בע"ה

אור לח"י אייר תש"פ – כפר חב"ד

ההכנה למתן תורה: פנים אל העולם

התוועדות ל"ג בעומר (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מהתנאים לחתונה

ל"ג בעומר – 'תנאים'; שבועות – "יום חתונתו"

אנחנו היום בל"ג בעומר ועוד קצת יותר משבועיים מגיעים לחג השבועות. את היחס בין ל"ג בעומר לשבועות מסבירים על פי פסוק שרשב"י דרש[ב] – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[ג]. הזהר מספר שכאשר העולם נצרך למטר באו לרשב"י, ובמקום להתענות ולהתפלל – כמקובל בדרך כלל – הוא פתח את פיו בדברי תורה, דרש את הפסוק "הנה מה טוב וגו'", וירדו גשמים.

זהו דרוש של הרבי הקודם[ד] (מה'תנאים' של בתו מרת שיינא), שהרבי מביא במאמר[ה], הדורש את "שבת אחים" על 'תנאים' בין חתן וכלה[ו] – ההתקשרות להתחתן. אחר כך, החתונה היא כבר "גם יחד" – "גם" היינו תוספת, ריבוי. לא רק "שבת אחים", שיושבים יחד, מתוועדים, מתחילים להכיר טוב אחד את השני – מתוך התקשרות והחלטה להתחתן – אלא יש את היחוד עצמו, "גם יחד"[ז]. הוא מסביר שזהו היחס בין היום, לג בעומר, לשבועות. היום עושים 'תנאים' עם הקב"ה והחתונה עצמה, ה"גם יחד", הנישואין, הם בשבועות, כפי שאומרים חז"ל – "'ביום חתונתו' זה מתן תורה"[ח].

כתוב שיש מעלה ב'תנאים' גם לגבי החתונה[ט] – "הכל הולך אחר הראש"[י], תנאים בגימטריא ראש. ב'תנאים' מתקשרים ומתחייבים, כבר מתוך "אהבה ואחוה". יתכן שה"שלום ורעות" באים אחר כך, אבל אהבה-אחוה – בגימטריא לג[יא] – יש כבר מה'תנאים', מ-לג בעומר. שוב, יש בכך מעלה אפילו לגבי החתונה שאחר כך.

ה'תנאים' – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו"

בבריאת האדם (השייכת גם להיום, "נעשה אדם נאמר בעבורך"[יב]), כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[יג]. הנישואין, ה"גם יחד", הם ה"ודבק באשתו" – "והאדם ידע את חוה אשתו"[יד]. "והיו לבשר אחד" לפי האבן עזרא היינו הדבוק עצמו, חבור הגופים יחד, אבל לפי רש"י "והיו לבשר אחד" זה כבר הוולד, הילד, שנוצר ברחם האם – זהו עוד שלב בקשר, אחרי ה'תנאים' והחתונה. יש "ודבק באשתו", היחוד, ויש את "והיו לבשר אחד", הילד, יצירת הולד, סוד אמר – אור-מים-רקיע[טו] – התהוות העובר ברחם האם. בכל אופן, איפה רמוזים שם ה'תנאים', ההתקשרות שלפני ה"ודבק באשתו"? בחלק הקודם של הפסוק – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו".

מה החידוש ב'תנאים'? עד ה'תנאים' הילד והילדה, החתן והכלה, היו קשורים לאבא ואמא. בלשון הקבלה, הם הסתכלו כלפי מעלה – לפרצופי אבא ואמא. ההורים הם גם הסמכות העליונה וגם מושא ההתקשרות שלהם, מקור ההשפעה שלהם – הם מקבלים הכל מלמעלה. כעת האיש הזה צריך להפוך להיות משפיע – איש ואשה הם גם משפיע ומקבל – הוא צריך, במדה מסוימת, לעזוב את אביו ואת אמו כדי שיוכל בהמשך להשפיע. הרבי אמר לא לעשות הרבה מרחק בין התנאים, השידוך, לנישואין. מכאן אפשר ללמוד שכדאי שיהיה קצת יותר משבועיים... טוב ימים (בסימן טוב ובמזל טוב, "מצא אשה מצא טוב"[טז]) – מל"ג בעומר עד שבועות, זמן טוב. בהתקשרות של ה'תנאים' כבר מתחיל להיות כאן זוג, משפיע ומקבל, וקורה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו".

