן בישראל? וכיצד תחנך האשה את בניה ובנותיה לדרך התורה והמצוות אם אין בידה ידיעות מספיקות? ואיך תהיה היא מורה בישראל?

וביחס הפוסקים למהפכה: יש שהכילו את השינוי בתוך הכללים הרגילים. אך יש שהשתמשו (גם) בנימוק המכריע של "עת לעשות לה' [לקיום התורה בישראל] הפרו תורתך [לשנות מהמורגל בהלכה על 'המלמד את בתו תורה']". ועוד שיטה אמצעית רווחת: להשתמש בהיתרים שיש להם יסוד ידוע בהלכה אך לתת להם יותר תוקף מכח "עת לעשות" (כגון דעת יחיד שבדרך הרגילה לא היינו סומכים עליה וכיו"ב). וכן למעשה יש גישות שונות עד היום, האם להרחיב את הלימוד (אפילו ללימוד גמרא) או לצמצם אותו (כגישת ויואל משה והרבי מצאנז שלא ללמד מפרשי התנ"ך).

בסגנון אחר, ההבדל בין הדורות הוא נימוק להבדל בפסיקה. כלומר, ההגבלה על לימוד תורה לנשים נאמרה מטעם מסוים ובמציאות מסוימת ואילו במציאות הקיימת אין הדבר כך ולכן ראו חכמי הדורות שהוראה זו צריכה להשתנות מכמה טעמים וביניהם: א. מוטב ללמוד וללמד "תיפלות של תורה" כדי שלא יגיעו לתיפלות גמורה של עזיבת התורה (וחכמים דברו רק במקום שאם לא תלמד לא ייגרם שום נזק). ב. ההסתייגות מלימוד תורה לבנות נאמרה במציאות שהנשים ככלל אינן עוסקות בהשכלה ולימוד, ללא 'ערמומית' אלא הנהגה פשוטה ותמימה יותר, אבל כאשר האשה ממילא רוכשת השכלה, חכמה וערמה – ולא התורה היא זו שתכניס בה ערמה – אין מקום לאיסור זה.

ועדיין אפשר לקבל את הרושם שמדובר במציאות של דיעבד, כביכול 'אין ברירה' אלא להרחיב את לימוד הנשים. אבל מבט פנימי, הנובע היישר מדברי האר"י הקדוש – ומקבל תוקף למעשה בדברי הרבי מליובאוויטש – רואה כאן תהליך חיובי ולכתחילה! כך מדגיש הרבי שהנשים היום דומות לגברים ברמתן השכלית-העיונית, וכל החשש של תיפלות ודברי-הבאי פחות קיים. אדרבה, יש כאן עליה חיובית במעלת האשה (ובע"ה יתבאר עוד בפעם הבאה).

 



נערך ע"י יוסף פלאי, מאמר 13 בסדרה.

[א] אבות א, א.

[ב] בראשית כא, יב.

[ג] מגילה יד, א.

[ד] יואל ג, א.

[ה] תנא דבי אליהו פ"י, בהקשר לדבורה הנביאה.

[ו] מיכה ו, ד. ובתרגום יונתן שם "ושלחית קדמך תלתא נבִיִין, משה לאלפא מסירת דינין, אהרן לכפרא על עמא, ומרים לאוראה לנשַיָא".

[ז] סוטה יא, ב. וראה שם יג , א על סרח בת אשר.

[ח] ילק"ש רות רמז תרו.

[ט] תנחומא מצורע ט. ראה לעיל מאמר ראשון.

[י] בבא בתרא קיט, ב. ברמז, בנות צלפחד היו צדקניות למדניות פרושות חכמות דעתניות ראשי תבות צלפחד.

[יא] ראה שמות לח, ח. ובפירוש ראב"ע שם "והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות".

[יב] שופטים ד, ד.

[יג] ראה תוס' גיטין פח, ב; ב"ק טו, א. חידושי הרמב"ן שבועות ל, א. ועוד ראשונים.

