בע"ה

ב'-ג' ניסן תש"פ – הקלטה טלפונית

ירידה צורך עליה

תורת שלום – שמח"ת תער"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. ירידת הנשמה – באין ערוך

בין נשמות למלאכים

הרבי הרש"ב פותח בכך ש"ידוע שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עליה" – הירידה לגוף היא 'טראומה' שצריך להבין את תכליתה הטובה. כדי לחדד שירידת הנשמה היא "ירידה גדולה מאד", "ירידה שבאין ערוך", הוא משווה את הנשמות למלאכים:

המלאכים הם חלק מהעולמות, ויש להם שייכות לעולמות (כלומר, הם 'מתמצאים' בעולמות), עד שגם בשרשם יש למלאכים גוף (כדלקמן). לכן, גם אם היו יורדים למטה – תופעה לא מצויה – הירידה היתה עם ערך למקומם הראשון.

הנשמות, לעומתם, אינן חלק מהעולמות ואינן שייכות להם (וזו הסבה לכך שיש נשמות ש'לא מסתדרות' בעולם, כ"יוצא מן הכלל" ש"ללמד על הכלל כולו יצא", שבעצם אין לנשמות שייכות לעולמות), ובשרשן אין להן גוף. מקום הנשמות הוא בגן עדן, מקום של גילוי אלקות – "אלקות בפשיטות" – ואין להן שייכות לעולמות שענינם העלם[ב] אלקות (ולכן בירידתן, עבורן "עולמות בהתחדשות"). לכן ירידתן היא ירידה שבאין ערוך – בלי קשר נראה לאין בין השרש המקורי לבין הגילוי.

במושגי הקבלה, מקום המלאכים הוא בהיכלות שבכל עולם ומקום הנשמות באצילות שבכל עולם[ג] – המלכות והחכמה שבכל עולם (בפרט לפי סוד שנגל"ה[ד] – שרש נשמה גוף לבוש היכל – חמש מדרגות בכל עולם כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י, כאשר היכל, בגימטריא א-דני[ה], הוא המלכות ונשמה כנגד החכמה-האצילות)[ו].

ירידה באין ערוך – בכח העצמות

לאור הנ"ל, מתבקש היה שהמלאכים 'יסתדרו' בעולמות ואילו הנשמות לא, אך בפועל המצב הוא הפוך: כאשר מלאכים ירדו למטה, ולגופם שמשני היסודות הרוחניים אש ורוח ("עֹשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהט"[ז]) נתווספו גם היסודות הגשמיים מים ועפר (ובהקבלה לאותיות שם הוי', לגוף שמהיסודות כנגד י-ה נוספו היסודות שכנגד וה), הם נפלו לגמרי, כמסופר בתורה על "הנפִלים היו בארץ"[ח]. לעומת זאת, הנשמות יורדות לעולם, שכלל אינן שייכות אליו, ומסתגלות – בכח של "עם סגֻלה"[ט]. היהודי מסוגל לסבול את הגוף הגשמי, וגם 'להסתדר' ולעבור אתו את החיים בעולם.

מחד, עובדה זו מעידה על מעלת הנשמות, ששרשן בעצמות אור אין סוף (ולא רק מקומן באצילות) – מושג שנוסף בחסידות על מושגי הקבלה. מוסבר[י] שהחידוש של החסידות הוא נשיאת הפכים, שהיא תכונת העצמות – שרש הנשמה בעצמות מאפשר את נשיאת ההפכים של אי-שייכותה לעולם עם ההסתדרות שלה בגוף הגשמי ובעולם התחתון. מאידך, זיהוי השרש הגבוה מגלה עד כמה ירידת הנשמה לגוף היא עצומה, ירידה שבאין ערוך, ומעמיק את השאלה מהו הצורך בירידה זו.

ב. ירידה לבירורים לצורך עלית ישראל

הרבי הרש"ב מביא שהירידה היא בשביל הבירורים, שרק לנשמות ישראל יש את הכח לעשותם[יא]. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[יב] – העולמות אינם מתבררים מעצמם וגם גוים או מלאכים (שהם חלק מהעולם) לא יכולים לבררם. רק לנשמות, שאינן חלק מהעולמות כלל (ושרשן בעצמות), יש את הכח (העצמי) לעשות בירורים. כל בעיה אמתית ושרשית – במציאות או בחברה – זוקקת כח עליון ועצמי מבחוץ כדי להביאה לידי פתרון, לסדר ולברר[יג].

פסולת – תוצאת הגבורה

כדי להסביר את ענין הבירורים מאריך הרבי הרש"ב להסביר שעירוב הפסולת הדורש בירורים (הוצאת הבר מהתבן) הוא תוצאת מדת הגבורה מראשית הבריאה, "בראשית ברא אלהים [שם מדת הדין-הגבורה[יד]]", ומלמד כלל-יסוד עיקרי (ראשון בסדרת כללים שמתחדשים כאן בשיחה): לצורך בריאת העולם נדרש צמצום (כדלקמן עוד), והצמצום יוצר פסולת[טו] משום שצמצום, בכל מובן שלו, ענינו גבורה (כדלקמן עוד) ו"גבורה מאָנט ['דורשת'] פסולת".

מדוע? גבורה היא כניסה לענין בכח, לא ברכוּת ובדרכי נעם, ובהכרח נדרשת כאן פסולת, במעין 'מעגל קסם': ההצדקה לגבורה היא קיום הפסולת, היצר הרע – "איזהו גבור? הכבוש את יצרו"[טז]. אם אין יצר, לא די בכך שאין צורך להיות גיבור, אלא שההנהגה התקיפה-התוקפנית היא 'איסור', 'יצר הרע' – מי שנותן אגרופים ללא שיש רע שדורש זאת, הוא עצמו הרע-הפסולת[יז]. אם כן, הצמצום, שקדם לכל העולמות, 'המציא' פסולת שהתערבה בהם (בדקות דדקות בעולמות העליונים, החל מאדם קדמון ועולם הנקודים) ודורשת בירור.