לקבל מהסבים כח ההשפעה

מה החתן מרויח מלעזוב את ההורים? לכאורה הוא מפסיד – הוא מפסיד את אבא ואמא! לא, הוא לא מפסיד אותם, חס ושלום – הוא חוזר לשרש שרשו. הכח שלו להסתכל כלפי מטה, תכלית הכוונה – ולא רק כלפי מעלה – הוא מהסבים (לשון סובב, סובב כל עלמין, ולשון סִבה, ועד להשראת "סבת כל הסבות" ב"ה, "שכינה ביניהם"[יז]), שרש-שרשו. כמו שנסביר כעת, זהו הסוד של ל"ג בעומר, "שבת אחים".

הפסוק "שמן ששון מחבֵרֶך"[יח], ששרים על רשב"י, נדרש בחז"ל[יט] על אברהם אבינו ביחס לדורות הקודמים לו – ה"חבריך" היינו הסבים-רבים, עשרה דורות קודם. אצלנו הדורות הקודמים הם כל הרביים, מהבעל שם טוב והלאה (שכולם שלשלת זהב של נשמה אחת). מה פירוש להתחתן? להפוך מילד – שלומד טוב, אבל הוא ילד של אבא או ילד של אמא בבית – לשליח, כמו שהרבי רוצה שכולנו נהיה שליחים. לשם כך צריך לקבל כח מלמעלה-למעלה, מהשרש של השרש.

בלשון הקבלה, החתן-הז"א צריך לעזוב את פרצופי אבא ואמא שמעליו, ולהגיע ל'סבא' שמעליהם – לכתר עליון. כאשר הכתר מאיר בז"א – ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[כ] ועוד יותר "ז"א ועתיקא כולא חד"[כא] – הז"א יכול להתחתן, להסתכל כלפי מטה ולהתחבר עם אשתו. הדבר קורה ב'תנאים', ולכן הם המפתח, היסוד והעיקר של הכל – התפנית של החיים.

ה'תנאים' – נקודת התפנית לשליחות

עוד פעם, זהו ביטוי פשוט – למה ה'תנאים' הם עוד יותר מהחתונה? ב'תנאים' יש את התפנית, עכשיו אתה הולך לכיוון חדש – לכן זהו העיקר, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" להיות תלוי בהם. שוב, הוא לא עוזב אותם באמת – הוא רק עוזב את התלות בהם על מנת לקבל שליחות. ב'תנאים' צריך לדעת שהולכת להיות כעת מישהי שתלויה בו – ויחד אנחנו הולכים להקים בית חדש, להוליד הרבה ילדים, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'"[כב]. אין תפנית יותר גדולה מזו – תפנית של חשיבה.

שוב, כתוב שזהו היחס בין לג בעומר לשבועות, בין התנאים לחתונה, ואת הכח לשליחות מקבלים מרשב"י. כדי להסביר זאת טוב – זהו הנושא העיקרי הערב – צריך להסביר עוד יותר טוב איך רשב"י הצליח להוריד את הגשם, כל הברכות הגשמיות, רק באמצעות דברי תורה, ודווקא על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". לפני כן נעשה הפסקה ונשיר לכבוד רשב"י.

קבלת כח הנחש

נוסיף עוד נקודה עמוקה בענין, שקשורה ל"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" ולהורדת גשם-גשמיות לעולם הזה:

כתוב[כג] שאם יציר כפיו של הקב"ה – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[כד] – לא היה חוטא, אם חוה לא היתה מתפתה לנחש אזי הנחש היה הופך להיות לאדם (וחוה) "שמש גדול". כך ראוי היה להיות וכך יהיה לעתיד. מה פירוש "שמש גדול"? שכל הגשמיות תעשה על פיו. הנחש היה גם הגביר, שתומך בכל הישיבות של אדם וכל צאצאיו, ובכלל כל הבני חיי ומזוני היו על פיו (על דרך אליעזר עבד אברהם, "זקן ביתו המושל בכל אשר לו"[כה]). זו נקודה מאד חשובה – כל הברכות של "בני חיי ומזוני"[כו] היו מגיעות לאדם דרך הנחש אם היה "שמש גדול". אז, כמו שהרמב"ם כותב[כז] לגבי לעתיד לבוא, שבימות המשיח כל המעדנים מצויים כעפר (לחמו של הנחש) והאדם יהיה פנוי רק להתעצם עם התורה, עם האלקות – לדעת את ה', "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[כח]. כך היה אמור להיות, שהאדם יעסוק בתורה והנחש יפרנס אותו – יעשה את הכל בשבילו. כך אם היינו זוכים. נעבעך, לא זכינו לכך בינתים – אבל טוב לדעת מה היעד, מה רצון ה' בבריאה.

