בע"ה

אור לח"י אלול תש"פ – כפ"ח

השמחה והאור של מאורי החסידות

התוועדות ח"י אלול לתלמידי "עוד יוסף חי" (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. "עפר ואפר" – שמחת הלב ושמחת המח

נגנו ניגון הבעש"ט, "אלי אתה" ושלש תנועות.

"ואנכי עפר ואפר" – אגרת הקדש טו

כאשר הרבי הקודם סדר את החת"ת, הוא שם בשיעור התניא של ח"י אלול (בשנה פשוטה) – יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז – את הקטע באגרת הקדש טו בו כתוב הפירוש שאדמו"ר הזקן שמע מהמגיד על "ואנכי עפר ואפר"[ב] שאמר אברהם אבינו.

שם מוסבר שאף על פי שאברהם היה מרכבה למדת האהבה, חסד דאצילות, היחס של בין האהבה כמו שהיא בעולם האצילות לאהבה שלו הוא כמו עץ גדול ונהדר שמורכב מארמ"ע (ארבעת היסודות אש-רוח-מים-עפר) – עיקר גופו הוא מיסוד העפר, אבל מכח האמ"ר שבו יש לו את הצורה הנהדרת שלו – לבין מה שנשאר ממנו כאשר שורפים אותו, כשכל האמ"ר עולה ומסתלק ממנו ונשאר רק יסוד העפר, שהוא האפר. ה"עפר ואפר" שנשאר מהעץ שנשרף הוא המשל לאהבת אברהם אבינו – שגם היא אהבה ללא גבול – ביחס לאהבה שהוא מרכבה אליה, אהבה דאצילות, חסד דאצילות.

בכל אופן, אברהם, למרות שהוא אפר ביחס לחסד דאצילות, מאוחד לגמרי – "אחד היה אברהם"[ג], "כי אחד קראתיו"[ד] – עם שרשו באצילות, עד שבעבודת ה' שלו הוא מחליף כביכול את ספירת החסד דאצילות, כמובא ב"היום יום"[ה].

הבעש"ט ואדה"ז – "עפר" ו"אפר" שבאברהם

היות שהקטע הזה בתניא מכוון כנגד חי אלול, צריך לדרוש שיש קשר בין "ואנכי עפר ואפר", מדת השפלות של אברהם אבינו[ו], ל-חי אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים. בכלל, הבעש"ט הוא בחינת אברהם אבינו של החסידות[ז], ואדמו"ר הזקן עצמו – שהוא יחסית יעקב – אמר שעל ידי ספרו, ספר התניא, אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו[ח]. כל ההדרכה של אדמו"ר הזקן היא להיות כמו אברהם אבינו.

בתוך אברהם אבינו יש את שתי הבחינות, "עפר ואפר" – "עפר" על ידי המלכים ו"אפר" על ידי נמרוד שהשליך אותו לכבשן האש[ט]. יש לאברהם את מסירות הנפש של שבירת פסלי אביו, עליה זורקים אותו לכבשן האש וראוי היה להיות שם "אפר". ויש את מסירות נפשו כאשר יצא למלחמה – עם אליעזר עבדו – נגד ארבעת המלכים, האדירים בזמנם, כדי להציל את אחיינו לוט, שהוא ספק-יהודי ספק-לא-יהודי, הוא היה ראוי לההרג ולהיות עפר. צריך להבין למה מקדימים את ה"עפר" ל"אפר" (למרות שלפי סדר הזמנים כבשן האש קדם למלחמת המלכים).

לעניננו, יש לומר ש"עפר" הוא הבעש"ט ו"אפר" הוא אדמו"ר הזקן (וממילא מובן מדוע ה"עפר" מוקדם ל"אפר"). למה מתאים לומר כך?

לפני הסתלקותו אמר הבעש"ט שהוא יכול לעלות באש-סערה השמימה, כמו אליהו הנביא, אבל הוא מעדיף ובוחר לקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[י] (שנאמר באדם הראשון, אדם ראשי תבות אדם דוד משיח[יא], וכידוע שהבעל שם טוב הוא נפש דוד[יב] כו') – הוא הזדהה והתעצם לגמרי עם יסוד העפר[יג]. אז אין מישהו שמתאים יותר להיות יסוד העפר מאשר הבעש"ט. הוא שייך ל"ואנכי עפר" – מסירות נפש אברהם לרדוף אחרי המלכים ולהלחם עמם.

