בע"ה

י' סיון תש"פ – טלפונית

"ימי תמימִם" – שיעור בתולדות החסידות

חזרה עם הוספה על דברים שנאמרו בשבועות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. 260 שנה מהסתלקות הבעש"ט – שתי תקופות בחסידות

י"פ הוי' מהסתלקות הבעש"ט

השנה, תש"פ, היא בדיוק 260 שנה להסתלקות הבעש"ט – בשנת תק"כ – י פעמים הוי'. זהו ציון דרך שצריך להתבונן בו. כפי שנראה באריכות בהמשך, יש ענין של התבוננות בשנות חייהם של הצדיקים ובתקופות השונות שבהן, כפי שלמדו הצדיקים ביחס למורנו הבעל שם טוב עצמו – כך בחייהם וכך אחר הסתלקותם, "יתיר מבחיוהי"[ב].

תקופה של 260 שנה, מעבר לכך שהיא מתפרטת לעשר פעמים הוי' (כדלקמן בארוכה), 'מזמינה' חלוקה פנימית כללית יותר, לשני חלקים. אפשרות אחת, שהיא החלוקה של עשר הויות בכתבי האריז"ל[ג], היא חלוקה פשוטה לשני חלקים שוים – 130 שנה ו-130 שנה. אפשרות נוספת, שמתאימה לחלוקה הפנימית בתוך שם הוי' בין י-ה ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ד]) ל-וה ("והנגלֹת לנו ולבנינו"), היא לחלק את השנים לתקופה של 150 שנה, י"פ י-ה, ועוד 110 שנים, י"פ וה. צריך להתבונן במשמעות של שתי אפשרויות החלוקה בעבודה הפנימית.

המעבר – בזמן הרבי הרש"ב

היסטורית, לפי שתי החלוקות, המעבר הוא בזמנו של הרבי הרש"ב: האמצע מהסתלקות הבעש"ט עד ימינו הוא בשנת תר"ן – קרוב לתחלת נשיאות הרבי הרש"ב, 7-8 אחרי הסתלקות אביו (כאשר את הנשיאות הוא לא קבל מיד במלואה). גם קו התפר השני, 150 שנה, שנת תר"ע, הוא בחייו – 7-8 לפני ההסתלקות שלו (סביב המעבר שלו לרוסטוב). אם כן, שוב, תקופת הנשיאות שלו היא המעבר בשתי החלוקות.

חשוב להעיר שבאותה תקופה – במיוחד שנת תר"ע, סמוך למלחמת העולם הראשונה – העולם עבר שינוי דרסטי, גם בשינויים המדעיים ובכלל. יש שיחה של הרבי שבמובן אחד מלחמת העולם הראשונה היתה גרועה מהשניה – בכך שהיא הגיעה ונכנסה גם לארץ ישראל. במלחמה השניה ברוך ה' לא, בזכות הצדיקים שהתפללו על כך.

לכמה זמן ירדה דרך הבעל שם טוב לעולם?

החלוקה השניה נתמכת ב'ווארט' של ה"דברי חיים" מצאנז, לפיו דרך הבעל שם טוב הקדוש ירדה לעולם למשך מאה וחמישים שנה[ה]. לא ברור אם ה-150 שנה מהסתלקות הבעש"ט או מהתגלות הבעש"ט – לכאורה יותר מתאים מההתגלות, 26 שנים קודם, בתצ"ד, אך כדי להאריך כמה שיותר את דרך החסידות, נפרש מההסתלקות וכך נוסיף עוד הוי' שנים. ההסבר הוא שכל זמן שהצדיק חי זו לא 'דרך הבעל שם טוב', אלא עדין הבעל שם טוב עצמו[ו] – 'דרך הבעל שם טוב' היא רק אחרי שהצדיק מסתלק והדרך ממשיכה.

האם יש בחב"ד משהו דומה לאמירה שדרך הבעש"ט הסתלקה באיזה שלב? כן. בהקדמת הספר מגן אבות, שם הוא מתאר כיצד העבודה – בלב (שהיתה נהוגה בראשית ימי אדמו"ר הזקן) ובמח (שהיתה בסוף ימי אדמו"ר הזקן, בכל ימי אדמו"ר האמצעי ושנים רבות של הצמח צדק) – נתבטלה כמעט לגמרי והתרבתה ידיעת החסידות[ז].

