בע"ה

ט' ניסן תש"פ – הקלטה

"אכן רוח היא באנוש"

"ירידה צורך עליה" במסע הנשמה לגוף

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ירידה צורך עליה" ביסוד הרוח

גשמיות-רוחניות-נשמות-אלקות

יש באדם גשמיות ורוחניות, כמו שמברכים – שתתברך בגו"ר, בגשמיות ורוחניות. רוחניות האדם כוללת את המלאכים שבו – היצר הטוב והיצר הרע, שניהם רוחניים – והגשמיות היינו גופו וצרכיו הגשמיים. אבל את הנשמה עצמה אי אפשר להגדיר כרוחניות, היא יותר מרוחניות. כל שכן אלקות ממש, געטליכקייט, שלמעלה גם מהנשמות.

אלה ארבע מדרגות, כנגד י-ה-ו-ה: ה-י, "הוי' בחכמה"[ב], היא אלקות. שרש הנשמות – "מחצב הנשמות" בלשון האריז"ל[ג] – הוא בינה[ד], אמא, "נשמת שדי תבינם"[ה], ה עילאה. אלקות-נשמות הם י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ו], שהן גם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ז] – הנשמה היא "חלק אלוק ממעל"[ח]. הגשמיות והרוחניות – אותם מצמידים כשמברכים בגו"ר – הם וה. ה-ו היא רוחניות (מתאים להקבלת הרוח בחמשת חלקי הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, ל-ו) ו-ה תתאה גשמיות.

ההקבלה לארבעת היסודות

אפשר להקביל את ארבע הדרגות גשמיות-רוחניות-נשמות-אלקות לעולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה[ט], אבל יותר חידוש להקביל לארבעת היסודות – אש-רוח-מים-עפר.

הקושי בהקבלה זו הוא שממנה עולה שהאש כנגד אלקות, אצילות. אמנם מפורש ש"הוי' אלהיך אש אֹכלה"[י],  אבל ודאי שזו אש שלמעלה מיסוד האש הנברא והמוכר לנו – האש המוכרת מתאימה יותר לשרפים, מלאכי עולם הבריאה (שבבחינת "אפשריות המציאות"[יא]), ולעניננו, לנשמות ש'נדלקות' ו'שרופות' על אלקות[יב]. אם כן, יש שתי בחינות אש – "סמכוני באשישות"[יג] – אש אלקית ממש באצילות ואש נבראת בבריאה[יד].

כמו שהשרפים (במרכבת ישעיהו) שבבריאה הם אש, החיות (במרכבת יחזקאל) שביצירה[טו] הן רוח – הרוח מובילה אותן[טז]. הרוח היא הרוחניות, ה-ו של שם הוי' בכללות.

גשמיות לשון גשם – "גשם נדבות תניף אלהים" [יז]– מים. ברור שגשמיות שייכת לעולם העשיה – "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם"[יח] היינו ברכה בפועל, בעולם העשיה. גשמיות היא גם הזכות של האדם להגשים בחיים – ליישם למעשה – את משימותיו, את החפץ הפנימי שלו. גשמיות היא הקצה השני של אלקות – אל לנו להגשים את האלקות, לתת צורה מגושמת – אך בכל אופן גשמיות אצלנו היא דבר מבורך, ה' רוצה להשפיע לנו בני-חיי-מזוני, "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[יט] כל טוב סלה.

אם הקבלנו את בי"ע לאש-רוח-מים – איפה העפר? באמת, בספר יצירה אין עפר – יש רק אויר-מים-אש – אבל בדרך כלל יש, ואדרבא, כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[כ]. העפר, מצד אחד, הוא התחתון – אבל "תתאה גבר", הכל בא ממנו והכל שב אליו. איפה הוא? חייבים לומר שהוא גם עשיה, עוד למטה מהמים[כא]. צריכים לומר שבעולם העשיה יש פנימיות וחיצוניות (כמו בכל דבר – עצם הלוז של כוונת האריז"ל – אבל מודגש בעולם העשיה). הפנימיות היא הגשמיות, הגשם-המים, והחיצוניות היא החומריות – העפר-האדמה (אדמת חמרה). הרמז לחילוק דווקא בעולם העשיה הוא "אף עשיתיו"[כב] – "אף" בא לחלק[כג]. בפשט, ה"אף" מחלק בין "יצרתיו" ל"עשיתיו", אבל בפנימיות הוא מחלק לשני רבדים בעשיה גופא. הרובד הפנימי יותר הוא הגשמיות – שהיא בדרך כלל בסדר, ה' רוצה גשמיות. הבעיה היא הגסות, הגראבקייט של האדם, גסות רוח, שבאה מהתחושה החומרית, שקשור לחומר. חומריות גם לשון חמור – הוא משמש, הוא טוב, יש לו תפקיד, אבל הוא חמור, בהמה טמאה (ולא שור או כבש, שהם לפחות בהמה טהורה).