מעגל הקסם ממשיך גם בדחית הפסולת שנוצרה (בירור בכח הגבורה, "פגע בו כיוצא בו"[יח]): ראשית הבירור – הבדלת הפסולת מן האוכל – היא הרגשת מציאות הפסולת כדי לדחותה בכח[יט]. לשם כך ה' "היה בונה עולמות ומחריבן" – מדוע בנה ה' עולמות ש"לא הניין לי"[כ], עולמות שאין לו בהם הנאה וחפץ? כדי להבדיל-להפריש את הפסולת ולדחותה. אכן, הדחיה עצמה גרמה לשבירה וחורבן – שבירת הכלים של עולם התהו, עולם הנקודים, בלשון הקבלה[כא] – ולהתפרקות הפסולת לגורמים שהתערבו במציאות כולה (שברי כלים מעורבים בניצוצות טובים שהתפזרו בכל המציאות), ושוב נדרשת עבודת הבירורים[כב].

הבירורים – לצורך עלית ישראל

בתחלה, בתהליך האצלת-בריאת העולמות, נעשו הבירורים מלמעלה למטה, על ידי ה' – עולם האצילות נתברר ונאצל ללא כל פסולת ("לא יגֻרך רע"[כג]), מהפסולת שנפלה למטה נברר עולם הבריאה, כאשר פסולתו נפלה ליצירה עד שהפסולת הגסה ביותר נפלה לעולם העשיה. משם נדרשת עבודתנו שלנו לחולל בירור בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה, תוך דחית הפסולת והעלאת הטוב – לשם שליחות זו ירדו נשמותינו לעולם (כ"שלוחו של אדם כמותו"[כד] "ממש"[כה] לחולל את הבירור).

אך על כך שואל הרבי הרש"ב, כמו ילד – למה צריך את כל הענין? בכלל, איננו מבינים מדוע ה' ברא עולם 'לא חלק', מעורב טוב ורע. ה' הוא שלם, ומדוע הוא בורא את העולם מהרגע הראשון, מהצמצום ואילך (ואחר כך, בדחית עולם התהו למרות הידיעה שהיא תגרום לשבירה), באופן שדורש בירורים? כוונת הבריאה היא הבירורים, וגם שנגיע למעט הבנה במעלת הבירורים ("אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה"[כו]). מעבר לכך, אומר הרבי הרש"ב, כל ההסברים על הבירורים מניחים שנדרש לברוא עולם, ושהבריאה מחייבת פסולת ובירורים, אך מדוע בכלל לברוא עולם?!

המלה הראשונה בתורה, "בראשית", נדרשת "בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו'[כז] ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתֹה'[כח]"[כט] – העולם נברא עבור ישראל ועבור התורה (ב בחינות "ראשית" ב"בראשית"), אך "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[ל] וגם התורה עצמה היא עבור ישראל[לא]. קיום התורה והמצוות לכשעצמם לא מצדיקים בריאת עולם. תכלית הבריאה היא העליה של ישראל על ידי עבודתם-שליחותם בעולם, וגם התורה ומצוותיה נועדה לעליה זו. גם העילוי שנפעל בתורה עצמה על ידי לימודה בעולמנו – כאשר בקיומה כאן מגלים תעלומות חכמה, למעלה ממה שהתגלה בתורה כ"שעשועי המלך בעצמותו"[לב] לפני הצמצום – אינו תכלית לעצמו, אלא לטובת ישראל. ה' לא זקוק לעולמות, וודאי לא זקוק לפסולת שבהם, ואפילו אינו מחפש להשתעשע בתורה. רצונו הוא שבניו, "בנים אתם להוי' אלהיכם"[לג], ישתעשעו בתורה ויזכו לעליה על ידי עבודתם בעולם.

הכנעה-הבדלה-המתקה

ומהי אותה עליה שלשמה נועדה כל הירידה ("ירידה צורך עליה")? רק על ידי בריאת העולם "יכולים להגיע לאמיתית האחדות באור אין סוף" – כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך השיחה. כל התהליך נועד כדי שנשמה, שאינה הקב"ה (אלא רק שליחה שלו), תגיע לאמיתת האחדות אתו. אפשר לומר שיש כאן גם עליה בקב"ה, כביכול, כי בלי התהליך המדובר לא היתה מתגלה אמיתת אחדותו.

בתיאור בריאת עולם התהו השתמש הרבי במונח הבדלה – הבדלה בין האוכל לפסולת – מה ש'מזמין' להתבונן כאן בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה[לד]: ההכנעה היא החידוש ש"גבורה מאנט פסולת" – השימוש בגבורה, נתינת המכה, דורשת פסולת ומציאות-המצאת הפסולת היינו הכנעה. הבדלת הפסולת – בתהליך הבריאה (וכל הבירורים שבעקבותיו) – היא סוד ההבדלה. התכלית – העליה של האדם הישראלי על ידי עבודתו והתכללותו באחדות האמתית – היא ההמתקה.

ג. פעולת הצמצום

אומר הרבי הרש"ב כי כדי להעמיק בענין צריך "להודיע[לה] לבני האדם גבורֹתיו"[לו] – להודיע לנשמות ישראל ("אתם קרויים אדם"[לז]) דווקא את סוד הגבורות[לח], פעולתן ותכלית מעלתן. בפרקים הבאים הוא מסביר כיצד כח הצמצום-הגבורה מחולל את המציאות התחתונה, שלב אחרי שלב – מהארת אור אין סוף מעצמות ה' ועד להתהוות וחיות המציאות מכח הרשימו והקו בתוך החלל והמקום הפנוי. מחד, הצמצום והתעלמות האור 'מרחיקים' את המציאות מה' ומחשיכים אותה – זו הירידה. מאידך, בהעלם יש כח אלקי עצמי עוד יותר מאשר בגילוי, עד שבעצם "כל המציאות [שנוצרת מאותו העלם] היא העצמי", ולכן בסופו של דבר אפשר להגיע להתאחדות עם העצמות דווקא בעולמנו שלנו – וזו העליה.

