בע"ה

י"ב אב תש"פ – רמת אביב

צדיק, בעל תשובה וחסיד

בשביל מי נברא העולם? (ח"ב) – ברית שמואל שי' אקסלרוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אנחנו לפני חמשה עשר באב, בו מתחילים לאחל כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה[ב] – מתחיל כבר מעכשיו – וידוע ש-שמואל בגימטריא שנה טובה. אם כן, שמואל הוא כבר סימן של שנה טובה לעם ישראל. לכן באמת קוראים ביום הראשון של ראש השנה על לידת שמואל – זו לידת שנה טובה, שנה טובה ומתוקה לעם ישראל, החל מעכשיו.

הרבי מהר"ש והאמורא שמואל

כשהרבי הצמח צדק נתן למז'יניק שלו את השם שמואל האחים הגדולים ושאר בני המשפחה תמהו – 'אין כזה שם אצלנו במשפחה'. שאלו את הצמח צדק מאיפה הוא לקח את השם – 'על שם שמואל הרמתי?'. הוא אמר שגם על שם שמואל הרמתי[ג], אבל גם על שם צדיק נסתר שנפטר באותו יום, שואב מים מפולוצק, שנקרא שמואל[ד]. אם כן, יש את שמואל הרמתי ואת הצדיק הנסתר ואת הרבי המהר"ש, ועכשיו יש עוד שמואל ב"ה, כן ירבו.

בכל אופן, יש עוד שמואל מאד חשוב אצלנו – שמואל האמורא. רב ושמואל הם הדור הראשון של האמוראים בבבל, ורוב הלכות התורה שבעל פה – השו"ע שלנו – יוצא מרב ושמואל. שמואל הוא אמורא מאד חשוב.

נציין שיום ההולדת של שמואל שלנו הוא ביארצייט של האר"י הקדוש – ה' מנחם אב – אז יש לו זיקה לאריז"ל. היות שקוראים לו שמואל, צריך לפתוח בכתבי האריז"ל ולראות איך הוא מסביר את השם שמואל. יש הרבה על שמואל הרמתי, אבל הוא גם מאריך להסביר את סוד נשמת האמורא שמואל. הוא אומר[ה] שהוא שייך לאמא, מוחין דאמא, "אם הבנים שמחה"[ו], ולכן גם הלכה כמותו בדינים[ז], היות ש"מינה דינין מתערין"[ח].

בכלל, לקראת השנה החדשה – "מצות היום בשופר"[ט] של ראש השנה היא גם אמא, יסוד אמא. בשנה הבעל"ט ראש השנה חל בשבת, לא תוקעים ביום הראשון של ר"ה, אבל יש בו את הכוונות של השופר. עיקר הכוונה הוא שמואל עצמו – הוא ה"שופר גדול" של משיח בראש השנה. על הימים הנוראים בכלל ועל ראש השנה בפרט נאמר "שמאלו תחת לראשי"[י] – שמאלו אותיות שמואל (וראש בגימטריא "אם הבנים שמחה", בחינת שמואל כנ"ל).

ארבעה "שמואל"ים בסוד הוי'

כמה שמואל היו לנו? שמואל הרמתי, הנביא, ש"שקול כנגד משה ואהרן"[יא]; שמואל האמורא; שמואל הצדיק הנסתר, שהרבי המהר"ש נקרא על שמו; ושמואל, הרבי המהר"ש. כל אחד שנקרא היום על שם הרבי המהר"ש בעצם נקרא על שם כולם. יש פה ארבעה וצריך לכוון אותם כנגד י-ה-ו-ה, לפי סדר הדורות:

שמואל הרמתי, שאמר על עצמו "אנכי הרֹאה"[יב] (בגימטריא ד"פ חכמה), הוא חכמה (לה שייך חוש הראיה).

שמואל האמורא הוא בינה, כמו שאומר בפירוש האריז"ל.

שמואל הצדיק הנסתר הוא ה-ו שבשם – המדות, חסד, דין ורחמים (מדות הצדיק הן חסד ורחמים, והוא נסתר מצד מדת הצמצום, הגבורה).

