בע"ה

י"ב אב תש"פ – רמת אביב

אהבת ישראל ואהבת ה'

ברית שמואל שי' אקסלרוד (חלק שני)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. אהבת ה' ואהבת ישראל ב"היום יום"

הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס לגשמי ("היום יום" ה' מנחם-אב)

נסיים ב"היום יום" של היום. גם ביום ההולדת של הרך הנמול, ה' מנחם-אב, וגם היום, י"ב אב, הרבי – שערך את לוח "היום יום" – מביא מהבעל שם טוב. זהו כבר סימן טוב, שהילד שייך לבעל שם טוב.

נקרא את "היום יום" של ה' מנחם-אב:

"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". פירש הבעש"ט: בכל דבר גשמי מהדברים המותרים ישנו טוב ורע: הגשמי הוא רע, והחיות האלוקי המחיה את הגשמי – הוא טוב. על האדם המשתמש בגשמי להיות "סור מרע" – לא לרצות בתענוג הנמצא בגשמי, ולהיות "ועשה טוב" – לרצות להיות נזון ולהוושע מהחיות האלוקי שבדבר הגשמי. "בקש שלום ורדפהו" – האדם שהוא [בבחינת] "סור מרע ועשה טוב" צריך לרדוף ולבקש לעשות שלום בין הגשמי לבין החיות האלוקי שמחייהו.

נשים לב שבתחלה היה כתוב באופן גורף שהגשמי הוא רע, ובסוף הוא 'חוזר בו' שצריך שלום בין הגשמי לבין חיותו האלקית. זהו ווארט מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה[ב]: הכנעה כלפי החיצוניות, "סור מרע"[ג], לא לרצות בו. הבדלה כלפי הפנימיות – להחזיק רק בטוב הפנימי, "ועשה טוב". המתקה – לעשות שלום, "בקש שלום", ולחבר את הגשמיות לאלקות הפנימית.

יב מנחם-אב: אהבת ישראל – אהבת ה"חלק אלוה"

כעת נקרא את "היום יום" של היום, שעוסק באהבת ישראל. יש ארבעה פתגמים ב"היום יום" שאהבת ישראל ואהבת ה' חד הן. זו התבוננות חשובה ב"היום יום". הפתגם הראשון – שתיכף נקרא – מופיע בכ"ח ניסן, וזהו השני:

הרבי – אדמו"ר הזקן – אמר [פתגם] מהמגיד ממעזריטש, משמו של הבעש"ט: "ואהבת לרעך כמוך" הוא פירוש וביאור על "ואהבת את הוי' אלהיך": באהבת יהודי אוהבים את הקב"ה, שהרי ביהודי קיים חלק אלוקה ממעל, ומתוך אהבת היהודי, הפנימיות שבו, ממילא אוהבים את הקב"ה.

יש כאן הדגשה שהווארט עבר מהבעש"ט למגיד לאדה"ז, כי זהו בעצם יסוד התניא – פרק ב בתניא. שלכל יהודי יש "חלק אלוק ממעל ממש", ואם אני אוהב את היהודי – את ה"חלק אלוק" שבו – אני אוהב את הקב"ה.

כ"ח ניסן: לאהוב מה שהאהוב אוהב

בכ"ח ניסן הוא כותב:

החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל, ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב.

אדמו"ר הזקן אמר שאהבת ישראל יותר גדולה, כי אתה אוהב מה שהאהוב אוהב – "אהבתי אתכם אמר הוי'"[ד], ה' אוהב יהודים, ולאהוב מה שאתה אוהב זו תכלית אהבתך. אם אני אוהב אותך באמת – אני אוהב את כל מי שקשור אליך, אוהב אותו כי אתה אוהב אותו. זו תכלית אהבת ה' – לאהוב יהודים.

כ"ד מנחם-אב: האוהב את האב אוהב את בניו

אחר כך בכ"ד מנחם-אב, עוד שנים עשר יום באותו חדש, הפעם השלישית שאומר זאת – כל פעם טפה אחרת, הבדל מאד משמעותי. כותב בסוף דבריו ב"היום יום" של היום שאדה"ז אמר שמהדברים הראשונים ששמע במעזריטש:

מרגלא בפומיה של הרבי – הבעש"ט – אהבת ישראל היא אהבת המקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם" – האוהב את האב אוהב את בניו [באידיש נשמע יותר טוב ("אז מען האט האלט דעם פאטער, האט מען האלט די קינדער")...].

