אור החיים אחרי מות, קדושים - כ"ט ניסן תש"פ |
בע"ה כ"ט ניסן תש"פ חטא העגל ומיתת בני אהרןאור החיים אחרי מות סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] סבות המיתה מפורסמים ביותר דברי האוה"ח בריש פרשתנו, בהם הוא מתאר את הסתלקות בני אהרן בנשיקה בדבקותם באור העליון ב"דבקות נעימות נערבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות"[ב]. אך קודם עולות מדבריו[ג] ארבע סבות המצטרפות למיתת בני אהרן: (א) עון אביהם בעגל (ב) קרבתם לפני ה' (ג) הקרבתם אש זרה (ד) קידוש שמו יתברך בקידוש הבית. שלש הראשונות, שיש בהן חטא, הן מעין סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: חטא העגל הנורא, בעטיו לא שמר ה' את בני אהרן מחטא, הוא מקור הפגם – הרקע-ההכנעה הראשונה. חטאי הקריבה (של עצמם) וההקרבה (של אש זרה) הם פירוט שני גוונים בשרש קרב, על דרך מל-מל של הבדלה-המתקה (ועד שהאוה"ח מונה אותם כענין אחד) – הקריבה מעבר למחיצתם היא פריצת ההבדלה של הקדש והקרבת אש זרה היא פעולת ביטוי-עצמי שמעין המתקה. שלשת הפגמים הראשונים הם כנגד עולמות בי"ע (שיש בהם ישות וקליפה) מלמטה למעלה, אותיות הוה שבשם: חטא העגל פגם בעשיה בפועל, חטא ההתקרבות פגם במדות בהתיימרות יתרה (אכן, האוה"ח מסביר שבפועל לא הצליחו להתקרב – "נתכון להודיעו שלא יחשוב כי יצתה מחשבתם לפועל שנכנסו לפנים... לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות... ודבר זה ימצא בבחינת החושק שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות, לזה אמר לו 'וימֻתו', פרוש וכבר מתו, ולא השיגו מחשבתם להתקרב" – כי ה-ו היא למטה מקדש הקדשים המתחיל מ-ה עילאה, בינה), חטא הקרבת האש הזרה פגם באש הקדש של "עבודה שבלב" שבבינה. הטעם הרביעי, קידוש ה' – השייך ל-י שבשם, חכמה[ד] – כנגד עולם האצילות בו "לא יגֻרך רע"[ה] (אין בו חטא). אכן, מסביר האוה"ח, קידוש ה' בבני אהרן – "לסבה נעלמת ליודע תעלומות" – לא היה מתאפשר בלי אחיזה דקה של חטא (ולאידך, גם אם היה חטא, ללא הרצון העליון בקידוש הבית בני אהרן לא היו מתים ביום חנוכת הבית), שהוא שרש הרע של העולמות התחתונים בעולם האצילות (בו עצמו "לא יגרך רע" כנ"ל, אך הקליפה דאצילות עומדת תחתיו, בראש עולם הבריאה). הדוגמה לכך היא מיתת רבי עקיבא, שהיתה לה סבה אלקית נסתרה, אך לאחיזת מדת הדין נדרש פגם דק, שמחתו בדרשתו בתוך ששים ריבוא מישראל[ו] – חטא עבורו (ב"דעת עליון"), שאצל אחר נחשב למצוה (כלומר, מה שנחשב כ'רע' בדעת תחתון כלל "לא יגֻרך" באצילות). ולסיכום: י אצילות קידוש ה' והבית ה בריאה הקרבת אש זרה (המתקה) ו יצירה התקרבות לפני ה' (הבדלה) ה עשיה חטא העגל (הכנעה) [בהמשך מסכם האוה"ח ומונה בפירוש "שלשה דברים גרמו מיתתם – עון העגל וההקרבה וקידוש הבית", כשהוא מחבר את הקירבה וההקרבה (שתי דעות חולקות בתו"כ, שאחריהן דעה שכל אחת מהן בפני עצמו מצדיקה מיתה), כי לעתים אמא וז"א נחשבות כאחת (עד שלע"ל – בחינת בינה – שם מה דז"א יתבטל ויוכלל בבינה[ז]). באופן אחר יש לומר שחטא העגל – שהוא 'מהדורה חוזרת' של המשברים שקדמו לו, שבירת הכלים לפני הבריאה וחטא אדם הראשון בראשית הבריאה[ח] – כולל את מיתת כל ז מלכין דמיתו באמרם "אנא אמלוך", כך שהוא פוגם במדות (כנגד המלכים) ובמלכות (הכל "אנא אמלוך"), וה, ושני עניני הקרבה (קירבה והקרבה) הם ב-ה עילאה (כנגד תבונה ואמא עילאה), ודוק.] תוצאות חטא העגל האוה"ח מסביר שחטא העגל עצמו נמחל בתפלת משה (ולכן, בלי חטאי בני אהרן עצמם הם לא היו מתים בסבתו), אך נשאר ממנו רושם שנמחה רק בקבלת קרבן אהרן ומיתת בניו (שאי-שמירתם מחטא היה בשל רושם העגל, כנ"ל) – ורק אז הוכשר אהרן לשרת בקדש. ועם כל זאת בא הכתוב להדגיש שעל אף שהחטא נמחל ורושמו נמחה אל לאהרן לבא לפני ולפנים בבגדי זהב משום ש"אין קטגור נעשה סניגור"[ט] – עדיין נותר זכרון החטא המתעורר על ידי בגדי זהב[י]. שלש הבחינות מכוונות כנגד שלש בחינות של תוצאות שבירת עולם התהו – חטא כנגד שבירה ב-ז תחתונות, רושם כנגד בטול אחורי אבא ואמא וזכר כנגד הפגם בכתר, וד"ל.
כ"ט ניסן תש"פ עליה בקדש ב"קדֹשים תהיו"אור החיים קדושים סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[יא] .שלשה פירושים כלליים לאוה"ח ב"קדֹשים תהיו": (א) זהו המשך לאיסורי עריות שבפרשה הקודמת, בכמה גוונים: הכתוב מוסיף עשה על הלאוים של העריות[יב]; העשה מתבטא בהתרחקות פעילה מעבירה שבאה ליד האדם[יג] (במעשה ובמחשבה ואפילו כשאינו מודע[יד]) ו"ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה... כגון שבא לדבר עבירה לידו וניצול הימנה"[טו] (שאזי, בישראל דווקא, הוא נקרא קדוש[טז]); העשה מאפשר לעסוק בפריה ורביה בקדושה ובטהרה, מתוך מצות ה' השומרת מהתגברות שלילית של היצר כתוצאה מכך[יז]. (ב) "קדשים תהיו" בלשון עתיד, כי אין הפסק למצוה זו ותמיד יש להתקדש יותר, מחיל אל חיל – למדרגת משה רבינו ולמדרגת משיח[יח], כשגם משה מתעלה ממדרגתו כ"גואל ראשון" למדרגתו כ"גואל אחרון"[יט] (והיינו העליה ב"פנימיות אבא [ל]פנימיות עתיק"[כ], ב"איהו תפיס בכולהו עלמין [החכמה כ'נקודה דנעיץ'[כא], ל]לית מאן דתפיס ביה ['חד ולא בחושבן, לית מחשבה תפיסא בך כלל'[כב]]"[כג], ולכן זו עליה ללא הפסק, אל הבלתי-נתפס בעצם). כדי לשאוף תמיד מעלה מעלה מצוה עלינו לשער את גודל קדושתו שאינו מושג כלל[כד] – "כי קדוש אני"[כה]. (ג) המצוה להיות קדושים כמלאכים, משום שה' משרה את שכינתו בינינו יותר מאשר בין המלאכים ובמקומם[כו]. שלשת הפירושים הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: הפרישה מהעריות היא הכנעה[כז] ("ישב ולא עבר עבירה"). העליה המתמדת בקדש היא הבדלה בכל יום ובכל מדרגה מההשגה הקודמת (עד לתשובה והתמרמרות על עבודת ה' אמש, לפני שהכרתי את ה', כידוע בשם הרס"ג). השראת השכינה בישראל כמלאכים – בקיום "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"[כח] – היא תכלית ההמתקה, "דירה בתחתונים"[כט]. ורמז בשמות הקדש: בתוך "קדשים" רמוז שם שדי, שם שמירת הברית בצמצום והגבלה ("שאמר לעולמו די") – הכנעה; בתוך "תהיו" שם יה (וכן "תהיו" עולה יה בהשראה), השראת "הנסתרֹת להוי' אלהינו" הדורשת התקדמות נצחית ממה שהושג אל הבלתי-מושג והבלתי-משוער – הבדלה; רוס"ת "קדשים תהיו" הם מתוק – המתקה – העולה אהיה פעמים הוי', הופעת הנסתר-העתידי (אהיה) ומימושו בפועל בהוה (הוי')[ל]. [א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי. [ב] וזה לשונו: דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה', פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו וימותו בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן. וכמה רמזים בדבריו: אור העליון = חשמל; חבת