בע"ה

ש"ק שופטים ב' אלול תש"פ – כפ"ח

"שנים אוחזין בטלית"

פתיחה למסכת בבא מציעא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. יחוד מסכת בבא מציעא

בבא מציעא – עבודת ה"תוך"

לכבוד השנה החדשה, תחלת ה'זמן', נאמר משהו מבבא מציעא – מסכת שמתחילים ללמוד בהרבה ישיבות.

מסכת בבא מציעא קשורה למאמר של רבי הלל שלמדנו לאחרונה[ב], על הענין של ראש-תוך-סוף בתולדות אדם (בסוד אדם-דוד-משיח, ראשי תבות אדם): בתחלת סדר נזיקין יש שלש בבות – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, שהן עצמן ראש-תוך-סוף של נזיקין. בבא מציעא היא התוך – סוד דוד המלך, העבודה שלנו בעולם הזה.

לכל אחת מהבבות יש מאפיין מיוחד: בבא קמא היא הראשונה, היסוד של הכל; בבא בתרא היא המסכת הכי גדולה בש"ס ( וידוע הכלל ש"כמות מאכט איכות"); אך בבא מציעא היא הכי "לומדות", עיקר התורה שבעל פה. יש שקוראים למסכת כתובות "ש"ס קטן", אבל בין הבבות – נזיקין – המסכת העיקרית היא בבא מציעא, לכן היא בחינת ה'תוך'.

טוען ונטען

ההלכות בבבא מציעא הן "הלכות טוען ונטען" ברמב"ם ושו"ע – טענות של אנשים אחד על השני. טוען ונטען גם לשון מטען – יש לאדם 'מטענים' ומתוכם הוא טוען. כל העולם הזה, כל ה'תוך' – גם במובן של מריבה, תככים, "תֹך ומרמה"[ג] – הוא טענות, יש לי טענה עליך ויש לך טענה עלי, וצריך לברר ולשפוט צדק בין הטענות.

בפסוק "שֹׁפטים ושֹׁטרים... ושפטו את העם משפט צדק"[ד] התרגום הוא "דין דקשוט" וב"צדק צדק"[ה] מתרגם "קושטא קושטא". "קשוט" ו"קושטא" בארמית פירושן אמת, כך שלפי התרגום "צדק" הוא "אמת". יש כאן גם רמז לדרוש של ריש לקיש "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[ו] – על השופט, שרוצה לברר את הטענות, לקיים קודם את הוראת הבעש"ט "'הוכח תוכיח את עמיתך'[ז] – 'הוכח' את עצמך ואחר כך 'תוכיח' אחרים"[ח], "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים". בדרך כלל[ט] אנחנו דורשים ש"צדק צדק" היינו מציאת נקודת הצדק בכל אחד מבעלי הדין, אבל כאן הפירוש שקודם תגלה את ה"צדק" שבך – תעשה תשובה ותגלה את נקודת הצדיק שבך – ואז תוכל למצוא את ה"צדק", נקודת הצדיק, גם אצל הזולת.

שוב, טוען ונטען היינו עיקר חכמת התורה, עיקר חכמת המשפט של התורה שבעל פה. לכן בימי רב יהודה "כל תנויי בנזיקין הוה"[י]. בתוך נזיקין גופא העיקר הוא לאו דווקא אבות נזיקין – מזיק ממש, קליפות הטמאות – אלא בטענות ששתיהן יכולות להיות אמתיות. אם יש ודאי רמאי אומרים "יהא מונח עד שיבא אליהו"[יא] – אבל כאן יתכן שהרימו את הטלית יחד ולכן החלוקה יכולה להיות אמת. זהו העיקר, לדון במציאות שבאמת יתכן "צדק צדק", ששניהם צודקים. זהו עיקר עבודתנו בעולם, "בצדק תשפט עמיתך"[יב].

