בע"ה

ח"י אייר תשע"ט – כפ"ח

מעלת רשב"י

חאלקה למשפחות: אופן, קלר, יוליוס, אביעזר, בן מעש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שופריה דמשה רבינו

בקר טוב. מי כאן מהילדים יודע לקרוא? נתחיל עם "בר יוחאי".

נגנו "בר יוחאי" הרגיל ו"אמר רבי עקיבא".

לחיים לחיים, מזל טוב לכולם, שכל הילדים יגדלו להיות חסידים, יראי שמים ולמדנים.

הסתפרות והשתפרות

זו זכות גדולה מאד שתהיה תספורת, חאלקה, בל"ג בעומר – הילולא דרשב"י. למדנו בימים האחרונים – בעצם היום ואתמול – מה שכותב הרמ"ז, רבי משה זכותא[ב], שרשב"י הוא "שופריה דמשה רבינו", זו לשונו. האריז"ל כותב שרשב"י הוא הגלגול עיקרי של משה רבינו[ג] – בגלגול הראשון קוראים לו משה ובפעם הבאה קוראים לו שמעון, לפי השליחות המיוחדת שלו באותו גלגול, אבל הוא משה רבינו.

הביטוי של הרמז מאד יפה – "שופריה דמשה רבינו", היפי של משה רבינו – יפי שמאיר בפני כל ילד יהודי כאשר עושים לו חאלקה ומשאירים לו פאות, בפרט ב-לג בעומר. "שופריה דמשה רבינו" שוה 1218, המספר הראשון שמתחלק גם ב-חן וגם ב-מב – חן מב = 100 = יפי ('אמת החן וממש היפי').

איפה עוד כתוב "שופריה"? "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[ד]. אדם-יעקב קשורים לספירת התפארת (יפי), משה-רשב"י קשורים לספירת הדעת, נשמת התפארת. "שופריה" הוא גם כמו שופר – "'תקעו בחדש שופר'[ה], שפרו מעשיכם"[ו]. כשעושים אפשערעניש, חאלקה, הילד משתפר – הוא מסתפר וגם משתפר, מסתפר ומשתפר הולך יחד. הוא עולה בדרגה – לובש ציצית[ז].

אתמול דברנו על כך שהמצוה המיוחדת של רשב"י היא ציצית (רשב"י אומר ש"כל הזריז במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה"[ח]). והעיקר, בחאלקה של כל ילד יהודי בגיל שלש הוא נעשה כמו אברהם אבינו, שהכיר את בוראו בגיל שלש שנים[ט]. כל ילד יהודי כשהוא בן שלש הוא מסתפר – ואיזו זכות זו להסתפר בספירת העומר, ביום המיוחד של ספירת העומר, "וספרתם לכם"[י], ואומר אדה"ז בשם המגיד[יא] שהוא לשון ספיר, "ספיר גזרתם"[יב]. כאשר גוזרים לילד את השערות הוא מאיר כ"אבן ספיר" (האבן של יהודה, המלך, בחשן המשפט של הכהן הגדול – היום, הוד שבהוד, לשון יהודה, על כולנו לקיים בלב שלם "הפעם אודה את הוי'"[יג]. בגיל שלש מתקשרים ל"שלשה מי יודע... שלשה אבות", שלשת האבות מאירים בילד שלהם, בפרט כאשר מקיימים "הפעם אודה את הוי'" שעולה בגימטריא אברהם יצחק יעקב).

חדש אייר הוא חדש זיו[יד], לשון אור, בכל יום שבו סופרים את העמר, מאירים את העמר (שהוא מאכל בהמה, מאירים את הנפש הבהמית באור של הנפש האלקית העובר דרך השכל, הנפש השכלית, בהתאם לחוש של חדש אייר, חוש המחשבה). ב-לג בעמר מתגלה בתוך ה"עמר" – "אמר" ("יום ליום יביע אֹמר"[טו]), סוד אור-מים-רקיע של מעשה בראשית כנודע[טז] (כאשר ה"אמר" הראשון הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[יז]) ונברא העולם, העלם (העלם היהודי שמסתפר), מחדש. זהו ראשית החינוך (התחדשות – "יהי אור"). כל החינוך הוא אור תורה. הילד משתפר מאד מאד, הוא מסתפר, מאיר – יש לו אור בפנים. זו זכות גדולה מאד. זה "שופריה".

