בע"ה

ה' אדר תש"פ – כפ"ח

"האשה נקנית בשלש דרכים"

קבלת פנים הדר-יוסף-תם ואהבה שפרה מימון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כסף שטר וביאה

כסף-שטר-ביאה בפירוש הבעש"ט

המשנה הראשונה במסכת קידושין פותחת: "האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף בשטר ובביאה". ידוע פירוש הבעל שם טוב[ב] על המשנה בעבודה הפנימית, המסביר שבעבודת ה' מתקיימות כל הדרכים[ג], בזו אחר זו, לפי סדר המשנה: קודם יש את ימי הכסף-הכיסופין, אהבה מלמעלה – ה' נותן כיסופים ומקדש אותנו בכסף. אחר כך, באיזה-שהוא שלב, האתערותא דלעילא נעלמת ואז נדרשת עבודה קשה מלמטה – זהו שטר, שקידה על התורה (הכתובה בספר-שטר) ועל העבודה. כאשר מתמידים זוכים בסוף ליחוד השלם – הביאה.

נעשה גימטריא ראשונה: שלש הדרכים יחד – כסף שטר ביאה – עולות ירידה-ירידה-ירידה, ירידה היא הממוצע. כשהולכים להתחתן, החתן-המקדש צריך לרדת – זהו פירוש המלה חתן, "חות דרגא ונסיב איתתא"[ד] (כמובן, זו "ירידה צורך עליה"[ה], הנושא שלנו, כבר כמה חדשים[ו], בדגש על הירידה שהיא תחלת העבודה). כל אחת מהדרכים היא ירידה – גם הכסף, גם השטר וגם הביאה.

קידושי זהב, כסף ונחשת

בפרשת תרומה (שקראנו השבת) כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ז] – פסוק שכולל, חוץ מבנין המשכן והמקדש, גם עשית "מקדש מעט" וגם את בית המקדש הפרטי שכל אחד מקים בביתו כאשר האיש והאשה זוכים שהשכינה שרויה ביניהם[ח] – "ושכנתי בתוכם".

בתרומת המשכן יש שלש מתכות – זהב כסף ונחשת. המשנה מזכירה קידושי כסף – אפשר לקדש בכסף. לפי פשט אפשר לתת גם זהב – אנחנו נוהגים לקדש בטבעת של זהב. אפשר לקדש גם בנחשת – הלל אומר שמקדשין בפרוטה או שוה פרוטה, ופרוטה היא של נחשת[ט]. הלל היה עני, לא היה לו הרבה כסף אלא פרוטה אחת של נחשת. חז"ל אומרים שמשיח יבוא רק כשתכלה הפרוטה מן הכיס[י], שאפילו פרוטה אין, אבל בינתים יש לכל אחד פרוטה של נחשת בה הוא יכול לקדש את האשה.

בפשט, קידושין בכל המתכות הם קידושי כסף, אך אפשר להקביל בפרט: קידושי כסף מקבילים למתכת הכסף, כפשוט. כשאין כסף, אלא פרוטה אחת של נחשת, היינו על דרך קידושי שטר (שלא צריך להיות שוה אפילו פרוטה אחת) – הקידושין הבאים בסילוק ימי הכסף. כלומר, קידושין בפרוטת נחשת היינו בחינת שטר שבכסף. באותו אופן, קידושין בזהב היינו בחינת ביאה שבכסף – זהב נוטריקון זה ביאה (אותיות זהב יאה). כאשר מקדשים בטבעת של זהב אז גם צורת הקידושין לפי המנהג – "מנהג ישראל תורה"[יא] – רומזת לביאה (הלבשת הטבעת על אצבע הכלה, מעין ביאה הפוכה-משלימה[יב]). אם כן, כל שלש הדרכים נכללות בקידושי כסף, בהם נוהגים בפועל.

צירוף דרכי הקנין – חסד-כסף

בספירות, מה אומר הצירוף של שלש הדרכים, כסף-שטר-ביאה (ימי כסף, ימי שטר ואז היחוד השלם)? פשוט שהן כנגד חכמה-בינה-דעת או חסד-גבורה-תפארת[יג] (הספירות בשלשת הקוים ימין-שמאל-אמצע): הכסף הוא מלמעלה – קו ימין, חכמה או חסד (ענף החכמה). השטר הוא גבורה (שטר לשון מִשטר, "בנין המלכות מן הגבורות"[יד]), הסתלקות אור החסד וכעת צריך לעבוד מלמטה – קו שמאל, בינה או גבורה. הביאה היא היחוד, הקו האמצעי, הדעת ("והאדם ידע את חוה אשתו"[טו]), התפארת והיסוד (סוד "ותקעתיו [לשון ביאה] יתד במקום נאמן [יסוד הנוקבא]"[טז] – יתד ראשי תבות יסוד-תפארת-דעת).