גם המגן אבות הוא בערך באותן שנים – תקופת הרבי הרש"ב – לפני שתי החלוקות, כנ"ל. אם סוף ה-150 היינו תר"ע המגן אבות כבר לא היה בחיים, הוא הסתלק עשר שנים קודם לכן, בתר"ס.

באמצע, בין שתי החלוקות בתוך חיי הרבי הרש"ב, יש את יסוד תומכי תמימים – באלול תרנ"ז. החלוקה כאן היא בקירוב 10 לפני או 10 שנים אחרי. הרבי הרש"ב אמר שעשר שנים לפני יסוד תומכי תמימים 'התגלגל על הקברים' בשביל הקמת הישיבה – כעת מובן יותר בעומק, שמטרתו היתה להמשיך את הדורות הראשונים של החסידות (שהסתיימו באותה תקופה) אל תוך הדורות האחרונים של החסידות (שהחלו באותה תקופה), להמשיך את צדיקי העבר לתוך העתיד (והוא סוד "עין בעין", המשכת עין השנים הראשונות בתוך עין השנים האחרונות, כפי שיתבאר בסמוך). עשר שנים אחר כך, תר"ע, זו התקופה בה התגלות החסידות הגיעה לשיא – המשכי עת"ר ותער"ב וכו' (בין שני ההמשכים הגדולים, "יו"ט של ר"ה" ס"ו ו"בשעה שהקדימו" ע"ב).

"עין בעין" – בקורת עצמית ועין טובה

החלוקה השוה של 260 ל-130 ו-130 היא חלוקה ל-עין ו-עין. אם כן, הסוד של מעבר 260 שנה הוא "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[ח], והמשמעות היא שכעת – אחרי 260 שנה – הגענו לזמן של ראיה (לתכלית של "רצוננו לראות את מלכנו"[ט] ורק צריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה זה בא"[י], וכבר בא, כדברי הרבי[יא]).

בפשט, יש לאדם עין ימין ועין שמאל, וכך גם לאדם העליון. השרש הוא – לפי מושגי האריז"ל[יב] – תרין עטרין שבדעת, שבכל אחת יש חמש בחינות, ה חסדים ו-ה גבורות, כשכל החסדים והגבורות הם שמות הוי'. כך, עין ימין היא ה"פ הוי', ה חסדים שבדעת, ועין שמאל היא ה"פ הוי', ה גבורות שבדעת.

בעבודה, עין שמאל היא בקורת עצמית ועין ימין לימוד זכות על הזולת[יג]. שני דברים יסודיים שנמצאים מאז שהתחילה דרך הבעל שם טוב להתנוצץ בעולם. אהבת ישראל לכל יהודי היא עין ימין – ברור שזו נקודה עיקרית מהבעש"ט והלאה, אצל כל צדיקי החסידות. עין שמאל היא בקורת נוקבת על עצמי, שדווקא באמצעותה אדם עולה בקדש – "ילכו מחיל אל חיל"[יד]. נקודת הבקורת העצמית הכי מודגשת וחזקה באה לידי ביטוי אצל אדמו"ר האמצעי, בקונטרס ההתפעלות, שם הוא מורה כיצד יש לבקר הדק היטב גם את שיא עבודת האדם – התפעלות הלב מתוך ההתבוננות והתפלה. זו היתה המחלוקת בינו לבין רבי אהרן מסטרשיליא – עד כמה צריך האדם לבקר את עצמו ואת עבודתו? בעוד אדמו"ר האמצעי תבע בקורת עד הקצה האחרון, רבי אהרן גרס שגם עבודה 'מדומיינת' מעט היא רצויה, והעיקר שהאדם יצליח לפעול על עצמו התעוררות.

השאלה היא רק – מה העין הראשונה ומה העין השניה? בדרך כלל, בכגון דא החסד קודם – יש גם ירידת הדורות (לפי סדר הספירות, מחסד לגבורה כו'). אבל בעבודה הייתי אומר הפוך (וכידוע שהרבה פעמים העטרא דגבורות מקדימה להתגלות מתוך הדעת לפני העטרא דחסדים, וכן כתוב בתניא[טו] שבדרך כלל היראה קודמת לאהבה), ש-130 שנה הראשונות עם כל האהבה השופעת שלהן וקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים הן בעיקר בסימן שפלות ובטול עצמי. וכמו אצל רבי מענדלע ויטבסקר בעל "פרי הארץ", שחתם את עצמו – כדי להנחיל עבודה זו לכל חסידיו – "השפל באמת". זו העבודה דווקא בהתחלה, כי השפלות היא יסוד הבנין דקדושה. אבל בדורות האחרונים עבודה כזו – באמת לאמתו – נעשתה מאד יקרת המציאות, רחוקה מן המציאות. מה שכן נשאר, תמיד, הוא עין ימין – ההסתכלות החיובית על כל יהודי, על כל אחד ואחד אשר בשם ישראל יכונה.