שמואל הרבי המהר"ש הוא המלכות, התכל'ס. היום קוראים שמואל בחב"ד בעיקר על שמו. המלכות היא "סיפא דכל דרגין"[יג] שכוללת את כל הקודמים לה.

ורמז: ד"פ שמואל עולה חן פעמים הוי'. השם שמואל, והילד הנקרא בו, מלא חן הוי' (סוד-יסוד החנוך, כנודע[יד]).

בשביל מי נברא העולם?

בכל אופן, יש סוגיא שבהשגחה פרטית דברנו עליה בדיוק לפני שבוע, לכבוד הילולת האר"י הקדוש, יום הולדת הרך הנמול היום לשמונה: מחלוקת בפרק חלק[טו] בין רב, שמואל ורבי יוחנן – בשביל מי ה' ברא את העולם?

רב אומר שה' ברא את העולם בשביל דוד המלך (בהשגחה פרטית, דוד הוא שם אבי הרך הנמול – יתכן שהאבא והבן הם מחלוקת רב ושמואל...).

שמואל חולק ואומר שהעולם נברא בשביל משה רבינו.

בא רבי יוחנן – שניהם בבבל והוא תנא בארץ ישראל, בטבריה – ואומר שלא בשביל דוד המלך ולא בשביל משה רבינו, אלא ה' ברא את העולם בשביל משיח. לכאורה, כל החב"דניקים (ועוד הרבה יהודים טובים) הם אליבא דרבי יוחנן. באמת, כשיש מחלוקת רב ושמואל וגם רבי יוחנן אומר דעה – הוא מכריע ביניהם והלכה כמותו[טז].

בכל אופן, "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יז], והיות שקוראים לרך הנמול שלנו שמואל, יתכן מאד שהוא קשור לדעת שמואל – שהעולם נברא בשביל משה רבינו (הרי שמואל שקול כנגד משה ואהרן, כנ"ל).

פירוש רש"י: תפלה, תורה ומשיח (גמ"ח)

רש"י מסביר על דעת רב – שהעולם נברא בשביל דוד – שהכוונה היינו בשביל עבודת ה' של דוד. דוד נקרא "נעים זמִרות ישראל"[יח], אומר שירות ותשבחות לקב"ה, והוא גם אומר על עצמו "ואני תפלה"[יט]. הוא עמוד התפלה, וכל הזמן הוא שר לה' ומנגן לו בכינור. לא משבחים כאן את דוד כלוחם גדול או אפילו מלך גדול, אלא כ"נעים זמרות ישראל" שכל עיסוקו בחייו הוא לשיר שירים לקב"ה. יש לקב"ה כל כך הרבה נחת מכך ששרים לו, מזמרים לו ומשבחים אותו, שלשם כך הוא ברא את העולם.

פירוש רש"י לדעת שמואל, שה' ברא את העולם בשביל משה רבינו שעתיד לקבל את התורה – "תורה צוה לנו משה"[כ] ו"זכרו תורת משה עבדי"[כא] – מתאים גם לרש"י הראשון בתורה: "בשביל התורה שנקרא ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית". שמואל אומר שה' ברא את העולם כדי לתת תורה לעם ישראל, שנקיים את התורה וכך תהיה לה' נחת רוח – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[כב].

מענין שאת דעת רבי יוחנן, שה' ברא את העולם בשביל משיח, רש"י לא מסביר – כנראה שזה מובן מאליו, תכלית כוונת הבריאה, שיהיה טוב, שיהיה שלום בעולם.

