בע"ה

ראש השנה תש"פ – כפר חב"ד

כוונות לתפלות ותקיעות ראש השנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

[יום ב' דר"ה אחרי מוסף:]

נגנו "וכל מאמינים" של הרבי המהר"ש, "היום תאמצנו" של ר' זלמן ברונשטיין עם ההקדמה של ניגון קובליץ, "אין כא-לקינו" של היהודי הקדוש.

ב. "אפתחה פי"

פתיחת ה-פ בתפלה

בנוגע לשנה הזו, תהא שנת פה, האות פ (לשון פה) מודגשת בתחילת הנוסח של חזרת הש"צ בימים נוראים:

מסוד חכמים ונבונים. ומלמד דעת מבינים.

אפתחה פי בתפלה ובתחנונים. לחלות ולחנן

פני מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים.

יש כאן כמה מלים שיוצאות מהאות פ, ואפשר ללמוד מהן על השנה החדשה: "אפתחה", מהשרש פתח (הזכרנו ב"ואביטה" של ראש השנה את הרמז תהא שנת פתיחות); "פי"; שרש המלה "תפלה" הוא פלל; ובהמשך יש "פני" – פותחים את הפה בתפלה לחנן פני מלך מלכי המלכים.

יש כאן מעבר מפה (המתפלל) לפנים (של מלך מלכי המלכים). תיקון הפה הוא על ידי מדת האמת, כמו שכתוב באותיות דרבי עקיבא – "אמת למד פיך" (כאשר "פיו ולבו שוין" בתפלה ובתחנונים). מכך זוכים לגילוי תיקון "ואמת" [ב] של יג תיקוני דיקנא, אור הפנים של אריך אנפין (הפנוי משערות-צמצומים – "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" [ג], "באור פני מלך [מלכי המלכים ואדוני האדונים] חיים" [ד]).

מה הש"צ אומר אח"כ (ביום השני של ראש השנה)? "בקש רחמים כעני בפתח". שמענו מר' אשר שהיה חוזר על כך הרבה פעמים: "בקש רחמים כעני בפתח" (הרב חזר על כך כמה פעמים לאט ובניגון). מה סופי התבות? [משיח.] כן. הפתח בו עומד העני היינו פתיחת פיו בבקשת רחמים מאת בעל הרחמים. בספר תהלים יש שלוש תפלות: "תפלה למשה"[ה], "תפלה לדוד"[ו] ו"תפלה לעני"[ז]. בזהר[ח] כתוב ש"תפלה לעני" עולה על כולנה, והיא תפלת המשיח עליו נאמר "עני ורֹכב על חמור"[ט] – תפלת המשיח היא "בקש רחמים כעני בפתח".

ג. תיקון ה"אף"

הנושא המרכזי הפותח את קריאת התורה ביום הראשון של ר"ה הוא פקידת שרה ("והוי' פקד את שרה"[י] – בראש השנה[יא]), שייך באופן מיוחד לשנה שלנו – תהא שנת פקידה. אחר כך מסופר כי כאשר יצחק וישמעאל גדלים שרה דורשת מאברהם לגרש את האמה ואת בנה – "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[יב]. בהמשך הקריאה אברהם כורת ברית עם אבימלך מלך פלשתים שבא ביחד עם פיכל שר צבאו, והפסוק האחרון בקריאה הוא "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים"[יג], לאחר שאברהם אבינו מגיע לתכלית העבודה שלו לפרסם אלקות בעולם (שייך לשנה שלנו – תהא שנת פרסום), "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[יד] – ענין שקשור לראש השנה, בנין המלכות והכתרת ה' למלך על כל הארץ (לאחר שאברהם נתן לאורחים לאכול הוא הורה להם לברך למי שהאוכל שלו כו'[טו]).

הפסוק "ויטע גו'" נתון בין שני פסוקים של "ארץ פלשתים" (שתי ההופעות הראשונות בתורה של "ארץ פלשתים"): "... ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישֻבו אל ארץ פלשתים. ויטע אשל בבאר שבע ויקרא בשם הוי' אל עולם. ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים"[טז].