בחכמת הצירוף, כל אחד מששת הצירופים של שלשת הקוים (י-ה-ו, הספירות חכמה-בינה-דעת), מוליד את אחת משש מדות הלב[יז]. הצירוף של כסף-שטר-ביאה – הצירוף הפשוט, יהו לפי הסדר – הוא הצירוף של החסד, הכסף-הכיסופין, ללמד שכל שלש הדרכים נכללו בקידושי כסף (כנ"ל בענין "זהב וכסף ונחשת" של המשכן, "שכינה ביניהם"ז).

נלמד היום מתוך שיחה של הרבי על קידושין[יח], והדבר הראשון שהרבי אומר הוא שאנחנו נוהגים – כנראה כך נוהג עם ישראל מאז ומתמיד[יט] – לקדש בכסף. זהו גם הפשט הכי פשוט בפסוק עצמו – כפי שמיד נראה – שקידושין הם לקיחת אשה, קידושי כסף. הקדמנו משהו שלא כתוב בשיחה, שיהיה נוגע להמשך, שבכסף גופא אפשר לקדש בזהב, בכסף או בנחשת – הכל בהקמת המשכן-המקדש בבית הפרטי של כל אחד. שוב, י-ה-ו הוא הצירוף של הכסף, החסד – הכל קידושי כסף, "כי יקח איש אשה".

ב. לימוד קידושין מגירושין

לימוד הדרכים מהפסוק

מאיפה לומדים את שלש הדרכים האלה? יש בגמרא, בתחלת מסכת קידושין, כמה לימודים. הרבי אומר שהלימוד הכללי הוא מפרשת גירושין – "כי יקח איש אשה ובעלה... ויצאה... והיתה"[כ]. מה סדר הפסוק? "כי יקח" בכסף[כא], קיחה-קיחה משדה עפרון; "ובעלה" זה קידושי ביאה[כב]; ואחר כך מ"ויצאה... והיתה"[כג] לומדים ש"מקיש יציאה להויה"[כד], כפי שיוצאת בשטר כך מתקדשת בשטר[כה].

יש כאן רמז נחמד במלים מהן הלימודים – "כי יקח איש אשה ובעלה... ויצאה... והיתה"[כו]: רואים שהכל בסוד שם הוי' למפרע – "כי יקח [ה אותיות] איש אשה [ו אותיות] ובעלה [ה אותיות]... ויצאה... והיתה... [י אותיות]". יש משהו בשטר – קידושין שנלמדים מגירושין בהיקש – שהוא ה-י (סוד שרש החכמה, י, בגבורה דעתיק). קידושי ביאה הם ה עילאה (בינה, בחינת עולם הבא ולעתיד לבוא). י-ה הם "הנסתרֹת"[כז], איננו נוהגים בקידושין האלה בפועל, אלא ב"כי יקח", המלכות, ה תתאה, כאשר "איש אשה" היינו ה-ו (ו החבור בין איש ואשה), "והנגלֹת לנו ולבנינו" בפועל.

י                  "ויצאה והיתה"                שטר

ה                 "ובעלה"                ביאה

ו                  "איש אשה"          

ה                 "כי יקח"                כסף

סדר הדרכים בפסוק – צירוף הנצח

הדיוק הראשון – שהרבי לא כותב בשיחה – הוא שסדר הפסוק אינו סדר המשנה (וממילא לא מתאים לכאורה לדרוש של הבעל שם טוב, שהסדר כאן מכוון, שקודם קידושי כסף, אז קידושי שטר ובסוף קידושי ביאה – אלא שהבעש"ט מפרש מדוע חז"ל נקטו במשנה דווקא בסדר אחר). בפסוק הראשון הסדר הוא קידושי כסף ומיד קידושי ביאה – שני לימודים שהם פשט – ואחר כך קידושי שטר נלמדים מהפסוק השני בדרשה, כבר לא פשט.

הסברנו שהסדר במשנה, כסף-שטר-ביאה, הוא צירוף החסד. אבל הצירוף בפסוק הוא כסף-ביאה-שטר, יוה, הצירוף של הנצח (ענף החסד), סגולה שיהיו כאן חיים נצחיים, בנין עדי עד, בנין של נצח. והרמז: "כי יקח" בגימטריא נצח[כח].

גבורה ונצחיות בקידושין

הביטוי "כי יקח" חוזר בתורה שלש פעמים – כולן "כי יקח איש אשה" – "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. ושם לה עלילֹת דברים..."[כט] במוציא שם רע; "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתֻת ונתן בידה ושלחה מביתו" בגירושין; ו"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא... ושמח את אשתו אשר לקח"[ל] במצות השמחה בשנה הראשונה. הפלא הוא שכל אופני הקידושין ("כי יקח איש אשה") – הקירוב של האיש והאשה עד היחוד השלם – נלמדים דווקא מפרשת גירושין.