בכל אופן, לאור פירושו שדעות רב ושמואל הם כנגד שני העמודים של תורה (משה) ועבודה-תפלה (דוד), יתכן שדעת רבי יוחנן – שהעולם נברא בשביל משיח – היא כנגד העמוד השלישי שהעולם עומד עליו[כג], גמילות חסדים[כד], הנובעת מתוך אהבת ישראל ואהבת הבריות בכלל, כל מה שהשי"ת ברא לכבודו (אם תורה היא עבודת המח ותפלה היא "עבודה שבלב" גמ"ח – "המעשה הוא העיקר" – היינו 'עבודת הכבד'). לאור זאת, לדעת רבי יוחנן העולם נברא בשביל להתדמות אליו יתברך ("והלכת בדרכיו"[כה], "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'"[כו]) – "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[כז].

עד כאן התבוננות לפי פירוש רש"י.

פירוש הר"ן: באיזה דור תרצה לחיות?

מאד מענין שהר"ן[כח] – מגדולי הראשונים – מפרש אחרת: אם נגיד במלים שלנו, הוא מסביר שהמחלוקת כאן היא כמו שאשאל אותך – 'יש מכונת זמן, ואתה יכול לחזור לחיות באיזה דור שאתה רוצה, איפה היית רוצה להיות? באיזה דור הכי טוב להיות?'.

רב אומר – הייתי רוצה להיות בדור של דוד המלך. זו גדולת עם ישראל, שלוחם מלחמות ה' ומנצח, מייסד מלכות. הוא מכין את בית המקדש – לא בונה אותו, אבל מכין את כל החומרים לבית המקדש. זהו הדור הכי זוהר בתולדות עם ישראל. אם תתן לי לבחור באיזה דור אני רוצה לחיות – אני בוחר את הדור של דוד המלך.

אומר שמואל – אם תשאל אותי באיזה דור הכי טוב להיות, הייתי בוחר בדור של משה רבינו. פשוט, הדור של משה רבינו הוא דור שקבל תורה. אדמו"ר הזקן אומר ש"נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין"[כט]. הזכות להיות בדור של משה, שהשמים נפתחים ורואים את הקולות וכו', היא חד-פעמית. כמובן, גם להיות במשכן, באהל מועד, ועם משה רבינו יחד. לדעת שמואל זהו הדור הכי טוב לחיות בו, יותר טוב מהדור של משיח.

אפשר להבין טוב למה רב לא אומר כשמואל. מה הסברה לא להיות בדור של משה רבינו? גם חטאו הרבה, וכתוב בגמרא[ל] שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא. מה שמואל יאמר? כמו שכתוב בחסידות[לא] – שהם למעלה מעולם הבא, אין להם חלק לעולם הבא כי יש להם חלק יותר גבוה (ב"לעתיד לבא" שמעל "עולם הבא", דהיינו אמא עילאה, השרש האמיתי של שמואל כנ"ל, שמעל לתבונה).

היות שיש לנו כאן שמואל, הרך הנימול, כנראה היום צריך להדגיש את דעת שמואל ולהזדהות אתה – להזדהות עם דורו של משה רבינו וחווית קבלת התורה ושמיעת שני הדברות הראשונים מפי הגבורה (עצמותו יתברך) על הר סיני[לב].

אבל רבי יוחנן אומר – לא, הדור הכי טוב הוא עכשיו, הדור שהרבי אומר שהוא הדור של משיח. מה הדור הכי יפה בהיסטוריה? עכשיו!

שוב, המחלוקת כאן היא מה הדור הכי טוב, הכי זוהר. מענין שיש כאן שתי דעות, רב ושמואל, שיש דור יותר טוב מדורו של משיח – או להיות מחילי בית דוד, כפשוטו, עם דוד המלך, או להיות בדור שיצאו ממצרים וקבלו את התורה ובנו את המשכן. אבל רבי יוחנן אומר שהדור הכי טוב הוא הדור של משיח.

באיזו זכות ניצל משה רבינו?