אכן, "עין בעין" היינו התלבשות העין הראשונה בתוך העין השניה וכך "יראו בשוב הוי' ציון". עיקר הנקודה הוא שגם בתוך עין ימין צריכה להתלבש בפנימיות עין שמאל – העבר מלמד את ההוה, המטען של עין שמאל עדיין נמצא ומתלבש "עין בעין". העין הראשונה, הבקורתית, מתלבשת בתוך עין ימין, העין הנצחית – נצח הוא ענף החסד. והיינו גם סוד השחור שבעין (בכל אחת משתי העינים), ה"אישון בת עין"[טז], שבתוך הלבן שבעין (כאי בתוך הים), כאשר הראיה – "יראו בשוב הוי' ציון" – היא דווקא דרך הבת עין. והוא גם סוד ה"אין" שבתוך ה"עין", כנודע[יז] (והרמז: "יראו בשוב הוי' ציון" עולה "אַיִן מזל לישראל"[יח] כאשר "מזליה חזי"[יט]).

[שאלה: מה פירוש התלבשות עין שמאל בעין ימין?] שרושם הבטול עדיין שם. כמו שכתוב ב"היום יום"[כ] שלחסידים יש 'תורשה', חוץ מהעבודה שלהם. השפלות והבטול, כמה שקשה לראותם בפועל – קיימים. לכן אנחנו מרבים לדבר עליהם (הרבה בהשראת ר' אשר פריינד זצ"ל שהחיה מחדש את עבודת השפלות באמת, תוך כדי מעשי חסד אדירים, כנודע לכל מי שזכה להכירו).

מעבר "מהנסתרֹת" ל"והנגלֹת"

אם מחלקים את 260 השנים מהסתלקות הבעל שם טוב ועד לשנת תש"פ ל-150 ו-110 – חלוקה של י-ה ו-וה, כנ"ל – זו חלוקה של "הנסתרֹת" ו"והנגלֹת", כפשוט. בעבודת ה' הפנימית, "הנסתרֹת" הן דחילו ורחימו ו"הנגלֹת" הן תורה ומצות, כמו שכתוב בזהר[כא] (ומובא בהקדמת התניא). כלומר, בדורות הראשונים היו מצויים דחילו ורחימו אמתיים, מתוך עבודה פנימית בלב ובמח, והיום הם 'מצרך' יקר המציאות (כמו שכותב ה"מגן אבות", כנ"ל), אך בדורות האחרונים נשאר בעיקר צד "והנגלֹת" של החסידות (תורת החסידות והנהגה חסידית).

היו צדיקים וחסידים שהביעו חשש – כאזהרה או כאנחה על המצב – שהנקודה הפנימית של החסידות נעלמת, ומה שנשאר מהחסידות הוא רק הלבושים החיצוניים, המנהגים והנוסח. אם כך הוא המצב, באמת נדמה ש'נגמרה דרך החסידות', וה-וה שנשארים בלי ה-יה כבר אינם שם קדוש. אמנם, יש גם צד הפוך – כאשר ה-וה מחוברים ל-יה ויונקים מהם יש בהם מעלה, והתקופה השניה היא מעבר מ"אור המאיר לעצמו" של המוחין ל"אור המאיר לזולתו"[כב] של המדות ולבושי הנפש, כאשר עיקר הדגש עובר מהעבודה הפנימית שנתבעה מהחסידים לשליחות והפצת החסידות (על ידי "חיילי בית דוד", החב"ד החדש שטבע הרבי הרש"ב[כג] בעת המעבר מהנסתרות לנגלות). כיצד מתקשרים גם בתוך התקופה הזו לדחילו ורחימו של הדורות הראשונים? כאשר מתוועדים ומספרים על עבודת ה' של חסידים בדורות הקודמים – בדגש על חסידים, ולא על צדיקים, כדי שה'מוסר השכל' יהיה שייך לכל המאזינים (בניגוד לסיפורים על הרביים, שבאין-ערוך עבור הנוכחים)[כד] – זוכים לטעום מעין הטעם של דחילו ורחימו, ומקבלים תוספת חיות ומרץ לעבודת "והנגלֹת" של הדורות האחרונים.

