בע"ה

ט"ו מנחם-אב תש"פ – כפ"ח (שידור לציבור)

קבלת האור בקביעות

לעילוי נשמת יהודית-בינה רוטשילד ע"ה; חמשה עשר באב (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

"האור בה בקביעות"

היום חמשה עשר באב, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים וכו'" [ב]. זהו יום של בנות, שיוצאות לחול בכרמים – יום של שידוכים. על היום הזה נאמר ש"סיהרא באשלמותא" [ג], הלבנה במילואה. הלבנה היא הסמל של האשה-המקבל – בעוד השמש היא המשפיע – והלבנה היום במילואה.

כתוב בלוח "היום יום"[ד] שבחדש אב מילוי הלבנה הוא יותר מכל חדש אחר. בכל חדש מילוי הלבנה הוא רק בבחינת גילוי אור, אבל עצם האור והעצמות מופיע היום – רק בחמשה עשר באב הלבנה מתעצמת עם האור שהיא מקבלת. זהו יום מאד גדול, שאין כמותו בכל השנה – אפילו החגים שחלים בט"ו בחדש, כמו פסח וסוכות, אינם בדרגה של חמשה עשר באב.

הלשון ב"היום יום" הוא שבכל חדש ב"סיהרא באשלמותא" גילוי האור שהלבנה מקבלת הוא בשלמות, אבל המיוחד בחדש מנחם-אב הוא ש"האור בה בקביעות" ("מעלת ט"ו באב על כל ט"ו בחדש, שזהו רק השלמות בהגילוי, אבל מ"מ היא רק בחי' מקבל, אבל בט"ו באב האור בה בקביעות"). כלומר, ההתעצמות של החדש הזה היא שהאור שהיא מקבלת עכשיו קבוע אצלה, על דרך לעתיד לבוא שיהיה מילוי לבנה שלא יתמעט אחר כך, ישאר לעולם ועד, כי מה שהיא מקבלת הפך להיות היא בעצמה.

מ"תורת הוי'" ל"תורתו"

איך להסביר זאת? המגיד ממעזריטש אמר[ה] שהמשל הכללי בחסידות, לכל סדר השתלשלות, הוא משל הרב והתלמיד, משפיע ומקבל. בפשטות, יש מצב שהתלמיד יושב, שומע משהו בתורה, וקולט את כל האור – הגילוי אצלו בשלמות – אבל אחר כך יכול להתמעט. שוב הוא בא עוד פעם, גם קולט, מגיע לשיא של שלמות הקבלה שלו – זו ה"סיהרא באשלמותא" של כל חדש.

הענין של עכשיו, שהאור בהתעצמות בלבנה, בירח, על דרך לעתיד לבוא – שתורת הרב הופכת להיות "תורתו" של התלמיד. קודם התורה היתה "תורת הוי'", תורת הרב שלו (כולנו "למודי הוי'"[ו], תלמידים של ה') – הוא קולט אותה וגם מקרין אותה החוצה, משקף אותה במאה אחוז, אבל זהו רק גילוי. התכלית היא שהתורה תהפוך ל"תורתו" שלו ממש[ז].

מתי צריך לומר "בשם אומרו"?

הביטוי של הענין בהלכה הוא הסוגיא – שיש עליה כמה שיחות של הרבי[ח] – מתי חייבים על פי הלכה לקיים את מה שכתוב בפרקי אבות בסיום מח הדברים שהתורה נקנית בהם (האחרון, החיתום שהוא העיקר) "האומר דבר בשם אומרו". מצאנו שיש גדולי ישראל – שהדוגמה העיקרית להם היא הרמב"ם – שכותב ולא מצטט אף פעם. גם אצל הרביים, כפי שאמרנו הרבה פעמים, יש שמביאים מראי מקומות לכל דבר – הרבי רוצה מראה מקום לכל דבר – ויש מי שלא אוהב מראי מקומות, כמו אדמו"ר האמצעי.

הרבי מסביר שיש בכך שתי בחינות. יש בחינה שאם אתה לא אומר בשם מי שמעת, לא בשם אומרו, אתה פשוט גזלן – גוזל ממנו. זהו מקרה בו הדבר לא התעצם בך, ועל פי הלכה אתה חייב לומר "בשם אומרו". אבל אם הלימוד התעצם בך – כמו שאנחנו מסבירים את משמעות היום, "סיהרא באשלמותא" – על פי דין אינך חייב לומר זאת, רק שאם אתה רוצה את הסגולה המיוחדת של "מביא גאולה לעולם" תאמר, כסגולה, תוספת.