הקדש = 819, אחדות פשוטה כו'. יחד 1197 = חוה פעמים חנה (מילוי מה פעמים סג; חשמל עולה ו"פ סג ו-819 = חשמל אמת, כאשר אמת = ז"פ סג = חשמל סג). נדב אביהוא נשיקה (אליה התקרבו) = ג פעמים יעקב = אהיה פעמים הוי'. [ג] וזה לשונו: אכן לצד מה שהודיענו הכתוב שבעון העגל מתו שני בני אהרן וגו', דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואתפלל וגו', ופירשו רבותינו ז"ל (ויק"ר ז א) להשמידו זה מיתת הבנים, והועילה תפלתו של משה מחצה, הא למדת כי שני בני אהרן בעון העגל מתו, ומזבח כפרה היו המה לאביהם. ולא תקשה והלא אמרו (בתו"כ) שמתו לצד עון הקריבה למאן דאמר, ולמאן דאמר על ההקרבה, יש לומר שאם לא היה עון אביהם היה ה' שומר רגלי חסידיו, גם לא קשה [על] מה שאמרו (ויק"ר יב ב) שמתו להתקדש שמו יתברך, כי אם לא היה עון העגל היה מתחייב מאלהי המשפט להתקדש הבית בזולתם, כי כבר הודעתיך שהגם שיחפוץ ה' המותה לחסידיו, לסיבה נעלמת ליודע תעלומות נפלאים ורמות, צריך שיהיה לצדיק כל שהו מהדברים אשר לא טוב עשות, כדי שדרך שם ישלוט בהם הדין, וכבר הארכתי בענף זה. צא ולמד ממה שמצא רבי עקיבא טעם להריגתו לצד ששמח לבו בדרשתו תוך ס' ריבוא כאמור בדבריהם, וקשה הלזה יתחייב אנוש מיתה משונה, אם כן פקע כלילא דורדי מכל עושי טוב ולומדיה, אלא דזה הוא דרך שממנו ישלוט בו הדין, ולעולם סיבת מיתתו יקר בעיני ה' המותה לעשרה הרוגי מלכות למגן וצינה לדורות בני ישראל. וטעם זה נותן טעם לשבח גם במה שלפנינו, כי עון העגל כבר נמחל בפרהסיא, כשהקריב אהרן אל המזבח וירדה שכינה על ידו ונתבשר שנמחל לו עון העגל, אם כן בטל דינא דהשמדת הבנים, שבהבטל הסיבה יבטל המסובב, אלא ודאי כי הגם שנמחל, רישומו ניכר, והוא כשיעור חוט השערה מהחטא שיספיק להשלטת מדה הפועלת דין באדם, וזה גרם שלא נשמרו רגלי חסידיו, ושגגו בקריבה והקרבה, ונתקדש בהם הבית. ועל פי הדברים האלה נוכל לומר, כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל חצר בית המלך פנימה, אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו ונמחה רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא, ובזה יתיישב הכתוב על נכון, וידבר ה', ומודיע הכתוב כי הדיבור הנאמר בענין בזאת יבא אהרן אל הקודש לא נכשר אהרן למעלה זו אלא אחרי מות שני בני אהרן ונמחה חטאו, ודקדק לומר בני אהרן, כאן רמוז כפרת עון אביהם, שבזה הושלם להיות ראוי להאמור בענין כמו שפירשתי, ובזה נתן הכתוב טעם למה לא צוה ה' את הדבר הזה עד הנה, כי מקודם לא היה מוכשר אהרן לזה, ואחר שנחת הכתוב להודיע סיבת מיתתם, שהוא לצד היותם בני אהרן, לכפרת עון אביהם, הודיע כי לא זאת היא סיבתם מתחלה ועד סוף למיתתם, אלא זאת היתה סיבה ראשונה, שהיא גרמה שלא נשמרו רגליהם כנזכר, ושגגו בקריבה או בהקרבה למאן דאמר, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', לומר כי מה גרם להם היותם בני אהרן, שיש בידו עון מעשה העגל, הוא קרבתם, ובהצטרפות מכשול זה מתו. ולצד שכפי האמת ב' סיבות הללו לא הספיקו למיתתם, רבתי הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, שמתו להתקדש הבית בשבילם, כאשר אבאר טעם הוצרך לטעם זה ולא הספיקו ב' הטעמים, לזה אמר וימותו בתוספת וא"ו, לרמוז ענין צורך מיתתם להתקדש הבית, לירא את ה' המקודש, לירא מהמקדש, כל הקרב, לבל ימות גם הוא, ולזה סמך דיבור אזהרת אהרן