מה הקשר של אדמו"ר הזקן ל"אפר"? כנראה שגם אדמו"ר הזקן, כמו אברהם אבינו, עוסק בלשבור פסלים, כל מיני הנחות של הדור הקודם, הדורות הקודמים. אחר שיש גילוי חדש של אלקות, של אחדות הוי', התפיסות הקודמות הופכות להיות מעין אמונות טפלות שצריך לשבור (על דרך המסופר שרבינו סעדיה גאון – בעקבות מעשה שהיה בו – אמר שצריך לעשות כל יום תשובה על עבודת ה', משום ש'אתמול לא הכרתי אותך ועבודתי לא היתה כראוי'[יד]). מסופר[טו] שאדמו"ר הזקן לא היה שובר אלא מפרק (גם מלשון פותר ומתרץ קושיא) – הוא שובר את התפיסות הקודמות באמצעות השכל (ובכלל, למדן אמיתי צריך 'לשבור את הראש' עד שמגיע לנקודת האמת).

תוך כדי שאברהם שובר את פסלי אביו – מגיע לו להיות מושלך לכבשן האש ולהשרף בו. כמו שמוסבר אצלנו, ונרחיב עוד לקמן, היחס בין הבעש"ט ואדמו"ר הזקן הוא כמו תפילין של יד – שמניחים קודם על היד כנגד הלב – ותפילין של ראש. בתוך המלה ראש יש אש. לא תמיד מציירים אותו כך, אבל אדמו"ר הזקן הוא טיפוס 'שרוף' (אותיות שופר, וכמו שנסביר בחלקו השני של השיעור בסוד שופרות של ר"ה) – הוא משכיל באלקות, ושרוף על הענין לגמרי, עד שהוא הופך להיות אפר. הרי ה' הוא "אש אֹכלה"[טז]. זו ההדרכה שהוא מדריך את החסידים שלו – גם להיות חסידים שרופים על אלקות.

אם כן, הווארט הראשון הוא שאת "ואנכי עפר ואפר" שבחת"ת של היום, ח"י אלול, אפשר להקביל לבעש"ט ולאדה"ז. נעשה גימטריא יפה בענין: נחבר את השמות ישראל ושניאור-זלמן ל"עפר ואפר" ונקבל 1872, חסד (המילוי הכי גדול של שם הוי', עב) פעמים הוי'[יז]. שני אלה יסדו את תנועת החסידות – שניהם חסד, "חסד לאברהם"[יח], שתי בחינות אברהם, "אברהם אברהם"[יט] כמו שקוראים לו בעקדה (בגימטריא מלכות) – וכשמצרפים את השמות שלהם ל"עפר ואפר" מקבלים "חסד [פעמים] הוי' מלאה הארץ"[כ], אור החסידות שהם ייסדו.

השפלות והשמחה

החסידות מלמדת אותנו שעיקר תכלית התורה והמצוות שה' נתן לנו – כל מצוה היא הזדמנות לשמוח, "שמחו צדיקים בהוי'"[כא], בשמחה של מצוה, שהיא העיקר. כמו שקראנו בפרשה הקודמת, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"[כב]. העיקר הוא "שמחה וטוב לבב" בעבודת ה' יתברך[כג].

אם אנחנו אומרים ששני המאורות הגדולים הם עפר ואפר, בכללות איזו מדה זו? שפלות (כנ"ל). "ואנכי עפר ואפר" היינו הבעת השפלות של אברהם אבינו – איך בין גארנישט ווערט. אף על פי כן הוא מתווכח עם הקב"ה בנסיון להציל את אנשי סדום שהם "רעים וחטאים להוי' מאד"[כד].