זהו פתגם פשוט מאד של הבעל שם טוב – אותו רעיון, אבל סגנון אחר.

ו' תשרי: אהבת ישראל כלי לאהבת ה'

אחרון הוא ב-ו' תשרי (יארצייט הרבנית חנה, אמא של הרבי). שם בתוך ביאור הווארט של הרבי ר' זושא, שחלק את התשובה לפי האותיות[ה] – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[ו], "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ז], "ואהבת לרעך כמוך"[ח], "בכל דרכיך דעהו"[ט], "הצנע לכת עם הוי' אלהיך"[י] – וכל יום מסביר אות. ה-ו' יוצאת ב-ו תשרי (השגח"פ), ומסביר:

"ואהבת לרעך כמוך" – כמו שאמר רבינו הזקן, אשר זהו כלי ל"ואהבת את הוי' אלוקיך", וביאור במאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" [יש את הסיפור[יא] שפעם הבעש"ט יצא לתלמידיו ורק אמר משנה זו, בלי להוסיף, ויצא – והיו בהתפעלות עצומה, מאיך שהחדיר לתוך התודעה שלהם. אם אתה אהוב על הבריות – ה' אוהב אותך. אם האנשים לא אוהבים אותך – סימן שה' לא אוהב אותך.].

כאן בסגנון אחר, מאדמו"ר הזקן. הוא מביא את "כל שרוח הבריות" לווארט שאהבת ישראל (הנובעת מלב טוב) היא כלי לאהבת ה'.

ארבעת הפתגמים

יש פה ארבעה דברים דומים, אבל כל אחד עם דגש משלו:

הפתגם האחרון הוא שאהבת ישראל היא כלי. הרבה פעמים בחסידות כלי פירושו ציור. הרי ה' הוא אין סוף, בלתי מוגבל, אי אפשר לצייר אותו – אין לו תמונה, כמו שקראנו בתורה בשבת[יב]. גם אהבת ה' היא דבר שקשה לצייר. להיות כלי למשהו פירושו לתת לו ציור מוגבל, שאני יכול לתפוס מה זה. כשאני אומר שאהבת ישראל היא כלי לאהבת ה', הכוונה היא שאם אתה רוצה להבין מה פירוש לאהוב את האין סוף – זו אהבה כמו לאהוב אותך, היהודי. אותו דבר – אתה יהודי, ואני אוהב אותך, וזהו ציור-כלי לאהבת ה'. כך אוהבים את ה', כמו שאני אוהב אותך כך אני אוהב את הקב"ה. זהו ווארט אחד, שאהבת ישראל היא הכלי, מאדמו"ר הזקן.

הפתגם השגור בפי הבעל שם טוב הוא הדבר הכי פשוט – אנחנו בנים של הקב"ה, "בנים אתם להוי' אלהיכם"[יג], ומי שאוהב את האבא אוהב את הבן. זהו.

הדבר השלישי – הווארט בכ"ח ניסן, שאם אני אוהב את ה' בשלמות, אני אוהב מה שהוא אוהב. כל אחד שאני אוהב בשלמות – אני אוהב את מה שהוא אוהב. ה' אוהב יהודים – אז כשאני אוהב אותו אני אוהב יהודים.

יש את הווארט של היום, י"ב מנחם אב, שהוא פשוט פרק ב בתניא – שלכל יהודי יש "חלק אלוק ממעל ממש", שהוא ניצוץ אלקות ממש, כנראה אפילו יותר מ"בנים אתם". בתניא הוא אמנם מתאר זאת כטפת האב בתוך הבן, אבל בפתגם השגור בפי הבעל שם טוב הוא לא מדבר על העומק של הטפה במח האב, אלא פשוט – יש אבא ובן, שני אנשים שונים, ואם אני אוהב את האב באמת אני ודאי אוהב את הבן. בא אדמו"ר הזקן ומעמיק בענין – בשם המגיד בשם הבעל שם טוב – שכל יהודי הוא חלק מה', ואם אתה תופס בו, אוהב אותו, אתה אוהב את ה'. לא כי הוא בן של ה' – אתה אוהב אותו, אתה אוהב את הניצוץ הזה, אתה אוהב את ה'. "כל עצם בלתי מתחלק"[יד] – אם הוא "חלק אלוק", והאלוק הוא עצם אחד, אין לו חלקים. כשאני אומר חלק – החלק הוא הכל. זהו "היום יום" של היום.