מי שקשה עליו המעקב אחרי הפרטים (החשובים והמרתקים) של תהליך הצמצום וההתהוות ממנו יכול להסתפק בהקדמה זו ולדלג לפרק הבא, המסביר לאור זאת את תהליך ה"ירידה צורך עליה" בנשמות.

צמצום – התעלמות האור

לצורך בריאת העולמות (התהוות מציאותם ואחר כך ההתלבשות בתוכם להחיותם, כפי שיוסבר) נדרש צמצום (מאומץ ורצוני) שענינו "התעלמות האור" – מעין כיווץ והתכנסות לתוך עצמו, מיניה וביה, שהופכים את הכיוון ה'טבעי' של אין סוף "שמאיר אלקות בגילוי ובכל מקום" (והרמז: אין סוף בגימטריא אור).

הצמצום אינו כפשוטו, ו"לית אתר פנוי מיניה"[לט] גם לאחריו, אך כשהאור מאיר גלוי שהכל ה' והכל טוב (שהרי ה' הוא "עצם הטוב" ו"טבע הטוב להיטיב") והצמצום יוצר מקום פנוי[מ] מגילוי האור – מציאות ארצית נחותה, מחשיכה והולכת (בסוד "שבע ארצות"[מא] הנזכר בחז"ל – שבע מדרגות תודעה ארצית זו תחת זו[מב], במקום אחד, על קרקע עולמנו שלנו, על דרך שבעת מדורי גיהנם, עד ל"תחתון שאין תחתון למטה הימנו"), בה לא רואים בטבעיות את אור אין סוף ואפילו אין מודעות פשוטה לכח האלקי שבכל דבר (ורק מי שמעמיק להתבונן יכול להזכיר לעצמו את "כח הפועל בנפעל"[מג] ולראות בעין השכל שבלבו ש"כל עניניו אלקות"[מד]).

פנימיות וחיצוניות בגילוי רצוני

ומה התועלת באותו צמצום שכולו התעלמות והחשכה? הוא יוצר הבדלה בין הפנימיות והחיצוניות[מה] של האור הקדום (בסוד "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו"[מו] – שבירה-הבדלה בין הפנימיות לחיצוניות):

בעצמות ה' אין חלוקה לפנימיות וחיצוניות, כמובן, ולכן הייתי מניח שגם באור – שהוא "גילוי מן העצם, שהוא כמו העצם" – לא תהיה חלוקה כזו. אכן, ה' רצה מציאות שיש בה חלוקה בין פנימיות לחיצוניות (ניגוד וקיטוב, שהוא בסופו של דבר השרש לכל הניגודים בעולם, עד לניגוד-העימות בין היצר הטוב והיצר הרע), ששרשה כבר באור הראשון שהאיר ממנו יתברך.

מעבר לאמונה שזהו רצון ה', אפשר גם להבין זאת (כשיטת חב"ד): אם הארת האור מהעצמות היתה ענין טבעי-הכרחי (כאור השמש מן השמש) – גילוי בדרך ממילא של "אור פני מלך"[מז] – האור היה לגמרי מעין המאור, שוה בכל, ללא כל חלוקה פנימית או כיוון מוגדר. אמנם, אצל ה' שום דבר אינו הכרחי, ח"ו – הגילוי הוא רצוני, וכל רצון הוא צמצום[מח] ומיקוד (כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"[מט]), רצון אותיות צנור. מי שכל האפשרויות פתוחות לפניו, מצמצם וממקד את עצמו לאפיק מסוים כשהוא בוחר במה הוא רוצה (ובעולמנו שלנו, חוסר היכולת להחליט מה אדם רוצה הוא חסרון, כפשוט – זו מעלת הצמצום, לא רק במובן של העלם אור אלא של ריכוז העצם)[נ]. במובן זה, אף שאור אין סוף שלפני הצמצום הוא קדמון – "שמו הקדמון כקדמותו"[נא] – יש בו ממד מחודש, כאילו "קדמו ההעדר", משום שקדמה לו "העכבה" בעצמות ה', מעין 'רגע של שתיקה', הרף-עין[נב] בו ה' התעכב כביכול ו'התבונן מה רוצה באמת', ואז החליט באופן רצוני להאיר את האור (אחרי הצמצום, קו-צנור האור הוא באמת חידוש שקדמו העדר[נג] – מצב של העדר-אור בעקבות התעלמות מוחלטת של האור – אך כאן מוסבר מעין זאת באור הראשון, שלפני הצמצום הראשון, שגם הארתו מהעצמות היא תוצאת 'צמצום'-רצון). הצמצום במעבר מהעצמות לאור הראשון (ובלשון אדמו"ר האמצעי[נד], המעבר מ"יחיד" ל"אחד") – תוך עכבה-עצירה ולאחריה 'חידוש' של רצון ממוקד – גורם לכך שכבר בתוך אותו אור תהיה חלוקה לפנימיות וחיצוניות (כאשר הפנימיות שייכת יותר למקור האור והחיצוניות אל ה'יעד', וכדלקמן).

אכן, בגילוי האור הראשון שלפני הצמצום החיצוניות עדיין מעורבת בפנימיות (סוד "שכינה [שרש אור הממלא כל עלמין, החיצוניות המיועדת למקבלים] במערב"[נה]), אינה ניכרת בפני עצמה – כשהכל אלקות גלויה קשה להבחין במדרגות בתוכה – והיא עצמה עדיין מוארת מכדי לברוא עולם. לשם כך נדרש הצמצום הראשון, המפריד בין הפנימיות והחיצוניות, ומגלה את החיצוניות בצורה מצומצמת, חשוכה ומוגבלת שמאפשרת יצירת מציאות. ב'אותיות של חסידות', הצמצום מגלה את כח-הגבול, שקודם לכן היה בלוע ונעלם בתוך כח-הבלי-גבול שהאיר לפני הצמצום הראשון.