אנחנו יודעים ששפלות הולכת יחד עם שמחה, כמו "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל (שנזכיר בהמשך). הבעש"ט ואדמו"ר הזקן באו ללמד אותנו להיות שמחים. לכן אומרים 'לחיים'. באמירת 'לחיים' על משקה – אתה מרגיש שאתה גארנישט, שפלות בתכלית, ועם זאת אתה שמח. האקסטזה של השמחה והגארנישטקייט נפעלים יחד ברגע שאומרים 'לחיים'. נאמר לחיים, שנהיה בשיא השפלות ושיא השמחה גם יחד[כה]. הבאנו כאן את הבקבוקים כדי לגמור אותם – צריך להתנדב...

שמחת הלב ושמחת המח – תש"י ותש"ר

מה הן שתי בחינות שמחה? אמרנו שהבעש"ט הוא תפילין של יד ואדמו"ר הזקן הוא תפילין של ראש. הנחת תפילין היא המצוה העיקרית שיהודי מקיים כל בקר. כשהוא מניח את התפילין של יד – הוא שם את הבעש"ט על הלב שלו. כשהוא מניח תפילין של ראש – הוא שם את אדמו"ר הזקן על הראש שלו. כשעושים את המצוה צריכים להיות שמחים – ה' נתן לנו מצוות בשביל לשמוח. לפי הלכה אלה שתי מצוות[כו], ואם כן אלו שתי שמחות ממש על פי פשט. צריך להבין מה ההבדל בין השמחה של קיום מצות תפילין של יד לשמחה שצריכה להיות בקיום מצות תפילין של ראש.

ההבדל הוא די פשוט:

שמחת התפילין של יד נקראת "נתתה שמחה בלבי"[כז] – הן מונחות על הלב והלב שמח. הלב שמח בטבע – לאו דווקא מפני שהוא מתבונן באלקות – ועלינו רק לגלות ולהגביר את השמחה הטבעית שבנו, על ידי הנחת תפילין של יד. שוב, יהודי צריך להיות שמח, ואיפה השמחה? בלב ("ולישרי לב שמחה"[כח]). זו השמחה של תפילין של יד.

מהי שמחת התפילין של ראש? כשאנחנו אומרים שמחה רגילים – מי שרגיל בלימוד שלנו – לזהות אותה עם בינה. למה? לא בגלל הפסוק "נתתה שמחה בלבי". הוא אמנם קשור, "בינה לבא"[כט], אבל הפסוק העיקרי ממנו לומדים – גם בזהר[ל] – שבינה היא שמחה הוא "אם הבנים שמחה"[לא]. "אם הבנים" היינו בינה, אמא, ומה השמחה שלה? שהיא הולידה בנים. מה הם הבנים שהיא הולידה? אהבה ויראה בנפש – מדות. איך היא הולידה אותם? על ידי התבוננות. זו עבודת חב"ד. מה השמחה? שבכח המח שלי אני יכול להוליד. המח שלי הוא אמא. אבא הוא מצווה המצוה, הקב"ה עצמו שמפרה את ההתבוננות שלי באור אלקי, אני לומד תורה ("אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[לב]) והיא מפרה את ההתבוננות שלי, והאמא – ההתבוננות בשכל שלי – מולידה ילדים, רגש. כשאני מצליח להוליד רגש בלב – אני שמח. מי שמח? האמא שמחה. היא הולידה רגש בלב, והיא קשורה ללב, אבל היא השמחה בכך – זו תכלית היעוד של חייה, "ואם אין מתה אנכי"[לג]. בלי ילדים – "קצתי בחיי"[לד] לגמרי.

אם כן, שמחת אדמו"ר הזקן היא השמחה בהצלחת ההתבוננות להוליד רגש. אבל הבעל שם טוב לא צריך זאת – הוא שמח בלאו הכי, הלב שלו מלא שמחה. איך הרבי קורא לשמחה שלא תלויה בהתבוננות? "שמחה בטהרתה"[לה], שמחה פשוטה, שמחה טבעית – יהודי הוא טיפוס שמח. שמח שהוא חי, שמח שהוא נושם, שמח שה' נותן לו חיים – שמח מלמטה, שמח תוך כדי שהוא מודה לה' על כל נשימה. אם כן, אלה שתי בחינות שמחה – שמחה של הלב בפני עצמו ושמחה של המח שמוליד מדות בלב.

