בע"ה

אור לח"י אלול תש"פ – כפ"ח

סיפורי הבעש"ט ואדמו"ר הזקן

התוועדות ח"י אלול לתלמידי "עוד יוסף חי" (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. מלכיות-זכרונות-שופרות אצל הצדיק (סיפורי הבעש"ט)

הסיפורים שנספר הערב לכבוד היום הגדול הזה, החג הזה, ח"י אלול, הם ווארטים מלוקטים שאפשר ללמוד מהם משהו בעבודת ה' שלנו. יש ריבוי סיפורי מופתים של צדיקים ומכל סיפור צריך להוציא הוראה, ללמוד ממנו משהו, אבל יש ווארטים מיוחדים שיותר קל וישר מיד להסיק מהם את ההוראה בפועל. אנחנו מחפשים כאלה סיפורים או ווארטים. נספר כמה סיפורים מהבעל שם טוב, בלי לעשות מהם 'פרצוף' דווקא, ואחר כך נספר מבחר סיפורים של אדמו"ר הזקן שכן אפשר לעשות מהם פרצוף.

כל העולמות בכף ידו של הבעש"ט

נתחיל מווארט המקשר את הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן יחד – 'מלת הערכה' [ב] שאדמו"ר הזקן אמר על הבעל שם טוב [ג]: כאשר הבעש"ט הרים את היד – הוא הרים את כל סדר ההשתלשלות להבטל ולהכלל באלקות, וכאשר הוא הוריד את היד – הוא המשיך גילוי אלקות בכל סדר ההשתלשלות.

הלימוד כאן בשבילנו: אנחנו היום לומדים על גודל היקום, על מיליארדי גלאקסיות שבכל אחת יש מיליארדי כוכבים – הכל רק בעולם הגשמי, עדיין בלי לדבר על עולמות עליונים רוחניים. צריך לחשוב שיש אחד שבכף ידו, "מלא כף נחת"[ד], נמצא כל היקום. ה"צדיק יסוד עולם"[ה] הנו בחינת "מועט מחזיק את המרובה"[ו]. חשוב להתבונן בגודל היקום, כי התבוננות נכונה בגודל היקום פועלת יראת ה' – כמו שמסופר על הרבה צדיקים שהגיעו ליראת ה' תוך כדי התבוננות בממדים ה'אין סופיים' של היקום הגשמי שה' יתברך מחזיק כביכול ב'כף ידו' ("הנה מקום אתי"[ז] – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[ח]). כאן מתגלה ש"מאן דאיהו רב איהו זעיר"[ט] – כל היקום הגדול הזה נמצא בתוך כף היד של הבעל שם טוב. אצלו מתקיים "תפסת מרובה תפסת", בהיות המרובה "מועט" באמת ("כולא קמיה כלא חשיב"[י] ממש). כשהוא מרים את היד שלו, בכיף (כף יד), הוא מרים את כל סדר ההשתלשלות – לא רק היקום הגשמי, אלא כל העולמות – הבטל ולהכלל בתוך עצם האלקות.

מה עוד לומדים מהווארט הזה? באמת אין ערוך בין עצם האלקות, ה', וסדר ההשתלשלות. לפי פשט הקבלה, סדר ההשתלשלות מתחיל אחרי הצמצום וה' הרי הוא לפני הצמצום – אין ערוך ביניהם כלל. בכל אופן, הבעש"ט לִמד אותנו שהצמצום לא כפשוטו, ומכיון שהדבר מאיר אצלו הוא יכול להרים את הכל לעצם האלקות ולהמשיך להכל גילוי אלקות, גילוי אור שלפני הצמצום – שיאיר ויתגלה לנו שה' הוא הכל והכל הוא ה'[יא], שה' אתנו, שההשגחה הפרטית היא עצמותו יתברך, בכל סדר ההשתלשלות.