הפלא הוא שאת כל הענין דורשים[כט] על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – מסבירים שהאחים הם שני היצרים, ובעצם הם אדם הראשון והנחש. כך כתוב, לא המצאתי... כך היה צריך להיות. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים" היינו שני היצרים. אחר כך האחים הם קין והבל ואחר כך יעקב ועשו[ל], אבל בהתחלה, עוד לפני קין והבל, היינו אדם הראשון – שאמור להיות יצר הטוב בטהרתו – והנחש, שרש היצר הרע, שרשו בקדושה, מלאך קדוש. השרש של היצר הרע הוא כח, אנרגיה ויכולת לדאוג לכל הגשמיות. כך הוא משמש את האדם – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

בינתים לא זכינו לפירוש זה של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ובכל זאת, כשמתחתנים ומפנים פנים לעולם צריכים פתאום להשתמש בכח של הנחש, של היצר הרע – בפרט לצורך הזיווג וההולדה[לא], תכלית הנישואין, ובכלל כדי לעסוק בעניני הגשמיות, פרנסה וכו', שקודם היו פנויים מהם. את הכח הזה מקבלים מהשרש של היצר הרע, שגבוה עוד יותר משרש היצר הטוב – צריכים לעלות למעלה מטעם ודעת שהשתמשו בהם עד כה, אבא ואמא, ולקבל את כח היצר הרע לעסוק בעניני העולם: "'והנה טוב מאד' זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן"[לב].

ב. "הרעיפו שמים ממעל"

דברנו על הכח של רשב"י להוריד גשם בדרשת הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הנביא ישעיהו אומר "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני הוי' בראתיו"[לג]. כתוב בזהר הקדוש[לד] שבפסוק הזה טמון הסוד של הורדת הגשם. קודם צריך להבין את ערכי הכינויים כאן, ההקבלות לספירות:

"הרעיפו שמים ממעל" – תפארת מהכתר

"הרעיפו שמים ממעל" – שמים הם תפארת בכל מקום[לה], עיקר הז"א.

הגשם יורד מן השמים, אבל כדי שהשמים ירעיפו-יורידו את הגשם צריך להיות "ממעל" – השמים-התפארת צריכים לעלות עד כתר עליון. הרי תפארת היא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[לו]. הזהר אומר ש"ממעל" כאן היינו כתר – "הרעיפו שמים ממעל", התפארת צריכה לעלות לכתר כדי להרעיף משם את הברכה. דרך אגב, משם נלמד שכנראה כל פעם שכתובה המלה "ממעל" היא כתר[לז], כמו בפסוק הכי מפורסם בחסידות של "ממעל" – "חלק אלוה ממעל"[לח]. לכל יהודי יש נפש אלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש" – "אלוה" הוא שם של חסד, אבל "אלוה ממעל" הוא שרש החסד בכתר עליון, "רב חסד", החסד של הגלגלתא, החסד של רבי פינחס בן יאיר.

"ושחקים יזלו צדק" – מנו"ה ליסוד ומלכות

אחר כתוב "ושחקים יזלו צדק". הזהר מסביר ש"שחקים" הם נצח והוד – השחקים השוחקים מן לצדיקים[לט]. נצח והוד הם גם הכליות וגם ה"תרין ביעין" שמבשלים את הזרע, הזרע הוא המן ("והמן כזרע גד"[מ]), והם שוחקים מן לצדיקים, לצדיק (היסוד) וגם לצדק (המלכות). עיקר הפירוש של "שבת אחים" הוא נו"ה (כפי שדובר על אחוה[מא]) – הם שוחקים מן לצדיקים וגם מורידים את הגשם לארץ.

קודם צריך שהשמים יעלו ל"ממעל", לכתר, ואחר כך – כשהשמים עולים ל"ממעל" – השמים גופא מקבלים כח להרעיף את המטר, הגשם, קודם כל ל"שחקים", שהם ה"תמכין דאורייתא"[מב]. ה"שחקים" נמצאים למטה מה"שמים", תומכים את שמים (בהם התורה, "תורה מן השמים"), ותפקידם לשחוק מן לצדיקים – "ושחקים יזלו צדק".

הפשט שה"שחקים" מזילים את ה"צדק" מלמעלה, אבל "צדק מלכותא קדישא"[מג] היא הארץ, לכן מפרשים בזהר שהשחקים מזילים-מורידים את הגשם עד ל"צדק", עד המלכות, הארץ.