ואל יבא וגו' אל הקודש: נמצאת אומר ג' דברים גרמו מיתתם, עון העגל, ההקרבה, וקידוש הבית, ושלשתם הודיע ה', במאמר ראשון שאמר אחרי מות שני בני אהרן זה כנגד חטא אהרן, בקרבתם כמשמעו, וימותו בשביל לקדש הבית לבל יבא וגו' אל הקודש, קטון וגדול וכל ג' הטעמים צריכין, עון העגל, שזולתו לצד שהיו צדיקים גמורים היה הדין מחייב שיהיו נשמרים לבל יכשלו בקריבה, וזה סיבה למכשול, ועון הקריבה גם כן שזולתה לא יומתו על עון אביהם כי גדולים היו, וסיבת קידוש הבית שזולת זה לא היה ה' מערבב שמחתו ביום שמחת לבו, ויתחייב הדבר לשמירת רגליהם לבל יכשלו, או לא היה ה' ממיתם באותו יום, והיה ממתין להם עד יום אחר, אלא לצד שרצה ה' לקדש הבית בו ביום עשה כן, וטעם זה לבד לא יספיק למיתתם שיתקדש הבית בזולתם. וכפי זה אפשר לתת טעם למאמרם ז"ל (תו"כ) שאמרו שאמר משה על נדב ואביהוא שהם גדולים ממשה ואהרן, כי ממה שראה משה שהוצרך טעם עון העגל למיתת בני אהרן, אם כן לא מצא הקדוש ברוך הוא נדנוד עון להסתבך בו ענף הדין, ולא נכשלו אלא לצד מה שקדם בעון אביהם, לזה אמר שהם גדולים ממשה ואהרן, כי לא נמצא להם אפילו כחוט השערה מהחטא, מה שאין כן משה ואהרן. ולדרכינו זה אפשר שלזה נתכוון הכתוב באומרו (משלי כב כ) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, כי ג' דברים היו סיבה לדבר, במועצות ב', ודעת ג', והם ג' דברים האמורים בענין, כנגד מה שלא מחל ה' לאהרן לעון העגל, לא בתפלה ולא בהרצאת אהרן בקרבנותיו ומעשיו, גם כנגד מה שלא שמר רגליהם מלהתקרב למקום מקודש, אמר במועצות, כי נתיעץ ה' לתכלית דבר, ורמז לב' הדברים במה שאמר מועצות לשון רבים, ב' עצות, ואחת מסובבת מחברתה, שלא החליט מחילה לאהרן, כדי שלא ישמרם, שבזה תמצא מדה השולטת כנזכר, וכנגד תכלית הדבר שמתו לקדש שמו יתברך אמר ודעת, פירוש להודיע לכל מה יקר מקום קדושתו שאפילו לאנשים צדיקים כאלו שאין כמותם היה מה שהיה, ויתקדש הבית. [ד] ראה תניא פרקים יט-כה ובמאמר "חמש מצוות כלליות" במלכות ישראל ח"ג. [ה] תהלים ה, ה. [ו] כך מביא האוה"ח וראה אבות דרבי נתן פל"ח וספר חסידים סימן ח. [ט] ר"ה כו, א. [י] וזה לשונו: עוד נתכוון באומרו אחרי מות, להיות שיצו ה' לבל יכנס אהרן לקודש קדשים בבגדי זהב מטעם אין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו) חש הכתוב לבעל דין שיחלוק ויאמר, כי לא הקפיד ה' על הכנסת אהרן בבגדי זהב, אלא כל עוד שעדיין לא נמחה רישומו של עון העגל, מה שאין כן אחר שמתו בניו ואין רישומו של עגל ניכר, לחלוטין נמחה קטיגורו של זהב ויכול ליכנס בבגדי זהב בכבוד ובתפארת, לזה אמר אחרי מות וגו', שגם אחרי מותם צוה ה' לבל יכנס בבגדי זהב לקודש הקדשים אלא כתונת בד קודש וגו', והגם שאמרו ז"ל (ערכין טז) שבגדי זהב מכפרים, אף על פי כן לא יעשה קטיגור סניגור ללבן עונם של ישראל כשלג. [יא] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי. [יב] וזה לשונו: ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה. [יג] וזה לשונו: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו. [יד] וזה לשונו: עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות ושאר דקדוקי התיעוב אשר רבו, וכבר רמזו מהם רבותינו ז"ל כגון (ברכות סא) המרצה מעות מידו ליד אשה וכו', כמו שדרשו (שם) בפסוק (משלי יא כא) יד ליד וגו', וכאן צוה ה' על הדברים