הסברנו כעת מבנה יסודי שסימנו אש-אש רוח מים עפר (עולה ד פעמים ש-די – ש-די פנים ואחור – "שאמר לעולמו די [ד יסודות]"[כד]!):

י אלקות אש

ה נשמות אש

ו רוחניות        רוח

ה גשמיות        מים-עפר

"ירידה צורך עליה" ביסוד הרוח

הקדמנו את כל המבנה לצורך הנושא שלנו, "ירידה צורך עליה"[כה], השייך בעיקר לרוח: האש עולה למעלה והמים והעפר יורדים למטה – העפר יורד מכח המשיכה, הוא מסמל את הכובד, כח המשיכה למטה ממש, וגם המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ביניהם מרחף יסוד הרוח – המופיע לראשונה בפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[כו] – בו יש גם כח ירידה וגם כח העליה.

לכן מתבקש לומר שגם בנרנח"י של האדם ה"ירידה צורך עליה" שייכת באופן מיוחד לרוח. ורמז יפהפה: אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח), המוכיח את איוב ורעיו בסוף ספר איוב, אומר "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (פסוק שאנו אוהבים לצטט). והנה, "אכן רוח היא באנוש", שוה בדיוק "ירידה צורך עליה"! אנוֹש לשון אנוּש – דווקא בחלק החלש של האישיות יש את עיקר הירידה והעליה, "אכן רוח היא באנוש".

ההמשך, "ונשמת שדי תבינם" (שהזכרנו), כבר לא מדבר על הרוח היורדת, אלא על הנשמה[כז]. הנשמה, בתבונתה המיוחדת, מבינה את סוד ההתרחשות עם הרוח – מי שיש לו "נשמת שדי" יכול להבין את סוד "ירידה צורך עליה", ירידת הנשמה לגוף לשם העליה, עם כל אופני העליה.

רוח האדם ורוח הבהמה – שמות מה ו-בן

יש פסוק מובהק שאומר בפירוש שהעליה והירידה שייכות לרוח דווקא – "רוח בני האדם העֹלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ"[כח]. יש רוח יורדת, "רוח הבהמה", ורוח עולה, "רוח האדם". מה הן שתי הרוחות באותיות של קבלה? בהמה בגימטריא בן (המילוי התחתון של שם הוי' ב"ה, שכנגד ה תתאה, יוד הה וו הה) ו-אדם בגימטריא מה (מילוי שם הוי' ב"ה שכנגד ה-ו שבשם, יוד הא ואו הא). הרבה פעמים אנחנו מסבירים שבעבודת הנפש השמות מה ו-בן – שני מילויי שם הוי' ב"ה – הם בטול ושפלות[כט].

הכלל הוא שכל נקודה בעולם האצילות, שהוא עולם התיקון, כוללת מה ו-בן. כלומר, כל נקודה של אדם מתוקן, נפש מתוקנת, כוללת גם "רוח הבהמה הירדת היא לארץ" וגם, בפנימיות, "רוח האדם העֹלה היא למעלה" שמתקנת אותה ומבטיחה שסוף הירידה הזו לעלות באין ערוך יותר גבוה מהמקום הקודם. זהו יחוד מה ו-בן, שהוא סוד מהיטבאל, כידוע[ל] – גימטריא מה-בן – אשת הדר[לא]. אם כן, הסוד של "ירידה צורך עליה", בו אנו עוסקים, הוא עומק הסוד של כל עולם התיקון, תכלית מעשה בראשית.

