בע"ה

אור לח"י אייר תש"פ – כפר חב"ד

כוונת "שמע ישראל"

דעת, נצחון ומלכות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

רבי שמעון – סוד הדעת

רבי שמעון הוא אחד הצדיקים שנקרא על שם אביו – הוא עוזב את אביו ואת אמו ונקרא על שם אביו, בר יוחאי. כמו שמשה רבינו נקרא בן עמרם וכמו שדוד המלך נקרא בן ישי כך רבי שמעון נקרא בר יוחאי. הבעל שם טוב אמר ש"אַיִן מזל לישראל"[ב]. האין הוא המחבר את המים ואת האש יחד. האין הוא המזל שלנו, המקור שלנו, ורשב"י זוכה לאין-המזל של הכתר. והנה, אין במילוי – אלף יוד נון – שוה בר יוחאי.

יש שני מזלות, מזל עליון ("נוצר חסד") ומזל תחתון ("ונקה"), ופעמים אין במילוי, פעמיים בר יוחאי, בגימטריא דעת. כמו שדברנו על אברהם אבינו ורשב"י, אברהם-שמעון, "שמן ששון מחברך"[ג], ברוב הדרושים משוים את רשב"י למשה רבינו[ד]. האריז"ל אומר בפירוש שמכל התנאים הוא עיקר הגלגול של משה[ה]. משה רבינו הוא הדעת[ו] וגם רשב"י הוא הדעת[ז]. שמעון הוא אמנם לשון שמיעה[ח] (השייכת לבינה), דערהער, אבל תכלית הדערהער היא חדירה, התעצמות, זיווג ויחוד – דעת.

"אשר שמענו ונדעם"

הפסוק היחיד בתנ"ך שמראה את הקשר בין שמיעה לדעת הוא "אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו"[ט] – "שמענו" אותיות שמעון, אותיות ונשמע. "אשר" הוא אושר, כמו "אשר קדשנו במצותיו" – כתר עליון, פנימיות הכתר – ושמיעת האושר, "אשר שמענו", הופכת להיות דעת, "ונדעם".

אם כן, "שמענו ונדעם" הוא קשר בין הבינה והדעת – סוד "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[י]. אחר כך, "ואבותינו ספרו לנו" (הקשר לאבות, שהם החברים, כנ"ל בפירוש חז"ל ל"שמן ששון מחבריך"), הוא קשר בין חכמה ודעת – סתם אבא ("אבותינו") הוא חכמה וספור ("ספרו") הוא דעת. ידוע[יא] שיש סופר-ספר-ספור – בשלשה ספרים ה' ברא את העולם – הסופר הוא החכמה, הספר הוא הבינה וסיפור הדברים הוא הדעת[יב]. אם כן, יש "שמענו ונדעם", דעת שבאה מהשמיעה-הבינה, ויש "אבותינו ספרו לנו", הדעת שבאה מהחכמה – התכל'ס היא הדעת. קודם (בגיל יג) מקבלים דעת מהבינה-האמא, מוחין דאמא, ואחר כך (בגיל כ) מקבלים דעת מהחכמה-האבא[יג], מוחין דאבא (יג ו-כ עולה לג, "גל עיני", לג בעומר).

שוב, זהו פסוק יפה (עם המון רמזים) שקשור לרשב"י: הוא שמיעה, אבל תכליתו – פעולתו אצלנו – היא דעת, כמו משה רבינו, לכן הוא עיקר גלגולו של משה. כתוב "משה זכה לבינה"[יד], בגימטריא דעת, בר יוחאי בר יוחאי, אין-אין במילוי ("משה זכה לבינה" ר"ת מזל), "ראו עתה כי אני אני הוא"[טו]. הדעת היא העיקר – "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית"[טז].

תכלית הכל – "שמע ישראל"

לאור הקדמה זו נעשה גימטריא יפה לכבוד רשב"י: על רשב"י שרים בפיוט "נעשה אדם נאמר בעבורך"[יז]. בשביל מה ה' ברא אותנו, "נעשה אדם"[יח]? בשביל "נעשה ונשמע"[יט] (אותיות שמעון). נשמע מה? את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כ]. זהו הפסוק העיקרי של כל התורה כולה, כל היהדות – כל ה"נעשה" הוא לשמו, כל קיום המצוות באופן של "נעשה ונשמע" הוא בשביל שבסוף נשמע את "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

התכלית היא שנייחד את שם הוי' ושם אלהים – "הוי' אלהינו הוי' אחד". כידוע, זהו הפסוק המייחד יותר מכל פסוק אחר בתורה את הלמעלה מן הטבע והטבע, את שמות הוי' ואלהים, הפסוק כולו שוה למספר הראשון שהוא כפולה של שניהם (1118 שעולה מג פעמים הוי', גדול הוי', וגם יג פעמים אלהים, אלהים אחד). לרבי שמעון יש זיקה מיוחדת לפסוק "שמע ישראל"[כא].

שלש ספירות בקריאת שמע

הפסוק מתחלק לשלשה ביטויים – "שמע ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד". כל ביטוי כאן שייך לספירה מסוימת מעשר הספירות העליונות. כעת לומדים דרוש בפני עצמו שכדאי לזכור כאשר אומרים "שמע ישראל".