[יד] סדר תנאים ואמוראים, מחזור ויטרי סי' תכד, ומתאים לשיטת האברבנאל שמונה את השופטים בשלשלת הקבלה (נחלת אבות תחילת מסכת אבות), ולפי שיטתו ברק ודבורה הם המקבל החמישי: משה, יהושע, עתניאל, אהוד, ברק ודבורה. וכ"כ בסדר הדורות (שנת תרל"ו) "דבורה וברק שפטו אחריו ארבעים שנה... שופט ה' [בסדר השופטים הוא מחשיב את הזקנים שאחרי יהושע כשופט ראשון: זקנים, עתניאל, אהוד, שמגר, דבורה וברק]... וברק ובית דינו קבלו מאהוד, קבלה ה' מסיני לר"י אברבנאל [כנ"ל]". וברמז, היותה החמישית במקבלי התורה ובשופטים מתאים ל-ה בחינת נקבה בכל מקום. אמנם האברבנאל מחשיב את ברק לעיקר (ולשונו "והוא היה ראש במלחמות ובהנהגה ובקבלת התורה"), אך לפי חז"ל ברק עם הארץ היה (כמו שמביא סדר הדורות עצמו בהמשך!), ואם כן דבורה היתה גדול הדור, וכן תפסו בפשטות הראשונים שהסבירו ששפטה את ישראל מפני שהיו צריכים לה (וראה עוד בסדר הדורות בשם גלגולי נשמות שדבורה היא גלגול צפורה, שלא היתה בשירת הים, ולכן חזרה לומר שירה, וכן כתוב שבעת הנבואה דבורה פירשה מברק בעלה, וי"ל דהיינו תמורת פרישת משה ממנה בגלגול הקודם).

[טו] מלכים-ב כד, יד. ובתרגום יונתן "בבית אולפנא", ובהגה בפירוש רש"י "היתה לומדה התורה שבע"פ לזקנים שבדור והיא היא המשנה".

[טז] שמואל-ב פי"ד.

[יז] שמואל-ב פ"כ.

[יח] מלכים-ב פ"ד.

[יט] להלכה הסכימו הפוסקים שאשה לא תניח תפילין, כמ"ש הרמ"א בשו"ע או"ח לח, ג שמוחין בידן, וראה כף החיים שכן הוא גם לפי הקבלה. אך יש להעיר שבדברי הפוסקים הראשונים דבר זה אינו מוסכם לאיסור, ויש שכתבו בפירוש שרשאות להניח: הגה"מ הל' ציצית פ"ב אות מ בשם השר מקוצי, ובאורחות חיים (הובא בב"י שם), וכ"כ בעולת תמיד על השו"ע לגבי זקנה. וראה יש"ש קידושין פ"א סי' סד שדוקא במיכל לא מיחו שהיתה צדקת גמורה ואשת מלך ובלא ולד, וכיו"ב כתב בערוה"ש (ובמשך הדורות העידו על נשים מיוחדות שהניחו תפילין).

[כ] על יונה עצמו נאמר שזכה לרוח הקדש בשמחת בית השואבה (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א), ויש לומר שזה בזכות אשתו שעלתה עמו, והרמז: רוח הקדש = אשה חדשה, "הכל מן האשה" (וראה עלי תמר לירושלמי שם, שיונה ואשתו היו עולים במסירות נפש).

[כא] עירובין צו, א. אכן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג יש דעה שמיחו בידן, וראה בראשונים בעירובין שם, ואכמ"ל.

[כב] סנהדרין צד, ב.

[כג] שם ע"א.

[כד] שבת לא, א.

[כה] תוספתא כלים ב"ק פ"ד הי"ז; ב"מ פ"א ה"ו. ברכות י, א. עירובין נג, ב. ובפסחים סב, ב נאמר שלמדה שלש מאות הלכות משלש מאות רבנים. אמנם בעבודה זרה (יח, ב) נאמר שרבי מאיר ברח לבבל בגלל "מעשה דברוריא", ופירש רש"י "שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא". וראה לקמן בדברי מהרי"ל (הערה קנז) שמטעם זה אין להוכיח מברוריה, שהרי נכשלה (אך צריך בירור האם פירוש רש"י על "מעשה דברוריא" מוסכם על כל הראשונים).

[כו] שבת קטז, א, ועוד.

[כז] כמו בברכות לט, ב, מנחות סב, ב ("אמרה לי אם"). ובירושלמי שבת פ"ד ה"ב "אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו", ועוד מקומות רבים.