לחיים לחיים, שנהיה שמחים גם בתפילין של יד שלנו וגם בתפילין של ראש שלנו. כשמגיעים לישיבה צריכים להגיע עם שמחה של הלב, והישיבה מיועדת להוסיף את השמחה של הראש – על ידי הרבה לימוד תורה, תורה לשמה בשמחה. לחיים.

ב. "אור הוי'" ו"אור ישראל"

שני-אור – "אור ישראל" ו"אור הוי'"

נסביר עוד משהו כללי:

ידוע ששניאור, אדמו"ר הזקן, הוא שני-אור. יש הרבה פירושים לשני-אור. הבעל שם טוב עצמו ציין בלידתו[לו], שנולד עכשיו שניאור – "גאון יעקב" הוא קרא לו (מתוך פרק התהלים, פרק מז, שהוא סיים בו ביום – "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"[לז]) – והוא יאיר את העולם בשני אורות, אור הנגלה ואור הנסתר של התורה, ויש עוד כמה וכמה פירושים.

יש עוד רמז פשוט בשני-אור, שקשור גם למה שדברנו עד עכשיו (איני זוכר שאמרנו פירוש זה פעם): יש "אור ישראל"[לח] – אור ישראל בעל שם טוב. ויש "אור הוי'"[לט] – וכמו שאומרים עכשיו בפרק זך בתהלים, "לדוד הוי' אורי וישעי". כמה שוה שניאור? רבי ישראל בעל שם טוב הוא ישראל. מה ההבדל בגימטריא בין ישראל ל-שניאור בגימטריא? כמה צריך להוסיף ל-ישראל לקבל שניאור? 26, שם הוי' ב"ה. שניאור הוא ישראל-הוי'.

"אור ישראל" ו"אור הוי'" מתאימים לשתי מדרגות השמחה שהסברנו, שמחת הלב ושמחת המח: הבעש"ט אמר ש"לב ישראל חי"[מ] – חי היינו שמח, הלב שהוא חי בעצם ושמח בעצם. "הוי'" הוא מוחין – "הוי' בחכמה"[מא] – אבא מפרה את הבינה ואז היא שמחה. אבא ואמא הם גם שבת ויום טוב – גם אבא שמח, "'וביום שמחתכם'[מב] אלו שבתות"[מג], אך עיקר השמחה בחגים, אמא. אפילו ראש השנה, היום הכי רציני בשנה, הוא גם יום של חדוה – "חדות הוי' היא מעֻזכם"[מד], הולך על ראש השנה. גם יום כיפור הוא שמח – "שבת שבתון"[מה]. יש הרבה שמחה – הכל שמח (צירוף שם הוי' ב"ה של חדש תשרי הוא והיה, לשון שמחה[מו]), הכל הכנה לקראת "זמן שמחתנו".

שוב, עיקר הווארט ששני האורות של שני-אור הם "אור ישראל" ו"אור הוי'"[מז] – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[מח], יש שני אורות, ואצל אדמו"ר הזקן הם מתחברים. אור הולך יחד עם שמחה – "ליהודים היתה אורה ושמחה"[מט]. אז לחיים לחיים.

"שמע ישראל הוי'"

איפה מחברים "פעמיים בכל יום"[נ] את ישראל ("אור ישראל") והוי' ("אור הוי'")? "שמע ישראל – הוי'"[נא]. "שמע" היינו להפנים, צריך להפנים "ישראל הוי'".

כאשר אומרים "שמע ישראל" יש לכוון לישראל סבא. כתוב בחז"ל[נב] שהשבטים אמרו זאת והתכוונו ליעקב אבינו, ישראל סבא. אנחנו חסידים, הישראל-סבא שלנו הוא ישראל בעל שם טוב (אדמו"ר הזקן היה מכנה את הבעל שם טוב "סבא" כנודע[נג]). המלה הבאה אחרי "ישראל" היא "הוי'", כאשר "ישראל הוי'" יחד עולה שניאור, כנ"ל. אחר כך כתוב "אלהינו הוי' אחד" – "אלהינו הוי'" עולה זלמן ע"ה[נד].