משל הרב והתלמיד

להבדל בין פנימיות וחיצוניות באור יש משל עיקרי בחסידות (שהרבי הרש"ב מזכירו בפירוש בשיחה, תוך הדגשה שאינו רוצה להאריך בו כאן) – משל הרב והתלמיד, ממנו נלמדים כל סודות התורה (כדברי הרב המגיד ממעזריטש[נו]). בשכל הרב יש את השכל העצמי שלו, שבגדר "אור המאיר לעצמו", ויש את השכל שמותאם עבור התלמיד (ובמושגי החסידות, כשמדובר באור אין סוף שלפני הצמצום, "אור המאיר לעצמו" היינו השעשועים העצמיים – חכמה ובינה ד"אחד" – ו"אור המאיר לזולתו" היינו המדות ד"אחד", החל מרצונו להיטיב, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[נז], ועד למחשבת "אנא אמלוך" של ה').

אצל רב השייך להשפעה קיים בהעלם חלק השכל המיועד לתלמידים השייכים אליו (אפילו בטרם נולדו, לפני שהוא מודע לשייכותו להשפעה), אך הוא עדיין מעורב בשכלו העצמי של הרב, וגם מואר מכדי שהתלמיד יוכל להבין ולהפנים אותו[נח]. לכן, לצורך גילויו והשפעתו בפועל, נדרש צמצום אצל הרב – מעין 'בלק-אאוט' בו נעלם כל השכל שלו (כמסופר על הבעל שם טוב[נט]) – שאחריו תמצא לו החיצוניות, תמצאנה לו האותיות בהן ניתן להעביר את הדברים העמוקים ביותר לדורות הבאים.

כל עוד הרב 'מלא' באור השכל העצמי שלו, בו 'בלוע' מה שמיועד לתלמיד, התלמיד כלל לא נחשב בעיניו ו"כמאן דליתא דמי", והצמצום – העלם האור אצל הרב – נותן מציאות וערך לתלמיד. על כך כתוב[ס] שהצמצום הוא המהווה את מציאות הכלים-העולמות (הגלומים ב'רשימו'). הגילוי לאחר הצמצום של השכל השייך לתלמיד, כעומד בפני עצמו ובאופן שניתן להמסר לו, הוא כבר סוד אור הקו – האור האלקי המצומצם שמאיר ומתלבש בעולמות, כשיעור הנמסר לתלמיד (בפרט, הממד החיצוני שבקו – היותו "קו קצר"[סא] ומצומצם[סב], 'שערה' דקה – הוא הזרז, קטליזטור בלעז, שמפעיל את פוטנציאל המציאות שבעצם הצמצום, ופנימיות הקו היא סוד התורה[סג], המחוללת את העילוי בישראל וההתאחדות עם האלקות, כנ"ל בסוד "בשביל התורה שנקראה ראשית... ובשביל ישראל שנקראו ראשית" וכדלקמן בארוכה[סד]).

"מאין באת ולאן אתה הולך"

נוסיף עוד דימוי ב'עבודה' של הבחנה בין פנימיות וחיצוניות: כתוב "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"[סה] ומוסבר[סו] שיש "דע מאין באת" יותר רוחני ואלקי מה"טפה סרוחה" הנזכרת בהמשך, האין האלקי ממנו באה הנשמה (ולכן המשנה מתחלקת לשתי בבות, ואפילו שלש, ולא מונה הכל בחדא מחתא).

כל עוד אין רצון – צנור וכיוון ממוקד של התקדמות – הכל נמצא עדיין בשרש, ולא שייך לדבר על "מאין באת" ובוודאי לא על "לאן אתה הולך". ההעדר-העכבה, הצמצום בתוך העצמות, יוצרים כבר הארה נפרדת, שפנימיותה היא הזכרון "מאין באת" וחיצוניותה הזיקה אל היעד המרוחק, "ולאן אתה הולך", אל המציאות החיצונית והנבדלת שעתידה להווצר. כשה' אומר לאברהם אבינו (ולכל יהודי) "לך לך... אל הארץ אשר אראך"[סז] הוא מעורר אצלו את הזיקה לחיצוניות (ולא, כפי שאפשר לחשוב, מעורר אצלו את הפנימיות). בסופו של דבר, התכלית היא ההתאחדות האמתית עם עצמות ה' – זהו השלב השלישי, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", לפני עצמות ה' שאין בה כלל את גדרי הפנימיות והחיצוניות.

התעלמות ומציאות – "כל המציאות הוא העצמי"

בשני הפרקים הבאים מסביר באריכות הרבי הרש"ב כי בהתעלמות האור – סוד הצמצום, שהאריך בו – "יש בזה כח עצמי ביותר מבכח הגילוי"[סח]. טבעו של מי שמלא וגדוש הוא 'פתיחות' של הארה והשפעה – תוכנו עולה על גדותיו ופורץ-משפריץ[סט] ממנו כמעט בהכרח, וההשפעה לזולת 'עושה לו טוב' (ואף שאצל ה' אין כמובן הכרח להשפיע, כנ"ל, עדיין תנועת ההשפעה, החסד וההארה היא 'טבעית' יותר ומפליאה פחות). לעומת זאת, עצירת עצמו מלהשפיע ולהאיר דורשת מאמץ אדיר, גבורה, של "כח עצמי" מלא עָצמה שמקורו בעצמות (על דרך הגילוי העצמי של "אנכי" שמתגלה דווקא "מפי הגבורה"[ע], כאשר "אנא נפשי כתבית יהבית"[עא])[עב].