[כח] מו"ק יז, א. וביאר הרא"ש, שם סי' יא "השפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא ולא רצו לשקול עצמם כנגדה עד שנזקקו לו גדולי הדור והתירו לו".

[כט] תהלים מה, יד.

[ל] הלכות מלכים פ"א ה"ה.

[לא] שו"ע חו"מ ז, ד. אמנם יש ראשונים שסוברים שמעיקר הדין כשרה לדון, ראה אנצ"ת ערך אשה וש"נ. וראה קהלת רבה עה"פ "עשיתי לי שרים ושרות" (קהלת ב, ח) ששלמה המלך מינה "דיינות נקבות" וברד"ל שם.

[לב] ברכי יוסף חו"מ סי' ז אות יב, עיי"ש. ולעניין נאמנות אשה בהלכה ראה עוד שו"ע יו"ד קכז, ג ברמ"א, שערי תשובה או"ח תסא סקי"ז. אמנם במדרש במדבר רבה (י, ה) כתוב שמנוח לא סמך על אשתו כי "הנשים אינם בנות הוראה". אבל יש לדחות ש"מנוח עם הארץ היה" ולא ידע שיכול לסמוך על הוראתה. וראה ברכות סא, א "אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו", ודחה רב נחמן בר יצחק שהפירוש "אחרי דבריה ואחרי עצתה" – הרי שאדרבה מנוח סמך על עצת אשתו ובזה לא נחשב עם הארץ, כי אע"פ שהיה חכם היא היתה חכמה ממנו.

[לג] מנחת חינוך מצוה עז אות ט: "ונראה פשוט דאם חכמי הדור חלוקין באיזה דין באיסור והיתר, חוץ דינים שצריך בית דין בשעת מעשה כמו דיני נפשות או דיני ממונות, והולכין אחר הרוב - אין חילוק דאפילו חכמים קטנים מצטרפים לרוב אם הם חכמים ואל תסתכל בקנקן כו' וכן נשים חכמניות כמו דבורה ששופטת את ישראל... לענין מחלוקת באיזה דבר אין שום חילוק רק מי שהוא חכם חשבינן דעתו יהי' מי שיהי' כן נראה פשוט".

[לד] מקורות רבים נאספו בספריו של שלמה אשכנזי: 'נשים למדניות', 'דור דור ומנהגיו'. חומר רב בנושא זה מצוי באתרי אינטרנט זמינים, כמו ויקיפדיה והאנציקלופדיה לנשים יהודיות ((jwa.org/encyclopedia. כן נעזרנו במאמרו של הרב סלומון בקובץ אור ישראל מאנסי ח, תשנ"ז (אם כי חסרים שם מקורות לדבריו). ירחון קולמוס בעתון משפחה אייר תשס"ו. ספר 'חסידות ומורדות' מאת אברהם גרוסמן.

[לה] ספר הקבלה. ספר יוחסין.

[לו] חסידות ומורדות עמ' 284.

[לז] מחזור ויטרי תצט, ועוד.

[לח] ראה למשל תשובות מיימוניות לספר קדושה סימן ה, בשם מרת מרים אשת רבינו תם.

[לט] שו"ת מהרש"ל בהערות לסי' כט.

[מ] "סיבוב רבי פתחיה" עמ' 6. ראה חסידות ומורדות עמ' 283.

[מא] שירת הרוקח עמ' 226 – ראה שם בקינתו המרה של בעל הרוקח על אשתו ובנותיו שנהרגו לעיניו.

[מב] שו"ת תשב"ץ ח"ג סי ע"ח.

[מג] במאמר 'נשים מעתיקות' של א.מ. הברמן מנה עשרים נשים כאלה.

[מד] מקורות לתולדות החינוך ח"ב עמ' רלז. וראה שם עמ' קצז.

[מה] לקט יושר יו"ד יט ע"ב.

[מו] לקט יושר שם ל"ז.

[מז] וכשראתה שאינה בת בנים שכנעה אותו לגרשה, וגם אחר כך היה ממשיך להתייעץ עמה. ראה נשים למדניות עמ' לט.