כמו שיש טוען ונטען בין שני יהודים, כך גם ביחס לקב"ה שהוא "רעך ורע אביך"[יג]. בדרך כלל מחלקים את מצוות התורה ל"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו", אבל יש בחינה שגם ה' הוא חבר – הכל "בין אדם לחברו"[יד]. לכן יש גם הרבה סיפורי חסידים של טענות ודין תורה מול ה'. הדוגמה העיקרית, ב-ה הידיעה, של טענה כלפי ה' היא טענת הרבי למה משיח עדיין לא בא. גם לה', כמובן, יש טענות כלפינו. לכן יש את המחלוקת[טו] מי צריך לשוב קודם – אם אנו נשוב לה' ואז הוא ישוב אלינו או להיפך. זו דוגמה של טוען ונטען.

ב. "שנים אוחזין בטלית" בפירוש הפנימי

מציאה משיח ועקרב

שני הפרקים הראשונים של בבא מציעא עוסקים במציאות. הראשון פותח במשנה "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", והדין הוא "יחלוקו" – חלוקה, ממש כמו משפט שלמה... – והפרק השני "אלו מציאות שלו"[טז]. בבא מציעא היא מסכת עם דגש על מציאה – מציאה פנימיות מציעא – "הכל הולך אחר הפתיחה"[יז].

חז"ל אומרים ששלשה דברים באים בהסח הדעת – מציאה, משיח ועקרב[יח]. אצל מי שנמצא ב'תוך', באמצע – עבודת הבינוני – יש הרבה הסח הדעת. לכן לבינוני יש הרבה הזדמנויות למציאות והמצאות. גם לשופט, שצריך להיות כולו מרוכז בדין כדי להוציא לאור משפט צדק – כמו מי שלומד בישיבה ומעמיק להתרכז בסוגיא – יש אור מקיף של הסח הדעת. על הריכוז יש אור מקיף של הסח הדעת – הסח הדעת מדברים אחרים, או הסח דעת מעצמו בכלל, כי מרוכז היטב בלימוד. מתוך האור המקיף של הסח הדעת צצות לו המצאות-מציאות.

על עקרב הסברנו כמה פעמים שהוא ע-קרב – צריך לקרב את כל ע שרשי הנשמה של עם ישראל, שבעים נפש "יֹצאי ירך יעקב"[יט], וגם להגיע למהפכה הרביעית של קירוב ע אומות. עקרב הוא מזל חדש חשון[כ] – החדש בו מתחילים את עיקר הלימוד בישיבות, 'זמן חורף', שהוא הזמן המלא והעיקרי. לפי חסידות[כא], ענין הקירוב – סוד העקרב – הוא הנתון בטוען ונטען בתחלת המסכת, שכל אחד טוען על הבעל תשובה, על הניצוץ שהתקרב (ה'טלית') – "אני מצאתיה" ו"כולה שלי". רבים בשמים על הזכות והשכר שמגיע על הקירוב.

אותו בעל תשובה, הניצוץ שפתאום מתגלה, הוא בחינת משיח.

אם כן, מציאה, משיח ועקרב כולם קשורים.

העלאת הניצוץ וזכוך הכלי

בקונטרס לימוד החסידות[כב] מביא הרבי הריי"צ (והביאו את דבריו במתיבתא) פירוש פנימי ל"שנים אוחזין בטלית" – כאן לא מדובר בפירוש על בעל תשובה (הפירוש שהזכרנו לעיל) אלא על כל בירור בדבר גשמי:

שנים אוחזים בטלית, דטלית הוא אור מקיף, והוא הניצוץ טוב הנמצא בדבר גשמי,

בכל דבר גשמי יש ניצוץ טוב, שבעצם מקיף עליו, על דרך ההסבר שהסח הדעת הוא המקיף ובו מקור המציאה.

ובאו שנים ועשאו מצוה בהגשמי שעל ידי זה הנה בררו את הניצוץ הטוב שהי' בתפיסה ובשבי' בהגשם ההוא, והם – העושי מצוה – פדו את הניצוץ מהשבי' והוציאוהו מהגלות וגם גוף ועצם הגשם ההוא נזדכך מחומריותו, להיות שבו ועל ידו נשלמה הכוונה העליונה, בסוד בריאת עולם גשמי.