ב. עלית הנשמה על ידי ירידתה

מהי ירידת הנשמה לגוף – ובפרט הרוח – ומה העליה שהיא מרויחה ממנה? ניתן כמה הסברים:

ירידה מ"עֹמדים" צורך עליה ל"מהלכים"

פירוש אחד "ירידה צורך עליה" הוא ירידה מעומד צורך עליה להולך, מהלך. ידוע שהנשמה למעלה, לפני הירידה לגוף, היא בבחינת עומד – כמאמר הנביא "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[לב]. גם המלאכים נקראים עומדים, וביחס אליהם נאמר על הנשמות (בעיקר אחרי ירידתן לגוף) "ונתתי לך מַהְלְכים בין העֹמדים האלה"[לג]. יש שתי בחינות עומדים למעלה – של הנשמות ושל המלאכות. "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" גבוה באין ערוך, באצילות, מעמידת המלאכים. ועדיין, יחסית למה שיהיה אחרי הירידה לגוף, הנשמה למעלה היא עומד.

את הכח ללכת עד אין סוף מקבלים דווקא מהעולם הזה, בסוד "האי עלמא דאזלינן מיניה"[לד] – העולם הזה, שאנו הולכים ממנו-מכחו[לה] – ועליה זו היא כשמחת חתונה, "כבי הילולא דמיא", עליה עד אין סוף שהנשמה משיגה בזכות ירידה מ"חי הוי' אשר עמדתי לפניו" עד מטה-מטה.

השרשים עמד-הלך משלימים ל-169, 13 ברבוע, סימן יפה שצריך את שניהם. קודם צריך להיות עומד – יש ענין בעמידה, כמו בתפלת עמידה. עמידה הרבה פעמים בחסידות היא בטול. אבל הליכה היא שאיפה של "עד אין קץ" – "עד ולא עד בכלל" ועד שנגיע ל"עד ועד בכלל".

ההליכה היא מתוך אי-רצון של ההולך להשאר במקומו, הוא רוצה לעבור למקום אחר – "אסורה מכאן" בשביל להתקרב ולהגיע לשם[לו] (כאמור במראה הסנה, יסוד יציאת מצרים – תנועת היציאה משעבוד לחירות). לשם כך יש רגלים ללכת. שוב, הליכה אומרת שאינך מבסוט איפה שאתה נמצא. כלומר, בתוך כל הליכה יש בחינה של תשובה – אתה רוצה להתקדם בחיים, לא לעמוד על מקום אחד. מה ההרגש של ההליכה? שאתה רוצה לצאת מההסתר והצמצום של הכלי המגביל. אתה נמצא בכלי מגביל, מסתיר ומחשיך, ואתה רוצה "ופרצת"[לז] – לצאת מההעלם וההסתר של הכלי המגביל. איך יוצאים מהגבול? "בכל מאדך"[לח] – כמו שאדם יקח את כל הכסף שלו ויפזר הרבה צדקה בלי גבול. בכך הוא יוצא מהכלים שלו, מההגבלה שלו. זו העבודה שלנו כאן.

ב"האי עלמא דאזלינן מיניה" יש גם יציאה-הליכה מהעולם (כפשט "דאזלינן מיניה") – עליה בעקבות הירידה לכאן. אך לעתיד לבוא הכל יהיה בתוך כלי הגוף (כחידוש הרמב"ן[לט], לא כדעת הרמב"ם[מ]) – "אם רץ לבך שוב לאחד"[מא], ל"אחד האמת" כאן למטה, נשמה בגוף. אחרי עבודתנו את ה' בתשוקה לצאת מהכלים – הכל יומשך בכלים. כתוב שלעתיד לבוא כל היהודים יהיו בדרגת רבי אמתי – בלי גבול בגבול[מב]. חסיד הוא שאיפה לבלי גבול, עליה לאחר הירידה, מתוך הירידה מגיעים אליה. עכשיו כולנו חסידים, אך לעתיד נזכה להיות כמו רבי, שהוא בלי גבול בתוך גבול – תכלית העליה תוך שמירה על הכלי של הירידה, שניהם בבת אחת, נשיאת הפכים.