בלשון החסידות במקומות אחרים[עג], הצמצום הראשון הוא "כניסת המאור במקום האור" – העצם נכנס לתפוס את מקומו של האור ומבריח-מעלים את האור (כמו ש"מעט אור דוחה הרבה מן החשך" כך 'מעט עצמות דוחה הרבה מן האור'...). בסגנון של עבודה, הצמצום המאפשר עולם שה' נעלם ומסתתר בו ("אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני'[עד]"[עה], "אכן אתה אל מסתתר"[עו]) הוא סוג של 'אתכפיא' אלקית (וזהו הטעם הפנימי שהעולם נברא במיוחד עבור עבודת האתכפיא המאומצת של הבינונים, שיש בה תוקף עצמי יותר מהאתהפכא המאירה של הצדיק).

אותו "כח עצמי" שבהתעלמות הוא-הוא הכח המהווה את המציאות, עד למציאות הארצית הנחותה של "שבע ארצות", בה אין גילוי אלקות כלל. זהו ההסבר לאמירה החִדתית, שכבר הוזכרה, שהצמצום (שענינו העדר) הוא המהווה את המציאות-הכלים – על הצמצום שבאור ה' המקיף וסובב כל נאמר "כל אשר חפץ הוי' עשה"[עז], הוא היוצר את עצם המציאות הנפרדת מה' (להבדיל מאור הממלא כל עלמין, האור המצומצם החודר לתוך המציאות ומחיה אותה, כנ"ל). לכן, ההתעלמות היא בעצם כינוי נרדף למציאות (עד שהביטויים "אין סוף" ו"מציאות" מקבילים ממש לביטויים "גלוי" ו"התעלמות"[עח]), וכשם שההתעלמות היא כח עצמי כך המציאות היא כח עצמי[עט] – לא רק שההתהוות יש מאין היא רק בכח ה' שמציאותו מעצמותו (דהיינו בכח העצמות)[פ], ולא רק שהיש הנברא משקף את היש האמתי[פא], אלא ש"כל המציאות הוא העצמי"[פב]!

ד. הפסד צורת הנשמה – הדרך למודעות טבעית

אחרי ההקדמה בענין פעולת הצמצום – מ'נזקיו' דרך התועלת שלו ועד למשמעות המופלאה של גילוי הכח העצמי במציאות – חוזר הרבי הרש"ב לנושא העיקרי, ה"ירידה צורך עליה" של הנשמות לעולם:

המטרה – "הפסד הצורה לגמרי"

שרש הנשמות נעלה ביותר – בכל מדרגה בה נתבונן, הנשמות הן בבחינת פנימיות (פנימיות הכלים, המתייחדת עם האורות, או אפילו פנימיות האורות). במושגים שנתבארו, פנימיות היא "אור המאיר לעצמו", הזכרון "מאין באת". פנימיות היא גם לשון פנים, כמו "חכמת אדם תאיר פניו"[פג], והיא כוללת את היכולת להסתכל בזולת פנים בפנים ("אשגחן אפין אפין"[פד], סוד התיקון, סוד המתקלא) ולפנות אליו באמת[פה]. אך עם כל המעלות הללו, הנשמות הן עדיין מציאות העומדת בפני עצמה – כניצוץ הנפרד מהאבוקה או כבן הנבדל מהאב. המציאות של הנשמה היא אלקות – היא נמצאת כל הזמן במודעות לה' וכולה חויה אלקית – אך היא עדיין לא האלוק עצמו. יש לנשמה את ה'ציור' הנבדל שלה, צורה אלקית-רוחנית, שהיא אמנם יפהפיה ומפליאה – צורת "אצילי בני ישראל"[פו] ששרשם בעולם האצילות, עולם שכולו אלקות (בניגוד לעולמות הנבראים) – אך עדיין אינה באחדות אמתית עם ה' עצמו.

כדי להגיע להתאחדות מלאה עם ה' צריכה הנשמה לוותר על הצורה שלה – להגיע ל"הפסד הצורה לגמרי". הרבי הרש"ב מטיל כאן 'פצצה' – מטרת הירידה לעולם היא "הפסד הצורה" הזה. ההפסד הוא 'פשיטת רגל' מוחלטת של הנשמה, שמביאה אותה לרגע של אמת לאמתו, רגע של גילוי הקשר העצמי שלה לה' והתאחדות אמיתית עמו. בסגנון נוסף, צמיחת הנשמה תלויה ברקבון מוחלט שלה, כרקבון הגרעין בארץ (כאמור במשיח "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[פז], מהדרגה התחתונה של הפסד צורתו ורקבונו הגמור).

מסירות נפש של יהודים פשוטים

הפסד הצורה הוא בעצם מסירות נפש – התכונה היהודית העיקרית, בה תלויה הקדושה והשראת האלקות[פח]. אובדן כל הציור של הנשמה שקול למות על קידוש ה' – אהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[פט]. מסירות הנפש הזו יכולה להתחולל רק לאחר שהנשמה ירדה לעולם ואבדה את צורתה האלקית, לאחר שהיא נכנסה לגוף ולחושיו המגושמים והשתעבדה לצרכי העולם. כך, כפי שמוסבר בפרק כה בתניא, התזכורת היום-יומית למסירות נפש על קידוש ה', קריאת שמע[צ], נאמרה לדור שנכנסו לארץ – מקום מסירות הנפש הוא הארץ הגשמית התחתונה (אחרי שיוצאים מענני הכבוד ומאכילת המן[צא]). את פרק כה נוהגים ללמוד חתנים ביום חופתם – כהכנה לקראת 'הירידה השניה' שלהם לעולם, מתוך עולם הישיבה אל המציאות הממשית.