יש לנו כאן 'צוויי אף', "אף עשיתיו"[יז]: אבימלך פיכל וארץ פלשתים (שתי מלות ה-פ – פיכל פלשתים – משלימות ל-1000). אבימלך מלך פלשתים לא מגיע לבד, אלא עם שר הצבא שלו – לא כל מלך הולך עם שר הצבא שלו לכל מקום אבל פיכל צמוד תמיד לאבימלך (ביחד, אבימלך פיכל, הם הלעומת-זה של "אברם העברי[יח]). חז"ל אומרים שפלשתים הם ליצנים[יט]. אבימלך ופיכל אומרים לאברהם שהם רואים שה' אתו ולכן הם רוצים לכרות אתו ברית, אבל כנראה זו ליצנות. אברהם כורת אתם ברית ויש בחז"ל בקורת על כך[כ]. במיוחד בשנה הזו – תש"פ – עלינו להכניע את קליפת הפלשתים-פלשטינים, קליפת הליצנות (בפה).

מה פירוש השם אבימלך? הפשט שהוא בן של מלך (כאומר על עצמו 'אבי מלך'), אבל מוסבר[כא] שאבי מלשון אבה, "אם תאבו"[כב], לשון רצון, שהוא רוצה להיות מלך, "אנא אמלוך"[כג] (זה הקשר לר"ה, ש"אנא אמלוך" של אבימלך הוא לעומת מלכות ה', ה"אנא אמלוך" של הקדושה).

ראשי התבות אבימלך פיכל הם אף, כנ"ל, ושאר האותיות עולות אף-אף, כלומר אבימלך-פיכל עולה אף-אף-אף [הבעש"ט אמר "אף, אף, אף"[כד].] כן, קשור לאמירת הבעש"ט "אף". הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו של החסידות[כה], הוא התכוון לתקן את כריתת הברית של אברהם עם אבימלך ופיכל, קליפת הליצנות.

ג. "ובכן תן פחדך" – מפחד לאהבה

יש בתפלת ראש השנה ויום הכפורים ארבע פעמים "ובכן" – "ובכן יתקדש... ובכן תן פחדך... ובכן תן כבוד... ובכן צדיקים" –  ומפורש באריז"ל[כו] שהם מכוונים כנגד עב-סג-מה-בן. המלה בכן בעצמה עולה עב, וארבעת ה"ובכן" הם כנגד ה-עב שיש בכל אחד מהמילויים עב-סג-מה-בן – עב ד-עב, עב ד-סג, עב ד-מה ו-עב ד-בן, תיקון רפח כנודע.

נתבונן ב"ובכן" השני, "ובכן תן פחדך", ובע"ה נוכן להספיק לכוון זאת בתפלת מנחה האחרונה של ראש השנה: ה"ובכן" השני הוא כנגד סג, אורות דתהו שצריך להמשיך ולהלביש בכלים דתקון של מה – ה"ובכן" הבא.

יש כאן שלשה לשונות של פחד: פחד, אימה, יראה. על מתן תורה כתוב שקבלנו את התורה "באימה וביראה וברתת ובזיע"[כז], וכשם שכך קבלנו את התורה, צריך תמיד ללמוד תורה ככה ("מה להלן... אף כאן..."). שם כתוב "אימה ויראה" – אבל בלי פחד. בשירת הים יש אימה ופחד בלי יראה, "תפֹל עליהם אימתה ופחד"[כח]. בברכה מעין שבע בליל שבת אומרים "לפניו נעבוד ביראה ופחד" בלי אימה. דווקא כאן יש את כל שלשת הלשונות. יש כאן תיקון למי שסובל מחרדות ל"ע. מה תכלית הכל? "וישתחוו לפניך כל הברואים". התכלית היא שלכולם יהיה בטול שמביא לידי כך ש"וישתחוו לפניך כל הברואים", יראה שמובילה לבטול, ומתוך כך "ויעשו כולם אגֻדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". כשעובדים את ה' באחדות, הפחדים הופכים לאהבה, כך שתכלית היראה היא להביא לאחדות.