הבנת נקודת המוצא על ידי הירידה

עוד צורה של הסבר:

יש משל מפורסם בחסידות[מג], שמדמה בעל גאוה למי שנמצא על הר גבוה – כל זמן שהוא נמצא על ההר הוא כלל לא מרגיש שהוא בעל גאוה ואין לו תיקון. כדי שהוא ירגיש את גאוותו עליו להתחיל לרדת – הוא הולך והולך, וברגע שהשיפוע מתחיל לרדת מן ההר הוא 'תופס את עצמו', תוך כדי ירידה, כמה גבוה היה. רוב האנשים בעולם, רובם ככולם, בעלי גאוה – הם צריכים לרדת מן ההר כדי להרגיש את כמה התגאו וכמה הגאוה גרועה. ירידה זו היא תכלית העליה – כי דווקא על ידי הירידה אתה תופס איפה היית.

אך גם מי שאינו בעל גאוה, ובכל אופן הוא למעלה על ההר, אינו מרגיש איפה שהוא היה. אפשר להשתמש באותו משל להסבר הכלל "ירידה צורך עליה": הביטוי הוא "מאגרא רמה לבירא עמיקתא"[מד] – מגג גבוה, שכאן הוא הר גבוה, לבור עמוק. תוך כדי שאתה מתחיל לרדת מה"אגרא רמה" שלך, מה שלא יהיה, אתה מתחיל להרגיש איפה היית. הנשמה לפני ירידתה לגוף לא יודעת איפה היא נמצאת, בעולם האצילות, "חי הוי' אשר עמדתי לפניו". למדנו[מה] שיש 'ציור' לנשמה, אבל הוא לא מודעות עצמית – היא לא יודעת איפה היא היתה. כשהיא יורדת מהמקום הגבוה והאצילי בו היתה – היא זוכה ומתבוננת "מאין באת", כציווי המשנה[מו].

אנחנו תמיד אומרים שרוב דרושי החסידות מתחילים בתיאור ירידת הנשמה לגוף – ההתבוננות שכל אחד צריך לצייר את עצמו. איך אפשר לצייר? נשאר איזה רושם איפה היית ו"איכה"[מז], איפה אתה כעת. זו ההשראה תוך כדי הירידה – 'איפה הייתי ואיפה אני עכשיו?'. לא הייתי בעל גאוה, אבל הייתי גבוה, בציור טוב, בציור אלקי. זהו ציור טוב – אבל לא מספיק, לא תכל'ס. הייתי "לפניו", אבל צריך "לאשתאבא בגופא מלכא"[מח] – לשם כך צריך לרדת, עם הזכרון "מאין באת", ואז לשאוף חזרה לעלות, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[מט], שיביא אותי לא רק ל"חי הוי' אשר עמדתי לפניו" אלא "לאשתאבא בגופא דמלכא", תכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף. לתהליך הזה קוראים גם ירידה מטהרה בשביל לעלות לקדושה – "אנשי קדש תהיון לי"[נ].

ירידה לנפש הבהמית צורך עלית הנפש השכלית

נתבונן בעוד פירוש של ירידה צורך עליה. הנפש האלקית יורדת בשביל לפעול על הנפש הבהמית. בנפש הבהמית כלולה גם הנפש השכלית – השכל האנושי, המוחין של הנפש הבהמית. אבל הפעולה, השליחות, של הנפש האלקית שיורדת ביחס לנפש השכלית ולנפש הבהמית מתחלקת לשתי פעולות שונות:

הפעולה על הנפש הבהמית היא אתכפיא – לרסן את הנפש הבהמית, שלא תלך אחרי התאוות שלה, של "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ". הנפש האלקית יורדת לעשות אתכפיא לנפש הבהמית, אבל אל הנפש השכלית היא יורדת בשביל אתהפכא, לא בשביל אתכפיא. מהי אתהפכא? שהנפש האלקית עם הנפש השכלית יחד מתבוננות באלקות, עד שהנפש השכלית כפי שהיא תשיג אור אלקי, ועד ממש לגילוי העצם של האלקות – הכל בתוך השכל שלה. אין לך אתהפכא יותר מזה, שהרי בעולם הזה האדם משתמש בשכלו כדי להשיג את תאוותיו – כל מה שהוא רוצה בעולם הזה – אבל הנפש השכלית היא-היא חומר הגלם המוכשר והמצוין להשיג מה שרק תדריך אותו. צריך את ההדרכה והעידוד של הנפש האלקית. יש משהו בנפש השכלית שהיא יותר חכמה, יותר 'בחור מוכשר', אפילו מאשר השכל של הנפש האלקית. פלאי פלאים! אבל היא צריכה את ההדרכה, ההשראה והעידוד של הנפש האלקית – כדי לכוון איך להשתמש בכשרון הגדול שלה, השכל האנושי שלה.