יעקב מספר על ישראל

היכולת לגלות אלקות בכל פרט ולרומם את כל העולמות קשורה עם עוד סיפור מפורסם על הבעל שם טוב[יב]:

הבעל שם טוב אמר לפני הסתלקותו לאחד מתלמידיו – שהיה גם משרת בקדש אצלו – שהוא יספר עליו סיפורים ומכך יתפרנס בכבוד ובהרחבה. איך קראו לאותו תלמיד? ר' יעקב.

כבר יש כאן משהו יפה בפני עצמו – שמי שמספר את הסיפורים על ישראל (רבי ישראל בעל שם טוב) הוא יעקב. ידועה השאלה למה אחרי "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"[יג] הוא עדיין נקרא בתורה יעקב. למה צריך את יעקב, י-עקב, אחרי שיש ישראל, לי-ראש? כנראה צריך יעקב שיספר סיפורים על ישראל.

כך אצל כל צדיק: רבי דוד מלעלוב אמר[יד] שלעתיד לבוא ילמדו מסכת דוד מלעלוב – מי יספר את הסיפורים? הוא בעצמו. כל צדיק הוא מסכת, זהו הווארט שלו. בכל יהודי, ובפרט בכל צדיק, יש שתי קומות – מי שהוא בעצם, הלי-ראש שבו, ומי שיכול לספר עליו סיפורים, כל מה שעבר בחיים, כולל כל המשברים שלו, כולל ה"שבע יפול צדיק וקם"[טו] שלו. חשוב מאד שיהיה לך יעקב לספר את סיפורי ישראל שבך. לכן, אף על פי שקוראים לך ישראל, ולא יעקב, צריך לשמור על היעקב – זהו סוד הזכרונות של ראש השנה, זכרונות של כל מה שעבר על האדם.

קירוב הכומר היהודי

הסיפור הכי מפורסם של אותו יעקב, משרת הבעש"ט הוא סיפור ארוך שהתגלגל ונספר אותו בקיצור. הוא שמע שיש גביר גדול באיטליה שמשלם כסף רב על כל סיפור על הבעל שם טוב ונסע אליו בתקוה שכעת ירויח הון רב, שהרי הוא מכיר סיפורים רבים, אך כאשר הוא הגיע אליו הוא שכח את כל הסיפורים! אותו גביר הזמין את כל העיירה לשמוע את הסיפורים בליל שבת, ביום שבת ובסעודה שלישית – אבל הוא שכח. הגביר לא כעס עליו אלא נחם אותו – אולי בכל אופן תזכור משהו – אבל הוא לא זכר כלום. בבשת פנים הוא נסע משם בלי לספר, אך כאשר רק יצא מהעיר הוא נזכר בסיפור אחד – מתוך מאות הסיפורים שהיו לו – ומיד חזר. הגביר שמח מאד, ושוב אסף את כולם לשמוע.

ר' יעקב סִפר שפעם אחת נסע יחד עם הבעל שם טוב והם הגיעו לאיזה כפר ביום אידם של הגוים, בו היתה סכנת נפשות להסתובב ברחובות העיר. הבעל שם טוב דפק בדלת של איזה יהודי שפחד לפתוח את הדלת – מפחד הפוגרומים שהגוים עשו ביהודים ביום אידם. הבעש"ט אמר שאין מה לפחד, ובקושי רב הוא הסכים לפתוח את הדלת ולהכניס אותם בפנים. הסדר היה שראש הכמרים – יש בהם הרבה דירוג, כידוע – נושא דרשה, ואחר כך מלהיב את כל הגוים הצעירים, שיוצאים ועושים שמות בבתי היהודים, שוברים דלתות וחלונות ואם מוצאים איזה יהודי ברחוב "אחת דתו".