[מח] החידוש הוא שביו"ט צריך לברך קודם הדלקה. והמגן אברהם רסג סקי"ב חלק על דבריה (וכן דעת אדמו"ר הזקן), והזכיר מה שנאמר "אין חכמה לאשה אלא בפלך" (אמנם במחצית השקל שם פירש בכוונת המגן אברהם, שכל הנשים אינן יודעות לחלק בין שבת ליו"ט ויבואו לטעות. ולפי זה אין כאן בקורת על חכמת הרבנית בילה עצמה). אבל בדגול מרבבה שם כתב "וכן נראה לי להורות כאשת הגאון דרישה, והיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה", וכן פסק המשנ"ב (סקכ"ז).

[מט] חיים שנים, אזמיר תרכ"א, סימן יז.

[נ] ראו ביבליוגרפיה בערכה בויקיפדיה.

[נא] נר המערב עמ' ריז.

[נב] נחלת אבות לרבי יוסף משאש, ח"ו עמ' יג (וראה שם שמפרש "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", ש"כל" בא לרבות נשים). יש להוסיף שיש מקור ליכולת האשה ללכת בדרכו של בן עזאי לפי דברי המקובלים על רחב שאחיזתה ביסוד המשפיע למלכות, וד"ל.

[נג] שו"ת זכרון יוסף או"ח סי' יג.

[נד] ראה בפירוט בספר 'הישיבה הרמה בפיורדא', בנימין המבורגר, ח"ב עמ' 169.

[נה] ויניציא תקנ"ז, דף קכח ע"א.

[נו] לשון אחיה רבי וולף אייגר, שו"ת רעק"א ח"א סי' כט.

[נז] פנים יפות פרשת שמיני "ובשם בת דודי". שואל ומשיב תניינא ח"ד סי' יא. ומובא שאביה אמר עליה שנשמתה מעלמא דדכורא.

[נח] זכרונות ר' דב מבוליחוב, ברלין תרפ"ב, עמ' 44.

[נט] צבא רב, פיעטרקוב תרס"ח, עמ' 10.

[ס] הרבי ממונאקטש בספר דברי תורה ח"ב אות קלד.

