בע"ה

י"ג אייר תש"פ – הקלטה

אהבה ואחוה

לכבוד כינוס רבנים – ל"ג בעומר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ל"ג בעומר – מילוי מצברים באהבת ישראל

היום אנחנו מתכוננים לל"ג בעומר, ההילולא דרשב"י ש"יכול לפטור העולם"[ב], לפטור אותנו מכל המיצרים שלנו. כל ספירת העומר היא המשך של יציאת מצרים מיום ליום. בל"ג בעומר יש יציאה מיוחדת במינה של שחרור וחופש ממצרים לקראת חג שבועות. כתוב של"ג בעומר הוא "מתן תורה של פנימיות התורה"[ג] המשמש הכנה לקבלת כל התורה כולה. כלומר, מתחילים דווקא מהפנימיות ואחר כך מקבלים גם את ממד הנגלה של התורה.

ל"ג בעומר הוא יום של אהבה ואחוה, שלום ורעות בין היהודים. באותו יום פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות[ד], ולכן גם על פי נגלה עושים שמחה גדולה. רבי עקיבא – רבו של רשב"י – נטע בתודעה שלנו, עם ישראל, את הכלל ש"'ואהבת לרעך כמוך'[ה] זה כלל גדול בתורה"[ו]. אחריו בא רשב"י ואמר, בזהר, ש"אנן בחביבותא תליא מילתא"[ז] – הכל אצלנו תלוי בחביבות, בחיבה בין החברים, אהבת ישראל ואחדות ישראל. אצל רבי עקיבא עוד היו דינים – הוא מעשרת הרוגי מלכות, העיקרי ביניהם[ח], והוא תמך במרד בר כוזיבא[ט] – אבל בדור רשב"י כבר הכל חסדים[י], לכן הוא אומר "אנן בחביבותא תליא מילתא". בכל אופן, המסר ונתינת הכח של ל"ג בעומר הם מילוי המצברים שלנו בהרבה אהבה ואחוה.

אהבה ואחוה בין המנהיגים

הזכרנו לאחרונה[יא] אמרה של אחד מגדולי החסידות, רבי דוד מטאלנא[יב], שאם רק היו אהבה ואחוה אמתיות בין צדיקי הדור – כלומר, בין הרבנים – משיח היה בא מזמן. ביאת המשיח – הגאולה לעם ישראל ולכל העולם כולו – תלויה בעיקר באהבה ואחוה. כמובן, אהבה ואחוה שייכות לכולם, אבל מתחילות דווקא מראשי העם, המנהיגים הרוחניים של העם – ביניהם צריכות להיות אהבה ואחוה ו"בתר רישא גופא אזיל"[יג].

הגם שיש "מלחמתה של תורה", דעות שונות ומחלוקות – לפעמים מהקצה אל הקצה – אבל כתוב "את והב בסופה"[יד]. אם זו מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים[טו], דהיינו שמגיעים בסוף לאהבה ואחוה, שלום ורעות[טז]. דווקא בזכות חילוקי הדעות מתגלה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יז] ממש ונוצרת אחדות אמתית, שהיא הבסיס, הכלי, לקבלת כל הברכות[יח] – עד הברכה העיקרית של הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

אהבה ואחוה – מורגש ומוטבע

יש פה שני מושגים שהולכים יחד – בווארט של רבי דוד מטאלנא ובכלל – אהבה ואחוה, לכן כדאי שנתבונן בגוון המיוחד והמדויק של כל אחת מהמלים הללו:

אהבה היא משהו רגשי – כשאני אוהב אותך הלב שלי מתמלא רגש, וכתוב[יט] שאפילו אפשר להכיר זאת בדופק הלב, ככל שהאהבה נעשית יותר מודעת הלב דופק יותר חזק. כלומר, אהבה היא רגש – שייכת למורגש של הנפש, בלשון הקבלה.