הבעש"ט אמר לשמש שלו, ר' יעקב, שילך – ללא חת – לבמה של ראש הכמרים, לפני שהוא נושא דרשתו, ויאמר לו שהבעש"ט קורא לו. הוא הלך לשם – כרואה ואינו נראה – עד למעלה, ואמר שהבעש"ט קורא לו. הכומר מיד הגיב בחיוב – 'טוב, אני רק צריך לשאת כאן דרשה, ומיד אחריה אבוא'. הוא חזר ואמר לבעש"ט את דברי הכומר והבעש"ט אמר שמיד ירוץ חזרה ויאמר לו – 'אל תהיה טפש, ותבוא מיד'. הוא חזר לשם ואמר בדיוק את דברי הבעש"ט, והכומר מיד נחרד והודיע שם לכולם שהוא מרגיש לא טוב וחייב ללכת לשכב ומינה כומר אחר שימסור את הדרשה במקומו. הוא הלך לבעש"ט, נסגר עמו והסתודד עמו שעה ארוכה, ואחר כך יצא משם. עד כאן ספר ר' יעקב, ואמר שאינו יודע יותר מה קרה ומה היה הענין. זהו הסיפור שהוא זכר – סיפור שבדידיה הוה עובדא, שהיה השליח של הבעל שם טוב.

הוא מספר את הסיפור הזה לקהילה באיטליה והגביר – שכולם מכירים אותו כיהודי חרדי ויודע ספר, וגם הגביר של המקום – אומר קבל עם ועדה: 'דעו לכם, רבותי, שאני אותו כומר ראשי. נולדתי יהודי, אבל בגיל צעיר התיימתי והגוים לקחו אותי וגדלו אותי במנזר. הצטיינתי ונעשיתי כומר מפורסם ונואם נפלא. כמה ימים לפני אותו אירוע הופיע אצלי אבי בחלום, ואמר לי שיגיע לכאן צדיק בשם הבעל שם טוב – וכשיקרא לך תבוא מיד'. כך היה, ובאותה שיחה הבעש"ט החזיר אותו בתשובה לגמרי – הוא ברח לאיטליה ושם התחיל חיים חדשים. כמובן, הוא לא צריך להתגייר – הוא יהודי. כגוי היה לו המון כסף, והבעש"ט אמר שיקח עמו את הכסף ויתחיל חיים חדשים.

עוד פרט, הכי-חשוב: אותו כומר, שחזר להיות יהודי טוב, שאל את הבעל שם טוב לפני שנפרד ממנו 'מתי אדע שה' כִפר על כל העוונות שלי?'. הבעש"ט אמר לו בפירוש – 'כאשר יבוא יהודי ויספר לך את הסיפור שלך, תדע שה' כפר לך'. כשר' יעקב הגיע הוא מיד זיהה אותו – אותו אחד שהיה שם, שקרא לו – ולכן התייחס אליו בכבוד וצפה שיספר את אותו הסיפור. כאשר שר' יעקב שכח את כל הסיפורים של הבעל שם טוב הוא הבין שהשכחה היא בגללו, כי הוא עדיין אינו ראוי, לא זכה לכפרה, ולכן בכה והתחנן לה', עשה תשובה.

רק אחר כך, כאשר ר' יעקב יצא החוצה, הוא נזכר בסיפור שלו. מתאים לכלל הגדול של הבעל שם טוב שגילוי אלקות הוא אחרי שאתה גומר משהו – כאילו מתייאש מהמשך, וחוזר הביתה. כאן הגילוי היה הסיפור שהוא נזכר בו – הסיפור של אותו גביר, מבין מאות הסיפורים שהכיר. כעת הגביר שמח מאד ונתן לר' יעקב סכום כסף אדיר, ממנו יתפרנס בכבוד ויוכל להשיא את צאצאיו.

זהו סיפור מאד טוב – מתאים לעלון ילדים בהמשכים.

יש עוד סיפור ארוך[טז] – שלא נספר כעת – איך הבעש"ט עורר פרופסור גוי (לא שנולד יהודי, גוי ממש) להתגייר. רואים שהבעש"ט עסק הרבה במה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[יז]. לעסוק בהצלת יהודי שנטמע בין הגוים – אני מבין. אבל גם אותו גוי ממש הוא ניצוץ בין הגוים, "גר שנתגייר" (ולא 'גוי שנתגייר'[יח]) – הבעש"ט מזהה ומושך אותו, את הניצוץ אל האבוקה.