[סא] כדאי לצטט מתוך דבריה בפתיחה ל'תחנה אמהות' (מתוך מאמרו של משה רוסנק בספר 'לא יסור שבט מיהודה', מוסד ביאליק, ירושלים תשע"א. אלא שבכמה מקומות נראה שרוסנק שגה בפירוש ופתיחת ראשי תיבות): "זה השער לה' צדיקים יבואו בו. הנה אנכי הרואה רעה ראיתי בתוך עמי [וממשיכה להסביר מדוע התחינות המקובלות אינן טובות, מפני שיש בהן וידוי בשבת וכדו']... על כן אמרתי, הגם דאתתא בסברא לא שכיחא כתר של תורה מונח וכו', ולדעתי אני מזכה את הרבים כי בלאו הכי נשים דברניות לדבר בבית הכנסת בשבת. ידוע דאימיה דרשב"י פטפטה בשבת ואמר לה אמי שבת היום. בכן מוטב שיהיו אלמים בדברי עולם הזה ובצדק ידברון. והצעתי דברים אלו שברצון ה' בדעתי שיבואו לדפוס כיון בפני גאונים ורבנים וקלסוהו. ואגב דאתא לידן להוכיח שיש צלייה [כנראה הכוונה לתפילה] לשם שמים כמבואר במדרש והובא בעברי-טייטש שלכך ציוה הקב"ה לעשות כיור ממראות הצובאות פתח אוהל מועד שאלו הנשים להיות יושב בבית המדרש והתפללו כל היום. עוד יש לי חבילות ראיות, אך משום הוצאות הדפוס... בר מן דא, בודאי לא נעלם מעין הבדולח דבר זה ובאזני כסיל לא אדבר. וצ"ל [כנראה: ונ"ל] שזה פירש הפסוק שדרשו בו 'שמענה פרות הבשן' – 'הני נשי דמחוזא דאכלי ולא עבדין' [שבת לב ע"ב]. יש לדקדק הא עיקר תרעומת הנביא ע"ה מה דלא עבדין ומה לו להזכיר דאכלין? וא"ת שהוכיח להם מה דמנפקא דמאכל שהא סתמא כי הוא לחם וה"ל להזכיר דאכלו משמנים שתו ממתקים כדפירושו [כלומר, אם הביקורת על האכילה היה צריך לפרט מה אוכלים]. דידוע מאמר רב אחא הובא בילקוט רות שהדורות אינן נגאלין אלא בזכות נשים, ולכאורה הוא תמוה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אנשים מצווים יותר למה נגרעו וכוחן להביא את הגאולה. וא"ל [ואיכא למימר] בקרא כתיב 'בבכי יבואו' ואצל הנשים הדמעות מצויות. אך אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת וא"כ ראוי לנשי דידן 'כי קרוב יום ה'', להיות משכימים ומעריבים לבית הכנסת להתפלל בדמעות שליש לא על מנת לקבל פרס, כדאיתא בזוהר צווחין ככלבין הב לן חיים כו' לית מאן דתב בתשובה בגיניה דשכינתיה, כל טוב דעבדין לגרמייהו עבדין. ואז אולי בזכותם ובא לציון גואל אמן. ידוע דעבודה זו תפילה וזה שאמרו בגמרא 'דאכלין ולא עבדין' כלומר אין מתפללים ור"ל ובעוה"ר לא כך צוה. בדורותיהו מחליפים עולם עומד בעולם עובר ועוברים על ראשית חכמה יראת ה' סי' א' בשו"ע 'ישכים בבקר לעבודת בוראו'. ואם יתרחש לו ויהא שלא במתכוון ללכת לבית הכנסת הלוואי תהא יציאה כביאה. וקרא צווח 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי'. ונ"ל דכך פירושו, מיין דנוקבא בקש זאת דא שכינתא ליקדם, מידכם, בזרוע אם אין נשיאת כפים שתהא תפילתו זכה ולא כן בעוה"ר הרבים רק רמוס, וידוע דז' בס' מתחלפים וכאילו נכתב רומז [רמוס-רמוז, שרומזים זה לזה בביהכנ"ס] כלומר דידוע דביהכנ"ס מקרי נחל שמטהר הטמאים, אבל אם במקום קדוש ישתבחו שיהא לנגדי והעיזו פנים ברבים וגם לכבוש המלכות בבית המלך כידוע בזוהר דמאן דאשתעי בבי כנישתא עבד קלנא בקוב"ה ושכינתיה ר"ל. ועוד שע"י שיחת ביהכנ"ס קנאתה אישה רעותא גם מחדרי אימה בבואה לביתה היא מריבה עם הבעל בשביל תכשיטים, כי אומרת בביהכנ"ס אף אני כמות אשה המלובשת בבגדים נאים. על כן יש לרמות תוכחת מגולה לנשים שיקיימו דין המובא בילקוט שופטים אשה כשרה בנשים עושה רצון בעלה. דאיתא בגמרא אמר רבא הני נשי במאי זכיין בדמייתא בנייהו לבי כנישתא ודמנטרין לגברייהו עד דאתא מבי מדרשא. הוא תמוה, דהא שס"ה ל"ת נשים מצוות, וקיימא לן דישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר. ועוד דהא כתב הרמב"ם בסהמ"צ דכל המצוות הנוהגות בזמן הזה לכל איש, מהן ששה וארבעים שהנשים ג"כ מצוות. וא"כ קשה לן אמאי לא מוצא לנשים שום זכות רק זכויות הנ"ל. ונ"ל דהברטנורא כתב פ"א דברכות 'זכיתי' היינו נצחתן, וידוע דאיתא בגמרא דאשת ר' חנינא בר חכינאי נענשה שלא מיחתה בבעלה [ראה כתובות סב ע"ב, ואינו ברור]. א"כ זהו פירושו, הני נשיי במאי זכתן, כלומר נצחתם לבעל, דבכל מילי דעלמא דראוי להיות גבר הוא להוי גבר אפילו גרדני דביתיה להוי פרדשכי [לפי מגילה יב ע"ב] מה שאין כן במילי דעלמא דאתי, ונצחו לבעליהן, שאם הבעל רוצה לבטל מדברי תורה או לבטל בניו אזי תבוא עליהם ברכה אם מנצחת אותו ומייתי בנייהו לבי כנישתא ומנטרת לבעלים כו' וק"ל".

[סב] ראה אהל רח"ל עמ' 432. דור דור ומנהגיו פרק יז.

[סג] לפי מאמרו של יצחק אלפסי שי' בספרו החסידות מדור לדור.

[סד] שבחי הבעש"ט (עמ' 127 בהוצאת מעיינותיך תשע"ז).