מדוע מסירות הנפש שבהפסד הצורה אפשרית רק בעולם הזה? הרבי הרש"ב מסביר שמסירות נפש היא "בנקל יותר באנשים פשוטים מגדולים". לאדם גדול ובעל-צורה, בעל מוחין ה"עוסק בחכמת התורה והשגת אלקות ובענינים נעלים", יש הרבה מה להפסיד – באמת! – ולכן הוא חושש לאבד את צורתו, 'להניח את עצמו בצד' ולמסור את נפשו. לעומתו, לאדם פשוט ונטול-צורה אין מה להפסיד – ובנקל לו למסור את נפשו. זו בעצם מעלת היהודים הפשוטים עליה לימד מורנו הבעל שם טוב את תלמידי החכמים – כדי להתאחד עם ה' צריכים אנשי-המעלה לוותר על צורתם ומעלתם ולהשוות את עצמם ליהודים הפשוטים וחסרי-הצורה. כך, כשהנשמות למעלה, כל אחד הוא 'יהודי חשוב', שלא מסוגל באמת 'לוותר על עצמו' ולהפסיד את צורתו הנעלית והחשובה. אך לאחר הירידה לגוף מהעמידה לפני ה' ("חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[צב]), עם כל טשטוש הצורה והמיעוט שכבר נגרמו בה, לנשמה 'אין מה להפסיד' והיא מוכנה להגיע למסירות-נפש ולהפסיד את צורתה לגמרי.

הצורה האמתית

כשהאדם מסיר מעליו לגמרי את הצורה הראשונה שלו, דווקא לאחר ירידתו לעולם, הוא מתאחד עם הסביבה שלו, שבעולמנו שלנו היא-היא עצמות ה' (הכח העצמי המעלים, כנ"ל). כלומר, מעבר למעלת הבטול במציאות אליו ניתן להגיע דווקא בעולמנו שלנו – בשל הירידה והריחוק – יש כאן את המעלה של הכח העצמי שבהתעלמות. כך, כשהנשמה שירדה לעולם מפסידה לחלוטין את צורתה הראשונה היא זוכה להתאחד עם "אמיתית האחדות דאור אין סוף, שזהו אמיתית הצורה"[צג].

על כך נאמר "להודיע לבני האדם גבורֹתיו" – דווקא על ידי הגבורה, הכח העצמי של הצמצום בו תלויה הבריאה, זוכה הנשמה להגיע להתאחדות אמיתית עם ה', היקרה וחשובה באין ערוך מכל השגות האלקות של הנשמה, בעליה "מחיל אל חיל"[צד] עד אין קץ, שהיו לנשמה לפני שירדה לעולם.

ממודעות אלקית למודעות טבעית (דרך מודעות עצמית)

מה שנתבאר כאן הוא יסוד גדול למבנה בסיסי שאנו מסבירים[צה] – שלש מדרגות מודעות (כאן כל מודעות נקראת 'צורה'):

מאז חטא אדם הראשון, המודעות שלנו היא מודעות עצמית. זו מודעות של העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, הנפרדים מה'. המודעות ההפוכה בדיוק היא מודעות אלקית – מודעות של עולם האצילות, כשהאדם אינו מסיח את דעתו מהאלקות לרגע ("שויתי הוי' לנגדי תמיד"[צו]) ורואה אלקות בכל, עד שהוא שוכח מעצמו לחלוטין מודע רק לה'. לכאורה, זו הצורה הנעלית ביותר, אך גם המודעות המלאה לקב"ה בלבד – עדיין אינה הזדהות והתאחדות עם ה' עצמו. על דרך משל, אדם בריא אינו חש את עצמו ואינו מודע למתחולל בגופו (ולכן חולי בלשון חז"ל מתחיל ב"חש ב...", התחושה-העצמית מעידה על בעיה), וכך האלוק אינו 'מודע לאלקות', כביכול. ההתאחדות האמיתית עם ה' היא מודעות טבעית, 'זרימה' טבעית המאוחדת עם ה', כפי שמתאר זאת הרבי הרש"ב בהמשך השיחה – "שירצה אלקות בטבעית ממש, כמו שרוצה בדבר גשמי... וזהו ענין אמיתית האחדות באור אין סוף".

כלומר, התהליך של "ירידה צורך עליה" הוא בעצם ירידה ממצבה הראשון של הנשמה, המודעות האלקית שלה כפי שהיתה בשרשה העליון והטהור, אל המודעות העצמית שלה בעולמנו הנחות. אכן, אבדן והפסד הצורה הראשונה, 'בליעת' המודעות האלקית בתוך המודעות העצמית, היא הדרך לתכלית העליה אל המודעות הטבעית[צז].

עד כאן הוא מתחיל להסביר לנו את התעלומה – לשם מה ירדנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף ונפש הטבעית ונפש הבהמית ולהתרחק מה'. את נושא הריחוק העצום שיש לנו מהקב"ה הוא יסביר בהמשך.

ה. מריחוק להתאחדות – תשובה, עבודה ותורה

אחרי הסבר התעלומה של ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף, בנפש הטבעית ובנפש הבהמית ולהתרחק כל כך מה', יתחיל הרבי הרש"ב להסביר "איך יהיה התאחדות הנשמות באמיתית העצמות":

תודעת הריחוק – שפלות

ניתן לטעות ולחשוב כי אחרי שנשמתנו ירדה למטה, תוך הפסד צורתה הראשונה, והגיע לעולם של העלם אלקות, שבו בעצם "כל המציאות הוא העצמי" – הגענו ליעד והתאחדנו עם ה'. על כך אומר הרבי הרש"ב "הנה זאת בודאי אין אנו יכולים להטעות את עצמינו ששייכים אנו לאמיתית האחדות דאור אין סוף", והוא מקדיש פרק שלם להסבר כי "לריחוק אנו שייכים":