מלכויות-זכרונות-שופרות ביחס לצדיקים

בכל אופן, ספרנו את הסיפור הנ"ל בגלל הסוד של זכרונות שיש בו. בראש השנה אנו אומרים מלכיות, זכרונות ושופרות. הכל קשור לקב"ה, כמובן, אבל בפסוק "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[יט] – פסוק של מלכיות – יש שני פירושים אמתיים, או על ה'[כ] או על משה רבינו[כא]. גם במלכיות, גם בזכרונות וגם בשופרות יש כוונה פשוטה שקשורה לצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[כב]:

מהן מלכיות? בהתקשר­ות לצדיק, כמו לבעל שם טוב או לרבי, יש קבלת מלכותו. איך? על ידי קיום הוראותיו. מלך נותן פקודות, מצוות – כל המצוות הן "מצוות המלך" – ואני מקבל את עול מלכותו (קבלת עול מלכות שמים או קבלת עול של הצדיק שאני מקושר אליו), והביטוי לכך הוא קיום הוראותיו. אם אתה חסיד של הרבי – אתה עוסק במבצעים שלו. אלו המלכיות.

מהם זכרונות? שאתה זוכר לספר על הצדיק סיפורים בכל הזדמנות. כשעושים התוועדות ואומרים 'לחיים' אתה לא שוכח את הסיפורים והמופתים – בעיקר סיפורים ומופתים שאפשר ללמוד מהם הנהגה טובה.

מהם שופרות? השופר של הצדיק הוא עצם התורה שלו. עיקר השופר בחסידות הוא חב"ד – גילוי תורת הדא"ח בשופי. לכן בקבלה שופרות היינו מוחין – חב"ד. מלכויות-זכרונות-שופרות מכוונים כנגד מוטבע (נה"י, מימוש הוראות הרבי בפועל), מורגש (חג"ת, קשר רגשי לרבי שמתבטא בעיקר בזכרונות עליו) ומושכל (חב"ד, תורת הרבי)[כג]. בפרט, השופר הוא בעיקר התענוג (גילוי עתיקא) שבאמא. שופר (לשון שפופרת) הוא יסוד אמא[כד] (רחם האם – מקום התעוררות רחמים רבים), התענוג שבהתבוננות. שופרות היינו חזרת מאמר חסידות של הרבי[כה] – כשאתה חוזר מאמר דא"ח של הרבי אתה נעשה השופר של הרבי, של פנימיות הרבי[כו].

תורה והוראה – שופרות ומלכויות

זהו ווארט חשוב: יש קשר בין תורה להוראה[כז], הרד"ק אומר[כח] ש"תורה לשון הוראה", אבל כאן חילקנו – המלכיות הן ההוראות והשופרות הן עומק התורה, כמו שרבי הלל מסביר[כט] שתורה לשמה היינו שעשועי תורה, לא הוראות אלא שעשועים. תורה לשמה היא חב"ד, מוחין בעצם, לימוד אלקות (הלימוד שה' הוא הכל והכל הוא ה'). אבל זכרונות הם סיפורים – סיפורי צדיקים. צריך את כל השלשה.

הרבי מביא תמיד ש"תורה לשון הוראה" כי צריך להוריד את עצם המוחין למעשה, להוריד את החב"ד לנה"י, את המושכל בנפש עד למוטבע (לשנות את הטבע-ראשון שיהיה טבע-שני בגימטריא אמת, וכך להגיע למודעות טבעית, גילוי מלא של הטבע היהודי האמתי, אידישע נאטור[ל]). כך, עה"פ "תקעו בחדש שופר"[לא] דרשו חז"ל "[חדשו מעשיכם] שפרו מעשיכם"[לב] – צריך להביא את השופר עד ל"שפרו מעשיכם" דווקא. "המעשה הוא העיקר"[לג] – הרבי הוא מלכות[לד], לכן הוא רוצה להדגיש את המלכיות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[לה].

שוב, המלכיות הן ההוראות, הזכרונות הם הסיפורים והשופרות הם שופרא דשופרא, עצם ההתבוננות, התורה לשמה ממש והפצתה חוצה (בה תלויה ביאת הגואל[לו], תכלית כוונת בריאת העולם). עד כאן סיפור פלוס תורה.