יש כמה פירושים מאד יפים למחלוקת כאן – כולם של אותו מפרש[לג] – שמדמים לעוד מחלוקות שיש בחז"ל:

פירוש אחד, אליבא דרש"י: שוב, לפי רש"י מחלוקת רב ושמואל היא מה ה' אוהב יותר, שיהודי מנגן לו – כמו שמנגנים כאן – ומכל הלב מנגן ושר לה', או שהוא לומד תורה ומקיים מצוות? רב אומר שלקב"ה הכי טוב היהודי ששר. מה פירוש לשיר לה'? קודם כל להודות לו, כמו שקמים בבקר ואומרים "מודה אני לפניך". ההודיה היא מתוך הידיעה שהוא מקבל הכל מה' במתנת חנם[לד]. זו ידיעת המלכות, דוד המלך, ש"לית ליה מגרמיה כלום"[לה]. הכל מה', ולכן "כל הנשמה תהלל יה"[לו] – על כל נשימה שהוא מקבל הוא שר ומהלל לה'[לז].

לאור זאת הוא מפרש את המחלוקת[לח] – שנוגעת כולה למשה רבינו – באיזה יום בתיה בת פרעה מצאה את משה רבינו ביאור והצילה את חייו, אמצה אותו לבן בארמון פרעה וכל מה שהשתלשל מהענין. לדעה אחת, היום בו משה רבינו ניצל – כתינוק בעריסה, כמו היום – היה כ"א ניסן, שביעי של פסח. לדעה שניה, הוא ניצל ב-ו' סיון, יום מתן תורה. הוא מסביר את שתי הדעות שלהם כמחלוקת רב ושמואל:

מי שאומר שהיה בכ"א ניסן אומר שהמלאכים בשמים – שמעורבים בכל מה שקורה אצלנו, במיוחד אצל גדולי ישראל – באו לקב"ה ואמרו על התינוק, שהיה בסכנת נפשות, שהתינוק הזה עתיד לשיר לך על הים, "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת"[לט], ובזכות זאת תציל אותו. כשהמליצו טוב על משה רבינו, באותו רגע, באה בת פרעה והוציאה אותו. השני אומר שזה קרה ב-ו' סיון, יום מתן תורה, והמלאכים בשמים אמרו לקב"ה – התינוק הזה עתיד ביום הזה לקבל תורה על הר סיני, ובזכות זה כדאי להצילו. הדעה הראשונה מתאימה לשיטת רב, שה' ברא את העולם בשביל לשיר לו – וגם משה רבינו ניצל בזכות השירה העתידית על הנס. הדעה השניה מתאימה לשיטת שמואל, שהעולם נברא בשביל התורה, ומשה ניצל כי הוא עתיד לקבל את התורה על הר סיני.

חסידות או ענוה?

יש לו עוד פירוש יפה: יש מחלוקת[מ] איזו מדה מכל המדות היא הכי טובה – האם "חסידות גדולה מכולם", שהמדה הכי גדולה היא להיות חסיד העושה חסד עם הבריות, או "ענוה גדולה מכולם".

הוא אומר שזו המחלוקת שלנו: רב, שאומר שהעולם נברא בשביל דוד המלך, סובר ש"חסידות גדולה מכולם", וכדברי דוד – "שמרה נפשי כי חסיד אני"[מא]. מצד אחד הוא מלך, ומצד שני קורא לעצמו חסיד – הוא חסיד, עושה חסד, "חסדי דוד[מב] הנאמנים"[מג]. לעומת זאת, שבח התורה לעל משה רבינו – אף שהוא ודאי גם חסיד ומצטיין באהבת ישראל שלו ("משה אוהב ישראל היה"[מד]) – הוא "והאיש משה ענו מאד מכל האדם על פני האדמה"[מה]. שמואל, שאומר שהעולם נברא בשביל משה, סובר ש"ענוה גדולה מכולם". לכן, לוקחים את הענו מכולם ואומרים שהעולם נברא בשבילו – ה' ברא את העולם בשביל שיהיה בעולם ענו אמתי (ענו שבבחינת "לא כן [עבדי משה]"[מו], שה"לא" שלו, בטול כל עצמותו, הוא ה"כן" שלו, היינו מה שהוא בעצם – סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מז] – שאזי "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא").

