בע"ה

אור לכ"ו אייר תש"פ – כפר חב"ד

דרוש הדעת – כוונת "אחד"

כוונת קריאת שמע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ידיעת ה'

הרמב"ם פותח את היד החזקה במצוות ידיעת ה' – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון...". לאחר שהוא מאריך בשני פרקים של "מעשה מרכבה"[ב], הוא חותם ביכולת הנבראים למדרגותיהם השונות לדעת את ה' ובהפרש בין אופי הידיעה שלנו, הנבראים, לבין דעתו-ידיעתו של ה': הנברא ודעתו הם שני דברים שונים ואילו הבורא "הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד"[ג] ובאותה אחדות פשוטה הוא יודע את כל הנבראים, 'בידיעת עצמו יודע הכל' (ובלשון המובאת בתניא "בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים"[ד]) – "ומפני שהוא יודע עצמו יודע הכל, שהכל נסמך לו בהוייתו"[ה] (בהמשך ללשון הרמב"ם "יודע הכל", פיתח רבי אברהם אבולעפיא את הרמז לכוון בשם הוי' בראשי תבות יחיד הוא ויודע הכל[ו]).

"אל דעות הוי'"

אם כן, יש שתי דעות שונות במהותן, דעתו-ידיעתו של ה' ודעתנו-ידיעתנו. על כך דרשו בחסידות פסוק-יסוד לגבי דעת ה' – "אל דעות הוי'"[ז]. בחסידות[ח] מבואר ש"אל דעות הוי'" מלמד שישנן שתי דעות – "דעת עליון" ו"דעת תחתון"[ט]:

דעת עליון היא כפי שה' יודע את המציאות מלמעלה – כאשר מה שלמעלה הוא היש האמתי ומה שלמטה הוא אין (שהרי הכל בטל נגדו, "כולא קמיה כלא חשיב"). דעת תחתון היא התפיסה שלנו הנבראים, הרואים את הדברים בדיוק הפוך: המציאות התחתונה (העולם בכלל ואנחנו בפרט) מורגשת כ"יש" ומה שלמעלה כ"אין", שאינו מושג כלל, העלם הבורא מן הנברא. אכן, ה' עצמו ברא את שתי הדעות, ולכן נקרא "אל דעות", הוא הנותן לנו את האפשרות לחוות בדעת תחתון (בסוד "מימינו אש דת למו"[י], הדעת-תחתון היא "למו").

אמנם, בפשט הביטוי "אל דעות" מתייחס כולו לה' ולדעתו – גם בדעתו של ה' עצמו, בלי להתייחס ל"דעת תחתון" של הנבראים, ישנן "דעת עליון" ו"דעת תחתון". לאור דברי הרמב"ם הנ"ל ניתן להסביר את חלוקת דעתו של ה' לשתי דעות: "[א] בידיעת עצמו [ב] יודע הכל". כלומר, אמנם אצלו יתברך הכל באחדות גמורה ("מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד", כלשון הרמב"ם) אבל בתוך האחדות הפשוטה מבחינים במושגים שונים (כפי שהם נתפסים אצלנו), יש את "ידיעת עצמו" (ללא התייחסות לזולת כלל) ויש מה שמתוך ידיעת עצמו "יודע הכל", כמו ההבדל בין "אור המאיר לעצמו" (ידיעת עצמו) ל"אור המאיר לזולתו" (בידיעת עצמו יודע הכל). ובהשוואה לביטוי "יחיד הוא ויודע הכל": "יחיד הוא" זו "ידיעת עצמו", שייך לאותיות י-ה של הוי' ("הנסתרות"), "ויודע הכל" מקביל לאותיות ו-ה ("והנגלות").

לכאורה, אחרי שהעלינו כאן את "דעת תחתון" להיות חלק מדעתו-ידיעתו של ה', שוב אין לנו חלק בה. אך באמת, ההיפך הוא הנכון – כשמגלים את השרש של "דעת תחתון" שלנו בתוך "דעת עליון", אפשר לנסות לעלות לשרשנו שם ולהרגיש כיצד גם "דעת תחתון" נכללת בידיעת ה' האחדותית. כך העיד אדמו"ר האמצעי[יא] שאביו אדמו"ר הזקן מסר את הנפש שכל אחד – גם אם יש לו נשמה נמוכה – יוכל לחוש משהו מדעת עליון.

כוונת "אחד" – הוא ודעתו וחייו אחד

אחרי קצת עיסוק ו'דירוג' בתוך דעתו של ה' – "אל דעות", שהתפרטו לנו כבר לשלש דעות – נחזור לביטוי הראשון של הרמב"ם: "הוא ודעתו וחייו אחד". לשון זו 'מזמינה' לכוון אותה במחשבה באמירת פסוק היחוד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ו"הוא ודעתו וחייו – אחד".