אם כן, הירידה היא לצורך שני דברים – אתכפיא לנפש הבהמית ואתהפכא לנפש השכלית. כדי לחולל את האתהפכא לנפש השכלית צריך את האתכפיא לנפש הבהמית. כל זמן שלא עושים אתכפיא לנפש הבהמית – אדם משתמש בשכלו כדי להשיג את תאוותיו, כנ"ל. ברגע שאתה שובר ומבטש את הנפש הבהמית כדבעי, כמו שהחסידות מלמדת – "עזֹב תעזֹב עמו"[נא], לא על ידי צומות דווקא[נב], לא לשבור אותה קשה, לא להיות אלים אתה יותר מדי, צריך הרבה חסידות כדי לדעת איך עושים את האתכפיא נכון – אתה משחרר את הנפש השכלית, כך שתוכל לעשות עליה 'מבצעים'. איזה 'מבצעים'? דווקא של התעמקות בחסידות, אתהפכא, שהיא תשיג את האור האלקי. ומהי העליה בסוף? גילוי העצם – גילוי העצם בשכל האנושי.

זהו עוד פירוש חשוב ויסודי ל"ירידה צורך עליה".

ירידה צורך רדיה

עוד נקודה: בשרש רד יש גם לשון מלכות – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים וגו'"[נג]. תכלית בריאת האדם היא לרדות-למלוך. הוא צריך לרדת לדגת הים – בשביל למלוך עליהם. כל הירידות הן בשביל בסוף להגיע למלכות – תכלית הירידה היא מיניה וביה, להפוך את הירידה למלכות. חז"ל אמרו[נד] שאם האדם זוכה הוא רודה בחיות ואם אינו זוכה הוא נעשה ירוד תחת ממשלת החיות. אם כן, הירידה – "ורדו" – היא ודאי לצורך רדיה, שיהיה רודה ומלך.

כדי שהאדם יהיה מלך הוא עצמו צריך לקבל עול מלכות שמים. ברגע שהוא מקבל עול מלכות שמים הוא מתחיל להתעלות מה"לא זכה" שנעשה ירוד. ראשית הכח והעליה של האדם, אחרי שהוא ירד, הוא קבלת "עול מלכות" – זהו "עול מלכות" של מלך עליון, המעלה את האדם ("יֹשב בסתר עליון"[נה] – ה"עליון" יושב ב"סתר", בגימטריא "ירידה צורך עליה", וכשמתקשרים אליו בקבלת עול הוא מעלה אותך). ברגע שמקבלים עול מלכות שמים כדבעי הירידה מתחילה להתהפך לרודה – שגם אתה תזכה להיות מלך, כי "עבד מלך – מלך"[נו]. שוב, כדי להיות מלך צריך להיות "עבד מלך" – לקבל עול מלכות שמים, שמקשר אותך לעליון, המעלה אותך מעלה-מעלה.

ירידה ממחשבה צורך עליה לשכל

כתוב ש"ישראל עלו במחשבה"[נז] של ה' ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[נח] – גם לתורה הקדומה. משם יורדים, מהמחשבה הקדומה של הקב"ה. לאן עולים? בעצם, קודם כל, לאן יורדים מהמחשבה?

יש לנפש שלשה לבושים – מחשבה, דבור ומעשה[נט]. מהמחשבה יורדים דרך הדבור, כביכול, עד למעשה. בתחלה אנחנו לא סתם במחשבה אלא עולים במחשבה – הדרגה הכי גבוהה במחשבה של הקב"ה. צריך לרדת משם פלאים, דרך הדבור. מהו הדבור של הקב"ה? מעשה בראשית – "בעשרה מאמרות נברא העולם"[ס]. יש גם דבור הרבה יותר עצמי, במתן תורה – עשרת הדברות. התכלית היא להגיע למעשה, "המעשה הוא העיקר"[סא], שאנחנו בעצמנו מקיימים את תריג מצוות פה למטה, בארץ, בעולם הגשמי התחתון, שאין תחתון למטה הימנו.