מה זה מלמד אותנו? הכל תחת הסימן של גירושין. זהו פלא. גירושין הם שטר, שהוא גבורה בדרכי הקידושין, ובפשט גירושין הם גבורה-הרחקה – "ושלחה מביתו. ויצאה". אם כן, יש שתי ספירות בפרשה – עצם הפרשה של גירושין היא גבורה, והפרט של "כי יקח" וגם צירוף שלש הדרכים בלימוד כאן הוא נצח[לא]. כמו "שִׂכל את ידיו"[לב] – מגבורה (יד שמאל) לנצח (רגל ימין). אלה שתי הספירות עם התוקף הכי גדול, הגבורה והבטחון (פנימיות הנצח, הבטחון הפעיל), הנדרשים כדי להתגבר על הפערים ולבנות בנין נצחי (עם קשר של "אהבה כאש", השייך לגבורה) – "והוא כחתן יֹצא מחֻפתו ישיש כגבור לרוץ אֹרח"[לג] (כאשר גם הזכרון-האיום של אפשרות הגירושין – שאומר שהקשר אינו טבעי ומובן מאליו, והוא דורש עבודה ומאמץ – מחדד ומגביר את ממד הבחירה היוזמת והמתגברת שבברית הנישואין[לד]).

גירושין לפני הקידושין – גירושין מעצמך

מה עוד מלמדת העובדה שלימודי הקידושין הם מהגירושין? מה רוצה לומר לי? לכאורה אומר שלפני שאני מתחתן אני צריך להתגרש (כסדר המסכתות בסדר נשים – גיטין ואז קידושין[לה]). להתגרש ממי?

כל הקידושין הם רק אחרי שאתה מתגרש – רק אז אפשר להתחתן. כמו תהו קדם לתיקון – קודם יש את עולם התהו שנשבר ואחר כך יש את עולם התיקון. חתונה היא עולם התיקון, ואין עולם התיקון בלי עולם התהו שקדם. גם שם יש כאילו זיווגים, אבל לא מוצלחים – שידוך שלא עולה יפה. איזה שידוך לא עולה יפה? מה היתה הבעיה בעולם התהו? עולם התהו הוא עולם הרווקות – עד המלך הדר (שם החתן דנן) – לא היתה שם אשה באמת (לא היה "מצא אשה מצא טוב"[לו] רק "ומוצא אני מר ממות את האשה"[לז]). אם כולם היו רווקים, מה שייכים גירושין? איך אפשר להתגרש אם אתה רווק, אם אינך נשוי? צריך להתגרש מעצמך!

כל מלכי התהו היו נשואים – כל הרווקים האלה היו נשואים. למי? לעצמם. איך אני יודע שבעולם התהו כל אחד היה נשוי לעצמו? כל אחד אמר "אנא אמלוך"[לח] – מלכות היא אשה, אבל אני האשה. אני גם הגבר ואני גם האשה – "אנא אמלוך", אני כאן שליט בלעדי. המקור בתנ"ך לביטוי "אנא אמלוך" הוא "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלֹך"[לט] – "מתנשא" (בהתפעל) היינו מי שנשוי לעצמו[מ]. זהו ווארט אחד, שלהתחתן אפשר רק אחרי שאתה מתגרש – מתגרש מכח המדמה (כל יצר הרע הוא כח המדמה) שאתה נשוי לעצמך.

איך קוראים בחסידות לאנשים שנשואים לעצמם? "העטֻפים ללבן"[מא] – שאתה יכול להסתדר לבד[מב]. [יש כאלה שחושבים שהם לא התחתנו כי עוד לא התחברו לעצמם. לפי מה שהרב אומר זה בדיוק הפוך.] לא הפוך אלא הוא-הוא – קודם שיתחברו לעצמם, כחלק מתהליך ההתבגרות והמודעות-העצמית שקודם לנישואין (עם כל החששות, המשברים והפגמים שכרוכים בו), אך אז יוכלו להתגרש מעצמם (החיבור לעצמם הוא ראשית הדמיון שהם צריכים להיות נשואים לעצמם, ובזה להסתפק, לקבל סיפוק-עצמי – מכך צריך להתגרש).

ג. הקידושין והקנין

קידושין וקנין – מה קדם למה?

קידושי כסף נלמדים בגמרא[מג] מעוד מקור (בנוסף ל"כי יקח איש אשה"). באמה עבריה נאמר "ויצאה חנם אין כסף"[מד], וחז"ל דורשים "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו? אביה" – הבת מתקדשת בכך שאביה מקבל (במקומה) את כסף הקידושין. זהו עוד לימוד חשוב לקידושי כסף, שבהם בעצם עוסקת השיחה של הרבי. אחרי שהוא מביא את שלש הדרכים הוא אומר שמנהג ישראל הוא קידושי כסף, הנלמדים גם מ"כי יקח איש אשה" וגם מ"ויצאה חנם אין כסף"[מה]. צריך להבין את ההבדל בין שני הלימודים.