גם פרשת השבוע מתחילה שניאור-זלמן: "אתם נצבים היום" – שלש המלים הראשונות של הפרשה – שוות בדיוק שניאור-זלמן. רמז יפה מאד של אדמו"ר הזקן.

מהו ה' ומהי נשמה?

יש משהו מאד חזק שרבי אייזיק מהומיל (שהזכרנו הרגע) אמר בשם אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן פעם אמר[נה] "מהו ה' ומהי נשמה" – בדיוק מה שאמרנו עכשיו, "אור הוי'" ו"אור ישראל", שני-אור:

מהו ה'? יש אחד שהוא "ריין קלאר פראן" – נמצא בבירור – ואין עוד דבר שהוא "ריין קלאר פראן". זהו ה', "אור הוי'" (ורמז: ריין קלאר פראן עולה ד"פ "אור הוי'").

מהי נשמה? נשמה היא מי ש'נדלק' כאשר הוא חושב ומהרהר מהו ה', כפי שהסברנו הרגע – מי שמתלהב מאד כשהוא רק חושב, מעלה בדעתו, ש'יש אחד שהוא קלאר פראן, ואין שום דבר אחר בעולם שהוא קלאר פראן'.

שוב, מה בעצם הוא אמר כאן? שני-אור – מהו "אור הוי'" ומהו "אור ישראל". "אור ישראל" הוא שאתה – יהודי, ישראל – נדלק על "אור הוי'". "שלח אורך ואמתך המה ינחוני"[נו] – "אור הוי'" הוא "אמת הוי'", האמת שרק הוא נמצא ושום דבר אחר בעולם לא נמצא (וכלשון הרמב"ם: "הוא שהנביא אומר 'וה' אלהים אמת'[נז], הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת 'אין עוד מלבדו', כלומר, אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו"[נח]).

שינוי לשון החסידות

איך עוד אומרים שרק ה' הוא 'ריין קלאר פראן' בלשונות שאנחנו יותר מכירים?

אצל הרמב"ם זה נקרא "מחויב המציאות"[נט] – יש רק דבר אחד שהוא מחויב המציאות (שמציאותו מעצמותו).

איך עוד אומרים בלשון החסידות? "אלקות בפשיטות" וכל השאר "בהתחדשות". השולחן נמצא? או שכן או שלא, אבל אפילו אם כן זהו חידוש – כי הוא לא באמת נמצא.

בעצם מה שאמר רבי אייזיק בשם אדמו"ר הזקן הוא רק ביטוי חדש – אבל ביטוי הוא מאד חשוב, כמו שאומרים 'לשון החסידות'. הצורה בה אומרים מאד עושה רושם וחקיקה בנפש. בכל דור צריך גם להחליף לשונות, כדי לרענן ולהתאים את הביטוי למנטליות של האנשים, של הדור – זה העיקר.

יש את המושג "מחויב המציאות", יש את המושג "אלקות בפשיטות", וכעת יש לנו ביטוי חדש – "קלאר פראן", ברור נמצא. כל השאר לא ברור נמצא. יש דבר אחד בכלל שהוא ברור – כל השאר מטושטש. השלחן, וגם מסתכלים על מחשב כאן, המסך – הכל מטושטש. יש רק דבר אחד ברור.

מתי ללכת על בטוח?

איך עוד אפשר לומר? יש רק דבר אחד בטוח. צריך ללכת על בטוח בחיים. מצד אחד, יש ווארט שלא תמיד אפשר – לא תמיד יש את הלוקסוס – לעבור על גשר של ברזל[ס]. לפעמים צריך להסתכן, בבחינת מרדכי היהודי – "כל הדרכים [אותיות מרדכי] בחזקת סכנה"[סא]. זה אמור במשימות בחיים – חיל מסתכן. אבל בדעה, בדעת, שהיא הפנימיות – צריך לדעת מה בטוח.

ידוע מהבעל שם טוב[סב] שאם אינך יכול לישון בלילה סגולה לומר "הודאי שמו כן תהלתו"[סג]. בטוח הוא ודאי – כל אלה שמות נרדפים. יש דבר אחד ודאי וכל השאר ספק. "ברי ושמא" – יש דבר אחד "ברי" (לשון ברור, 'קלאר') וכל השאר "שמא". זהו ווארט מאד חשוב, שיש דבר אחד שהוא "קלאר פראן" – זהו "אור הוי'".