מה התכלית? כמו לפני מתן תורה, שאמרנו בפירוש "נעשה ונשמע"[סב] – "נעשה", נרד עד הסוף, עד ל"נעשה", ואז "ונשמע". "ונשמע" מפרשים[סג] לשמוע את טעמי התורה, האור הפנימי של התורה, להבין מה עשינו – כשאדם עושה משהו הוא לא יודע מה שהוא עשה, וה"ונשמע" היינו הבנת המשמעות הכי פנימית של מה שעשינו כאן, דירה לו יתברך. ב"נשמע" המעשה עצמו עולה. כתוב שבעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[סד], אבל לעתיד לבוא המעשה יביא לידי תלמוד. בלשון הזהר – "עשיה לעילא"[סה]. העשיה הזו תביא אותנו לדרגה שיותר ממה ש"ישראל עלו במחשבה", לפני ירידת הנשמה לתוך הגוף.

הפירוש הזה קשור לפירוש ש"ירידה צורך עליה" היא ירידה מאור צורך עליה לעצם, לעצמי. העצמי הוא סוד "עשיה לעילא" והוא גם הסוד של "שוב לאחד" למטה. קודם הסברנו שה"שוב לאחד" למטה הוא העצם, אבל עדיין לא בגלוי. לעתיד יתגלה – יתגלה ה"שכר מצוה מצוה"[סו], מה שעשינו, ויתגלה העצמי ממש, שהוא אפילו יותר ממה ש"ישראל עלו במחשבה".

כתוב[סז] שהמלה תשובה מתחלקת תשוב-ה. בשם הוי' יש שתי אותיות ה, ה עילאה ו-ה תתאה, וממילא יש שתי בחינות תשובה – תשובה תתאה היא תשוב ה תתאה ל-ו של שם הוי' ותשובה עילאה היא תשוב ה עילאה ל-י של שם הוי'. ה עילאה היא אמא, בינה, והיא צריכה לשוב ולהתחבר עם ה-י של שם הוי'. אמא היא סוד המחשבה, "ישראל עלו במחשבה", אבל צריך להגיע לעצם השכל שמעליה. עצם השכל הוא י ויש גם קוצו של י, כח המשכיל שבנפש, בו מלובשת גבורה דעתיק, ההתגברות של הקדמון-נצחי, עתיק יומין. זהו הסדר – ממחשבה יורדים לדבור ומעשה, "ירד ירדנו"[סח], שתי ירידות, ממחשבה לדבור ומדבור למעשה – ועולים לשכל, לעצם השכל, ל-י, תשוב ה ל-י, והשכל עצמו שב, גם עושה תשובה, ועולה למשכיל. אחר כך המשכיל עולה לאחד, "אחד האמת" העצמי, שמתגלה דווקא למטה בארץ, "אם רץ לבך" – כל העליות הן "רץ לבך" מלמטה למעלה – "שוב לאחד", תכלית העליה לשוב ל"אחד" שמתגלה למטה. כמו שכתוב בחז"ל[סט] שהשכינה נמצאת באהלו של משה, שהוא למטה.

רמז "שמע ישראל"

יש פה רמז יפה מאד: מחשבה-שכל-משכיל עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", ומהמשכיל מגיעים ל"אחד", כנ"ל. בין שם הוי' השני בפסוק למלה "אחד" יש פסיק טעמא – באמת צריך להפסיק כאן. זהו סוד העכבה[ע], עליו למדנו[עא] – צריך רגע להתעכב. עלינו, רצנו מלמטה למעלה, מהמחשבה לשכל ומהשכל למשכיל, ויש איזו עכבה בדרך מלמטה למעלה.