כאשר זוכים לחבר את ה-יה ל-וה נמשך האור העצמי של שם הוי' ב"ה גם הלאה, ובבחינת מלכות דווקא – "הוי' ימלֹך לעלם ועד"[כה] (בגימטריא שלום; כנודע[כו], שם הוי' בפסוק זה, חותם שירת הים, הוא שם הוי' המשיח מתחלת התורה). דווקא לאחר השלמת ה-260 שנה, השליחות העיקרית עוברת 'פאזה' – שם הוי' מתעצם והולך – לכלול גם מה שאנחנו מכנים "המהפכה הרביעית"[כז], אור לגוים, ועד שיקוים היעוד של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כח].

ב. 26 שנה מ-ג תמוז

חלוקת חיי הבעל שם טוב

אחרי כל ההקדמה הזו נגיע לעוד ענין עיקרי בדרוש: יש שיחה של הרבי הקודם בלקוטי דיבורים[כט] שרבי מנחם מענדל מויטבסק דרש את הפסוק "יודע הוי' ימי תמימִם"[ל] על חיי הבעש"ט:

הרה"ח רד"ץ סיפר ששמע מאביו הרה"ח הרב ר' פרץ ששמע מהחסיד הישיש ר' יעקב מהורודוק שהיה מקושר להרה"ק ר' מנחם מענדל זצ"ל, אשר שמע מכ"ק הרה"ק ר' מנחם מענדל זצ"ל, כי הבעש"ט נולד בח"י אלול תנ"ח, וסימן אותה שנה הוא נח"ת וחת"ן... הבעש"ט חי כ"ו שנה כאיש פשוט. עשר שנים למד אתו מורו ורבו הקדוש ואז נתגלה, והיה פרנס כ"ו שנה.

פעם – מספר הרה"ח הרד"ץ בשם הנ"ל – ישב הרה"ק הר' מנחם מענדל זצ"ל בסעודת יום טוב של חג השבועות, והיה בדביקות גדולה, ואחר כך פתח ואמר: "יודע ד' ימי תמימים" – אפשר לדעת את שם ד' מ"ימי תמימים" הממשיכים אלקות בעולם ומקשרים עולם עם אלקות, שבכך עושים את העולם שלם ובכך משלימים רצון האלקות. הרבי הבעש"ט חי פעמיים כ"ו ופעם אחת עשר, כ"ו השנים הראשונות הן כמספר שם הוי' הנעלם, ולכן היה נסתר, כ"ו השנים האחרונות הן כמספר שם הוי' הגלוי, ולכן היה בהתגלות, אלא כדי שיוכל להתגלות היה צריך להיות הסדר של עשר ספירות, שהן עשר השנים האמצעיות. "ונחלתם לעולם תהיה" – בתורת הבעש"ט נבוא לארצנו הקדושה – ויצא בריקוד בשמחה גדולה.

חיי הצדיק הם תורה, ולא סתם תורה אלא רזי תורה, רזין דרזין. כך הוא הסביר את 62 השנים שחי הבעש"ט – הוי' השנים הראשונות הן שנות הנסתר של הבעש"ט, שהיינו שם הוי' לפני הבריאה, "הוא ושמו בלבד"[לא] לפני עלית הרצון לבריאת העולמות; אחר כך י שנים שהוא למד עם אחיה השילוני את כל התורה כולה, מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל", עשר ספירות הגנוזות במאצילן (לאחר עלית הרצון לבריאת העולמות) – הנושא של המשך ע"ב[לב], החסידות העמוקה ביותר של הרביים; הוי' שנים של ההתגלות שלו הן שם הוי' הגלוי, לשון מהוה תמיד (שם הוי' של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[לג]).