עד כאן החלק הראשון של הפסוק, "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק".

המשכה מהמלכות לעולמות התחתונים

אחר כך כתוב "תפתח ארץ ויפרו ישע" – הארץ צריכה לפתוח את עצמה, כמפורש בזהר. יש שהארץ פותחת את פיה לקבל את הגשם מלמעלה (יש מי שאומר[מד] שכאשר יש גשם בחדש אייר צריך לפתוח את הפה לקבל את הגשם). כאן לא מדובר על פתיחת הפה של הארץ כלפי מעלה אלא פתיחת הארץ, מלכות דאצילות, כלפי מטה – יש בה פתחים כדי להמשיך את הגשמיות, הגשם הרוחני-האלקי כפי שהוא בעולם האצילות, לעולמות התחתונים בי"ע.

אז מתקיים "וצדקה תצמיח יחד" – צדקה היא גם זכות (כך בתרגום יונתן) וברכה שמצמיחה למטה. לא כתוב, אך אפשר לדרוש שאת ה"יחד" בפסוק שלנו "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – ה"יחד" הוא התכל'ס של הפסוק, סוף הפסוק – מצמיחה הצדקה. הפשט ש"תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד" היינו ישע וצדקה יחד, אבל הדרוש הוא שה"צדקה תצמיח" את ה"יחד". את האפשרות להיות "יחד" – "יחד שבטי ישראל", "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[מה] – מצמיחה ה"צדקה". זהו מאמר מוסגר, שאם רוצים שיהיה "יחד" בינינו (שלום בינינו), "שבת אחים גם יחד", כנראה צריך לתת הרבה צדקה – "וצדקה תצמיח יחד".

יש רמז יפה ב"ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד": צדק-ישע-צדקה ראשי תבות ציץ, רומז ל"ציץ נזר הקדש"[מו] וגם רומז למצות ציצית. כשמברכים על הציצית אפשר לכוון שכח ההסתכלות-הציץ שיש בציצית קשור לפסוק הזה.

הפסוק חותם "אני הוי' בראתיו". יש עוד פסוק בישעיהו עם "בראתיו" – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[מז]. כאן כל התהליך של "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" נכלל ב"בראתיו".

עד כאן הפשט, כינויי הערכים – שמים-תפארת, ממעל-כתר, שחקים-נו"ה, צדק-מלכות וכו'.

הסבר הזהר במושגי האריז"ל

אבא של הרבי מסביר את הדברים[מח], לפי הקדמה מכתבי האריז"ל[מט]. נאמר את הנקודה בלי הרבה הסבר של הפרטים, כי התוכן מאד מורכב:

בעולם התהו, כשכל הספירות ירדו – ברמות שונות, באורות ובכלים וכו', כמו שהאריז"ל מפרט – האור של הדעת ירד והכלי של הכתר התפשט והגיע עד החצי העליון של התפארת (אבל לא לחצי התחתון). בשביל שירד גשם, שהברכה תרד למטה, צריך שהכלי של הכתר יגיע גם לחצי התחתון של התפארת.

איך פועלים זאת? זהו כבר חלק מתהליך התיקון – אור הדעת שנפל צריך לחזור למקומו. הכל תלוי בדעת – דעת היא רשב"י[נ], לו יש את הכח לתת לנו דעת פנימית באלקות. כשאור הדעת חוזר למקומו הוא מוצא שם את כלי של הכתר – כי כלי הכתר התפשט מהכתר דרך הדעת עד לחצי העליון של התפארת, כנ"ל – והוא מגדיל אותו, נותן כח בכלי הכתר שיתפשט עוד יותר למטה, גם לחצי התחתון של התפארת. ברגע שכלי הכתר מתפשט עד סוף התפארת – התפארת מרעיפה את הגשם לשחקים ומהשחקים לארץ ומהארץ "אני הוי' בראתיו" למטה, לעולמות התחתונים, "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו'[נא]. שוב, הכל תלוי בכך שאור הדעת יעלה למקומו ויגרום להתפשטות הכלי של הכתר, שיכלול גם את החצי התחתון של התפארת. זהו הסוד בכתבי האריז"ל שמסביר כאן אבא של הרבי.