בשביל להבין את ההבדל הרבי מביא ווארט מאד עמוק – כדרכו בקדש – של הרוגאטשובר[מו] (שהרבי מאד קשור אליו, ואף קבל סמיכה ממנו). הרוגאטשובר חוקר מה בא קודם – הקנין או הקידושין, מה העילה ומה התוצאה בלשונו. קודם כל, יש לשים לב לעצם הדבר שיש "צווי דינים" (שני דינים) – הוא לא משתמש בביטוי, ביטוי של ר' חיים מבריסק, בדרך כלל אצל הרוגאטשובר יש 'דריי דינים' (שלשה דינים), אבל כאן 'צווי דינים' – קידושין וקנין הכסף (עליהם מדובר כעת)[מז]. הייתי חושב שהכל אותו דבר, לא פשוט לי שאלה שני דברים שונים – אבל הוא אומר שאכן הם שני דברים שונים, הקידושין והקנין. השאלה שלו היא מה העילה ומה התוצאה – האם הקידושין הם העילה לקנין או שהקנין העילה לקידושין.

שתי סוגיות

הרוגאטשובר אומר ששני הצדדים נמצאים בגמרא:

יש דין[מח] של הזורק גט ברשות הרבים – אם קרוב לו אינה מגורשת ואם קרוב לה מגורשת, ולא חייב להיות בארבע אמות שלה, רק ענין למי יותר קרוב – ולומדים מ"ויצאה... והיתה" שאותו דבר לגבי קידושין. הלימוד הוא לגבי זריקת שטר של קידושין, אבל הפוסקים אומרים שהוא הדין לגבי זריקת כסף קידושין[מט] (לחתן של היום מתאים לזרוק את הטבעת מרחוק...). זורקים את הטבעת ברשות הרבים – אם קרוב לה היא מקודשת, אבל היא גם קונה את הטבעת. הטבעת לא בתוך ארבע אמות שלה, אז איך היא קונה? מכאן הוא מביא ראיה שהקידושין הם העילה לקנין – מה שהיא מתקדשת פועל את הקנין.

אבל הוא אומר שיש גמרא הפוכה, ממנה מוכח שהקנין הוא העילה לקידושין. יש דין מיוחד בקידושין שאי אפשר לחזור תוך כדי דבור – פלאי פלאים. כלל גדול בחז"ל שכל דבר אפשר לחזור תוך כדי דבור, אבל כתוב בגמרא[נ] שבקידושין אי אפשר לחזור תוך כדי דבור. ראשי התבות "תוך כדי דבור" – הם "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", זו כוונה לחתן.

איפה כתוב הכי הרבה "כדת" בתנ"ך? במגלת אסתר. זו הקדמה לפורים – אולי, בלי נדר, נדבר על הענין בפורים[נא]. כנראה שגם ב"לחיים" של פורים אי אפשר לחזור תוך כדי דיבור – אם אמרת לחיים חייבים לשתות. לחיים לחיים. כמה שוה "כדת"? 424, משיח בן דוד. יש משהו בקידושין שאין את הדין של "תוך כדי דבור".

זו סוגיא במסכת בבא בתרא, שם אין רש"י אלא רשב"ם, והרשב"ם מסביר שהמקדש, החתן, לא יכול לומר תוך כדי דבור שהתכוונתי שזהו כסף מתנה ולא כסף קידושין – הכסף שלך, אבל נתתי לך מתנה ולא לשם קידושין. נשאלת השאלה – למה הוא צריך לפרש ככה? שיפרש פשוט שחוזר בו – 'תני לי חזרה!'. מכאן מדייק הרוגאטשובר שהוא דאג לפרש שהוא לא חוזר בו מהקנין אלא רק מהקידושין, ומהקידושין אי אפשר לחזור תוך כדי דבור. לדבריו[נב], אם היה חוזר בו מהקנין – תני לי חזרה – כן היה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, כמו כל דין קנין (וממילא גם הקידושין היו מתבטלים), והדין המיוחד הוא שרק מהקידושין הוא לא יכול לחזור בו. מכאן הוא מבין שהקנין קודם והוא העילה של הקידושין.

עד כאן דברי הרוגאטשובר, שיש שתי פנים, והוא אומר שלפעמים חז"ל אומרים כך ולפעמים כך.

קידושין וקנין – לאו ועשה בנישואין

בכלל, מהם קידושין ומהו קנין? מה ההבדל? קידושין הם כמו שכתוב בתחלת המסכת – ש"הרי את מקודשת לי" היינו "דאסר לה אכוליה עלמא כהקדש"[נג]. הרבי מסביר בהמשך השיחה שפעולת הקידושין היא פן הלאו, לאסור אותה על כל העולם. לעומת זאת, קנין הוא פן העשה, שיוצר זיקה של קרבה ואהבה וחבה בין החתן והכלה – שהוא נותן לה מתנה והיא קונה אותה ממנו ומקנה את עצמה אליו. שוב, בקנין היא נדבקת אליו (והיא נעשית הקֵן שלו) ובקידושין היא מתפרשת מכולי עלמא.