עשר השנים שבאמצע

שני שמות הוי' הם "הוי' הוי'"[לד] שלפני יג מדות הרחמים, ואם כן העשר שנים שבאמצע הן סוד ה"פסיק טעמא" שבין שני שמות הוי'. חז"ל מסבירים "'ה' ה'' – אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה"[לה]. ב"הוי'" הראשון הבעל שם טוב הוא צדיק נסתר – כצדיק נסתר הוא גם צדיק גמור. ב"הוי'" השני הוא כבר בעל תשובה, בחינת משיח שבא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[לו] – מחזיר בתשובה את הצדיקים מהמהדורה הקודמת, לפני החסידות, כולל את עצמו, כי עליו להיות דוגמה חיה לכל.

הסברנו הרבה פעמים – לפני הרבה שנים היו שיעור חשובים בשכם בענין – כי בענין ה'אין' שיש בין כל 'יש' ל'יש'[לז] יש שיטות שונות של הרמב"ם והרמב"ן (שמתבטאות בהרבה סוגיות בתורה), ה'אין' הוא כמו סוד בין השמשות (בחינת קרן זוית[לח]), לגביו יש מחלוקת אם יש לו משך זמן או שהוא כהרף עין[לט]. לפי הרמב"ן, יש מציאות לאין – כמו לחשך[מ] – ולפי הרמב"ם האין בלוע בתוך שני ה'יש'ים, ולא תופס מקום לעצמו.

עשר שנים כאן הן כמו שיטת הרמב"ן, שיש ממשות כזו, אבל יש הסתכלות 'מלמעלה' שעשר השנים האלה כאילו אינן (בסוד "רבֹתים אלפי שִׁנְאן"[מא] – "שאינן"[מב]). אם נוציא את עשר השנים האלה, יש לבעש"ט נב שנים – כחיי שמואל הרמתי[מג], שלמה המלך[מד] ועוד, אורך שנים מוכר בתורה – "הוי' הוי'" שביניהם יש אין.

כפולות 26 (ו-13) בתולדות החסידות

ההתבוננות הזו חשובה מאד, כי היא פותחת את כל תולדות החסידות, מאז והלאה, להתבוננות בכפולות של 26 שנים (או כפולות 13 שנים, החצי):

אצל הבעש"ט עצמו, הוי' השנים של ההתגלות מתחלקות לשתי חטיבות של 13 (על דרך התחלקות 260 שנה ל"עין בעין") על ידי עלית הנשמה בר"ה שנת תק"ז, בה גילה לו המשיח שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[מה]. עד אז גם בתוך ההתגלות גופא הכוונה הפנימית נסתרת, 'נסתר שבנגלה', ורק מאז ידועה תכלית כוונת התגלות הבעש"ט, 'נגלה שבנגלה' (קדימת הנסתר לנגלה, בכלל ובתוך הנגלה בפרט, היא גופא קדימת עין שמאל, שענינה גבורה והסתר, לעין ימין, כפשוט).

מיד אחרי הסתלקות הבעש"ט היו 13 שנות נשיאות המגיד. כלומר, הנשיאות הגלויה של הבעש"ט והמגיד היא יחד "הוי' אחד" – סוד "שלם וחצי"[מו], כו ו-יג. יסוד עיקרי בתורת המגיד הוא דרשת יג מדות שהתורה נדרשת בהן בחיבור ל-יג מדות הרחמים[מז], שייך לנשיאות שלו יג שנה אחרי הבעש"ט, כנגד יג מדות הרחמים שבאות אחרי "הוי' הוי'" (כשיטת הזהר והאר"י[מח]).

אחר כך יש עוד כו שנה של אדמו"ר הזקן – מתקל"ג (הסתלקות המגיד) עד תקנ"ט, המאסר והגאולה (לפני הסתלקות המגיד בי"ט כסלו הוא קרא לתלמידו החביב, אדמו"ר הזקן, ואמר לו "היינט איז אונזער יום טוב" – כך ניבא לו את חג הגאולה של י"ט כסלו כעבור כו שנים). אחר כך, 'אחרי פטרבורג' – עד הבריחה וההסתלקות שלו במהלכה (הסתלק בכ"ד טבת תקע"ג, אבל כבר בער"ח אלול תקע"ב ברח מליאדי וכבר לא הפיץ בגלוי) – עוד יג שנה. כלומר, נשיאות אדה"ז היא 39 שנים ("הוי' אחד"), המתחלקות ל-26 שנים עד פטרבורג – כולל שנות הקשר שלו בהתחלה לרבי אברהם המלאך ולרבי מענדלע מויטבסק – ועוד 13 שנה אחר כך. במובן הזה, אדה"ז הוא 'העתק' של הבעש"ט והמגיד ב"יודע הוי' ימי תמימִם".