[סה] ספר הזכרונות פרק צג.

[סו] אגרות בעל התניא ובני דורו עמ' רלו. כרם חב"ד א עמ' 101.

[סז] ראה 'מגדולי התורה והחסידות' לרב ברומברג, בית קוזניץ, עמ' פא.

[סח] ספר מנורת זהב. קברה חודש לאחרונה בבית העלמין בטבריה.

[סט] דמויות, עקיבא בן עזרא, תל אביב תשל"ח.

[ע] אדמור"י בעלז ח"א פרק ז.

[עא] דעת זקנים (ר' אברהם איטינגא) עמ' לא.

[עב] נכתב הרבה אודותיה, ראה בספר צדיק ועדה בעריכת דוד אסף עמ' 496.

[עג] מכתב שנדפס בספר דרך המלך עמ' תמה.

[עד] תולדות היהודים בקורלאנד עמ' 58.

[עה] שו"ת רב פעלים ח"א סוד ישרים סי' ט.

[עו] כמו שמספר אחיינה בספר מקור ברוך ח"ד פמ"ו, שם מתאר גם דו שיח ארוך.

[עז] מקור ברוך שם.

[עח] עדות בנה ר' שלום שבדרון בספר קול חוצב עמ' 97.

[עט] ראה בהרחבה 'פרקים בתולדות יהודי בבל' ח"א פרק ד.

[פ] שו"ת יין הטוב ח"א סימנים ט, יג, מג.

[פא] מכתבים רבים אליה נדפסו בספר 'נחלת אבות אסופת גנזים מבית משפחת ששון', הוצאת אהבת שלום ירושלים תשס"ז. וראה דברים שאמרה בדרשה בספר אמרי יואל לרב יואל הרצוג ח"ג עמ' 204. והגרש"ז אויערבך סיפר לרב נריה גוטל שי' שהיא באה לבחון את הילדים בתלמוד תורה בירושלים.

[פב] אמרי יואל ח"ג עמ' 206.

[פג] כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג ח"ב עמ' קעא. ראה עוד אודותיה ב'סיני' קמא עמ' קצט.

[פד] על המשבר בחינוך הבנות ראה גם דברי רבי גרשון חנוך מראדזין (בעל התכלת) בהקדמה לספרו ארחות חיים (על צוואת רבי אליעזר הגדול) עמ' 12. וכך סיכם הרב אלינסון בספר האשה והמצוות: "במאה השנים האחרונות הגיעה האמנציפציה לעדות ישראל במערב ובמזרח, ובנות ישראל יצאו מבתיהן כדי לרכוש לעצמן השכלה וידע במקצועות שאמותיהן לא שאפו אליהם. למעשה הן הצטרפו אל אחיהן בשאיפה זו להשיג השכלה כללי. מנהיגי ישראל התמודדו עם הסכנה הטמונה בתופעה שבנות ישראל רוכשות לעצמן השכלה רחבה ומעמיקה בתחומי מדעי הטבע, החברה והרוח, בעוד שבהשיגיהן בתורתנו הקדושה הן קופאות על השמרים, ועדיין מסתפקות בשליטה שטחית ובידיעות מצומצמות כמו בדורות שעברו. אי ההתאמה בין הכשרתן התורתנית להשכלתן הכללית מביאה ליחס של זלזול במורשת אבות ולהרס האמונה בקרב בנות ישראל. מורי ההוראה נטו איפא להרחיב את המושג 'מצוות מעשיות' והורו שעל הבנות ללמוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ בצורה עיונית ומסודרת, ובכלל זה להתמצא בעיקרי האמונה המהווים את היסוד למישור המעשי. תוקף יתר הוענק להוראה זו בקהילות שבהן חינוך פעוטים ופעוטות נפל בחלקן של נשות ישראל – היינו המורות. כבר העיד בזמנו ובמקומו מרן החפץ חיים על הצורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית, ונראה שבהוראה זו הסתמך על הנחיית חכמי התלמוד 'עת לעשות לה', הפרו תורתך' – לעיתים ניתן להתיר איסור מסוים כדי לשמור על מכלל המצוות וערכי התורה". רקע היסטורי חשוב נמצא במאמרה של רחל מנקין, 'משהו חדש לגמרי', מופיע באתר 'דעת' במרשתת.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com