בקיצור, הקידושין גופא הם הגירושין של הכלה לפני החתונה – שהיא מתגרשת מכל העולם. עכשיו היא יכולה להדבק בו – "ודבק באשתו"[נד], וגם האשה דבקה בבעלה. איך היא דבקה בו? בקנין, הוא קונה אותה לו לאשה (כמו שאומרים 'הוא קנה אותי'). הקנין הוא הדבקות והקידושין הם ההפרשה. לכן, מסביר הרבי, נוהגים בפועל לקדש דווקא בכסף – העושה את הקנין – משום שהעיקר הוא הכיסופין, האהבה והדבקות.

בהלכה של הזורק את הטבעת ברשות הרבים הוא מביא ראיה שחז"ל סוברים שהקידושין הם העילה לקנין. איך שהרבי מסביר כאן, זאת אומרת שזהו סדר של "סור מרע ועשה טוב"[נה] – דווקא בקידושין יש את ה"סור מרע" ובקנין את ה"עשה טוב". מהאפשרות להסביר גם בכיוון השני, סדר הפוך שבו הקנין העילה והקידושין התוצאה, נמצא שהסדר יכול להיות מלמטה למעלה (קודם "סור מרע" ועל ידי זה "עשה טוב") או מלמעלה למטה (קודם "עשה טוב" ועל ידי זה "סור מרע"), וכדלקמן.

קנין – דעת, קידושין – חכמה

הרבי לא כותב, אך נשאל עוד שאלה – מאיפה באים קידושין? לאיזו ספירה שייך קנין? קנין, בכל מקום, הוא דעת – "דעת קנית"[נו], עיקר הקנין תלוי ב"דעת קונה" ו"דעת מקנה"[נז]. בפרט כאן, עיקר החתונה הוא דעת – "והאדם ידע" (כנ"ל). הדבקות, שהיא הקנין, שייכת לדעת – שהיא דבקות ויחוד (פנימיות הדעת היא יחוד, כנודע).

אם הקנין הוא דעת, הייתי חושב שקידושין הם חכמה – קדש הוא חכמה בכל מקום ("קדש מלה בגרמיה"[נח]). אבל כאן הוא אומר שפשט הקידושין הוא להפריש אותה, לאסור אותה על כולי עלמא כהקדש. למה? הרבה פעמים כתוב – נסביר בהמשך יותר – ששרש כל הלאוין, שסה לא תעשה, הוא בחכמה[נט], כי פנימיות החכמה היא גבורה דעתיק (כנ"ל). שרש רמח מצות עשה הוא בבינה דווקא. הפוך ממה שהייתי חושב – שרש הלאוין הוא דווקא במח הימין ושרש העשין במח השמאל. כמו שידוע היום במדע, שמח ימין שולט על צד שמאל של הגוף ומח שמאל שולט על צד הימין של הגוף. כך במוחין, אך למטה יותר בפשטות "סור מרע" הוא מלכות ("אשה יראת הוי'"[ס] שבנינה מהגבורות) ו"ועשה טוב" הוא ז"א (שבנינו מהחסדים, "זכר חסדו"[סא]), ה תתאה ו-ו, "ארץ ושמים"[סב] – תיכף נגיע לכך, כשנסביר יותר לעומק.

שרש שני הסדרים בקידושין – מקור הלימוד של קידושי כסף

על יסוד דברי הרוגאטשובר, החידוש הראשון של הרבי בשיחה הוא שאפשר לומר ששני הצדדים האלה הם שני הלימודים של קנין כסף, מ"כי יקח איש אשה" ומ"ויצאה חנם אין כסף":

ב"כי יקח איש אשה" הרבי מדייק שהדגש הוא על "יקח", פעולת הקידושין של האיש, ועל ידי שהוא מקדש היא קונה – הקידושין הם עילה לקנין. הרבי בשיחה לא כל כך מתעכב על כך שהלימוד הראשון הוא מפרשה של גירושין. הוא רק מסביר באריכות – ב'עבודה' – מדוע הלימוד השני הוא דווקא מאמה עבריה. אבל לפי המבואר כאן גם הלימוד הראשון מפרשת גירושין מתאים מאד – כל הפרשה הזו היא פרשה של איסור, כפי שעכשיו דייקנו באריכות.

אבל בלימוד מאמה עבריה – "ויצאה חנם אין כסף", "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו? אביה" – הדגש הוא קבלת-קנין כסף הקידושין, האבא קונה את כסף הקידושין (במקום הבת) ובכך היא מתקדשת. זהו הפן השני – שהקנין של האב, "יש כסף לאדון אחר ומנו אביה", הוא העילה לקידושין של הבת, וכך בכל קידושין הקנין של האשה הוא העילה לקידושין[סג].