איזו מלה יוצאת מראשי התבות פחד אימה יראה? [פאי, ראשי תבות "פותח את ידך"[כט].] כן, קשור למה שכתבנו על השנה (ב"ואביטה") – תהא שנת פאי[ל]. שאר האותיות של "פותח את ידך" עולות אחדות-אחדות.

כמה עולות רק המלים: פחד אימה יראה? [364.] כן. מהו המספר הזה, חוץ מאשר שם הרבי הקודם, יוסף יצחק (וכן יעקב יעקב, יד-דוד פעמים הוי')? יחוד פעמים אהבה. מה הקשר? מה קורה אחרי היראה? "ויעשו כולם אגֻדה אחת". כמה עולה אגדה? אהבה. מהיחוד של פחד אימה יראה יוצאת אהבה. [אז כאן זו יראה או אהבה?] אגדה עולה גם אהבה וגם אחד, האחדות של כולם בעקבות היראה היא אהבה. האותיות השניות של שלשת השרשים הם ח-מ-ר בגימטריא אברהם, איש החסד והאהבה (שאר האותיות עולות "חן חן", ודוק).

קודם ראינו שיש יחס מספרי מיוחד בין ראשי התבות אבימלך פיכל לבין אמצעי וסופי התבות, וכך גם כאן, רק ששם המספר התחלק לשלש – פעם בראשי תבות ופעמיים באמצעי וסופי התבות – וכאן מתחלק ל‑4: ראשי התבות פחד אימה יראה עולה 91, וכל המלים עולות 4 פעמים 91. זה דבר מיוחד, שראשי תבות של שלש מלים שוות רבע מסך המלים.

גם במספר קטן, הר"ת פאי עולים 10 ושאר האותיות עולות 30, אותו יחס של 1:3. והסימן: "אני לדודי ודודי לי" (ה"לי" הוא בעשרת ימי תשובה כנודע).

ה. "היום יום" כ"ג אלול

אחרי מנחה, נגנו "אך צדיקים".

נפתח את "היום יום" בתאריך כ"ג אלול:

ר' משה בנו של רבינו הזקן בלמדו - והוא אז כבן ח'-י"א שנה [היה בין גיל 8 ל‑11, סוד ח-וה]- הסוגיא בשבחן של חכמים בגטין (סז, א) נסתפק במאמר רשב"י שם שנו מדותי שיש בזה שני פירושים: למדו תורתי (רש"י) או מדותי כפשוטו [פשוט שפירוש המלה "שנו" הוא לימוד, השאלה היא מה הן "מדותי", האם הכוונה למדות כפשוטו או לתורתי.]. בתוך כך נכנס רבינו הזקן ואמר - בניגון, כדרכו בקדש: תורה שניתנה לנו כולה מדות טובות, אפילו העונשין שבה הם באמת חסד וטוב, ושני הפירושים אחד הם והא בהא תליא: אי אפשר להיות מדות טובות בלי תורה, וא"א לתורה בלי מדות טובות [זה נשמע כמו "אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה"[לא] אבל שם יש שני דברים שונים שיש ביניהם קדימה ואיחור בשני הכיוונים ואילו כאן הכל אחד בעת ובעונה אחת, ודוק]. ככל הנ"ל [כל הסיפור הזה, שהוא למד את הגמרא והתלבט ואדמו"ר הזקן נכנס] קרה גם להצ"צ בהיותו בגיל ח'-י"א שנה.

יש מנהג שהיום משלימים אותו (מי שהחסיר עדיין יכול להשלים), מכ"ה אלול עד יום השני של ר"ה לקרוא בכל יום את פרשת הבריאה של אותו יום במעשה בראשית (ע"ד מעמדות).