בקיום מצוה בדבר הגשמי פועלים שתי פעולות – פודים את הניצוץ ומזככים את גוף הדבר. בלשון הקבלה[כג], בסוד אנ"ך – אורות-ניצוצות-כלים – האור הוא גילוי אלקות, שכאן יתכן שהוא האור מהמשפיע-המברר שמקיים את המצוה, והוא פודה מהשביה את הניצוץ וגם מזכך-מכשיר את הכלי, הגוף-הגשם שבו הניצוץ. קודם גשם הדבר היה כקליפה לגבי הפרי-הניצוץ, הסתיר והעלים עליו, אבל בסוף מתגלה שהוא שמר עליו ודרכו נשלמה הכוונה העליונה של "דירה בתחתונים"[כד] – ה' לא רוצה רק את הניצוץ, אלא דירה בכלי-בגשם עצמו.

והנה כאשר הנשמות שעשו את המצוה בעולם הזה באים לעולם האמת שניהם אוחזים בהטלית, שהוא פריסו דמלכא, שהוא הניצוץ שהי' בהדבר הגשמי, מה שהגשמי נזדכך והניצוץ נתעלה על ידי אלו שקיימו את המצוה. וזהו שנים אוחזים בטלית, זה אומר אני מצאתי', שהוא ביגיעתו ברר את הניצוץ ההוא, וזה אומר אני מצאתי' שהוא ביגיעתו ועמלו פעל ועשה שהגשם ההוא יזדכך ויהי' כלי לאלקות דכל אחד מהם טוען דכולה שלי הנה בזה הוא הלימוד איך תהי' עבודת הבירור והזיכוך באופן כזה אשר כל אחד יבוא על שכרו לפי אופן עבודתו.

החידוש של ביאור הסוגיא כאן הוא שהשנים לא רבים על אותו דבר – כל אחד עשה פעולה אחרת. פעולה מקבילה ומשלימה, והא בהא תליא, ובכל אופן כל אחד עשה משהו בפני עצמו – והמריבה ביניהם היא מה העיקר. כבר בגמרא שואלים איך הדין יכול להיות כזה, לכאורה אין זה דין אמת – או שראובן צודק שהוא מצא את המציאה או ששמעון צודק! אומרת הגמרא שיתכן שהם תפסו והגביהו את הטלית יחד, ולכן אין כאן שקר. כך כאן, מסביר הרבי הריי"ץ שבאמת הם הגביהו את המציאה יחד, רק שכל אחד עשה במציאה בפעולה נפרדת-משלימה – אחד גאל את הניצוץ ואחד זיכך את הכלי – וה"יחלוקו" היינו שכל אחד יקבל שכר לפי מה שעשה.

שני החולקים – שני סוגי מקרבים

שוב, הפירוש העיקרי בחסידות למשנה שלנו הוא בנוגע לעבודת קירוב נשמות, עשית בעלי תשובה. בחור ישיבה יוצא למבצעים כדי לפגוש יהודים ולעורר אותם לחזור למקור חוצבם. אם נקח את דברי הרבי הריי"צ הללו לענין הקירוב, שתי הפעולות שייכות לשני סוגי מקרבים, שהם בעצם שני טיפוסים – לפי שרש הנשמה של כל אחד:

יש מקרב 'מדליק' – הוא טוב כדי להדליק אותך על ה' יתברך ועל התורה. הוא מדליק אותך עם הברקה או עם איזו חויה. עדיין לא אומר שההתלהבות של מי שנדלק לשעה לא תכבה. ה'הדלקה' היא לא כמו שכנוע שאורח החיים המאושר והתקין הוא מחויבות לשמור כל הזמן תורה ומצוות, גם כשאתה בעליה רוחנית וגם כשאתה בירידה – צריך להתחייב לגמרי לתורה ומצוות, לקבל על עצמך עול מלכות שמים בשלמות. יש מקרב שטוב דווקא בשכנוע כזה – הוא מי שמזכך את הכלי ועושה אותו כלי לאלקות. הוא טוב בשכנוע, הוא גם דוגמה חיה ו'ראיה' לכך שכדאי להיות יהודי שומר תורה ומצוות. שתי הפעולות האלה הן יחסית כמו אור וכלי, רק שכאן המושגים הם ניצוץ וכלי, כאשר האור הוא מי שפודה ומדליק את הניצוץ או מזכך את הכלי. המריבה בין "שנים אוחזין בטלית" היא מה העיקר.