יש במודע של הנפש שלשה רבדים – רובד המושכל, השכל, חכמה-בינה-דעת; רובד המורגש, עיקרי המדות, חסד-גבורה-תפארת; ורובד המוטבע, כמו אינסטינקטים, הרגלים ודפוסי התנהגות קבועים, של הנפש. גם המוטבע הוא מדות בלב, אבל אלו מדות טבעיות, ובלשון הקבלה היינו נצח-הוד-יסוד; בסוף יש את המלכות שכוללת הכל.

בכל אופן, בפשט, אהבה היא רגש, שייכת למורגש של הנפש. אחוה היא קשר בין אחים – יש אהבת אחים, אח ואחות, וזהו גם משל לקשר איש ואשה בשיר השירים, "באתי לגני אחֹתי כלה"[כ], "פתחי לי אחֹתי"[כא], אבל מדובר באהבה טבעית. רגש בין אחים הוא אינסטינקט, לא צריך לעורר אותו בהתבוננות עמוקה – זו אהבה שבטבע. לעומת זאת, במלה אהבה מתכוונים בעיקר לאהבה רגשית, השייכת למורגש שבנפש. שוב, ההבדל הכללי בין שני המושגים אהבה ואחוה הוא בין המורגש והמוטבע.

שרש המורגש במושכל ושרש המוטבע בעל-מודע

מעל המורגש יש את המושכל, ומוסבר בחסידות באריכות שהמורגש בעצם נולד מהמושכל – אני מתבונן בשכל בגדולת ה', או גם בגדולת החבר שלי שיש לו "חלק אלוה ממעל ממש"[כב], אני מתבונן בטוב שלו, מגלה את הטוב, דן אותו לכף זכות, וכמה שאני יותר מתבונן בטוב, של ה' יתברך או של החבר, כך אני מוליד בלב את רגש האהבה. כלומר, שרש המורגש הוא במושכל. לכן כתוב שהמושכל והמורגש הם בעצם עילה ועלול – בלשון החקירה. השכל הוא עילה והרגש הוא עלול. העלול היה כלול ממש בעילה ונולד משם, בדיוק כמו תינוק שנולד מרחם האם – המורגש נולד מרחם המושכל. אם לבית הלל יש נטיה שכלית להקל מתוך אהבה ולבית שמאי יש נטיה טבעית להחמיר – זהו שרש הרגש, העלול, בתוך העילה, השכל.

כמו ששרש המורגש במושכל, כך שרש המוטבע, שלמטה מהמורגש, הוא מעל המושכל, למעלה מטעם ודעת, מעל השכל – בכתר, שמעל המודע. בדרך כלל הוא לא מודע, לכן נקרא על-מודע, אבל הוא השרש האמתי של כל כחות הנפש, ובפרט שרש המוטבע – זהו הטבע האמתי והעצמי של היהודי, הטבע היהודי.

יש כאן תופעה שנקראת בקבלה וחסידות "חותם המתהפך"[כג]: יש לי אהבה בלב, מורגש. יש בטבע שלי תחושת אחוה עם היהודים. שוב, צריכה להיות תחושת אחוה ממש – אחים ממש – בין מנהיגי היהודים. שרש המורגש הוא במושכל, אבל שרש המוטבע – משהו 'עצמי', כך קוראים לכך – הוא בכתר.

דבקות-התקשרות-אהבה-אחוה

מי שזוכה להגיע לכתר נמצא בדבקות – דבקות עם ה' וגם החבר, דיבוק חברים. גם בין הרבנים כמובן צריך להיות דיבוק. מצד אחד, דיבוק חברים הוא דעת, אבל שרש הדעת והדבקות האמתית הוא למעלה מטעם ודעת, בכתר.

כשהאהבה נמצאת בעילה שלה, בתוך השכל, היא נקראת התקשרות. כמו שיש חסיד שמקושר לרבי. מהי התקשרות? כתוב שהתקשרות היא אהבה[כד], רק שהיא שרש האהבה בדעת.