שוב, כתוב "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" – היפי של יעקב אבינו כמו היפי של אדם הראשון – וכאן יותר מזה, היפי של רשב"י הוא-הוא יפיו של משה רבינו ממש. שכל הילדים יהיו יפים כמו רשב"י ויפים כמו משה רבינו.

"שמן ששון מחבריך"

ממשיך ומסביר הרמ"ז מהו שופריה דמשה רבינו: משה רבינו הוא יסוד אבא ורשב"י הוא מה שיסוד אבא מגיע עד יסוד ז"א. יסוד אבא הוא בטול ויסוד ז"א הוא אמת, אז כמו שבתחלת אייר יש הילולא של רבי מענדלע ויטבסקער, מרא דאתרא דארעא דישראל – גם רשב"י הוא מרא דאתרא דארעא דישראל – שהיה חותם 'השפל באמת', על דרך זה רשב"י הוא 'הבטל באמת'. חסידי חב"ד היו הולכים ברחוב, במוסקבה, והשוטר שאל מי הולך – ענו 'בטול מהלך', זהו ניצוץ רשב"י, "אם בחקתי תלכו"[יח]. הוא 'הבטל באמת' עם כל הרמזים, צריך גם 'השפל באמת' וגם 'הבטל באמת'.

שרנו את השיר היותר מוכר של בר יוחאי, ויש עוד שיר שתיכף נשיר. בחרוז של השיר כתוב "שמן ששון מחבריך", "שמן ששון" הוא יסוד אבא, זרעא חייא וקיימא. לכן לג בעומר סגולה לילדים בכלל, ללידת ילדים ולחינוך ילדים. שמואל משח את דוד המלך, "רמה קרני בהוי'"[יט] – בא מהכתר לחכמה, שמן על הראש, זה "נמשחת אשריך". "אשריך", אושר, הוא הכתר – התענוג של הכתר. זרעא חייא וקיימא דיסוד אבא "נמשחת אשריך" – מלמעלה, מהכתר, אשריך שאתה מאושר, מלא אושר. "שמן ששון" היינו חכמה ובינה – "שמן" הוא בטול, אבא, וששון שייך לאמא, שמחה. יש חדוה-שמחה-גילה-ששון, והששון – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[כ], "'ששון' זו מילה"[כא] – הוא שיא השמחה. בספירת היסוד השמחה מגיעה לשיא. מהו "שמן ששון"? שהבטול של חכמה מגיע לשיא, שהוא מתלבש – כמו שאמרנו קודם – ביסוד ז"א, נעשה 'הבטל באמת'. זהו "שמן ששון". לכאורה שמן לא הולך עם ששון, אבל זה הווארט הנ"ל – שרשב"י הוא יסוד אבא ארוך שמסתיים ומתלבש ביסוד ז"א[כב], זהו "שמן ששון".

מהו "מחבריך"? מה החברים עושים כאן? כל ילד צריך חברים טובים. מי הם החברים של רשב"י? החברים שהוא אסף אותם באדרא – גם באדרא רבה בפרשת נשא וגם באדרא זוטא בפרשת האזינו. כעת זמן האדרא זוטא, שם מתואר ההסתלקות של רשב"י בל"ג בעומר. רשב"י הוא לא 'פאר זיך' – הייתי חושב שלא צריך אף אחד, כמו משה רבינו שעולה להר, אבל דווקא רשב"י אומר "אנן בחביבותא תליא מילתא"[כג]. תלמידי רבי עקיבא מתו – פסוק למות היום – כי לא נהגו כבוד זה בזה, ו"אנן בחביבותא תליא מילתא". רשב"י, כמה שהוא גדול, צריך חברים כפשוטו – לא רק תלמידים אלא חברים.

