בע"ה

אור ל-י' אייר תש"פ – שידור חי

"יכולה היא שתרחם"

התוועדות נצח שבנצח ח"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ביקור חולים בשבת

בחלק הראשון של לקו"מ יש תורה שמסבירה גמרא בתחלת מסכת שבת[ב]. נקרא בפנים את הגמרא בפנים – היא עוסקת בנושא שמתאים לתקופה שלנו:

הגמרא מביאה מחלוקת האם מותר בכלל בשבת לבקר חולים – בית שמאי אוסרים (משום בניחום אבלים וביקור חולים המבקר "מצטער עם המצטערין"[ג]) ובית הלל מתירים, וכמובן הלכה כמותם.

סוגית הגמרא: מה אומרים לחולה בשבת?

ממשיכה הגמרא לדון מה צריך לומר כאשר נכנסים לבקר חולה בשבת – מה ההרגשה השבתית האמתית בביקור חולים בשבת? יש בגמרא חמש דעות:

תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה [בשבת] אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא

זהו הנוסח שאנו אומרים ב"מי שברך" לחולים בשבת. אומרים שהיום שבת – איני יכול להתפלל. עיקר ביקור חולים הוא שכאשר אני בא לבקר את החולה אתפלל עליו, אזעק לה' – "ויצעק משה אל הוי' לאמר אל נא רפא נא לה"[ד], משה התפלל על מרים בצעקה וכך רפא אותה. כאן אומרים שהיום שבת, אסור לזעוק – וכדי שגם החולים לא יזעקו מפרש רש"י ש"צריך להרחיב דעתם בתנחומים, שלא יצטערו" – אך בזכות שמירת שבת וענג שבת "רפואה קרובה לבוא".

ורבי מאיר אומר יכולה היא שתרחם

לדעת רבי מאיר כשאני נכנס לבקר את החולה בשבת – אני אומר שלש מלים וזהו, "יכולה היא שתרחם". אם נשמור שבת – יש בכח השבת לרחם ("אם תכבדוה מלהצטער בה", כפי שמסביר רש"י).

רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל

זו לא בדיוק תפלה אבל כן איחול – בזכות השבת.

רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל

דעת רבי יוסי כמעט זהה לדעת רבי יהודה, יש קצת שינוי – אבל הוא משמעותי וחשוב: במקום "עליך ועל חולי ישראל" הוא אומר "עליך בתוך חולי ישראל".

אחרי ארבע דעות של חכמים מוכרים – רבנן, רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי – יש דעה חמישית, של חכם לא מוכר לנו (עד כדי כך שתוספות דנים על האזכור שלו, וכדלקמן):

שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום

דעה מאד מענינת: כשהוא נכנס הוא לא מאחל שום דבר, רק אומר שלום – מתאים לשבת, שבת שלום ומבורך. אחר כך הוא משוחח עם החולה, יתכן שמתענין אם יכול לעשות עבורו משהו, וכל הדיבור שלו – האיחול האמתי שלו – הוא בסיום. הוא פותח באמירה כדעת רבנן בתחלת הסוגיא – "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" – אבל מוסיף "ורחמיו [של הקב"ה] מרובין ושבתו בשלום", שמרו שבת בשלום וזו הסגולה שתהיו בריאים.

לפני שנפנה לדברי רבי נחמן נעשה סדר על פי סוד, על פי קבלה, בחמש הדעות האלה:

רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי – חכמה, חסד ומלכות

יש כאן שלשה תנאים שמכירים את מיקומם מהקשרים אחרים – רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי.