עד כאן, מהבעש"ט עד הסתלקות אדה"ז – בלי עשר השנים עם אחיה השילוני – מקבלים ד"פ הוי', קד שנים. נשים לב שכל השנים האלה גם חלות בלוח העברי בשנים שהן כפולת שם הוי' (סיכוי קלוש, אחד ל-26) – התגלות הבעש"ט ב-תקצד; 19 פעמים הוי'; ההסתלקות שלו ב-תקכ, 20 פעמים הוי' – וכך הלאה. תקופות של 26 שחלות בשנים שהן כפולות 26 – כמו השנה שלנו – סיכוי של 1 ל-הוי' ברבוע, משהו מאד נדיר ומכוון.

הצמח צדק הסתלק בשנת תרכ"ו, שנה וחצי אחרי שם הוי' שנגמר בסוף שנת תרכ"ד. באמת בשנה וחצי האחרונות שלו הוא היה חולה וחלוש ביותר. עוד לפני כן, מאז הסתלקות הרבנית, הוא כבר לא קבל יחידות.

הזכרנו שהמעבר בין התקופות, בשני האופנים, הוא בזמנו של הרבי הרש"ב – סביב יסוד ישיבת תומכי תמימים. יש 'ווארט' ידוע[מט], שאחד המשכילים ראה בחור מתומכי תמימים ואמר שהרבי הרש"ב 'עצר את העולם' (כלומר, המשיך את 'העולם הישן', כנגד המודרנה שהתפשטה) ל-25 שנה, וכאשר התגלגלו הדברים לרבי הרש"ב הוא אמר 'לא לעשרים וחמש שנה, אלא לחמישים שנה ויותר...' (ויש נוסחאות שהתבטא 'עד ביאת משיח צדקנו'). לפי המהלך כאן נסביר ששניהם התבטאו – בלא-מודע (המשכיל) או במודע (הרבי) – ל'עיגול' של 26 שנה (תקופה אחת) או 52 שנה (שתי תקופות, כפי שהדגיש הרבי 'חמישים שנה ויותר').

גם בתוך נשיאות הרבי הריי"צ, בשנת תש"ב – זך פעמים הוי' לימות עולם – יש שינוי משמעותי, כאשר הרבי הריי"צ מינה את חתנו, הרבי (שניצל מעמק הבכא האירופאי והגיע לארצות הברית חדשים ספורים קודם לכן), לאחראי על מוסדות חב"ד (מחנה ישראל, מרכז לעניני חינוך וקה"ת). בכך בעצם התחילה, בהעלם שישנו במציאות, נשיאותו-הנהגתו של הרבי.

עוד הוי' שנים לאחר מכן[נ], בשנת תשכ"ח, התחילה תקופה חדשה בפעילות הרבי – עשרת המבצעים (שהחלו במבצע תפילין, בקשר למלחמת ששת הימים) והמלחמה על שלמות הארץ (בעקבות הנצחון במלחמת ששת הימים). בר"ה באותה שנה – בו זכיתי להיות אצל הרבי – דרש הרבי (לראשונה) את ד"ה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול"[נא], שנושאו בפשטות שופר גדול של משיח, קיבוץ גלויות והתעוררות נשמות נדחות בקצווי תבל (רמז גם למה שעתיד להיות 'המהפכה הרביעית').

הוי' שנים מ-ג' תמוז תשנ"ד

כל זה מביא למה שהכי חשוב לעניננו: יוצא ש-ג' תמוז תשנ"ד הוא ט"פ הוי' מהסתלקות הבעש"ט, ועוד כמה ימים נגיע ל-הוי' שנים מאז ג' תמוז. כלומר, ג' תמוז הוא גם בדיוק – לא בערך, כמו הצ"צ – כפולה של הוי' בסדרים האלה. אם מתחילים מלידת הבעש"ט עד היום – ומוציאים את עשר השנים של ה'אין' – משלימים השנה 312 שנה, כל יב צירופי הוי' (בגימטריא חדש, רמז להמובא לעיל – בהערה ז – שמעתה מתחיל "סדר חדש").