לכאורה, במחשבה ראשונה, אנו אולי היינו מקדימים את חייו של ה' לדעתו (שהרי ניתן לחשוב שה' קודם 'חי', לפני שהוא 'יודע' – הכל בתוך האחדות הפשוטה שאין לחלק בה) – ו'מרויחים' סדר של הוא-חייו-דעתו – אך הרמב"ם מדייק ואומר הפוך. מדוע? כתוב בחסידות[יב] שיש שתי דרגות חיים – "חי בעצם" ו"חיים להחיות". הייתי חושב שמה ש"חייו" אחד אתו יתברך היינו "חי בעצם", אבל החידוש הוא – ובכך מוסבר למה הרמב"ם מאחר את חייו לדעתו – שכולל גם את החיות של כל הנבראים, מה שה' מחיה הכל, "ואתה מחיה את כֻלם"[יג]. כמו שבידיעת עצמו הוא יודע את כולם, בחי שלו – חי בעצם – הוא מחיה את כולם (והדבר 'מאוחר' לידיעתו את עצמו ואת כל הנבראים כפי שהם כלולים בו).

נתבונן בכך לפי כוונת המלה "אחד" בהלכה[יד]: ה-א היא אלופו של עולם. ה-ח היא ז רקיעים וארץ, וה-ד היא ארבע רוחות העולם. לעניננו, ה-א היא אלופו של עולם, רק "הוא" (לפני "דעתו")[טו]; ה-ח היא מדרגות של הדעת היורדות מדעת עליון לדעת תחתון, בתחילה בתוך הרקיעים ולבסוף ב"דעת תחתון" שבארץ, "לדעת בארץ דרכך"[טז]; ה-ד היא התפשטות "חייו" במה שהוא מחיה את כל הנבראים בהתפשטות ל-ד רוחות העולם.

שבע-שמונה מדרגות הדעת

אם כן, לשלמות התבוננות זו נחוץ לפרט עוד את הדעת, כנגד שבעה רקיעים (המנויים במסכת חגיגה[יז]), כאשר עצם המושג רקיע שייך לדעת (כמפורש בזהר[יח] ומובא בשער היחוד והאמונה בתניא[יט]). שבעת הרקיעים כולם דעות של "אל דעות" עצמו – והם פרושים בין "דעת עליון" ממש, המתפשטת בעוד חמש דרגות, עד "דעת תחתון" של ה':

דעת דרדל"א: הדרגה העליונה היא "ידיעת עצמו" ממש בלשון הרמב"ם. במושגי הקבלה והחסידות, זו דעת דרדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", הראש העליון של הכתר. בכללות, רדל"א הוא אמונה, אבל דעת דרדל"א בפרט היא לדעת את האמונה, לדעת את הלא ידוע! זו המצוה "לידע שיש שם מצוי ראשון"[כ].

אוירא: הדרגה הבאה היא הארת הדעת של רדל"א באוירא. האוירא הוא בין גלגלתא למוחא סתימאה, ושם מאירה הדעת דרדל"א (סוד "אוירא דארץ ישראל מחכים"[כא]). בגלגלתא יש רק חסד דעתיק ובתוך מו"ס רק גבורה דעתיק, אבל הדעת, הגבוהה יותר, מאירה באויר שביניהם[כב], סוד הממוצע המחבר שיותר גבוה בשרשו משני הדברים (ההפוכים) אותם הוא מחבר.

דעת דגניז בפומא: הדרגה השלישית היא "דעת גניז בפומא"[כג], מהדעת שמאירה באוירא באה הדעת לתוך הפה של הכתר, של אריך[כד] "תיקון "וחטאה" במדות הרחמים[כה]), הדעת מתגלה בפה (כאשר הפה העליון מכוון כנגד הפה התחתון, הברית).

דעת דדיקנא: הדרגה הרביעית היא הדעת המייחדת את שני המזלות של הדיקנא (שערות הזקן כביכול)[כו] – מזל עליון, "נֹצר חסד", ומזל תחתון, "ונקה" (ומבואר[כז] שענין דעת זו הוא להמשיך בני, המשכת שפע לעולם).

דעת הנעלם: הדרגה החמישית היא דעת עליון המייחדת אבא ואמא עילאין, חכמה ובינה (ככתוב באגרת הקדש[כח]), ונקראת דעת הנעלם[כט].

דעת המתפשט: הדרגה השישית היא הדעת המחברת את השכל-המוחין, לרגש, מדות הלב. זו "דעת המתפשט", בהיותה מתפשטת בכל הקצוות של המדות. עד כאן הכל הארה מדעת דרדל"א, דעת עליון שבדעת עליון, ידיעת עצמו.

הדעת שביסוד: לבסוף מגיעה הדעת שבתוך היסוד (שנקרא "כי כל בשמים ובארץ"[ל]), "והאדם ידע את חוה אשתו"[לא] – זו כבר דעת תחתון שבדעת עליון, מה שבידיעת עצמו יודע הכל (כידיעת האדם את חוה, הזולת).

אחרי כל המדרגות שבתוך "אל דעות", כנגד הרקיעים, יש את ה"דעת תחתון" ממש, הדעת שלנו הנבראים, כאן בארץ.