ב. המטאטא של הבעל שם טוב והמטאטא של הרב המגיד

חסידות – הנכונות לרדת ולהתלכלך כדי להשפיע

נלמד עוד משהו יפה מהבעל שם טוב. כולם צריכים להיות משפיעים, שלוחים שיוצאים להשפיע טוב על עם ישראל. הבעל שם טוב לימד – דבר שכתוב כמה פעמים בכתר שם טוב[לז] ובעוד מקומות[לח] – שבשביל להשפיע, גם הצדיק הגדול, צריך לרדת ממדרגתו כדי להתחבר עם ה'עמך'. תוך כדי שהוא יורד הוא צריך לוותר, צריך להקריב – זו מסירות נפש עבור הצדיק. לרדת מהמדרגה שלו בשביל להתחבר עם העם, עם המושפעים שלו, כדי להיטיב אתם.

מהי חסידות? "טבע הטוב להיטיב"[לט]. ידוע ש"מח שליט על הלב"[מ], אבל "טבע הטוב להיטיב" היינו הטבע הטוב של הלב, פנימיות הלב, שצריך להתגבר גם על המוחין – במוחין עיקר העליות וצריך לרדת מהם. יש עוד יותר מסירות נפש והקרבה כאשר בירידה ממדרגתך אתה גם מתלכלך. "כל העוסק עם מנוול מתנוול"[מא] – וצריך לעשות זאת, צריך להיות מוכן להתלכלך. זהו כלל גדול של הבעש"ט – כלל מאד חשוב לדור שלנו. אפשר היה לומר שבדור שלנו לא שייך בכלל – כי אין בעלי מדרגות. אף על פי כן – הכל יחסי. יחסית, יש עדיין קצת בעלי מדרגה, ובעל המדרגה צריך לרדת ממדרגותיו כדי להתחבר לעם ולהשפיע עליו. רק חסידות אומרת זאת – לא תמצא כזה רעיון לא בחסידות, זו חסידות טהורה, חסד טהור.

חסד הוא הרצון להיטיב ומסירות הנפש להיטיב. כמו שהבעש"ט עצמו בשביל להיטיב קבל על עצמו בכיף, בשמחה הכי גדולה, להפסיד את כל העולם הבא שלו עבור יהודי. הוא לא סתם התלכלך, אלא הפסיד את כל העולם הבא שלו! כאשר אמרו לו שמכיון שהפציר יותר מדי עבור מישהו – לישועה על-טבעית – הוא הפסיד את כל העולם הבא שלו הוא קם ורקד, שכעת אני יכול לעבוד את ה' לשמה בלי שום נטיה ופניה, בלי עולם הבא[מב]. זהו כלל גדול.

המטאטא הצדיק והמטאטא המלקה

בכל אופן, החידוש הוא שכתוב במקום אחד[מג] משל מהבעש"ט לענין – משל פשוט מאד, אבל לא ראיתי במקום אחר: הוא אומר שכל אחד צריך להיות מוכן להיות מטאטא. מה המשל? המטאטא מאד נצרך בבית, כדי לנקות את הלכלוך – לכבד את הבית (מכבד הוא שם נרדף למטאטא) אבל מה קורה לו? תוך כדי שהוא מוציא את הלכלוך קצת לכלוך נדבק בו, לשערות שלו. זהו המשל שהוא מביא לצורך הצדיק לרדת בשביל לטאטא את הלכלוך של כולם – הוא צריך להיות מטאטא ואז הוא מתלכלך[מד].