אם כן, אם רוצים לתת מלים לכל ארבע המדרגות כאן, יש אחוה בנה"י, במוטבע של הנפש; אהבה במורגש; שרש האהבה שהוא התקשרות בדעת, בשכל – דעת היא הנקודה הפנימית, התמציתית, של השכל; ודבקות עצמית, מעל טעם ודעת, בכתר. שוב, הדבקות היא עצמה מוטבעת וההתקשרות של השכל היא המורגש בתוך השכל.

אהבה ואחוה ב-לג בעומר

לפני שנמשיך, נעשה גימטריא פשוטה, שכבר הזכרנו – סבה שאנחנו מדברים על הנושא לקראת לג בעומר – אהבה-אחוה עולה לג. כלומר, ב-לג בעומר, יום ה-33, צריך להגיע ליחוד של אהבה ואחוה. אלה לא רק שתי מלים נרדפות, אלא שתי מלים שלכל אחת המטען שלה, וצריך לייחד אותן. צריך להתחיל בין הרבנים ומשם לחלחל לכל העם.

בעצם, אהבה היא מספר מאד חשוב – 13, כמו 13 מדות הרחמים. תרגום אהבה בארמית בכל מקום הוא "רחימו" – אהבה, אבל לשון רחמים, שרש הרחמים. רחימו גם אומר, כמו שהסברנו קודם, שהאהבה נולדת מתוך הרחם – רחם האם, שהיא ההתבוננות של המושכל שבנפש. בכל אופן, יחד אהבה-אחוה הם לג.

פרי האהבה – הולדת חידושי תורה

מה הביטוי המיוחד של האהבה והאחוה במציאות? ביטוי האהבה, כמו אהבה בין בני זוג, הוא הולדת ילדים. פרי האהבה הוא הולדה. זו בעצם המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה"[כה] – ממלאים את הארץ ב"תוכן משתבח" (זהו הביטוי[כו]) וגם כובשים את הארץ. כלומר, משעבדים את כל מה שה' ברא לכבודו לתכליתו האמתי – לכבודו של הקב"ה. זהו תפקידנו, ובשביל שאנחנו, בני ישראל, נכבוש את הארץ – צריך הרבה "פרו ורבו". מאיפה בא ה"פרו ורבו"? מאהבה. ה"פרו" הוא הפרי של האהבה.

איך הדבר בא לידי ביטוי בין רבנים? פשוט, שיושבים ביחד – כמו שפעם היה, וחבל שהיום אין לנו בדיוק – שכל חכמי הדור, הסנהדרין, ישבו באהבה, אחוה, שלום ורעות והתדיינו. מתוך השקלא וטריא – כמו בגמרא, וכך במשך כל הדורות – נולדו חידושים, חידושים רעננים, חידושי תורה, חידושי הלכה, חידושי פשט, חידושי רמז, חידושי דרוש, חידושי סוד. הכל נולד מתוך "רבותי", "חברי" ו"תלמידי" – "ומתלמידי יותר מכולם" ו"מחברי" יותר מאשר מ"רבותי"[כז].

אם כן, האהבה מולידה. אנחנו רוצים, התופעה המתבקשת, שמתוך ההתקשרות והחיבור הזה (שרש האהבה בהתקשרות בדעת, כנ"ל) יוולדו הרבה חידושי תורה – חידושים אקטואליים. מה היו עושים? פוסקים הלכה למעשה, כשהתעוררה שאלה במציאות, באקטואליה, דנו יחד עד שיצא דבר מלובן ומיושב מתוך החברות של הרבנים. זו הולדה מתוך אהבה.