עד כאן למדנו על עכבה מלמעלה למטה. כל פסיק טעמא הוא רגע של שתיקה, רגע של עכבה, של יצירת רצון חדש – כמו שהסברנו. הרבי הרש,ב דבר על שרש הצמצום שלפני הצמצום הראשון, בשביל ליצור חלוקה בין פנימיות לחיצוניות. כאן אנחנו אומרים שאדם יורד מהמחשבה לדבור ולמעשה ואחר כך עולה לשכל וממנו עוד יותר למשכיל – בעליה הזו של מחשבה-שכל-משכיל, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", ואז פסיק טעמא, והתכל'ס שמגיע ל"אחד" – פה למטה. בתקוני הזהר[עב] דורשים שדוד המלך לקח חמש חלוקי אבנים מהנחל[עג], שם אותם בקלע – הפסיק טעמא, רגע של עכבה – ושם מתרחש הנס הגדול שנעשים אבן אחת, באמצעותה אתה פוגע ישירות במצחו של גלית, "קטיל לחויא בישא" וזוכה ל"ברתא דמלכא"[עד] (דא צלותא, "ואני תפלה"[עה]), כפי שזכה שם דוד במיכל בת שאול.

ירידה מחיה צורך עליה ליחידה

הסברנו בפתיחת הדברים ש"ירידה צורך עליה" שייכת בעיקר לממד הרוח שבנרנח"י – "אכן רוח היא באנוש". ברוח – תחום הרגש והיצרים – מורגשות במיוחד הירידות והעליות, אך תכלית העליה נוגעת לרמות העמוקות ביותר של מקיפי הנפש[עו]:

בברכות השחר, על הבקר, אומרים "אלהי נשמה שנתתה בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות...". הלשונות "אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי" הן שלש ירידות מ"טהורה היא", מקור הנשמה בטהירו עילאה[עז] (טהרה שלמטה מקדושה, כפי שנרמז לעיל). הנשמה יורדת בהדרגה – בריאה, יצירה, עשיה ("נפחתה בי", "אף עשיתיו"). אחר כך כאן למטה מתקיים "ואתה משמרה בקרבי" ו"ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא" – זו כבר עליה.

מה מסבירים בחסידות[עח]? כיון ש"אתה עתיד ליטלה ממני", כבר מעתה אני מוכן למסור את נפשי לך. מסירות הנפש היא כוונת "אליך הוי' נפשי אשא" בנפילת אפים (פרק כה בתהלים, אחד הפרקים שהמלצנו לומר בימים אלה להמתקת הדינים בעולם). כתוב בחסידות[עט] שב"שמע ישראל" יש מסירות נפש בכח ובנפילת אפים מסירות נפש בפועל. בברכה זו, על הבקר, כבר חושבים על העליה – על ההסכמה שלי לשתף פעולה ולמסור את נפשי עכשיו, בפועל ממש.

ה"טהורה" כאן, הטהירו, היא סוד החיה שבנפש. יורדים מהחיה, שהיא מקיף – החיה היא אצילות, אחר כך יורדים לבריאה והלאה – אבל העליה היא למה שלמעלה מאצילות לא"ק, לכתר, עולים ליחידה. על היחידה כתוב "יחידה ליחדך"[פ] – ממש במסירות נפש. בהקבלת דרגות הנשמה לאותיות י-ה-ו-ה – יורדים מה-י של שם הוי' בשביל לעלות לקוצו של י.

מ"קצתי בחיי" ל"קץ שם לחשך"

קוץ רומז למלה קץ, כמו "קץ שם לחשך"[פא] – כל העולם הזה, ואפילו השרש בו הייתי, לחשך יחשב לעומת האור הגדול של הגאולה, "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"[פב], גם הגאולה הפרטית שלי וגם הגאולה של כל עם ישראל. זו העליה לקוצו של י. בחמש עליות המשיח – "הנה ישכיל עבדי, ירום, ונשא, וגבה, מאד"[פג] – המכוונות כנגד חמש דרגות הנשמה[פד] וכנגד חמשת התיקונים שהרמב"ם כותב בסוף החיבור שלו[פה], היחידה היא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[פו], ממש "קץ שם לחשך", קידוש ה' הכי גדול בעולם כולו, תכלית המהפכה הרביעית – ממש "קץ שם לחשך".