כשראיתי זאת 'נדלקתי', כי יש עוד משל של מטאטא מהרב המגיד[מה]. רואים שלכל אחד היה כנראה מטאטא בבית. המטאטא של הבעל שם טוב והמטאטא של המגיד. מי זוכר את המטאטא של המגיד? הוא הסביר מהו רע – רע מלשון "מלרע", מלמטה – ונתן דוגמה-משל של מטאטא. המטאטא בבית נצרך וחשוב, אבל הוא כלי נחות ביחס לשאר כלי הבית – הוא המדרגה הכי נמוכה בבית (כלי "מלרע"-מלמטה). כשהאבא פתאום כועס על הילד שלו הוא יכול לתפוס את המטאטא ולהרביץ לו. אז המטאטא, במקום להיות כלי חשוב ושימושי בבית, הופך להיות "רצועה לאלקאה", ביטוי בזהר[מו] לקליפה. מטאטא המגיד הופך להיות "שבט מוסר"[מז], "רצועה לאלקאה", והמטאטא של הבעש"ט הוא הצדיק עצמו, שתוך כדי שמטאטא את הלכלוך – מתלכלך[מח]. הצדיק צריך להיות מוכן ו'ללכת על זה' לכתחילה – זהו יסוד החסידות.

מטאטא הוא מלה חשובה מהמקרא[מט]. הרד"ק[נ] מתלבט האם שרש המלה מטאטא הוא שרש מרובע, של ארבע אותיות, טאטא, או שרש אחר. כנראה טאטא – כשרש מרובע, טא-טא – רומז לשתי בחינות של מטאטא, של הבעש"ט ושל המגיד. בכל אופן, המלה מטאטא היא מלה מיוחד, שכנראה קשורה ל"טֹטפת בין עיניך"[נא] – "טט" היינו מטאטא, ויש פירורי "פת" על הרצפה שצריך לטאטא. עיקר הלכלוך שצריך לטאטא (במטאטא של הבעל שם טוב) הוא חטאות הנעורים, הפת, בגימטריא ל-י-ל-י-ת. כתוב[נב] שפירורי הפת הם משל לטפות לבטלה. הצדיק צריך לרדת ולהזדהות עם פגם הברית של הנערים, והוא גם נדבק בו – זו הקרבה עצומה. "לטטפת בין עיניך" – שתמיד יהיה "בין עיניך" הצורך-עבודה לטאטא את הפת.

ג. פרצוף סיפורי אדמו"ר הזקן

כעת נעבור לאדמו"ר הזקן ונספר עליו 'פרצוף' סיפורים – סדרת סיפורים שמקבילים לעשרת הספירות[נג]. קודם ננגן ניגון ממנו (נגנו "אבינו מלכנו").

חב"ד: מעורבות אדמו"ר הזקן

יש ווארט[נד] שזקני חסידי אדמו"ר הזקן אמרו עליו – שלשה דברים, שהם מקשה אחת, על היחס בינו ובין חסידיו (באידיש, אבל נתרגם לעברית): "שאלו אצלו הכל, והוא היה מתערב בהכל, ואף אחד לא עבר את דעתו".

הסיום ב"דעתו" כבר רומז לדעת, ואם יש כאן שלשה דברים – מתבקש לכוון אותם כנגד חב"ד:

חכם אותו שואלים הכל

גדולי החסידים של אדמו"ר הזקן הם אנשים גדולים מאד – כל אחד מה"ששים גבורים" שלו, היה ראוי להיות צדיק גדול בצדיקי פולין – וזהו ווארט שלהם על אדמו"ר הזקן, ש'יש אחד ששואלים אותו הכל', ה'מבינות' שלהם לגביו (כמו שאמר רבי אייזיק[נה], שאף שאין לו רוח הקדש יש לו 'מבינות' ברוח הקדש של הרביים). את מי שואלים הכל? לאחד שהוא הכתובת לכל מה שיש לך לשאול, גם ברוחניות וגם בגשמיות, קוראים החכם. "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[נו]. החכם האמתי הוא כמו אורים ותומים – יש בתוכם שם הוי' שעונה על כל השאלות, "הוי' בחכמה"[נז].