ביטוי האחוה – שיתוף פעולה

מה הסימן והביטוי המעשי של אחוה? אמרנו שהאחוה טבעית לגמרי, המוטבע של הנפש, נצח-הוד-יסוד. מתוך אחוה בא שיתוף פעולה במבצעים מעשיים, שיוזמים ביחד לעשות איזה מבצע – להחזיר את עם ישראל בתשובה. הרי התפקיד הראשון של מלך המשיח הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה. לשם כך הרבי מליובאוויטש יזם הרבה מבצעים, כדי להגיע לכל היהודים. כדי שהכל יעבוד ויצליח ויגיע לתכל'ס – לביאת המשיח – צריך שכל הרבנים ישבו וישתפו פעולה, יחשבו יחד איך משתפים פעולה ב"מעשה הוא העיקר"[כח] ומגיעים לעם ישראל בפועל.

איך יודעים ששיתוף פעולה ברובד המעשה של החיים שייך לאחוה ולמוטבע שבנפש? בקבלה מבואר[כט] שלכל ספירה יש את השם הקדוש ששייך לה. לשתי הספירות העיקריות של המוטבע שבנפש, נצח והוד, יש שם משותף – צבאות, הוי' צבאות בנצח ואלהים צבאות בהוד. כשכותבים את שם צבאות באתב"ש מקבלים השתפא[ל] – מלשון שיתוף[לא], הכוונה שיתוף פעולה. בקבלה שם צבאות – השתפא – שייך לשתי הרגלים. מה ההבדל בין שתי הרגלים לשתי הידים? כל יד יכולה לעבוד בפני עצמה, לא חייבת שיתוף פעולה עם היד השניה, אבל הרגלים – שעיקר תפקידן הליכה – חייבות שיתוף פעולה כדי ללכת, אי אפשר ללכת ברגל אחת. כך הרבנים חייבים להרגיש – שצריכים שיתוף פעולה בינינו.

איך יודעים עוד שאחוה שייכת לנצח והוד? בלולב נצח והוד הם "שני בדי ערבות"[לב] והערבות נקראות בחז"ל "אחוונא"[לג], לשון אחוה – הערבות הן סימן האחוה של המוטבע. מה עוד אומר שני בדי ערבה? ערבה גם לשון ערבות – כל ישראל ערבים זה לזה וכל ישראל ערבים זה בזה[לד]. יש בינינו ערבות, שכולנו ערבים אחד עבור השני, הרגשת ערבות – וכך גם הרבנים צריכים להרגיש – וגם הרגשה של עריבות, שכל אחד ערב ונעים לשני[לה]. מתוך כך אפשר לשתף פעולה במעשה, שהוא העיקר.

סיכום

נחזור: פרי האהבה הוא הולדת חידושים ופסיקת הלכות מעשיות ביחד, כלומר, בהסכמה מלאה של רבנים – גיוון של הרבה מנהיגים וראשים, "ראשי עם"[לו]. ביטוי האחוה הוא שיתוף פעולה ביזמת מבצעים כדי לקרב את עם ישראל, להחזיר את עם ישראל בתשובה. אני בעצמי צריך לעשות תשובה וגם להשפיע על כולם – "הוכח תוכיח את עמיתך"[לז], "הוכח" את עצמך ואחר כך "תוכיח" את הזולת[לח].

שה' יעזור שנזכה, קודם המנהיגים ומהם שיגיע לכולם, לאהבה ואחוה אמתיות. אז, כמו שאמר רבי דוד מטאלנא, אם רק תהיינה אהבה ואחוה, בפרט בין הרבנים, יבוא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ל"ג בעומר הוא יום של מילוי המצברים באהבה ואחוה.
• הגאולה תלויה באהבה ואחוה בין היהודים – האהבה והאחוה בין מנהיגי הציבור מחלחלת לכל ישראל.
• שרש האהבה הרגשית בהתבוננות ובהתקשרות השכלית. שרש האחוה המוטבעת בדבקות שבעל-מודע.
• האהבה בין הרבנים צריכה להוליד פירות של חידושי תורה רעננים ופסיקות אקטואליות.
• האחוה בין הרבנים צריכה להוליד שיתוף פעולה ב'מבצעים' להחזרת עם ישראל בתשובה והבאת המשיח.