כל פעולה שאינה לשם שמים באמת (לא רק תוך אמירת "לשם יחוד..." כמס שפתים) – היא ריחוק מה' וכפירה[צח] באחדותו יתברך. העובדה ש"כל המציאות הוא העצמי" אינה מקלה על הענין, אלא דווקא מחמירה אותו – כשאני לוקח לעצמי ולצרכי את ה'עצמי' של ה' (שמסתיר את עצמו בעולם) אני פוגם ומפריד באחדותו, והופך אותו למעין עבודה זרה. על תנועת נפש זו אמרו חז"ל ש"ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה"[צט] – ההתקשרות לעניני העולם, מתוך דמיון שהם נפרדים, היא יציאה מ"ארץ החיים" של ה', ויש בה מעין עבודה זרה. במצב מתוקן, בארץ ישראל, אפשר להגיע למצב בו גם עניני הנפש הבהמית (שנקראת "כדמותנו"[ק]) – אוצר התמונות והדימויים שלה – שייך כולו לאלקות (במודעות אלקית, ולמעלה מכך במודעות טבעית), ועל כך נאמר "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה"[קא]. אכן, מצבנו הרגיל בעולם הוא "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" – דמות הנפש הבהמית שלנו, על אוצר תמונותיה ודימוייה, מפרידים את המציאות מה' והופכים אותה לעבודה זרה.

במושגים שאנו רגילים להשתמש בהם, הרגשת הריחוק – המלה שמתחדשת באות הזו בשיחה – היא בעצם השפלות. גם אם איני שייך עדיין לאחדות ה', אני שייכת לעבודת "והייתי שפל בעיני"[קב] – ההכרה בריחוקי האין סופי מהקב"ה, שהיא התשתית לעבודת ה'[קג].

תשובה ועבודה – "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל"

אחרי המודעות לריחוק מה' – לשפלותנו בעולם הזה – אפשר לפנות להתאחדות, האפשרית בשני אופנים:

האופן הראשון הוא תשובה, המורכבת משני השלבים של תשובה תתאה ותשובה עילאה[קד] (תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה ו"הא בהא תליא"[קה] – מתשובה תתאה לתשובה עילאה). תשובה תתאה – "תשובה מיראה" בלשון חז"ל ו'תשובה ממרירות' – היא בריחה מהרע, מרירות על הריחוק מה' ועקירת הרצון והתענוג מעניני העולם. תשובה עילאה שאחריה – "תשובה מאהבה" בלשון חז"ל ו'תשובה משמחה' בלשון החסידות – היא ההתקרבות מלאת שמחה אל הטוב (בתחושה של חזרה מהמרחקים אל הבית ואל האב האהוב). במושגים כאן, תשובה תתאה היא הפסד הצורה (שהופך זדונות לשגגות[קו]) – לא רק הצורה האלקית הראשונה, אלא הפסד הצורה של העולם הזה, של המודעות העצמית עם כל תאוותיה – ותשובה עילאה היא ההיפוך לאלקות (שהופך זדונות לזכויות[קז]).

האופן השני הוא "שלימות העבודה" – עבודה רבה באיכות (מתוך יגיעה רבה, "יגעתי ומצאתי תאמין"[קח]) ובכמות (בעבודה מתמדת, ללא הרף, בערות ובשינה, כעבד אמתי, חיל או שליח, החש בכל עת את העול שעליו)[קט], לפעול עוד בטול ועוד אתכפיא בנפש הבהמית, עוד פעולה של "איזהו גבור? הכובש את יצרו" (הכל כדי לעבד אותה ולהחזיר את ה"כתנות עור"[קי] המעלימות להיות שוב "כתנות אור"[קיא] בהם מתגלה האלקות). הרבי הרש"ב מדגיש שאם האדם מפסיק מעבודתו הוא מאבד את כל העבודה הקודמת, אך אם יתמיד בעבודה של מילת ערלת הלב כפי כחו – באתכפיא אחרי אתכפיא, בריבוי ביטולי הנה"ב, בהתגברות על כל כח מכחותיה בנפרד, שוב ושוב – הוא יצליח לקבץ את כל כחות נפשו לעבודת ה' (בסוד "וקבצך מכל העמים אשר הפיצך הוי' אלהיך שמה"[קיב]) ויזכה מהשמים במתנה של "ומל הוי' אלהיך את לבבך"[קיג], בגילוי נקודת פנימיות הלב[קיד] והתאחדות אמיתית ה' עם ברצון טבעי לאלקות (מודעות טבעית, כנ"ל).

הרבי הרש"ב מסייג שתשובה "אין זה התאחדות ממש, מכל מקום הרי זה קרוב לענין התאחדות" ואילו הדרך להתאחדות ממש היא העבודה בשלמות. אפשר לומר שהתשובה מגיעה "עד ולא עד בכלל" להתאחדות האמתית עם ה' ואילו העבודה מגיעה כבר "עד ועד בכלל"[קטו] – התשובה מפסידה את הצורה הראשונה (של הנה"ב) ומתקרבת להתאחד עם ה', אך עדיין היא סוג של 'שיא רגעי', ואין בה 'שינוי טבע' עקבי ושיטתי כזה שנוצר על ידי יגיעת העבודה התמידית.

ביטוי ההתאחדות – תורה

בסיום השיחה (לפני ההוספות שאינן שייכות לרצף השיחה), מוסיף ומסביר הרבי הרש"ב שהביטוי לכך שהאדם מאוחד עם ה' – בהתאחדות האמתית הרצויה – הוא בלימוד התורה. "תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[קטז] – התורה היא הממוצע המחבר אותנו לאלקות (כפי שבתוך הנשמות משה רבינו, נותן התורה, הוא הממוצע המחבר אותנו לה').

הוא פוסק – בשם אדמו"ר האמצעי – שבכל עיסוק בתורה, אפילו כאשר "לא ידע מאי קאמר"[קיז], יש התאחדות באור אין סוף ב"ה (זו "סגולה עצמית" של התורה). אלא שככל שהעיסוק בתורה נעלה יותר, יש רמה גבוהה יותר של גילוי אלקות והתאחדות בה: בלימוד ללא הבנה האדם מתאחד באותיות התורה בלבד; בלימוד עם הבנה הוא מתאחד עם חכמתו של הקב"ה; בלימוד המגיע גם "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" הלומד מתאחד עם רצונו של הקב"ה (המלובש בחכמתו); ובלימוד פנימיות התורה הוא זוכה להתאחד בעונג העליון של הקב"ה[קיח].