להסב את הרצון כלפי מטה

אנחנו מנסים תמיד להבין את סודות האריז"ל בעבודה, בפנימיות, מהו כל הסיפור הזה? הכל קשור לענין בו פתחנו – הסוד של "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". התפארת היא עיקר הז"א-החתן. כל עוד הכלי של הכתר הגיע רק לחצי העליון של התפארת – פני התפארת כלפי מעלה, כלפי אבא ואמא. המשמעות של התפשטות כלי הכתר גם לחצי התחתון של התפארת היא בדיוק מה שהסברנו קודם – תפנית בהסתכלות של התפארת, אם היא כלפי מעלה או כלפי מטה. וזה תלוי בדעת – לדעת מה באמת תכלית הכוונה של בריאת העולם, שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים דווקא.

נאמר זאת עוד קצת לעומק: מהו כתר בכלל? מהו הכלי של הכתר? הכלי של הכתר הוא רצון. סתם כתר הוא רצון, ובפרט הכלי שלו. יחסית, האור של הכתר הוא תענוג (פנימיות הכתר) והכלי הוא הרצון (חיצוניות הכתר). אם כלי הכתר מתפשט לחצי העליון של התפארת, החצי העליון של השמים, זאת אומרת שהוא רוצה את השמים – הוא אחד שרוצה רוחניות. הוא לא יכול להתפשט יותר, לרצות גם גשמיות. הוא לא רוצה גשמיות, ואם הוא לא רוצה – זה לא יהיה. זהו הווארט הפנימי, סוד התפשטות כלי הכתר גם לחצי התחתון של התפארת – החצי התחתון של כל ספירה וכל פרצוף הוא השפעתם כלפי מטה – היינו שהרצון ירצה דירה בתחתונים, ירצה למטה, לא ירצה למעלה. ברגע שהוא רוצה למטה – דבר ראשון הוא מגיע לשחקים, התפארת משפיעה לשחקים והם כבר שוחקים את המן, שמגיע לארץ-לצדק ומהארץ מגיעים הישע והצדקה ל"אני הוי' בראתיו".

הרצון לרדת למטה – ההכנה למתן תורה

אמרנו שכל זה ההקדמה לחתונה – ב'תנאים' עולה האור של הדעת (שנצרך בשביל "והאדם ידע את חוה אשתו"[נב]) וממשיך את הרצון לחצי התחתון של התפארת, שהחתן-הבחור לא ירצה רק רוחניות אלא ירצה להשפיע גם בגשמיות – להשפיע לכלה ולבנות בית ומשפחה ולעשות שליחות. ב-לג בעומר, מהכח של רשב"י ופנימיות התורה, מקבלים את הרצון ומתכוננים לקראת מתן תורה, "יום חתונתו", בו הקב"ה יורד למטה – "וירד הוי' על הר סיני"[נג] – ומוריד את התורה מן השמים לפעול בארץ הגשמית דווקא, עם כל המניעות, הקשיים והיצר הרע שבה.

כך אמר משה[נד] – סוד הדעת, בה תלוי כאן הכל – למלאכים שערערו על ירידת התורה מהשמים לארץ וטענו "תנה הודך על השמים"[נה], עד שהתקיים בו "שבת אחים גם יחד" גם עם מלאך המות:

.... כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו... מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר... אף מלאך המות מסר לו דבר...

לחיים לחיים, בשורות טובות, עם פנים למטה – לשליחות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ל"ג בעומר הוא יום ה'תנאים', "שבת אחים", ושבועות הוא יום החתונה, "גם יחד".
• ב'תנאים' מתקיים "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – החתן צריך לצאת מתחת סינור הוריו ולפנות לעולם כמשפיע אחראי – וזו התפנית העיקרית הנדרשת כדי להתחתן.
• עזיבת ההורים היא מכח הסבים – המשכה מהכתר שלמעלה מפרצופי אבא ואמא.
• אילו זכינו היה הנחש "שמש גדול" – היצר הרע היה דואג לכל עניני הגשמיות. בחתונה יש לקבל את הכח משרש היצר הרע כדי לפעול במציאות.
• כדי לזכות ל"יחד שבטי ישראל" יש להרבות בצדקה.
• במצות ציצית ניתן להמשיך צדק-ישע-צדקה.
• ההשפעה לעולם תלויה בהמשכת הרצון כלפי מטה – לרצות דירה בתחתונים. כאשר ישנו רצון – ניתן להמשיך את כל השפע עד לגשמיות ממש.
• המשכת הרצון למטה תלויה בדעת – המשכת האלקות בפנימיות.
• סוד מתן תורה הוא מימוש רצון ה' ב"דירה בתחתונים" – הורדת האלקות עד למקום היצר הרע, שבעצמו נעשה אוהב למשה רבינו.