שני הסדרים בעבודת ה'

זו שיחה קצרה יחסית. אחרי שהרבי אומר את כל הנגלה בקיצור, הוא משליך הכל על קידושי כנסת ישראל לקב"ה – אנו הכלה שלו. בסדר הראשון, הוא בעצם מסביר מה שאמרנו קודם על הגירושין שלפני הנישואין.

הוא מביא משפט מחובות הלבבות – שהתחלנו ללמוד בשער הבטחון, לא מזמן – שלא יכולות לשכון בלב יחד אהבת ה' ואהבת העולם הזה ("מן הנמנע ממנו שתתישב אהבת הבורא בלבנו עם התישב אהבת העולם בנו"[סד]). לכן, כדי להגיע לאהבת ה' – שהיא הקנין, קנין הקידושין בין הקב"ה וכנסת ישראל, אהבת ה', הדבקות – צריך להתפטר, להתגרש, מאהבת העולם הזה, וזו פעולת הקידושין. הקידושין הם הגירושין מאהבת העולם הזה והקנין הוא אהבת ה' עצמו – ממש על דרך מה שהסברנו שקודם צריך להתגרש מעצמך כו'. שוב, סדר זה הוא על דרך "סור מרע ועשה טוב".

מה עם הסדר השני? הוא מסביר שהצד השני הוא עבודה מלמעלה למטה, על דרך עבודה שמתחילה באתערותא דלעילא. העבודה מלמטה למעלה היא "כי יקח איש אשה". גם טוב מאד – הפסוק העיקרי ("כי יקח איש אשה") הוא עבודה מלמטה למעלה, שקידושין הם העילה לקנין, אבל יש גם שה' קונה אותנו מלמעלה והקנין פועל בדרך ממילא גם את הפרישות מעניני העולם הזה (בלשון הרבי, האדם נעשה "מופרש ופטור מתאוות ותענוגי עולם הזה"). הרבי אומר שכך קורה בעבודה שלמעלה מטעם ודעת, לא על פי סדר והדרגה (בדומה למבואר בתניא[סה] שבדרך כלל היראה קודמת לאהבה, אבל יש מקרים יוצאי דופן – אצל בעלי תשובה – בהם האהבה קודמת ליראה). בהמשך הרבי אומר שזהו הסדר אצל אנשים שכבר עבדו על עצמם הרבה – פרשו מהגסות של עניני העולם הזה – כנראה שלפני החתונה עשו כבר הרבה עבודה של לגרש את אהבת העולם הזה, ואז הקידושין יכולים להתחיל מלמעלה (והפעולה של הפרישה הנעשית ממילא היא עדינה הרבה יותר, היפוך ושינוי טבע המדות של האדם).

זו השיחה – כדאי שכל אחד ילמד אותה בפנים (במקור זו שיחה באידיש, אבל היום הכל מתורגם).

ד. "יעמדו יחדו"

זה וזה באין כאחד

נמשיך להתבונן לפי השיחה: לכאורה, יש כאן משהו שאפשר להוסיף בניתוח. אמרנו שהרוגאטשובר בדרך כלל אוהב דריי דינים וכאן יש צווי דינים. מה חסר פה? אין מצב של חלות ביחד – ובלשון חז"ל: שהקידושין והקנין "באין כאחד"[סו]. הרבי מזכיר את האפשרות הזו בהערה[סז] – ומציין שהרוגאטשובר אף כתב אותה בכמה מקומות – אך לא מתייחס אליה בהמשך השיחה.

לכאורה צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות הזו, שאין כאן בכלל עילה ותוצאה – אפילו שלא מדובר ב"קדימה בזמן" אלא רק ב"קדימה בעילה" – אלא ששני הדברים קורים יחד (כפי שמוסבר אצלנו במ"א[סח], "קדימה בזמן" בז"א ואילו "קדימה בעילה" באריך אנפין, חיצוניות הכתר, אך בעתיק בכלל ובפנימיות עתיק בפרט אין בכלל מציאות של קדימה אלא שני הצדדים באים כאחד ממש, היות ששם אינם באמת שנים אלא הכל אחד, ובסוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"[סט]). כל פעם שיש חקירה מה בא קודם, מה הסבה ומה המסובב, צריך גם לשקול אולי שניהם חלים יחד – יש ודאי דבר כזה. שוב, האפשרות הזו חסרה כאן בניתוח וכדאי להתבונן גם בה.

"אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים – יעמדו יחדו"

כל ההסבר כאן של הרבי הוא שיש סדר של קידושין-קנין, מלמטה למעלה, ויש סדר של קנין-קידושין, מלמעלה למטה. איזו מחלוקת יסודית בחז"ל הדבר מזכיר לנו? הזכרנו קודם את הלל, כשדברנו על קידושין בפרוטה של נחשת, ויש מחלוקת הלל ושמאי שמזכירה זאת – הלל אומר "ארץ קדמה" ושמאי אומר "שמים קדמו"[ע].