מעורבות מתבוננת

הכי חשוב כאן הדבר השני, שכנגד הבינה – 'הוא מתערב בהכל'. מה פירוש? הוא התענין בהכל. יש צדיק שמספרים לו סיפור, הוא נותן ברכה – 'ברכה והצלחה' – אך אינך שומע בפירוש שהוא מתענין לבוא לעומק הדבר, לעומק המצוקה והבקשה שלך. הוא לא שואל אותך שאלות, הוא לא חוקר אותך מה קורה אתך בדיוק. לא כל צדיק הוא כך, אבל יש צדיק שבפירוש מתענין במצב שלך. תוך כדי שהוא מתענין הוא מוציא ממך דברים שבתת-מודע, דברים שהדחקת, וכך הוא יכול לעזור לך – כי הוא מתענין בך (הוא מוצא בך ענין). איפה כתוב שיש ענין להתענין? כתוב בקונטרס כללי החינוך וההדרכה[נח] שמחנך אמתי – שהוא לא רק מורה – צריך להתענין בכל מצב התלמיד שלו, לדעת מה קורה אתו בבית ומה קורה אתו בשדה, כל הזמן להתענין ולהתערב. יש מי שאומר שלא טוב להתערב. יש גם ווארט שמנהל עבודה צריך להיות מעורב בכל מה שקורה אצל פועליו אך לא להתערב (לגריעותא) בעבודתם[נט]. יש התערבות לגריעותא, אבל כאן זו התערבות למעליותא (התערבות שנובעת, בסופו של דבר, ממה ש"כל ישראל ערבים זה בזה"[ס] ו"ערבים זה לזה"[סא]). איך התערבות זו בא לידי ביטוי אצל הרבי? כשעברו בדולרים לא היה לו זמן לתחקר ולשאול הרבה שאלות. איך הוא התענין בכולם? הוא בקש שכולם יכתבו לו בפרוטרוט כל מה שקורה אתם.

המעורבות שייכת למח הבינה. בינה היא הבנת "דבר מתוך דבר"[סב] – צריך להכנס פנימה, לחקור. כמו סוגיא – כל לימוד הגמרא בעיון הוא בינה, לא חכמה. חכמה היא דרך לימוד הירושלמי, אבל לימוד בבלי והלכה הוא בינה[סג] – צריך להבין לעומק את הענין. איך העולם קורא לאדמו"ר הזקן כבעל נגלה? רב – לא רבי, שו"ע הרב, "כל רב מבבל"[סד], מוחין דאמא. תיכף נראה סיפור בענין שהוא עצמו סיפר. זהו יסוד להבנה מהי בינה – התענינות ומעורבות בזולת, במה שקורה אתו.

היו צדיקים גדולים שקראו עיתון. על אדמו"ר הזקן, עד כמה שאני זוכר, לא מסופר שקרא עיתון – אבל הוא אמר[סה] שכאשר משיח יבוא יכתבו על כך בעיתונים, העולם ידע שמשיח הגיע מתוך העיתון. עיתון הוא דבר חשוב – התענינות במציאות, מה קורה, מה מתרחש בעולם. יש אחד שקורא עיתון, כמו שמסופר על הרבי מסדיגורא בתל אביב, שישב על ספסל בשדרות רוטשילד וקרא עיתון. יש אחד שמתענין – אדמו"ר הזקן כל הזמן התענין במה שקורה, גם אצל הגוים, מה מתרחש בעולם. ההתענינות שייכת לבינה שלו (שמחיצוניותה "דינין מתערין"[סו] ועליו להמתיקם בשרשם בפנימיות אמא).

ידוע[סז] שצריך לערב בתוך התבואה קב חומטין, אחרת היא נרקבת – צריך לערב בלימוד דברי מוסר ודברי חסידות שמביאים ליראת שמים. לא מספיק ללמוד, לא מספיקה החכמה – צריך את היכולת להתערב על מנת לערב בתוך הדבר את המלח, את כח המשמר (ואדמו"ר הזקן הדגיש[סח] שלא די בלימוד מוסר וחסידות, אלא צריך לערב אותם בלימוד התורה כולה). גם הכח לערב שייך למוחין דאמא – גם להתערב וגם לערב.