מהם החברים שלו? יסוד אבא נמשך עד יסוד ז"א, בסוד שמן ששון, הוא נמשך דרך כל הו"ק – כל מדות הלב. כמו בספירת העומר, מגיעים להוד – האחרון בין ה-ה קצוות, עיקר החלוקה של האריז"ל – אלו החברים של רשב"י. כדי להגיע לתכל'ס, ליעד שלו, הוא צריך להמשך ולבוא מכח החברים. החברים הם האהבה, היראה, הרחמים, הבטחון והתמימות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד. כל אחד נשמה – כמו באדרא, שהצביע על כל אחד איזה ספירה הוא. הוא "שמן ששון" מכח החברים. שכל הילדים יהיו חברים טובים, ושאצל כל אחד יתנוצץ הניצוץ של רשב"י, ושיהיה "שמן ששון" – שמן עם בטול, רזין דאורייתא, הרבה שמן והרבה ששון. לחיים לחיים.

יש עוד ניגון של ל"ג בעומר.

נגנו "ואמרתם כה לחי".

ב. דרשת "טעמא דקרא"

כחו של רשב"י לדרוש "טעמא דקרא"

כתוב כאן שרבי שמעון "מרגיז ממלכות". היה לו חבר שהיה ההיפך ממנו, לא הרגיז ממלכות – מצא חן בעיני הממלכות[כד]. מי זה? רבי יהודה. הוא גם אחד החברים. יש פה רבי וחבר של הרבי עם אופי הפוך – שהרבי מרגיז ממלכות והחבר שלו, תלמיד-חבר שלו, רבי יהודה, הוא 'מרצה ממלכות'. רבי יהודה נעשה דובר לכל עמו.

מה היתה המחלוקת שלהם בש"ס? יש להם מחלוקת בהלכות בשבת – דברנו על כך שבדרך כלל כאשר יש מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון – הלכה כרבי יהודה. אבל בשבת, הלכה כ"מאן פני האדון הוי' דא רשב"י"[כה] – "פני שבת נקבלה"[כו] זה עצמו רשב"י, הבטל באמת זה שבת, "אפילו עם הארץ לא משקר בשבת"[כז], בזכות הבטל באמת שלו. אבל חוץ משבת, מה עיקר המחלוקת שלהם לגבי כל התורה כולה? שרשב"י דורש טעמא דקרא ורבי יהודה אומר שאסור לדרוש טעמא דקרא – "שתי מצוות נתגלו טעמן נכשל בהם גדול העולם"[כח], ב"לא ירבה לו נשים"[כט] ו"לא ירבה לו סוסים"[ל]. רבי יהודה פוחד – פוחד ממה שהיה אצל שלמה המלך – ונזהר לא לדרוש טעמא דקרא. אבל רשב"י דורש טעמא דקרא, בחינת משיח, כי משיח יגלה טעמי תורה[לא].

אחת הדוגמאות העיקריות למחלוקת זו בש"ס[לב] היא לגבי "לא תחבֹל בגד אלמנה"[לג] – לא לקחת בגד מאלמנה. אם אתה לוקח משכון, בגד מאלמנה, צריך להחזיר בגד יום ביום ובגד לילה בלילה, כל יום וכל לילה. רשב"י אומר שאם זו אלמנה עשירה, שיש לה מספיק בגדים – לא חייבים להחזיר כל פעם. דורש ש"לא תחבל בגד אלמנה" זה רק באלמנה עניה, משא"כ עשירה. רבי יהודה אומר שלא דורשים טעמא דקרא, זה לא ענין הגיוני – לא משנה שהיא עשירה, צריך להחזיר.