מבנה ארבעת הפתגמים בסוד הוי'

אם רוצים לתת מבנה לארבעת הווארטים האלה, הוא צריך להיות כנגד י-ה-ו-ה.

האמירה שכל יהודי הוא ממש חלק של ה' – היא ה-י.

הפתגם היפה, לאהוב מה שהאהוב אוהב, ב-כ"ח ניסן, הוא כמו להבין דבר מתוך דבר – בינה, להיות נבון. כתוב שאצל משה רבינו "נבונים לא אשתכחו"[טו] – לא היו נבונים. נבונים מבינים דבר מתוך דבר[טז], ולעניננו זו ההבנה את מה לאהוב מתוך האהבה הראשונה. למה אני צריך לאהוב אותך? אין לי ברירה. אני אוהב את הקב"ה והקב"ה אוהב אותך. ככה לא הייתי אוהב אותך, אתה לא בסדר, אבל אני אוהב את הקב"ה והוא אוהב אותך – אני מבין שצריך לאהוב אותך. זו ה עילאה כאן.

הבנים כאן הם ב-ו, כפשוט בקבלה ש-ו הוא הבן לגבי האב – בן כפשוטו, שהוא דמות בפני עצמו.

ההסבר שאהבת ישראל היא הכלי, הציור, שייך ל-ה תתאה – המלכות היא הכלי.

כך אפשר להסביר את ארבעת הפתגמים ב"היום יום", כולל היום, של אהבת ישראל.

[שאלה: האוהב את האב אוהב את בניו, גם אם האבא לא אוהב? זה שונה מלאהוב מה שהאהוב אוהב?] כן, יש סיפורים כאלה. אכן יש קשר עצמי בין האב לבן. ה-ו קשור ל-י (ונמשך מנקודת ה-י), למעלה מ-ה עילאה.

כבר נאחל שנה טובה לכל ישראל – שלש השלמויות, שלמות העם, התורה והארץ – משיח נאו. בזכות אהבת ישראל יבוא המשיח. רק נאמר גימטריא יפה, לראות כמה שהרבי מדייק: תחשבו כמה יוצא התאריכים – כח ניסן יב מנחם אב כד מנחם אב ו תשרי. אפשר לנחש, יוצא ד"פ משיח[יז], כך שזהו הממוצע של כל תאריך.

ב. גדר אהבת ישראל: "לאהוב מה שהאהוב אוהב"

"לאהוב מה שהאהוב אוהב" – מהידור באהבה לתנאי הכרחי באהבה

נחזור לפתגם הראשון, שאהבת ישראל יותר גדולה, כי אתה אוהב מה שהאהוב אוהב – שלמות האהבה היא לאהוב מה שהאהוב שלך אוהב, אף על פי שמצד עצמו אינך אוהב אותו. היות שהוא אהוב שלך, ואתה אוהב אותו, אז אתה אוהב את מה שהוא אוהב.

אפשר לחשוב – זהו הרושם שמקבלים כשקוראים זאת – שזהו הידור מצוה באהבה. שאהבת ישראל היא התכלית של אהבת ה' כי ה' אוהב יהודים, ואתה אוהב מה שה' אוהב. אבל בדור שלנו צריך להתבונן יותר לעומק. בדור שלנו, במיוחד, אין כאן רק הידור באהבת ה' – אם לא אוהבים מה שהאהוב שלך אוהב, לאט לאט נחלשת האהבה שלך לאהוב. הרי האוהב אוהב דברים שאני לא אוהב, וככל שאני לא אוהב דברים שהוא אוהב – אי-האהבה שלי פוגעת באהבה שלי כלפיו. זהו לא הידור מצוה לאהוב מה שהוא אוהב, אלא חלק הכרחי מעצם המצוה – אחרת אני מפסיק לאהוב אותו כדבעי.

לחבב את ההנהגה כשיטה אחרת בהלכה

מה המשמעות? יש הרבה דברים שיש בהם מחלוקות. יש מחלוקות בקדושה, יש מחלוקות בין צדיקים. נקח דוגמה פשוטה, שבהשגחה פרטית עלתה לאחרונה: במצות ציצית יש תכלת ולבן. היום שיש מי שאומר שגילו את התכלת, ולכן יש מצוה מדאורייתא ללכת עם תכלת, ואכן יש הרבה יהודים יראים וטובים שהולכים עם תכלת בציצית.