רבי מאיר הוא אחד מחמשת תלמידיו (האחרונים) של רבי עקיבא[ה], המכוונים כנגד נרנח"י שלו[ו]. בין חמשת התלמידים, רבי מאיר מכוון כנגד המקיף דחיה, ה-ל של הצלם, שכנגד החכמה. רבי מאיר נקרא על שם "שמאיר עיני חכמים בהלכה"[ז]. הוא כל כך עמוק בחכמה שלו – חכמה עילאה ואפילו חכמה סתימאה – שלכן "לא עמדו חבריו על סוף דעתו"ז, לא יכלו להבין אותו עד הסוף. ידוע[ח] ש-מאיר ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'"[ט] – הוא שייך באופן מיוחד למשיח. בכל אופן, הוא החכמה כאן.

רבי יהודה ורבי יוסי הם בין עשרת התלמידים אדרא של רשב"י[י] – בעזרת ה' שבוע הבא ל"ג בעומר – ושם כל אחד מהחכמים מייצג אחת הספירות[יא]. רבי לוי'ק, אבא של הרבי, מרבה לדרוש את מאמרי הזהר בהם מוזכרים שמות החכמים תוך הסבר תוכן דבריהם לפי הספירה שלהם. בין התלמידים באדרא רבי יהודה הוא החסד ורבי יוסי הוא המלכות.

אם כן, יש לנו כאן בצורה מפורשת חכמה – רבי מאיר; חסד, ענף החכמה – רבי יהודה; המלכות, שהיא חכמה תתאה (חכמת שלמה) – רבי יוסי (והם מוזכרים לפי הסדר מלמעלה למטה).

רבנן ושבנא איש ירושלים – תפארת ויסוד

מי הם רבנן ושבנא איש ירושלים? רבנן רווח מאד, רק שלא יודעים מי הם – חכמים רבים – ושבנא נדיר.

רבנן – הרבים, הכלל – אומרים שיש לומר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". רבנן הם התפארת – הרבים כאן – ו"יחיד ורבים הלכה כרבים"[יב]. ידוע הרמז המפורסם[יג] ש"שבת היא מלזעוק" ר"ת משה ו"ורפואה קרובה לבוא" ר"ת קול – "משה ידבר והאלהים יעננו בקול"[יד]. "קול" שייך לתפארת, בסוד "הקֹל קול יעקב"[טו] (אך אין המדובר כאן ב"קול" הזעקה, הנמשך בכל ימות השבוע בעולם היצירה – בו מקנן ז"א[טז] – אלא בשרש הקול שבאצילות, "קלא פנימאה דלא אשתמע"[יז], ממנו קרובה לבוא הרפואה בשבת, כמבואר כאן בבן יהוידע[יח]).

שבנא הוא "איש ירושלים" – "איש" הוא בעל[יט] ו"ירושלים" היא מלכות[כ] ולכן יש להניח שהוא ספירת היסוד. שבנא לשון תשובה. תוספות[כא] שואלים – שבנא בתנ"ך הוא רשע, שבנא הסופר בזמן חזקיהו, ואיך מזכירים אותו? הם מסבירים שיתכן שאלה שני אנשים, לא אותו שבנא, ושבנא איש ירושלים הוא צדיק, אף על פי שאיננו מכירים אותו. בכל אופן, השם שבנא אומר שב-נא, בבקשה (נא) תעשה תשובה (שב) – כך נוכל ללמוד מתוספות על הדף כאן. עיקר התשובה הוא בברית, תשובה על בפגם הברית – זהו כנראה התיקון של שבנא איש ירושלים.

היסוד ממשיך את התפארת – "גופא ובריתא חשבינן חד"[כב] – לכן הוא מתחיל בדברי רבנן, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", אבל בסיום, "יסוד סיומא דגופא"[כג], הוא מוסיף משהו (בחינת יוסף ביסוד). בכלל, רבנן אומרים שיאמר כך מיד שנכנס והוא אומר שרק בסוף, "סיומא דגופא". בכניסתו הוא אומר מלה אחת – "שלום". "תמורת שלום מלחמה"[כד] ביסוד – שלום הוא ביסוד. שוב, הוא פותח בשלום ומסיים ("סיומא דגופא") במלים של רבנן, אבל בתוספת של "רחמיו מרובים" – אמירה שרחמי ה', פנימיות מדת התפארת, הם אין סוף. הוא חותם-מסיים שוב במלה שלום – "שבתו בשלום" ("שלום שלום לרחוק ולקרוב"[כה], "לרחוק שנעשה קרוב"[כו], היינו בעל תשובה לו רומז שבנא, כנ"ל).