ההמה וכיוצא בהם, שצריך להרחיק עצמו מהכיעור ומהדומה לדומה לו, כדי שלא יבא להכשל אפילו בדקדוקים ההם, וכמאמר הזוהר (ח"ג פד) בפסוק (ד) אל תפנו אל האלילים, והוא מה שצוה במאמר קדושים תהיו לבל יבא לידי החושב ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה, כמאמר הכתוב (דברים כג יא) לא יהיה טהור מקרה לילה, ולצד שיאמר אדם הלא דבר זה אינו ברשותי, שהגם שאשמור עצמי ביום אף על פי כן בלילה אין הדבר תלוי בידי, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, וכיון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי, זולת אם אדם יחשוב בבחינת הרע, אז שולל ממנו השראת שכינה, ושורה עליו בחינת הרע, והוא ההדרוקן, המכסה פני איש רע, ואז יבא לידי קרי בלילה. [טו] קידושין לט, ב. [טז] וזה לשונו: ואולי כי דוקא בני ישראל הוא שישנם בבחינה זו, מה שאין כן אומות העולם, לו יהיה שיפרוש אדם עצמו מבחינת העריות האסורות לו, או אפילו שאינם אסורות, אף על פי כן מושלל הוא מבחינת הקדושה, ולזה אמר אל וגו' בני ישראל. [יז] וזה לשונו: עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך, כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והיא תאוה השולטת על הרצון, וכבר כתבתי בפרשה הקודמת בפסוק (לעיל יח ב) כמעשה ארץ מצרים וגו', כי בחינה זו אין יכולת באדם לשלוט עליה, אלא בגדר הריחוק בבחינת החושב, ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש, יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם, ואם כן ממה נפשך, יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו, הנה הוא מושלל משמירת העריות, ימנע עצמו ממין זה כל עיקר, הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום. אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש, קדושים תהיו, פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו, וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם ז"ל (נדרים כ:) יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו. ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעם טעם הדבר, ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה, כי הרגשתו גדולה ומעוררת כל החושים וההרגשות, וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר, ואם כן חזרנו לחששא הראשונה, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז"ל (תקו"ז תיקון ע) כי כל העושה מצוה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, כי תיבת המצוה בו רמוז שם, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, ואותיות ו"ה הרי הוי"ה, וכבר כתבתי במקומות אחרים טעם שחצי השם בא"ת ב"ש וחצי נגלה, ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי"ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה, והוא אומרו כי קדוש אני ה' אלהיכם, דקדק לומר אלהיכם לרמוז אל דביקות ה' במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה, על דרך אומרו (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל, לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו, גם כפל ואמרת לרמז מעלה זו. [יח] "תהיו" עולה "ונח מצא חן בעיני הוי'" – דור העשירי של האנושות, הרומז למשיח. [יט] וזה לשונו: עוד ירצה, על זה הדרך, קדושים תהיו, לשון עתיד, פירוש אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדושה אשר יכנס עדיין ישנו בגדר הכנסת שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם. וצא ולמד ממדרגות הנביאים זו למעלה מזו, ומשה עולה על גביהן, ואולי שיכול להיות הדרגה גדולה ממשה, והוא מדרגת מלכנו משיחנו המעוטר בעטרי עטרות, כמובן מפסוק ונחה עליו רוח ה' וגו' (ישעיה יא ב), ולדברי רבותינו ז"ל כי משה שהיה הוא הגואל העתיד, וכמו שהארכנו בפירושן של דברים במקומן, אם כן אין שיעור וגבול להדרגות הקדושה, לזה אמר תהיו כי מצוה זו אין לה הפסק, ותמיד ישנה בגדר מצוה זו להיות קדושים, ונתן טעם לדבריו כי קדוש אני ה' אלהיכם, שאין שיעור אל קדושתו יתברך, וחפץ ה' בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדושה, ומעתה דון בדעתך ההדרגות אשר תבא בהם. [כ] לקו"ת נצבים מט, ד (ע"פ פע"ח שער קריאת שמע פט"ו; ראה הגהת הרנ"ש לאוצרות חיים שער עתיק פ"ד). וראה פלה"ר ויקרא ד"ה "הפך ים ליבשה" (עמ' סז ואילך) וד"ה "הנה ישכיל עבדי" תשי"ז. [כא] זהר ח"א ג, ב. [כב] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו"). [כג] ע"פ זהר ח"ג רכה, א. [כד] אינו מושג = לב פעמים אחד = יו פעמים הוי' = יצחק יצחק. [כה] וזה לשונו: עוד ירצה בנתינת הטעם כי קדוש וגו', פירוש ולפי ערך גדולת קדושתו יתברך צריכין להתקדש, כי לצד שאנו מכינים עצמינו להשראת שכינה על ראשינו, צריכין לשער גודל קדושתו יתברך, כדי לעשות המוכן לדבר, כי אינו דומה המאכסן בביתו הדיוט למאכסן שר וגדול, וקל וחומר מלך, וקל וחומר בנו של קל וחומר מלך המלכים, וקל וחומר וכו' מלך העולם אשר לו המלוכה, שכל מה שיעשה עדיין ישנו בקום עשה, כי אין שיעור די להצריך עשות, ולזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש ולערך קדושתי אני מצוה שתכינו עצמכם בכל יכולת המושג. [כו] וזה לשונו: עוד ירצה קדושים תהיו, כמלאכים הנקראים קדושים, ככתוב (דניאל ח יג) ויאמר אחד קדוש, והוא על דרך אומרו (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, ולצד שהקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בתוך בני ישראל ועשאם בני פלטין שלו במקום המלאכים, וצא ולמד מה שאמרו בספר הזוהר (ח"ב קמ:) על זמן שהשרה הקב"ה שכינתו בתחתונים כמה היתה הרגשת בני עליון, על שבחר ה' באוכלסי ישראל יותר מאוכלסי המלאכים, ולזה צוה ה' את אוכלוסיו המובחרים שהן הנה מלאכיו, ולהם יקרא קדושים, וכשנכנסתם בגדר זה להיות אוכלוסי במקום המלאכים צריכין להיות קדושים, ורמז פרט זה שנכנסו במקום אוכלוסת המלאכים באומרו ה' אלהיכם. [כז] ודוק שיש כאן הכנעה-הבדלה-המתקה שבהכנעה (שכולה שלילת היצר): הכנעה בעצם קיום הלאוים (ויש לומר שזהו העשה שבלאו, שאינו רק אי-עבירה אלא יש בו תועלת חיובית של הכנעת האדם); הבדלה במאמץ הפעיל להתרחק-להבדל מהעבירה (ודווקא כאן נכרת קדושת ישראל, הנקראים בכך קדושים, משא"כ באומות העולם – והיינו שרש נשמות ישראל בקדושת האצילות שלמעלה משרש האומות בבי"ע, ואכמ"ל); המתקה בקיום מצות ה' בקדושה (אך עדיין מתוך הכנעה "כאילו כפאו שד"). בשתי המדרגות האחרונות – מל-מל – אומר האוה"ח שהמקיימן "קדוש יאמר לו", בגימטריא ברית מילה. [כח] תהלים פב, ו. [כט] תנחומא נשא טז. [ל] ראה גם בעתה אחישנה פ"ז (עמ' שטז-שכ). Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד