[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] תרס"ד. וזה לשונו:

ואל יבא בכל עת אל הקודש. מכאן אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי בכל השבתות וימים טובים א"י לכנוס לפני ולפנים רק ביוה"כ שהוא בחי' בע"ת שנפתח להם שער מעולם העליון. וע"ז איתא במד' ה' אורי בר"ה וישעי ביו"כ. כי בר"ה נחתמין צדיקים גמורים לחיים אבל ביו"כ ישועה לכל העולם אפי' להחוטאים שהם צריכין ישועה. ויום הזה הוא ישועה לכל השנה לבעלי תשובה. כמ"ש ביום הזה יכפר. כי כל כפרות של כל השנה מיום הזה. וכ"כ אחת בשנה יכפר שזה היום מכפר בכל ימי השנה. וכן דרשו חז"ל ימים יצרו ולו אחד בהם זה יו"כ וכתי' בהם. וכמו כן מה שדורש במדרש אורי וישעי בים מטעם הנ"ל שהי' אז ישועה לכל הדורות ויושע ה' ביום ההוא ולכן אומרים זה בכל יום. וגם מה שדרשו חז"ל ולו אחד בהם על יום השבת שהוא ג"כ ברכה על כל ימי השבוע.

[ג] ר"ה טז, ב.

[ד] ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ז.

[ה] ר"ה יז, ב.

[ו] ויקרא רבה כא, ד.

[ז] תהלים כז, א. "אורי וישעי" = תריג.

[ח] משלי יג, ט.

[ט] קהלת ח, א.

[י] אורי הוא כפולת ז ו-ישעי כפול יג – יחס של נקבה וזכר, כנודע שהחכמה היא בחינת נקבה ביחס לכתר.

[יא] משלי י, כה.

[יב] ויקרא טז, ל.

[יג] תהלים קלט, טז. תנדב"א פ"א. כתיב "ולא" וקרי "ולו", היינו שיו"כ הוא תכלית שלמות ימי אלול – 40 ימי הרצון מאלול עד לסליחת ה' ביו"כ. כאשר עושים סדרה מהמלה "בהם" (השייכת גם לפסוקים "ללכת בהם" ו"וחי בהם", בפרשתנו, כמובא גם בתורה הבאה בשפ"א, ול"ימי שנותינו בהם") – 2, 5, 40 – בסיס הסדרה הוא לב והמספר השביעי-החביב הוא 500, "פרו ורבו".

[יד] ויקרא טז, ב. "ואל יבא בכל עת" עולה כב פעמים הוי' וההמשך "אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות" עולה עוד קמח פעמים הוי' – סה"כ קע פעמים הוי'.

[טו] ברכות לד, ב.

[טז] בתורה הבאה מסביר השפ"א את הקוטב ההפוך – הגוים המותרים בבמה בכל מקום (בניגוד לישראל, השייכים רק לקדש ולקדש הקדשים, וכשם שאינם מותרים לבוא אל הקדש "בכל עת" כך גם אינם מקריבים "בכל מקום"). אצל הגוים עבודת ה' היא דבר זמני וטפל בעוד אצל ישראל היא עבודת הקבע – "ללכת בהם" (ויקרא יח, ד), "עשם עיקר ולא טפל" (תו"כ עה"פ). התורה היא תריג עיטין – "עצה טובה קמשמע לן" – כיצד לאזן נכון עיקר וטפל (ולדעת גם מתי נדרשת הוראת שעה, זמני-טפל החורג מהקבוע-עיקר, כהקרבת אליהו בבמה בהר הכרמל – בבחינת ע"ט לעשות להוי' הפרו תורתך...). עיקר-טפל עולה צבאות, שם הנצח וההוד, הכליות היועצות עצה טובה והרגלים בהן מקיימים "ללכת בהם").

[יז] ר"ה כו, א.

[יח] ראה תנחומא האזינו ד ור"ה יז, ב (ונדה ע, ב).

[יט] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[כ] תרס"ד. וזה לשונו:

נאמרה בהקהל. כי עיקר הקדושה בכלל ישראל והם גדר ערוה כשמתיחדין כאחד. וכן הוא בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד לכן סט"א ערקית ויורד הקדושה לבנ"י. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. מנוחה בחי' שמור גדר ערוה. וקדושה בחי' זכור להמשיך קדושת שבת בפה בקידוש היום. וזה שורש כל המצות. שס"ה מל"ת בחי' שמור. ורמ"ח מ"ע בחי' זכור. שע"י גדר ערוה של סור מרע זוכין לקדושה בעשה טוב. וצריכין לעשות המצות לשם כל ישראל וזוכין להקדושה שקדשנו במצותיו שזה הוא לכלל ישראל והם לעולם קדושים. וכמ"ש במ"א פי' הגמ' למדני כל התורה כשאני עומד על רגל א' והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. כי האדם יש לו השתנות תמיד. אבל כשזוכין להיות בכלל ישראל ע"י מצות ואהבת לרעך כמוך אז מוצא הקדושה לעולם מצד הכלל ועומד על רגל א' לגוף. אח"כ והייתם קדושים התחדשות הקדושה תמיד.

[כא] ויקרא יט, יח.

[כב] בראשית רבה כד, ז.

[כג] שבת לא, א.

[כד] ר"ה כז, א.