איי, הרבי שלי לא הולך עם תכלת, וממילא גם אני בתור חסיד שלו לא הולך עם תכלת – מה אני אומר על יהודי שהולך עם תכלת? אני אוהב אותו או לא אוהב אותו? זו דוגמה מצוינת שאם אני אוהב אותו – אני חייב לאהוב מה שהוא אוהב. גם אם מצד עצמי לא הייתי אוהב את הדבר – קבלתי או חונכתי לא ככה – אבל אני אוהב אותו, הכי אוהב אותו. בדוגמה הנ"ל, אם אני אישית לא הולך עם ציצית עם תכלת, ומישהו שהכי אהוב לי הולך עם תכלת. אם הוא באמת אהוב שלי – אני אוהב שהוא הולך עם תכלת, אני אוהב את התכלת בציצית שלו, הגם שאני חולק על הענין[יח].

זו נשיאת הפכים – הרבי שלי לימד אותי שלא, אבל אתה יהודי ירא ושלם ואתה חושב שכן, יתכן שאני חב"דניק ואתה ברסלבר, או שאני 'חסיד' ואתה 'מתנגד', לא משנה, אבל אם אני אוהב ישראל אני אוהב אותך, והאהבה מחייבת אותי לאהוב מה שאתה אוהב – דברים שאני לא אוהב מצד עצמי, אבל צריך לאהוב כי אני אוהב אותך.

בדור שלנו זה הופך להיות חלק עצמי מהמצוה של אהבת ישראל לעיכובא – כי אם איני אוהב את הדברים שאתה אוהב איני אוהב אותך באמת. כדי להביא גאולה, להביא משיח, צריך לאהוב את כל היהודים – לכן צריך לאהוב את כל מה שאוהבים, דברים שאינם שיטתי בכלל.

ההתמודדות בפרק ל"ב בתניא: אהבה ורחמים לבטול השנאה

אחרי שהתבוננתי קצת בענין הזה שאלתי את עצמי – מה אם החבר שאהוב לי מאד אוהב לאכול "דבר אחר"?! אני צריך לאהוב זאת כי הוא אוהב? הרי זהו איסור! ובכלל, מה פירוש מה שכתוב בתניא[יט] בשם חז"ל שאם אני רואה שהחבר שלי בתורה ומצוות לא הולך בדרך התורה, ואני מוכיח אותו על פי תורה והוא לא מקבל את התוכחה, יש מצוה לשנוא אותו וגם לומר לרבי שישנא אותו?

שם, בתניא פל"ב, הוא מסביר שגם במקרה קיצוני שיש מצוה לשנוא – יש גם מצוה לאהוב באותו זמן. נוסף למצוה לאהוב באותו זמן יש גם רחמים – שצריך לרחם עליו, שהנשמה שלו נמצאת בגלות, והרחמנות פודה את האהבה. הוא מביא את הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[כ] – יעקב שמדתו רחמים פודה את אברהם שמדתו אהבה. זהו מהלך מורכב וחשוב בספר התניא – שיש שנאה ויש גם אהבה לצד הבקורת הנוקבת ויש גם רחמים שפודים את האהבה לגמרי.

ההתמודדות בדורנו: "אתכפיא" ביחס לדברים האסורים שהאהוב אוהב

בדורנו ההתבוננות העיקרית היא מהלך אחר של חשיבה. לא שייך בכלל להגיע למצב של שנאה, המחייב להתמודד ולדון איך לאזן (באהבה לצד השנאה) ולהפוך חזרה את השנאה לאהבה (על ידי הרחמים). אך בדור שלנו מי שלא הולך בדרך התורה והמצוות הוא תינוק שנשבה לגמרי ורק צריך לאהוב אותו באהבה יתרה. לכן היום, כאשר צריכים בפשטות לאהוב את כל היהודים, השאלה אחרת לגמרי.