היום לג בעומר, יום של רשב"י, יום של שמחה – כנראה דבר מאד שמח לדרוש טעמא דקרא ולא לפחד ממה שקרה לשלמה המלך. אנחנו יותר בסדר משלמה המלך, שלמה המלך נפל בזה ואנחנו לא נפול – כי אנחנו כבר שייכים למשיח, אותיות ישמח[לד]. הכי שמח לדרוש טעמא דקרא, מקור השמחה. שנזכה כמו רשב"י לגלות טעמי תורה, לדרוש טעמי דקרא, גם בנגלה – לעשות חילוקין. כאן דוגמה שמי שדורש טעמא דקרא הוא מיקל, כחא דהיתרא עדיף.

לחיים לחיים, שנזכה לדרוש טעמא דקרא אבל בטוב טעם ודעת. הראשונים אומרים שאם אתה דורש טעמא דקרא – זה כל הטעם? שבעים פנים לתורה, יש עוד ששים ותשע פנים, יש עוד אין סוף טעמים. העומק אין סופי, אז אפשר לדרוש טעמא דקרא?! רשב"י אומר – כן, אפשר. לא לפחד מזה שיש עוד אין סוף. צריך צמצום לשון ריכוז, כולל את כל האין סוף – היום מתן תורה של פנימיות התורה, "אנא נפשי כתבית יהבית"[לה] – אני שם את כל האין סוף בטעם שרשב"י דורש, לא הטעם ששלמה המלך דורש. בתוך הטוב טעם של רשב"י יש את ריכוז כל האין סוף שבתורה. זה בחינת משיח.

לחיים לחיים, שכל המלמדים כאן ידעו לדרוש טעמא דקרא עם הילדים. כשמשאירים את הפאות זה נותן כח לדרוש טעמא דקרא (כידוע שסוד השערות של פאות הראש הוא הכח לצמצם-להמשיך את אור האין-סוף, האור מקיף העליון, שיתחבר עם האור הפנימי ויאיר בשכל). אם יש הרבה שערות, הכל מפוזר, אי אפשר לדרוש טעמא דקרא. עם הפאות אפשר כבר לדרוש טעמא דקרא (כל שערה היא טעמא דקרא, סוד 1000 אורות של מתן תורה, ודוק). לחיים לחיים.

כעת נשיר את ה"בר יוחאי" החסידי, של נדבורנא.

"טעמא דקרא" ו"המרגיז ממלכות"

[אחרי הבית הראשון:] הווארט שמי שדורש טעמא דקרא הוא "המרגיז ממלכות". אמרנו שרבי שמעון מרגיז ממלכות ורבי יהודה מפייס-מרצה ממלכות, ועיקר המחלוקת שלהם אם דורשים טעמא דקרא או לא דורשים – כנראה הא בהא תליא. מי שיודע את הטעם, גם טוב הטעם, של פסוקי התורה – הוא מרגיז ממלכות. רודפים אותו, הוא בורח למערה ויושב שם 13 שנה – אשרי חלקו. מי שלא יודע לדרוש טעמא דקרא צריך להיות פוליטיקלי קורקט. מי שיודע לדרוש טעמא דקרא לא צריך להיות פוליטיקלי קורקט, וממילא יכול לומר את כל האמת – זה רבי שמעון, שדורש טעמא דקרא.

מאד חשוב להבין שדורש טעמא דקרא ומרגיז ממלכות הא בהא תליא. מי שלא מספיק מרגיז ממלכות – כנראה עדיין לא מבין מספיק טוב מה שכתוב בתורה. בסדר, גם רבי יהודה הוא ככה, אבל אנחנו עכשיו רשב"י. לחיים. את זה רציתי לדרוש במוסקבה אבל לא יצא... [בתיאטרון?] כן, זה היה לשם.

המשיכו לנגן "בר יוחאי".

כעת הילדים – מי הכי גדול? לפי הגיל, "גילי מאד בת ציון".

דוד, שתהיה כמו דוד מלך ישראל.