"שמע ישראל" – דעת

לאיזו ספירה שייך "שמע ישראל"? מה ה' רוצה כאן? משה רבינו, שהוא רבי שמעון, אומר את הפסוק – מה הוא רוצה לתת לנו ב"שמע ישראל"? דעת. הוא לא רוצה בינה, לא מסתפק בשמיעה. שוב, "משה זכה לבינה" שוה דעת, והוא ר"ת מזל – "משה זכה לבינה" – "אין מזל לישראל". משה יוצא מחכמה, "מן המים משיתהו"[כב], והוא זוכה לבינה – היחוד בין החכמה והבינה הוא הדעת, שהיא ענינו של משה. השמיעה היא האמצעי אבל התכלית היא הדעת. "שמע ישראל" כמו "אשר שמענו ונדעם" – שנזכה לדעת. כמו שני הפסוקים שנאמרו בפרשת ואתחנן לפני "שמע ישראל", "אתה הראת לדעת"[כג], "וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[כד] – הכל דעת.

"הוי' אלהינו" – נצח

לאיזו ספירה שייך "הוי' אלהינו"? מה הפשט? כתוב בפירוש[כה] לכוון ב"הוי' אלהינו" שהוי', השם המיוחד, הוא הכח והחיות שלנו – "אלהינו" היינו כחנו וחיותנו. יש דרושים בהם כתוב בפירוש ש"הוי' אלהינו", כחנו וחיותנו, שייך לפסוק "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כו]. אם כן, "שמע ישראל" – הדבר הראשון שנדע את ה', "אתה הראת לדעת" במתן תורה ואחר כך כל החיים עבודת "וידעת היום". לשם הדעת צריך לשמוע, דערהער, אבל התכל'ס היא הדעת כנ"ל. למה מביאה אותנו הדעת? להכיר ש"הוי' אלהינו" – שהוא הכח והחיות שלנו, ושכל הזמן הוא נותן לנו חיות – "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".

לאיזו ספירה שייכת כוונה זו? כל מי שעוקב אחרי שיעורי "אמונה ובטחון" צריך לדעת – ספירת הנצח[כז], "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[כח]. ה' הוא הכח והחיות, נותן לנו כל הזמן כח לעשות חיל, להצליח. עיקר ההצלחה הוא פרסום אלקות בעולם, כמו אברהם אבינו – זהו ה"דידן נצח" שלנו, הנצח שלנו.

בהכל צריך להתבונן – צריך להתבונן ש"שמע ישראל" שהוא דעת וב"הוי' אלהינו" שהוא נצח.

"הוי' אחד" – מלכות

אחר כך "הוי' אחד" – לאיזו ספירה שייך? רש"י מפורש על הפסוק, ובעצם חז"ל מפורש:

הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא הפסוק העשירי בעשרת פסוקי מלכויות בראש השנה. למה? כל פסוקי מלכויות כוללים את המלה מלך, וכאן אין את המלה מלך במפורש – למה זהו אחד מהמלכויות? לא סתם אחד מפסוקי המלכויות, אלא החותם – מלכות שבמלכות. כי "הוי' אחד" היינו מלכות, כפי שאומר רבי יוחנן[כט] ונפסק להלכה – ב"אחד" יש מלכות.

רש"י מסביר שבעולם הזה הוי' הוא רק אלקינו, אבל התכל'ס, כשיבוא משיח, היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[ל]. כלומר, כשאומרים "הוי' אחד" צריך לכוון לפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ", כמו "מלך אחד" (מלך אחד בהכאה פרטית בגימטריא שכם, ר"ת "שם כבוד מלכותו", העולה ד"פ מלך, מלך פנים ואחור!).

סיכום הכוונה

יצאה כוונה מאד יסודית: ב"שמע ישראל" צריך לקבל דעת; ב"הוי' אלהינו" לקבל נצח – בטחון פעיל, יוזם, היות ש"הוי' אלהינו" יש לי כח ליזום הרבה מבצעים ולפרסם אלקות בעולם; ו"הוי' אחד" היינו דירה בתחתונים, מלכות ה', "והיה הוי' למלך על כל הארץ".

כעת נראה משהו פלאי לגמרי: כמה שוה דעת נצח מלכות? דעת הוא בר-יוחאי בר-יוחאי וכו' – 474. נצח – 148. מלכות – 496. כמה יחד? 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! רמז פלאי, פלאי פלאים. התוכן הפנימי של שלשת חלקי הפסוק, שמוסיף הרבה מאד לעבודה, עולה הפסוק עצמו.

שלשת חלקי "שמע ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד" הם גם על דרך ראש-תוך-סוף של האנושות – אדם-דוד-משיח (ר"ת אדם, כנודע[לא], סוד "נעשה אדם" הנ"ל): ה' ברא את האדם עם דעת, הוא נברא בר-דעת לדעת את קונו. מה עיקר הענין של דוד? נצח ישראל – על מלכות דוד נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – והוא יוזם ועושה בכח ה'. מהו משיח? מלכות ה' בעולם, "הוי' אחד". האמצע, דוד, הוא "היום לעשותם"[לב] – היום צריך לנצח. אחרי שמנצחים במשחק[לג], בכח "הוי' אלהינו", זוכים לתכלית של "הוי' אחד" – היא "הוי' אחד", "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".