הוא יכול להיות יהודי הכי טוב, יש לו לב זהב, והוא עושה דברים טובים – בכל יהודי צריך לגלות את המעשה הטוב או הדבור הטוב שלו. אני אוהב אותו מאד, רק יש בעיה אחת – אם אהבה שלמה פירושה לאהוב אותו ואת כל מה שהוא אוהב, הרי פעמים רבות מה שהוא אוהב אינו כמו תכלת בציצית, מחלוקת בהלכה או במנהג, אלא דברים אסורים ממש שהוא עושה! במקרה כזה, השכיח מאד בדורנו, איך עלי לאהוב אותו ואת כל מה שהוא אוהב? אם אני שונא את הדברים שהוא עושה (כמו שכתוב בתניא[כא] שהצדיק שונא בתכלית את הרע עצמו, את עצם העבירה שהיא נגד רצון ה') הדבר עלול להביא אותי לשנוא אותו – דבר שלא בא בחשבון בכלל.

אלא מה? איך שהקב"ה רואה מלמעלה איני יודע. אם נחזור לדוגמה של הלבן והתכלת – איני יודע מה ה' יותר אוהב. ואפילו לגבי דברים קשים, דברים שאינם על פי תורה, היהודי הטוב שעושה דברים לא-טובים – אין לי מושג איך ה' דן זאת מלמעלה. רק מה? אני יודע שבתורה כתוב שאסור – לא מחלוקת הפוסקים אלא אסור ממש – אז מה אני צריך לעשות? איך מתייחסים לענין?

בכל דור יש את האתכפיא של הדור: היות שאני כל כך אוהב אותו, ואת כל עם ישראל והוא בכלל (כלומר שאני אוהב אותו כפרט וגם כחלק מן הכלל), הייתי רוצה לאהוב את כל מה שהוא אוהב. אני באמת אוהב מה שהוא אוהב – אחרת לא הייתי אוהב אותו, והרי אני חייב לאהוב אותו (לא יתכן אחרת כלל). רק שאם מדובר במשהו שאסור, צריך לעשות אתכפיא, ולא לתת לאהבתי להתפשט לאותו פרט. עלי לבקש רחמים מהקב"ה שהעובדה שאיני נותן לאהבתי להתפשט ולהתבטא במקום שהוא עושה דבר אסור על פי תורה לא תפגע ולא תפגום בעצם אהבתי כלפיו. בעצם, עלי לבקש רחמים כפולים, רחמים עלי ורחמים עליו גם יחד – רחמים עלי שעבודת האתכפיא שלי לא תפגום באהבת-ישראל שלי ורחמים עליו שאותם דברים שהוא אוהב (ואם יהודי אוהב אותם ודאי שיש בהם איזה ניצוץ טוב שראוי לאהוב – גם ב'שדין נוכראין'[כב] של יהודי וגם בעצם החפצא דאיסורא יש ניצוץ אלוקי שמקיים אותם) לא יזיקו לו, לא בגוף ולא בנשמה. זו עבודה מיוחדת – זהו פרק ל"ב בתניא של הדור שלנו. שה' יתברך יזכה אותנו שכולנו נאהב את כולנו ובזכות אהבת ישראל ואחדות ישראל יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· הכנעה: "סור מרע" – דחית הגשמי. הבדלה: "ועשה טוב" – רצון לחיות האלקית. המתקה: "בקש שלום" בין הגשמיות לחיות האלקית שבה.

· אהבת ישראל ל"חלק אלוק ממעל ממש" היא-היא אהבת ה'.

· ה"מבין דבר מתוך דבר" מגיע לשלמות האהבה – לאהוב מה שהאהוב אוהב.

· האוהב את האב אוהב את בניו (גם אם האב אינו מגלה להם אהבה כרגע).

· אהבת ישראל היא הכלי-הציור המובן לנו לאהבת ה' האין-סופי.

· בדורנו "לאהוב מה שהאהוב אוהב" אינו רק שלמות האהבה והידור בה – זהו תנאי הכרחי לאהבת ישראל.

· אי-אהבה לדעותיו ומעשיו של הזולת מחלישה את האהבה אליו.

· אהבת מה שהאהוב אוהב גורמת לאהוב גם דברים שאינם שיטתי בעבודת ה'.

· בדורנו לא שייכת שנאה ליהודי מצד חטאיו – כולם תינוקות שנשבו.

· עבודת האתכפיא של דורנו היא האילוץ שלא לאהוב דבר איסור שיהודי אהוב עלי אוהב.

· כשהחבר אוהב דבר איסור יש להתפלל תפלה כפולה: שאי-האהבה שלי לאיסור לא תפגום באהבתי אליו ושהאיסור לא יזיק לגופו ונשמתו.