לפי איך שהסברנו כעת יש כאן משהו הפוך, איפכא מסתברא. איך הסברנו עכשיו "ארץ קדמה" (התחלה מלמטה)? שהלאו קודם להן, "סור מרע" לפני "עשה טוב". לכאורה, שמאי צריך לומר כך, והלל צריך לומר "סור מרע" על ידי "עשה טוב" (כאחד מפירושי הבעש"ט[עא])[עב]. ה"עשה טוב" כאן הוא הקנין, הדבקות, ההנאה. "סור מרע" הוא כמו שפלות ו"עשה טוב" תענוג – צריך להתחתן גם מתוך שפלות וגם מתוך תענוג, זו הנאה להתחתן. השפלות היא הארץ והשמים הם התענוג.

בכל אופן, בחז"ל יש דעה שלישית, "כאחד נבראו". את הדעה השלישית לומדים מפסוק בישעיהו – "אף ידי עשתה ארץ [נטה שמאלו וברא ארץ] וימיני טפחה שמים [נטה ימינו וברא שמים] קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו"[עג] (ודאי היו שיעורים בענין במשך השנים).

בעצם, אפשר למצוא את כל הדעות באותו פסוק: משמע, על פי פשט, שהחלק הראשון של הפסוק הוא לפי דעת בית הלל, כי קודם כתוב "אף ידי יסדה ארץ" ואחר כך "וימיני טפחה שמים". אבל אפשר לפרש "אף ידי יסדה ארץ" על ידי או אחרי ש"וימיני טפחה שמים" – כפי שמפרשים הרבה פסוקים (בפרט כאן שכתוב "אף [ידי יסדה ארץ]", היינו לאחר ש"ימיני טפחה שמים"). אבל הסוף של הפסוק הוא דעת חכמים – "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו", דעת חכמים ש"כאחד נבראו".

התחלת הפסוק (בריאת ארץ) ב"אף" רומזת ל"אף עשיתיו"[עד] – מלכות, עולם העשיה. בעולם העשיה צריך ה"סור מרע" להיות קודם, בגלל ה"אף", הקשר לאהבת העולם הזה. צריך להתגרש מהעולם הזה, "אף ידי יסדה ארץ" קודם כל. מה פירוש "וימיני טִפחה שמים"? לקחת דבר שכבר קיים ולטפח אותו, "ועשה טוב" (כהסבר הרבי שהמדובר כאן במי שעוד לפני כן התייגע הרבה בעבודת ה', וכעת עסוק רק בשינוי טבע מדותיו). אבל בסוף כתוב "קֹרא אני עליהם יעמדו יחדו" – אפשר לומר שזהו שלב שלישי, "בקש שלום", שהעיקר הוא החיבור.

"זהב וכסף ונחשת"

נחזור לשלש המתכות של המשכן-מקדש – זהב, כסף ונחשת. אמרנו שהכל קידושי כסף, אבל יש התכללות:

אם למעשה יש לי רק נחשת ואני מקדש בנחשת, מה זאת אומרת? "כי יקח איש אשה", מלמטה למעלה, מ"סור מרע" ל"ועשה טוב" – הנחשת היא "סור מרע". נחשת הכי קרובה לסיגים, לפסלת, שצריך לעשות בירור ולהוציא, "מצרף לכסף"[עה]. לגבי הכסף, הנחשת גופא היא הסיגים.

אחר כך, מה הם סתם קידושי כסף? כסף הוא אהבה – התענוג, השמים, כנ"ל.

אמרנו שפה יש לכאורה "אחליפו דוכתייהו" בין הלל לשמאי[עו] – שמאי מקדימים את השמים והלל מקדימים את הארץ – אבל חכמים אומרים "קֹרא אני עליהם יעמדו יחדו", "באין כאחד". איזה קידושין אלה? צריך לומר שזהו הסוד של קידושין בזהב. כתוב "הזהב קונה את הכסף"[עז] – הסוגיא שם היא מה הפירי ומה הטבעא[עח], ו"הזהב קונה את הכסף" אומר שהזהב הוא הפרי, החפץ, והכסף הוא המטבע, ולכן משיכת הזהב קונה את הכסף. אם כן, קידושין בטבעת של זהב הם סגולה ל"פירי" – סגולה ל"פרו ורבו"[עט]! לעניננו, הזהב הוא הדעה השלישית, שהקנין והקידושין "באין כאחד" ממש, ולא אחד עילה הקודמת לשני. צריך למצוא עוד סוגיה[פ], כמו שהרוגאטשובר מצא שתי סוגיות לשני הצדדים שלו, שהיא קידושין בזהב – "באין כאחד".