אם כן, יש צווי דינים – אם לא התעצם, אפילו ש"סיהרא באשלמותא" כמו בכל חדש (חוץ מהחדש), חייבים לומר בשם אומרו, ואחרת אתה גזלן, אך אם התעצם אתך כבר 'רשות', לפי ההרגש שלך, הרגש התועלת שיש בדבר. כנראה הרמב"ם הבין והרגיש שיש יותר תועלת שלא יאמר. למה מותר לו? כי התורה כבר "תורתו", התעצם אתו, "סיהרא באשלמותא" של חדש מנחם-אב. ה"מנחם" אצלו בשלמות.

עד כאן הקדמה לכבוד היום הזה, מהי ה"סיהרא באשלמותא" של חדש מנחם אב. התכלית היא כמובן מה שאחרי ארבעים שנה התלמיד "קאים אדעתיה דרביה"[ט] לגמרי – זו תכלית ה"סיהרא באשלמותא" של חדש אב.

עלית האשה – העמקה בחסידות

איך הענין קשור לשידוכים של חמשה עשר באב, שהם הפשט של היום-טוב? כנראה שאלה שידוכים של "איש ואיש יֻלד בה"[י] – שידוכים שגם הבת היא בבחינת משפיע, "איש"[יא]. הכלה אכן מקבלת אור מהמשפיע, אבל האור שהיא מקבלת הוא אצלה לגמרי, וכשהיא משקפת אותו (כמו שהלבנה משקפת את אור השמש) יתכן שאיכות השיקוף שלה הרבה יותר טובה מהמקור, כמו צילום שיכול לצאת יותר טוב מהמקור. זו ההתעצמות שלה ביום הזה, יעוד של ימות המשיח.

מה הביטוי לכך בפועל? שזהו גם יום שנשים לומדות חסידות לעומק. אף על פי שיש פה גברים בשיעור, אחת המשימות העיקריות של הדור שלנו – מאז שאנחנו משתדלים לעשות את כל אשר ביכולתנו – היא דווקא להעלות את האשה על ידי לימוד פנימיות התורה לעומק, שהיא תהיה כמו שהרבי אמר[יב] שכל אחד צריך להיות אדמו"ר. הרבי לא הוציא מכלל זה את הנשים. אדרבא, הענין של היום הזה שהאשה תהיה בבחינת "תורתו", 'תורתה', שזו תורה שלמה.

החסידות של רבי הלל מפאריטש

הדוגמה, בין החסידים, היא רבי הלל מפאריטש – לכן היארצייט שלו חל בסמיכות לחמשה עשר באב, כמה ימים לפני כן, כי זו בדיוק המדרגה שלו. לכן הוא חצי חסיד וחצי רבי[יג] – גם חסיד וגם רבי. אין הכוונה שהוא שני חצאים, שהחצי הזה חסיד והחצי הזה רבי – זו דרך לומר שהוא גם חסיד וגם רבי, מאה אחוז חסיד ומאה אחוז רבי, בו-זמנית. הוא הדוגמה של "סיהרא באשלמותא", האשה של ימות המשיח.

הכל מתקשר עם דמות האשה שלזכרה אנחנו עושים את השיעור היום, יהודית רוטשילד ע"ה, שהיתה מאד קרובה לדרגה הזו. אני זכיתי להכיר אותה – לא יודע אם עוד מישהו כאן הכיר אותה – ואפשר לומר עליה "חבל על דאבדין ולא משתכחין"[יד], אשה שהיא קצינה גבוהה בצבא של הרבי להבאת המשיח, אשה שמוסרת את הנפש, לוחמת ומשכילה, ואין בדיוק די מלים בשביל לתאר את הדמות שלה. היא אהבה את רבי הלל מפאריטש – כידוע שכל התלמידים שלנו אוהבים את רבי הלל, כי אנו מלמדים את מאמריו מאז ומעולם[טו]. לכן נלמד לזכרה מאמר של רבי הלל[טז], שמתוכו אפשר להבין את העבודה שלה, שהיא בעצם העבודה של כולנו כעת, לעת הזאת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· החידוש במילוי הלבנה בחמשה עשר באב ש"האור בה בקביעות".

· התכלית היא ש"תורת הוי'" שמקבל התלמיד מרבו תהפוך ל"תורתו".

· מי שהתעצם עם דברי התורה לא מחויב לומר "בשם אומרו", אלא לפי שיקולי התועלת שבענין.

· חמשה עשר באב הוא יום של עלית האשה-המקבלת – בהתעצמות עם החסידות – עד שגם היא הופכת לאדמו"ר.

· רבי הלל מפאריטש, שהיה חצי-חסיד וחצי-רבי, הוא דוגמה לחסיד-מקבל (בשלמות) שהפך לרבי-משפיע (בשלמות) – ושני הצדדים מתקיימים בו בו-זמנית.