מאמר רבי חנינא: עירוב החולה בתוך ישראל

אחרי חמש הדעות ממשיכה הגמרא, במאמר של רבי חנינא – תלמיד מובהק של רבי[כז], כמה דורות אחרי רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי – בדור התפר בין התנאים והאמוראים:

כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כמאן כרבי יוסי

רבי חנינא אמר שכאשר יש למישהו חולה בבית עליו לערב אותו עם חולי ישראל – להתפלל עליו בתוך כל חולי עם ישראל. דעתו מתאימה, בפשטות, לדעת רבי יוסי שדייק שאין לומר "ועל חולי ישראל" (כדעת רבי יהודה) אלא "בתוך חולי ישראל".

מההדגשה הזו פשוט שדעת רבי יוסי כאן שייכת למלכות (אליה שייך רבי יוסי בכל מקום, כנ"ל) – צריך לערב את החולה בכל כנסת ישראל. לאור זאת, איך נבין את דעת רבי יהודה שאומר "על חולי ישראל"? כנראה שבהיותו חסד, שפנימיותו אהבה, יש לו אהבת ישראל לכל אחד – כל חולה בעיניו יכול להיות התפארת או היסוד – והוא מחבר אותו למלכות, "עליך ועל חולי ישראל", ביחוד יסוד-מלכות או תפארת-מלכות (סוד שני "ראשי חדשים", כידוע[כח]). רבי חנינא הולך כדעת רבי יוסי, המלכות, שיש לומר "בתוך", ויש לומר שרבי יוסי היינו עצם המלכות במקומה באצילות ורבי חנינא (בהמשך הדורות) היינו המלכות כפי שיורדת להיות "ראש לשועלים"[כט], עתיק דבריאה (סוד "בראשית ברא"[ל] – קודם כל תהיה בריא!).

סיכום

אם כן, יש כאן מיקום יפה מאד של כל הדעות:

  חכמה                    רבי מאיר

  חסד                      רבי יהודה

  תפארת                            רבנן

  יסוד                      שבנא איש ירושלים

מלכות                    רבי יוסי

[מלכות היורדת לבריאה    רבי חנינא]

הכל פחות או יותר מובן. הפלא הוא המאמר שרבי נחמן לוקח ועושה ממנו עיקר – דעת רבי מאיר, המשיחי – "יכולה היא שתרחם". אם אני סתם שומע את המלים האלה זהו מאמר סתום, בקושי אני מבין את הכוונה.

ב. "יכולה היא שתרחם" – כח רפואת משה

בן יהוידע: "היא" – תפלת משה

לפני שנאמר איך רבי נחמן מסביר נאמר ווארט יפה של הבן איש חי, בפירוש הבן יהוידע, בענין:

הוא אומר[לא] שהמלה "היא" כאן – שבפשט מתכוונת לשבת, "יכולה היא שתרחם" – רומזת לתפלת משה רבינו על אחותו מרים ב"עת צרה" שלה, כשהיתה מצורעת. שם כתוב "ויצעק משה אל הוי' לאמר אל נא רפא נא לה". הוא אומר שבתפלת משה רבינו, תפלה קצרה – שדברנו עליה הרבה לאחרונה, החל מהתוועדות פורים השנה – יש ה מלים קצרות. בדרך כלל ממוצע האותיות למלה בפסוק הוא 4, אבל כאן טפה יותר מחצי – יש רק יא אותיות. אם כן, סימן התפלה הוא היא – ה מלים ו-יא אותיות – וב"היא" מתפלל משה לה' על מרים (מרים ועוד היא בגימטריא אשה, שייך לתפלה-רחמי על כל אשה, המיצגת את כנסת ישראל). מכח תפלת משה רבינו אפשר לעורר רחמים על החולה שיתרפא. אני לא מתפלל בפירוש, כי אסור להתפלל בפירוש בשבת – "שבת היא מלזעוק" – אבל אני כן יכול להזכיר ברמז את תפלת משה רבינו על מרים אחותו, ולקשר לעצם מהות השבת, הפשט של "היא – מכח כך תבוא הגאולה והישועה והרפואה.