[האם יתכן שאצל אחד יהיו את שני הכחות, שיכול גם להדליק אותך וגם לחייב אותך?] כן, זו כבר התנוצצות של רבי, שהוא בבחינת בלי גבול בגבול. הבלי גבול, התהו, הוא היכולת להדליק. התיקון, הכלי, הוא היכולת לשכנע לקבל עול מלכות שמים.

בדרך כלל שני הטיפוסים הם טיפוס של יצירה וטיפוס של עשיה. אם אתה רוצה להכיר בעצמך מה יותר שייך לך, להחזיר בתשובה כמו 'ערכים', בית חרושת לבעלי תשובה, או להדליק את הניצוץ שביהודי – צריך לדעת אם אתה מיצירה או מעשיה. אם אתה יצירתי, שייך לעולם של מדות וחויות, אתה נותן לו חויה ומדליק אותו. אם אתה שייך לעשיה, שבקדושה היינו עולם של פרומקייט טבעית (כמבואר בקונטרס ההתפעלות), יש לך חוש לשדר שהפרומקייט הוא הדבר הכי טוב. בכל אופן, יכול להיות אחד שכולל את שניהם.

מכיוון שאנחנו בחודש אלול, "חודש החשבון", בו צריך לעשות חשבון נפש, צריך שכל אחד יפשפש ויבדוק בעצמו לאיזה זן של אנשים הוא שייך, האם לאלו שמבעירים את האש או לאלו שמתקנים את הכלי והופכים אותו לראוי לקבל בתוכו את אור ה'.

"ודברת בם" – רמזי בבא מציעא

עד כאן עיקר הנושא, נסיים בכמה רמזים יפים:

בבא מציעא ראשי תבות בם[כה] – "'ודברת בם'[כו] ולא בדברים אחרים"[כז]. בפרשה ראשונה דק"ש כתוב "ודברת בם" ובפרשה השניה "לדבר בם"[כח] – פרשה ראשונה "עושין רצונו של מקום" ושניה "אין עושין רצונו של מקום"[כט], ובשתיהן יש מצות תלמוד תורה. אפשר לומר שהפרשה הראשונה היא יותר שאתה 'נדלק' והשניה יותר שאתה 'מתחייב'. בשתיהן יש את ה"בם", בבא מציעא.

שאר אותיות בבא מציעא עולות חן-חן-חן, וגם יחס האותיות הוא 1 ל-3 (2 בראשי תבות ועוד 6 אותיות).

סה"כ הגימטריא של בבא מציעא עולה ריו, מספר מיוחד וחשוב בקבלה – גבורה-יראה-ראיה (הסוגיא הראשונה בגמרא היא האם ראיה קונה במציאה[ל]). לאורך כל התורה התרגום של משפט הוא דין, כמו "משפט צדק" – "דין דקשוט", כנ"ל. פרשת משפטים נקראת פרשת דינים. המיוחד בדין תורה שבפנימיות כולו חסד – גבורה עולה ג פעמים חסד, בפנימיות היינו משפט חסד (כך בפסוקי "ויסע... ויבא... ויט..."[לא] יש ריו אותיות שמצטרפות ל-עב שמות, ואור השם הוא יותר מאור האות – העיקר הוא חסד, לכן נקרא שם עב, ולא שם ריו, אף שיש ריו אותיות).

עד כאן הרמז – "ודברת בם", תדברו בבבא-מציעא!