שוב, מי שאומר ש"חסידות גדולה מכולם" סובר כרב, שה' ברא את העולם בשביל דוד ומי שאומר ש"ענוה גדולה מכולם" סובר כשמואל (בחינת אמא כנ"ל, ענוה[מח] – "משה זכה לבינה"[מט]), שה' ברא את העולם בשביל משה.

לאור זאת, איך נסביר את דעת רבי יוחנן? עדיין צריכים להתבונן – כדלקמן. רבי יוחנן אומר שה' ברא את העולם בשביל משיח, אז כנראה משיח הוא משהו אחר – לא חסידות ולא ענוה – או שהוא שניהם יחד. באמת כתוב[נ] שמשיח בגופו הוא צאצא של דוד המלך (משיח בן דוד) – הגוף שלו הוא דוד – ונשמתו היא נשמת משה, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[נא], "מה שהיה הוא שיהיה"[נב]. משיח הוא משה בפנים ודוד בחוץ, ודעות רב ושמואל מתחברות בו.

דעות שמואל ורבי יוחנן על ימות המשיח

הוא מוסיף עוד פירוש יפה: שואל על שמואל – איך אתה יכול לומר שה' ברא את העולם בשביל משה רבינו? הרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", אז למה אינך אומר כמו רבי יוחנן? משיח הוא התכל'ס!

בהמשך אותו גמרא, בפרק "חלק", אומר שמואל ש"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[נג]. הרבי תמיד מסביר[נד] שמדובר רק בתקופה הראשונה, אבל אחר כך יש תקופה שניה ניסית אצל משיח. אך בפשט, לדעת שמואל, אם היום יהיה ראש ממשלה שיעשה מה שצריך לעשות – הלואי – משיח הוא לכאורה לא כל כך 'ביג-דיל' ביחס אליו. אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד – 'עם חפשי בארצנו...' – זהו, אנחנו עם חפשי כאן בארץ ישראל, במולדת. לכן שמואל לא סובר שהעולם נברא בשביל משיח – משה הוא חידוש, אבל משיח יחסית הוא 'סתם', שהכל מתנהל כמו שצריך להיות. אבל רבי יוחנן סובר בהמשך ש"כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח" – כל הנבואות הטובות בתנ"ך הן משיח, מדברות רק על משיח – לכן הוא סובר שבאמת העולם נברא בשביל משיח, לא כשמואל.

דוד ומשה – בעלי תשובה וצדיק­­­­ים

עד כאן אמרנו מגוון של פירושים יפים על המחלוקת, והוספנו ווארט שבעצם צריך לחבר את כולם יחד, כי משיח הוא הרכב של משה רבינו בפנים ודוד המלך בחוץ. נחזור למה שאמרנו שבכל זאת צריך למצוא מדה מיוחדת של משיח, שאינה מדת החסידות ואינה מדת הענוה. מה יכולה להיות המדה המיוחדת של משיח? כדי להבין זאת נוסיף פירוש למחלוקת, שבינתים לא ראיתי מי שכותב[נה], אבל הוא מאד מתבקש:

מה המיוחד של דוד המלך, שרב אומר שהעולם נברא בשבילו? רש"י כותב בשביל השירים שלו. אבל מה עוד מיוחד אצל דוד המלך? הדבר הכי מיוחד שחז"ל מציינים וגם התנ"ך מציין – שהוא בעל תשובה. כתוב ש"לא היה ראוי דוד לאותו חטא אלא להורות תשובה ליחיד"[נו]. הוא הדוגמה החיה, ב-ה הידיעה, שכל יחיד ויחיד, בכל מצב שנופל יכול תמיד לעשות תשובה – לתפוס את עצמו ולחזור, לשקם את עצמו. לשם כך הוא חטא – ה' עשה שיחטא, "נורא עלילה על בני אדם"[נז], כדי שילמד אותנו שבכל מצב אפשר לחזור בתשובה – "אין דבר העומד בפני התשובה"[נח]. זהו היחוד שלו – הוא בעל תשובה, וממנו כולנו לומדים שבכל מצב אפשר לתפוס את עצמנו ו"אין שום יאוש בעולם כלל"[נט], "עס איז ניטא קיין פארפאלן"[ס] ("אין דבר אבוד").

לעומתו, מהו משה רבינו? יש המון סוגיות-הסברים בחסידות[סא] שיש שני סוגי נשמות, נשמות של צדיקים ונשמות של בעלי תשובה. משה רבינו לכאורה הוא האב-טיפוס של צדיק, הצדיק הכי גדול, "מבחר המין האנושי" כפי שמתאר אותו הרמב"ם[סב]. הוא הכי מושלם שיכול להיות – הטיפוס המושלם.

עוד פעם, כעת נפרש שרב, שאומר שה' ברא את העולם בשביל דוד המלך, מתכוון שה' ברא את העולם בשביל התענוג שיקבל מבעלי תשובה. "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[סג] – ה' יותר מבסוט ממי שנפל וקם מאשר ממי שאף פעם לא נפל, ודווקא אדם חשוב שנפל וקם. "אשר נשיא יחטא"[סד] – "אשרי הדור שהנשיא חוטא ונותן לב לשוב על שגגתו"[סה]. זהו התענוג של ה', שברא עולם שחוטאים בו – לא עולם שכולם מושלמים. הוא ברא עולם בו חוטאים, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[סו], ובכל אופן יקום – "כי נפלתי קמתי"[סז], "שבע יפול צדיק וקם"[סח] – ולשם כך ה' ברא את העולם. אפשר להזדהות עם רב. שמואל אומר שה' ברא את העולם בשביל צדיקים גמורים – "ועמך כֻ

לם צדיקים"[סט]. יש שיחות של הרבי, שכמה שמשיח בא להחזיר צדיקים בתשובה[ע], בסוף – נעבעך נעבעך נעבעך – כולם יהיו צדיקים גמורים, לא יעזור שום דבר.

משיח – 'חסידים'

אז לשם מה ה' ברא את העולם לפי רבי יוחנן? כעת אפשר להבין, אולי, מהו משיח – הוא לא בעל תשובה ולא צדיק. מה יכול להיות כזה דבר, שאינו בעל תשובה וגם אינו צדיק?

קודם אמרנו שיש פירוש שדוד הוא חסיד, "שמרה נפשי כי חסיד אני" – "חסידות גדולה מכולם", לעשות חסד אפילו יותר מענוה (ענוה היא טובה, אבל חסידות אפילו עוד יותר לדעה זו). מה יכול להיות אחד שאינו בעל תשובה ואינו צדיק? יש כזו עבודה? יש כזה ציור? אני לא כאן בשביל להיות צדיק וגם לא כאן בשביל להיות בעל תשובה – זה לא ה'קטע' שלי. מה יכול להיות חוץ מזה? להיות 'חסיד'. לא חסיד של מדת החסידות, אלא "חסיד" במשמעות החדשה, המיוחדת, שקבלה המלה הזו מהבעל שם טוב והלאה.

יש סיפור מפורסם[עא] שאדה"ז רצה לקרוא לחסידים בשם בעלי תשובה – שכל תנועת החסידות, כל תלמידי הבעש"ט מאז ועד היום, יקראו בעלי תשובה. הוא התכוון שהמתנגדים הם הצדיקים ואנחנו, מה שהיום קוראים חסידים, בעלי תשובה. למה לא יצא לפועל? הוא הסביר שאם נקרא לעצמנו בעלי תשובה יתפרש שאנחנו מתכוונים שהמתנגדים הם רשעים – אנחנו בעלי תשובה והם לא בעלי תשובה, אז הם רשעים – אבל אני התכוונתי הפוך, שהם צדיקים ואנחנו בעלי תשובה. מכיון שלא יבינו נכון – אי אפשר לקרוא לעצמנו בעלי תשובה. בהשגחה פרטית יצאה שקוראים לתנועה הזו חסידות.