חכמה ואהבה

מהו "אור ישראל"? שנדלק על "אור הוי'" ש"קלאר פראן". אפשר לומר ש"אור הוי'" הוא חכמה – גילוי של חכמה, "הוי' בחכמה", הברקה. מהו דבר אחד ברור וכל השאר מסופק? "ברק המבריק על השכל"[סד] (בדרך צחות: ברק – ברור קלאר), לא משהו שמבינים אותו. אם אתה רוצה להבין אותו – לא שוה. זו הברקה, לכן זו חכמה. מהו "אור ישראל"? מי נדלק על הברקת החכמה? אפשר לומר שזו הבינה – יחוד אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[סה]. השאלה היתה "מהו ה' ומהי נשמה" – ה' (גילוי אור ה') בחכמה, ואיפה סתם מקום הנשמה בקבלה? "נשמת שדי תבינם"[סו]. מחצב הנשמות בקבלה הוא אמא. אמא מתלהבת מההברקה של אבא – התלהבות היא בינה. אבל גם הבן הראשון שלה, החסד והאהבה, גם נדלק.

אפשר להסביר ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בכללות היינו ש"אחד" הוא "ריין קלאר פראן" ושום דבר אחר לא "ריין קלאר פראן" – ומי נדלק על הענין? הפסוק הבא – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ידוע ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" עולה שלהבת[סז], "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[סח]. לפי הסבר זה, שני האורות הם שני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע.

שוב, על פי פשט "אור הוי'" ו"אור הנשמה" היינו אבא ואמא, חכמה ובינה. היות שהבינה נדלקת ומולידה – מולידה אהבה בלב כאשר מקור האהבה, "אהבה רבה", היא באמא עצמה. אך כנ"ל, גילוי אור ה'-אחד והתלהבות הנשמה מאור ה' (אור ישראל) הם עצמם שני הפסוקים הראשונים, "שמע... ואהבת...", חכמה ואהבה. לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· מורנו הבעש"ט ורבינו הזקן הם שתי בחינות באברהם אבינו – "עפר ואפר".

· הבעש"ט הזדהה עם העפר ורצה לקיים בעצמו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בשפלות טבעית).

· אדמו"ר הזקן שובר את 'פסלי' התפיסות הקודמות על ה' – כאברהם ששבר את פסלי אביו והושלך לכבשן – ומלמד 'להשרף' על ה' בהתבוננות.

· השפלות מובילה לשמחה – באמירת 'לחיים' מתאחדות השפלות (גארנישקייט) והשמחה.

· הבעש"ט מלמד את שמחת הלב הטבעית – "נתתה שמחה בלבי"; אדמו"ר הזקן מלמד את שמחת ההתבוננות המולידה אהבה ויראה – "אם הבנים שמחה".

· בהנחת תפילין של יד שמים את הבעש"ט על הלב ובהנחת תפילין של ראש שמים את אדמו"ר הזקן על הראש.

· בחור צריך להגיע לישיבה עם שמחת-לב טבעית ועל הישיבה להוסיף לו את שמחת המח בלימוד תורה לשמה.

· שמחת הלב היא "אור ישראל" ושמחת המח היא "אור הוי'".

· באמירת "שמע ישראל" יש להתכוון גם לישראל-סבא – יעקב אבינו ומורנו רבי ישראל בעל שם טוב.

· ה' הוא הדבר היחיד שנמצא בבהירות ("ריין קלאר פראן") – "מציאותו מעצמותו", "אלקות בפשיטות" – וכל השאר 'מטושטש'. הנשמה היא מי ש'נדלקת' על ה' שנמצא בבהירות.

· בכל דור צריך לרענן את לשון החסידות – כך שתתאים למנטליות של הדור.

· באמונות ודעות צריך ללכת על בטוח – על בהירות ה' – אך במעשה לא תמיד אפשר ללכת על גשר של ברזל.

· "אור הוי'" מופיע בהצהרת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ו"אור ישראל" בשלהבת האהבה של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".