אם מונים מהתגלות הבעש"ט, בשנת תצ"ד, שנת תשנ"ד (ג' תמוז תשנ"ד) היא בדיוק 260 שנה. 260 שנה – עם כל המשמעות – היא או מהתגלות הבעש"ט עד ג' תמוז תשנ"ד או מהסתלקות הבעש"ט עד היום. ציון הדרך, שכל חב"דניק צריך לחשוב – 260 לבעש"ט משבועות, אבל 26 מהרבי (דור העשירי שלנו[נב], המשך דור התשיעי של הרבי, כאשר העשירי "לית לה מגרמה כלום"[נג] אלא מה שמקבלת מהתשיעי) – נגמר עוד כמה ימים. רבי מנחם מענדל מויטבסק ראה כל זאת מראש ברוח הקדש ודרש את הדרוש של "יודע הוי' ימי תמימִם".

אם נחשב מהתגלות הבעש"ט, התגלות דרך החסידות, השלמות של י פעמים הוי' היא גילוי שם הוי' בעשר הספירות, עד למלכות הוי'. דרך הבעש"ט מגלה כי מלכות הוי' כולה חסד ורחמים – בסוד שם הוי', שם הרחמים. שם הוי' הוא גם שם העצם, כאשר מטרת כל דרך החסידות היא גילוי העצם[נד], עד לתכלית הגילוי בדרך חסידות חב"ד. לפי זה, העבודה ב-הוי' השנים האחרונות (מג' תמוז תשנ"ד ועד ג' תמוז תש"פ) היא כבר הגילוי של שם הוי' בתוך העולמות המוגבלים בזמן ומקום (למטה ממלכות דאצילות) – "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[נה] – כאשר עבודתנו היא לפרסם את מלכות הוי' בעולם (ובפרט מכאן והלאה להיות "אור לגוים" כנ"ל; כעת הגענו לסוף סדר התפלה, ל"עלינו לשבח" – "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון...").

עד כאן חומר למחשבה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• 260 שנה מהסתלקות הבעש"ט מתחלקות לשתי תקופות, כפי שהעידו צדיקים, והן יכולות להתחלק חצי-חצי או ל-150 (י"פ יה) ו-110 (י"פ וה).
• בשתי החלוקות, המעבר חל בתקופת נשיאותו של הרבי הרש"ב, סביב הקמת ישיבת תומכי תמימים, בה פעל הרבי הרש"ב להלביש-להמשיך את התקופה הראשונה בתוך התקופה השניה.
• החלוקה ל-130 ו-130 היא בסוד "עין בעין" – עין שמאל, הבקורתית, היא יסוד השפלות והבקורת העצמית הנוקבת של החסידות בדורות הראשונים; עין ימין, מלאת האהבה, היא האהבה לכל אשר בשם ישראל יכונה – היסוד שמלווה את החסידות גם בדורות המאוחרים והחלושים (בהם הבקורת העצמית הנוקבת נשארת רק כ'ירושה' עצמית של החסידים, והעיקר הוא החסד והאהבה).
• החלוקה ל-150 ו-110 היא חלוקה ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו", עבודת ה' במח ובלב, בדחילו ורחימו, בדורות הראשונים, ול"והנגלֹת לנו ולבנינו" בתורת החסידות ומנהגיה ובעבודת השליחות בדורות האחרונים.
• על ידי סיפורים אודות החסידים הראשונים ניתן לטעום מהאהבה והיראה של הדורות הראשונים.
• לאחר "עין בעין" שנות חסידות זוכים לראיה "בשוב הוי' ציון" והשליחות היא לגלות את מלכות ה' בעולם כולו.
• "יודע הוי' ימי תמימִם" – ההתבוננות בחיי הצדיקים חושפת רזין דרזין דאורייתא.
• ב-הוי' שנותיו הראשונות היה הבעש"ט צדיק גמור (ונסתר) וב-הוי' שנותיו האחרונות היה בעל תשובה שבא להחזיר בתשובה את כל הצדיקים.
• 260 שנה מהתגלות הבעש"ט הם החדרת דרך החסידות שהיא "דרך הוי'" – דרך האהבה והרחמים, דרך גילוי העצם – בעשר הספירות. הוי' השנים מ-ג' תמוז תשנ"ד הן גילוי מלכות הוי' בעולם התחתון, בזמן ומקום, ומכאן ואילך העבודה להנחיל תודעה זו לעולם כולו – 'המהפכה הרביעית'.