אפשר לחשוב שחסידים היינו מדת החסידות, שעושים חסד ובכלל עובדים את ה' לפנים משורת הדין (מהדרין מן המהדרין), אבל זהו לא הפירוש. כמובן, עושים חסד, אבל הפירוש הוא כמו הפירוש העממי – יש רבי ויש חסידים. ראש של חסיד הוא ראש של בעל תשובה, ראש של צדיק או ראש של משהו אחר? פשוט מאד, אם חושבים, שחסיד הוא ראש אחר.

גם עבודת צדיק וגם עבודת בעל תשובה הן עבודה בשביל עצמו. אם אני בעל תשובה – אני חטאתי, עויתי, פשעתי ועלי לעשות תשובה. תשובה היא 'תיקונים' – לעשות תיקון כדי לתקן את עצמי, בשבילי. אם אני צדיק – ודאי טוב בשבילי, אני מושלם, הכל בסדר. חסיד הוא משהו אחר – חסיד הוא חיל. יש לי מפקד ואני פה בשביל למלא את הפקודות שלו. אם המפקד אומר שכאשר נמלא את הפקודות יבוא משיח – אני פה בשביל להביא את המשיח. אני חסיד![עב] תנועת החסידות היא לא בשביל הרבי – הרבי יסתדר. תנועת החסידות היא בשביל שיהיו חסידים – זהו חידוש, לא היה כזה דבר אף פעם, אולי מדוד המלך. התלמידים אצל הרב הגדול אינם חסידים, לא מסורים בלב ובנפש. אחד שלא חושב על עצמו – לא על היותו בעל תשובה ולא על היותו צדיק – הוא חסיד.

החסיד מקושר בלב ובנפש למפקד – התקשרות היא אהבה[עג], כמו הווארט בחסידות[עד] שאם שלמה המלך היה חסיד הוא לא היה כותב את שיר השירים על חתן וכלה אלא על רבי וחסיד. לשם כך ה' ברא את העולם – זהו הפירוש של בשביל משיח. יש רמז ש-משיח ראשי תבות מלך חסיד ירא שמים[עה] ("מאן מלכי רבנן"[עו] – היינו חסיד ירא שמים למדן ר"ת חיל). משיח עצמו הוא חסיד. כמו שהרבי שלנו הוא גם חסיד, לא רק רבי. הוא משיח כי הוא חסיד – חסיד של השווער שלו, של נשיא דורנו. הוא מתחיל מהיותו חסיד, זה "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[עז] שלו. משיח בעצמו הוא חסיד. משיח הוא גם ענו וגם עושה חסד, אבל שוב, 'חסיד' במובן העממי – זהו גדר חדש.

ככה אפשר להסביר את שלש הדעות. רבי יוחנן, שאומר שהעולם נברא בשביל משיח, כוונתו שהעולם נברא בשביל שיהיו 'חסידים', כפי שאנו קוראים להם היום. רב אומר שה' ברא את העולם בשביל שיהיו בעלי תשובה (כמו דוד). שמואל אומר שה' ברא את העולם בשביל שיהיו צדיקים (כמו משה)[עח]. צריך את כולם, אבל החידוש מהבעש"ט והלאה (שממנו התחיל להתנוצץ אורו של משיח) הוא החסיד, כמו שהסברנו כעת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· בר"ה שחל בשבת יש לכוון את כוונות השופר.

· דוד מלמד תפלה, משה רבינו מלמד תורה ומשיח מלמד גמילות חסדים.

· לדעת רב ושמואל יש שני דורות שטוב יותר להיות בהם מדורו של משיח – דורו של דוד ודורו של משה – אך לפי רבי יוחנן הדור הטוב ביותר לחיות בו הוא דורנו, דורו של משיח.

· השירה לה' היא הודיה מתוך הכרה שאין לי משלי כלום – ולשם שירה זו ברא ה' את העולם.

· בעלי-תשובה וגם צדיקים עסוקים בעבודה הנוגעת לעצמם, ואילו החסיד אינו חושב על עצמו – אלא על מילוי פקודות הרבי, שמביאות את המשיח.