ידוע הרמז של רבי מרדכי מנדבורנא[פז] על "בעינן נמי לכם"[פח] – נמי בגימטריא ק ו-לכם ץ, סוד הקץ. צריך להגיע לכך שהקץ יהיה "לכם", יגיע לנו בפנימיות. התכלית היא לא לאפס את המציאות, אלא שהמציאות שלנו תהיה מאוחדת עם ה' עצמו – שיהיה בנו גילוי עצמי. העליה זו היא מהקץ, הקצה התחתון ביותר, עולם הזה – כמו שאדמו"ר האמצעי מסביר בהרבה מקומות, צריך להגיע בו למצב של "קצתי בחיי"[פט], כמו שרבקה אמנו אמרה על בנות חת, הגויישקייט של העולם הזה – אל הקצה העליון. חייבים להגיע עד לקצה התחתון, עד ל"קצתי בחיי". רבקה היא אשתו של יצחק, אותיות קץ-חי[צ], ואחד הפירושים הוא שאשתו רבקה משפיעה עליו ומחדירה בו גם את הרגשתה שלה לגבי בנות חת, הכלות שלהן, "קצתי בחיי". מהקצה התחתון הזה צריך לעלות ולהגיע לקץ העליון – הגאולה האמתית והשלמה. הקץ הזה נקרא "איה מקום כבודו"[צא].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· האדם כולל גשמיות (גוף וצרכיו) ורוחניות (שני יצרים-מלאכים), אך עצם הנשמה היא למעלה מהרוחניות.

· אסור להגשים את האלקות, אך גשמיות יהודית היא דבר מבורך – ה' רוצה להשפיע לנו כל טוב.

· עולם העשיה מתחלק למים-גשמיות בפנימיות ועפר-חומריות בחיצוניות. עלינו להגשים בעולם העשיה הגשמי את משימותינו בחיים ולהפוך את החומריות לחמור המשמש את המדרגות שמעליו.

· "עליה צורך ירידה" שייכת ליסוד הרוח, המרחף בין האש (העולה למעלה) למים והעפר (היורדים למטה).

· בנרנח"י הרוח היא היורדת והעולה: כל נקודה באדם המתוקן (סוד עולם התיקון) מורכבת משם בן ושם מה – "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ" ו"רוח בני האדם העֹלה היא למעלה" המבטיחה שהירידה תסתיים בעליה שבאין-ערוך.

· הנשמה יורדת מעמידתה לפני הוי' כדי להפוך למהלכת.

· המהלך אינו מרוצה ממקומו הנוכחי, המוגבל, ורוצה להתקדם עד אין סוף – ירידה לגבול צורך עליה לבלי-גבול.

· היום תנועת הנפש החסידית היא יציאה מהעולם-הגבול, אך לעתיד לבוא ימשך כל הבלי-גבול בתוך הגבול – עליה וירידה בו זמנית – בנשיאת הפכים המאפיינת את הרבי.

· ירידת הנשמה ממקומה הראשון, "איגרא רמה", מאפשרת לה להכיר היכן היתה, להתבונן "מאין באת", ולזכות לעליה שבאין ערוך.

· הנפש האלקית יורדת כדי לפעול שתי פעולות – אתכפיא בנפש הבהמית ואתהפכא בנפש השכלית.

· האתכפיא לנפש הבהמית משחררת את הנפש השכלית לאתהפכא של השגת אלקות.

· כשהופכים את הנפש השכלית מלשמש את תאוות האדם להשכלה אלקית – מתגלה בה עצמות ה' (וזו עליה אפילו ביחס להשגת הנפש האלקית לכשעצמה).

· האדם יורד לבריאה – ואף נעשה ירוד בפניה – כדי לרדות בכל הנבראים. על ידי קבלת עול מלכות שמים עולים מהירידה וזוכים למלכות – "עבד מלך מלך".

· הנשמה יורדת מטהירו עילאה – מדרגת החיה, ש"טהורה היא" – לצורך עליה למסירות נפש, גילוי היחידה.

· מהירידה לחשך העולם הזה, עד תחושת "קצתי בחיי", זוכים לעליה עד לקצה העליון – "קץ שם לחשך" בגילוי אור ה' לעולם כולו, תכלית העליות של מלך המשיח.