הוא מוסיף עוד דבר יפה: מה פירוש "לאמר" ב"ויצעק משה אל הוי' לאמר אל נא רפא נא לה"? כל "לאמר" צריך להבין – האור החיים הקדוש עושה מכך ענין גדול בכל הפסוקים, אך כאן ה"לאמר" תמוה גם ב"פשוטו של מקרא" ורש"י נדרש להסבירו (לפי מדרשי חז"ל). הוא מסביר שכאן הוא על דרך "וידר יעקב נדר לאמר"[לב], שגם שואלים אותה שאלה – למה כתוב "לאמר" – ומסבירים[לג] "לאמר" לדורות, לימוד מיעקב לכל דורות עולם, "מעשה אבות סימן לבנים"[לד], שכאשר יש לאדם צרה סגולה שידור נדר – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[לה]. גם כאן ה"לאמר" היינו לאמר לדורות שסגולה אפילו רק להזכיר את המלים "אל נא רפא נא לה" – ואפילו רק לרמוז אותן במלה "היא", כמו שכתוב כאן – כדי לעורר רחמים רבים.

רמזי "יכולה היא שתרחם"

בפורים דברנו על "רפא נא לה", ששוה 367 (קורונה), ועשינו הרבה גימטריאות מהמספר הזה. שלשת החכמים המפורסמים כאן – מאיר, יהודה, יוסי (שיש הרבה משניות וברייתות ששלשתם מופיעים, כוונה יסודית) – גם עולה אותו מספר. עוד יותר פלא, אם בנוסח רבי מאיר במקום המלה "היא" אני כותב "יכולה 'אל נא רפא נא לה' שתרחם" הכל עולה ד"פ "רפא נא לה" (מספר שגם עבורו היתה לנו גימטריא מיוחדת). רמז יפהפה על פי הבן יהוידע.

נעשה גימטריא מהמשפט של רבי מאיר, "יכולה היא שתרחם", שוה 1035, משה-משה-משה – משה, הצועק "אל נא רפא נא לה" – הוא הערך הממוצע של כל מלה. משה גם ר"ת "שבת היא מלזעוק" כנ"ל. רפואה היא המתקה, "וימתקו המים"[לו] – למשה יש כח להמתיק את הדינים, להפוך מר למתוק. זו רפואה שלמה, מכח הבטול של משה רבינו, "ונחנו מה", "מה אשיב להוי'" כפירוש רבי שמואל קאמינקער (הנ"ל בח"א של השיעור). כך הוא גם פועל את "יכולה היא שתרחם". משה רבינו הוא בחינת שבת, "כל השביעין חביבין"[לז] – כמו ששבת שביעית בשבוע משה שביעי לאברהם אבינו. אותו מספר, ג"פ משה, הוא גם ה"פ אור של "יום אחד" של מעשה בראשית[לח], שהוא גם המשולש של מה[לט] – סכום כל המספרים מ-1 עד 45 – אין יותר "מה [אשיב להוי']" מזה[מ].

ג. ביאור רבי נחמן – דעת ורחמים בשבת

הזדהות רבי נחמן עם רבי מאיר ורשב"י

אחרי כל ההקדמות נאמר את הווארט של רבי נחמן, שהזדהה עם יום הנצח שבנצח. הוא מביא רק את המלים של רבי מאיר – כאילו הוא הפשט היחיד, ההלכה, בלי כל הדיון ובלי המלים הרווחות אצלנו "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" – ומבאר אותן באריכות.