ביום החמישי (ערב ר"ה) נאמרה פריה ורביה בדגים[לב]. בפשטות, הצווי "פרו ורבו" הוא גם על העופות, אבל האור החיים הקדוש מסביר שלא – שהצווי הוא רק על הדגים ואילו המלים "והעוף ירב בארץ" באות רק לאשר את רבוי העופות כדרך הטבע, מנהג הארץ.

כמה פעמים כתוב "פרו ורבו" בששת ימי בראשית? פעמיים, בדגים וביום הששי לאדם[לג], מה עם החיות? החיות לא התברכו, כי ה' לא רצה לברך את הנחש, וההתרבות שלהם רק עולה מהטבע אבל בלי שה' "אישר" את ההתרבות בפירוש.

מה הן מדות? דרך ארץ. יש כאן את מחלוקת הלל ושמאי, האם "דרך ארץ קדמה לתורה"[לד], או תורה קודמת לדרך ארץ. אנחנו פוסקים כמו הלל, שקודם צריך להיות בן אדם ואחר כך ללמוד תורה (וללמוד מאבא ואמא להיות עם דרך ארץ).

המחלוקת הזו קשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל מה קדם למה[לה], האם שמים נבראו תחילה ולאחר מכן הארץ (קודם תורה ואז דרך ארץ) כדעת בית שמאי, שלומדים מהפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[לו], או שלומדים מהסיפור השני של מעשה בראשית – שהארץ קדמה לשמים, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[לז]. אבל יש גם דעה נוספת של חכמים – ששניהם נבראו כאחד, שאי אפשר הא בלא הא, "קֹרֵא אני אליהם יעמדו יחדו"[לח].

בגמרא פוסקים כמו חכמים, ששניהם נבראו כאחד, וכך רואים גם בדברי אדמו"ר הזקן ב"יום יום" הנ"ל. רואים את הנקודה הזו גם בתניא, שכולו "ספרן של בינונים", ו"בינונים זה וזה שופטן"[לט] (היינו מה שמתחילים מהאמצע, כמו שהוסבר לעיל). וזהו מה שאומר בסוף ש"אי אפשר להיות מדות טובות בלי תורה ואי אפשר לתורה בלי מדות טובות", על דרך "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה"[מ]. אך מה שכותב בהתחלה – ש"תורה שניתנה לנו כולה מדות טובות, אפילו העונשין שבה" – הוא חיבור יותר עצמי, שעצם השכל ו"תורה לשון הוראה" הוא מדות טובות – עוד יותר אחדות מאשר לומר שאי אפשר לזה בלא זה.

בפעם הראשונה נאמר "פרו ורבו" לדגים, בשופי – (כנגד התקיעה). בתחלת מסכת כתובות מובא שהיו מתחתנים ביום רביעי כדי שהיחוד יהיה באור ליום חמישי, יום ברכת "פרו ורבו" לדגים. אחר כך יש 'אישור' לעופות ("והעוף ירב בארץ"), ויש את מה שאצל החיות ה"פרו ורבו" הוא דרך ממילא – כדרך הארץ – היינו שברים תרועה (ככל שהקול נשבר יותר כך מתלבשת הנס של "פרו ורבו" בלבוש הטבע). אך בסוף לאדם ניתנה הברכה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻׁה ורדו בדגת הים...", מלוכה קודם כל על הדגים, לקיים "נעוץ סופן בתחלתן", פשוט (תקיעה) בסוף בפשוט בראש. ועד לתקיעה גדולה, כאשר האדם דווקא (ריבוי הדמות-אלהים עלי ארץ על ידי קיום מצות פרו ורבו) ימליך את השי"ת להיות מלך על כל הארץ – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

תקיעה "פרו ורבו" לדגים

שברים          "והעוף ירב בארץ"

תרועה פריה ורביה של החיות ממילא

תקיעה "פרו ורבו" לאדם וחוה

אם עוד עושים מבצעים היום, אפשר לכוון גם את הכוונה הזו.