קידושי זהב – "באין כאחד"

ידוע הרמז[פא] של "זהב וכסף ונחשת" לגבי צדקה, שנגיד כעת מלמטה למעלה: נחשת ראשי תבות "נתינת חולה שאמר תנו" (הוא שוכב על ערש דוי, יש בידו פרוטה אחרונה, שבזכות שתכלה מהכיס יבוא משיח[פב], מלמטה למעלה); כסף ראשי תבות "כשיש סכנת פחד" (וצריך לעורר רחמים מלמעלה למטה); וזהב ראשי תבות "זה הנותן בריא".

כפי שאמרנו קודם, אפשר להקביל כסף-נחשת-זהב לכסף-שטר-ביאה (שבתוך קידושי כסף עצמם). כעת זה עוד יותר ברור – ברור שהביאה היא היחוד, "יעמדו יחדו", שניהם יחד, "באין כאחד" (יש בביאה בחינה של "איש מזריע תחלה" ויש בחינה של "אשה מזרעת תחלה"[פג] אבל עצם הביאה הוא בבחינת "באין כאחד"[פד], "והיו לבשר אחד" כפירוש הראב"ע, שמהבחינה הזו "איש ואיש יֻלד בה"[פה], וד"ל). במושגי חלק מהאחרונים[פו], מעבר לאיסור (קידושין) ולקנין שיש בפעולת הקידושין – העיקר הוא היחוד של בני הזוג לאישות – קידושי ביאה דווקא (אכן, בפועל "אם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות"[פז] – את המדרגה הזו יש להצניע לגמרי – וכך אפשר להסביר שהרבי 'מתעלם' ממנה בשיחה, ואת כל הכיסופים והאהבה שבקידושין הוא משייך לקידושי כסף, שבהם המנהג לקדש).

אם כן, הוספנו כאן שצריך עוד מדרגה של "באין כאחד", שבמתכות היא הזהב – שהכל חל יחד. בין איש ואשה זהו המצב של "שוין בקומתן" לגמרי. אם מקדשים בנחשת – "ארץ קדמה", הכלה קדמה. אם מקדשין בכסף – "שמים קדמו", החתן קודם. אבל אם מקדשים בזהב, "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו" (יחדו בגימטריא זהב-זהב, כל אחד זהב), הם "שוין בקומתן" לגמרי. זו השאיפה שלנו, שאצל כל החתנים והכלות יהיה מצב של זהב – המצב הכי בריא, "זה הנותן בריא".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• סדר עבודת ה' הוא כסף (גדלות ראשונה, התעוררות אהבה), שטר (מאמץ גם בזמני קטנות), ביאה (התכלית, גדלות שניה).
• כל דרכי הקידושין הן ירידה של החתן – "ירידה צורך עליה".
• כל בית יהודי הוא מקדש להשראת שכינה.
• זהב וכסף ונחשת הם ביאה-כסף-שטר שבקידושי כסף.
• כסף-שטר-ביאה הם צירוף יהו – צירוף המוליד חסד-אהבה, עיקר הקידושין.
• קידושי כסף הם "והנגלֹת לנו ולבנינו" – המנהג בפועל.
• סדר הדרכים בפסוקי התורה הוא כסף-ביאה-שטר, צירוף יוה – צירוף המוליד נצח, "בנין עדי עד".
• לימודי דרכי הקידושין הם מפרשת גירושין – הגבורה היא הרקע והכח המניע לאהבה שבקידושין.
• "ויצאה... והיתה" – לפני החתונה צריך להתגרש!
• בעולם התהו-הרווקות המלכים היו נשואים לעצמם – כדי לעבור לעולם התיקון ולהנשא לזולת צריך להתגרש מעצמך.
• הקידושין והקנין הם ה"סור מרע" וה"עשה טוב" בנישואין.
• במוחין הקידושין שייכים למח החכמה והקנין למח הדעת. במדות הקנין שייך לז"א והקידושין למלכות.
• מלמטה למעלה הקידושין גורמים לקנין – "סור מרע ועשה טוב" – פרישה מהעולם לצורך חיבור לה'.
• מלמעלה למטה הקנין גורם לקידושין – "סור מרע" על ידי "ועשה טוב" – החיבור לה' מפריש מהעולם.
• הקדמת הקידושין היא סוד "ארץ קדמה" והקדמת הקנין היא סוד "שמים קדמו" – אך עלינו לשאוף ל"יעמדו יחדו".
• ב'קידושי זהב' מתגלה ה"שוין בקומתן" בין בני הזוג – תכלית הנישואין.
• סיכום שלישיות המושגים שהוקבלו בשיעור:

       כסף                                שטר                                ביאה

ימין                                 שמאל                             אמצע

כסף                                נחשת                              זהב

קנין (ואז קדושין)                       קדושין (ואז קנין)                       זה וזה באין כאחד

עשה טוב                         סור מרע                                    בקש שלום

שמים קדמו (ב"ש)            ארץ קדמה (ב"ה)                        כאחד נבראו (חכמים)