כנראה רבי נחמן מזדהה דווקא עם רבי מאיר. ידוע[מא] שמכל התנאים רבי מאיר הוא בחינת משיח – סוד "רוח אפינו משיח הוי'"[מב]. כפי שהוסבר, רבי מאיר שייך לחכמה – מתאים ל"נחל נֹבע מקור חכמה"[מג] של רבי נחמן[מד]. לפעמים אומרים שרבי נחמן מזוהה בין התנאים במיוחד עם רבי שמעון[מה], אך כאן בסוגיה אין דעה שלו. בין תלמידי רבי עקיבא רבי מאיר ורבי שמעון הם החיה והיחידה. יש קשר בין שני המקיפים – ל ו-ם של הצלם. לכן אפשר לומר שרבי נחמן מזדהה עם שניהם, גם עם רבי מאיר וגם עם רבי שמעון. בכל אופן, כאן רבי מאיר אומר "יכולה היא שתרחם".

הרחמים מכח השבת

איך הוא מסביר? הוא אומר[מו] ששבת היא יום של דעת, מקבלים דעת את הוי' – "וידעת היום"[מז]. כתוב ש"אסור לרחם על מי שאין בו דעת"[מח] וכתוב ש"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[מט]. מה הקשר בין שני המאמרים? בשביל להמשיך רחמים עלי – אני זקוק לרחמנות, כדי שה' ירחם עלי – אני צריך לרחם על מישהו אחר. הפסוק הוא "ונתן לך רחמים ורחמך"[נ] – שה' יתן לי רחמים על מישהו אחר ואז הוא ירחם עלי. אבל הרחמים שלי על מישהו אחר תלויים בדעת שלי, כי לרחם על מישהו היינו להרגיש אותו ממש – מה שבלועזית קוראים אמפטיה – והדבר תלוי בדעת. בלי לדעת אותו איני יכול לרחם עליו ובלי לרחם עליו איני יכול לזכות לרחמים עלי מן השמים. לכן צריכה לבוא שבת, בה מקבלים דעת, וכאשר מקבלים דעת בשבת אפשר – בזכות השבת – לרחם על הזולת ולזכות לרחמים.

מכאן הסבר עמוק לדעת בית הלל שמותר ומצוה ("חפצי שמים" ולא "חפצך"[נא]) לבקר את החולה בשבת. למה? כי בשבת החולה עצמו יותר מוכן לקבל את הרחמים מן השמים, בשל התנוצצות הדעת בנשמתו שנותנת לו רחמים על מישהו אחר – לא רק על עצמו. בזכות שיש לו דעת לרחם על מישהו אחר, והוא מרחם על מישהו אחר, הקב"ה מרחם עליו. אם אני גם מזכיר זאת – עוזר לשפע הרחמים הרבים לרדת מן השמים. לכן המבקר אומר ש"יכולה היא שתרחם" – בזכות הדעת של השבת היא תמשיך את הרחמים. קודם שאתה תרחם על מישהו אחר ובזכות זה ירחמו עליך מן השמים.

עד כאן הווארט של רבי נחמן. שוב, מאד חשוב שמכל הדעות בחז"ל הוא בוחר, בפשיטות, דווקא את דעת רבי מאיר – רבי מאיר בעל הנס, שעוד כמה ימים, בפסח שני, ההילולא שלו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• העיקר בביקור חולים הוא להתפלל ולזעוק על החולה.
• מכח תפלת משה – "אל נא רפא נא לה" – אפשר להמשיך רפואה בכל הדורות.
• משה מרפא-ממתיק בכח הבטול שלו.
• מצוה לבקר חולים בשבת ולעורר-להזכיר את הרחמים מן השמים שניתן לקבל דווקא בשבת – היום בו החולה מקבל דעת לרחם על הזולת (ולא לרחם על עצמו בלבד) ונעשה כלי לרחמי ה'.