אכן, מוסיף הרבי הרש"ב, שההתאחדות בלימוד התורה תלויה בעבודת התפלה שלפני הלימוד – עבודה שמזכה בגילוי אלקות. חילוקי המדרגות בין דרגות ההתאחדות נוגעות אמנם רק לגילויים, אך "עיקר הכוונה הוא ההתגלות". אחרי כל ההסבר על הפסד הצורה, על ההתעלמות ועל מעלת התשובה – תכלית הבריאה היא גילוי אלקות (במושגי הפנימיות והחיצוניות שהוזכרו לעיל, כל תהליך הבריאה דורש את גילוי החיצוניות – אך התכלית והכוונה היא הפנימיות, ההתגלות וההתאחדות עם ה' במדרגה הכי גבוהה, דווקא בעולם הכי נמוך). על התגלות זו נאמר "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים"[קיט] (ולא של בעלי תשובה) – התכלית הסופית היא התגלות אלקות, "אמיתת הצורה" של התאחדות אמיתית עם ה'. על כך נמלך ה' עם נשמותינו לפני בריאת העולם, ואנו השתתפנו בעצה ובהחלטה שזו "ירידה צורך עליה" מוצדקת – כדאי לברוא את העולמות, עם כל הפסולת שתתערב, עם כל עבודת הבירורים העצומה, עם כל הירידה הטראומתית של הנשמה, בשביל להגיע לאמיתת ההתאחדות עם עצמות ה' בעולמנו זה. "ירידה זו צורך עליה היא – עד שכל זה הוא כדאי"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· ירידת הנשמות היא באין ערוך מירידת המלאכים, ואף על פי כן הנשמות 'מסתדרות' בעולם והמלאכים לא – אות ששרש הנשמות וכח הירידה הוא בעצמות נושאת-ההפכים.

· הנשמות בעצם אינן שייכות לעולם – לכן יש נשמות ש'לא מסתדרות' כאן...

· הגבורה מערבת פסולת בכל העולמות, ב'מעגל קסם' שנמשך עוד ועוד – תוקפנות ללא הצדקה היא פסולת, הפסולת מצדיקה תוקפנות, ודחית הפסולת בתוקף גורמת לשבירה המערבת את הפסולת בכל המציאות.

· "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ובירור יכול להעשות רק בכח שמחוץ לעולמות – כח הנשמות.

· תכלית ירידת נשמות ישראל לברר בירורים היא עלית הנשמות – כל בריאת העולמות (כולל התורה, והעליה שנפעלת בה על ידי בריאת העולמות) היא "בשביל ישראל".

· הצמצום הוא העלם גילוי האלקות, עד שאדם יכול לרדת לנחיתות של "שבע ארצות" בעולמנו.

· גילוי האור האלקי הוא רצוני, ורצון (אותיות צנור) הוא צמצום ומיקוד – לכן יש בו פנימיות וחיצוניות.

· לרצון קודמת 'עכבה' – 'רגע של שתיקה' והתבוננות 'מה רוצה באמת'. "כל עכבה לטובה" – אך כדאי לקצר אותה להרף-עין.

· ברב ששייך להשפעה קיים בלא-מודע האור השייך לתלמידו – גם לפני שהתלמיד נולד.

· צמצום אורו של הרב נותן מציאות לתלמיד ומגלה ברב את האור המצומצם שהוא יכול להשפיע לו.

· הפנימיות היא הזכרון "מאין באת" והחיצוניות היא ה'חוש' ב"לאן אתה הולך".

· העצירה וההעלם הם כח עצמי יותר מהגילוי – זהו השרש למעלת עבודת ה"אתכפיא" בעולמנו.

· המציאות שנבראה על ידי הכח העצמי של ההעלם – כולה עצמיות.

· לנשמות יש 'צורה אצילית', כולן פנימיות, אך הן עדיין נבדלות מה'.

· תכלית הירידה לעולם היא הפסד הצורה של הנשמה – המאפשר לה להתאחד באמת עם ה'.

· לבעלי מעלה קשה למסור את הנפש – ובכך יש מעלה ליהודים הפשוטים עליהם (ועליהם ללמוד מהם).

· הפסד הצורה בירידה לעולם מביא את כל הנשמות למצב ש'אין להן מה להפסיד' ומאפשר להן למסור את הנפש.

· מסירות הנפש אפשרית אחרי הירידה לארציות – אחרי הירידה לעולם, אחרי הכניסה לארץ ישראל הגשמית ואחרי החתונה והכניסה לחיי העולם הזה.

· "ירידה צורך עליה" היינו ירידה ממודעות אלקית למודעות עצמית צורך עליה למודעות טבעית.

· שפלות היא התודעה שאיננו שייכים להתאחדות עם ה' – אך אנו בהחלט שייכים לריחוק ממנו.

· בארץ ישראל ניתן להגיע למצב בו דמותה של הנפש הבהמית – אוצר דימוייה – שייכים לאלקות.

· התאחדות עם ה' נפעלת על ידי תשובה: תשובה תתאה מפסידה את צורת הנה"ב ותשובה עילאה מביאה עד – "עד ולא עד בכלל" – להתאחדות עם ה'.

· התאחדות עם ה' – "עד ועד בכלל" – נפעלת על ידי עבודה מתמדת, באיכות ובכמות, של כיבוש ועיבוד הנפש הבהמית.

· התאחדות עם ה' מתבטאת בלימוד התורה – ברמות משתנות של גילוי.

· התכלית היא הגילויים – גילוי אלקות פנימי בנשמות של "ועמך כֻלם צדיקים".