דעת מתקבלת – רוח הקדש

בגלל שתי הבחינות האלה – שרואה את הנולד, אורים ותומים שכולם שואלים אותו הכל, והוא מתערב בהכל – נוצר הדבר השלישי, הדעת, שבטבעיות אף אחד מהגדולים לא עובר על חות דעתו, ברגע שהוא מביע דעה היא נתפסת ומתקבלת על דעת כל מי שקשור אליו. גם חידוש – לא תמיד הדעה שאתה מביע מתיישבת ונתפסת, עד שאין אפילו הוה-אמינא שמישהו יעבור עליה.

מי אמר על אדמו"ר הזקן שדעתו היא רוח הקדש? רש"י כותב[סט] על בצלאל ש"דעת" היא רוח הקדש. רבי אייזיק אמר שכל הזמן היתה לאדמו"ר הזקן רוח הקדש. מי הראשון שאמר שהדעה שהוא מביע היא נבואה פורתא? המגיד כתב בצוואתו לבנו, רבי אברהם המלאך, שתמיד ישמע לעצת תלמידו ר' זלמן, אדמו"ר הזקן, כי כל מלה שיוצאת מפיו היא נבואה ורוח הקדש. זו תחושת התלמידים שמה שהוא אומר מכוון ודעתו מתקבלת על דעת כולם.

אם כן, יש כאן ווארט יפה של שלשה דברים כנגד חב"ד – הוא חב"ד.

רב מתחקר הכל

שוב, הכי מענינת כאן התענינותו בנו. כדי להדגיש זאת עוד יותר, יש ווארט שאדמו"ר הזקן אמר בצעירותו[ע]: פעם אחת, כאברך צעיר, הוא הוזמן כרב לחתונה. הוא שאל למה מזמינים רב לחתונה? כנראה פעם לא היה כל כך פשוט שצריך רב בחופה, לסדר קידושין. הוא שאל – מילא בדחן, אני מבין שצריך להזמין, יש לו תפקיד חשוב בחתונה, חייבים להזמין אותו, אבל בשביל מה מזמינים רב? נשמע כחצי בדיחה (לצאת ידי חובת בדחנות בחתונה...). הוא שאל והוא ענה (באידיש) – רב הוא טיפוס שמתחקר את הכל. קשור לווארט שאמרנו הרגע בשם חסידים, שהוא התערב בהכל. שוב, זהו ההבדל בין רבי לרב. רב הוא בעל נגלה, החוקר מה קורה כאן –טיפוס של חוקר.

אחרי שאדמו"ר הזקן אמר זאת, קרא לכלה – זה היה זיווג שני, היא התאלמנה בגיל צעיר – ותחקר אותה: לבעלך הראשון היה אח? פתאום נתגלה שהיה לו אח תינוק והיא צריכה לקבל ממנו חליצה – התאלמנה בלי ילדים – ורק אחר כך תוכל לעשות חופה. היום לשם כך יש רבנות – כנראה אז לא היה. בסיפור כתוב שזהו המופת הראשון שעשה בתור אברך צעיר. אבל מה הווארט? שרב הוא אחד שמתחקר מה קורה בשטח. הוא נשאר רב – מוחין דאמא. מחזק את ההסבר שהסברנו קודם – שההתערבות שלו היא מוחין דאמא.

עד כאן ווארט אחד של אדמו"ר הזקן שכנגד חב"ד. נמשיך יחסית בקיצור:

חסד: המשיכה ליהודי שרוצה לרצות

ההתלהבות מרצון לרצון

אדמו"ר האמצעי אמר על אדמו"ר הזקן: כשרק נודע לו שיש אי שם יהודי עם רצון לרצון – היה מתלהב ונמשך אליו כדי לקרב אותו. לי, המשיך אדמו"ר האמצעי, אין מדרגה זו – רק אם אותו יהודי יבוא אלי אני יכול לעשות לו טובה[עא].

מי מהצדיקים השתמש בביטוי רצון לרצון? הרבה פעמים הזכרנו שהיהודי הקדוש מפרשיסחא אמר[עב] שמי שיש לו רצון לרצון, עד עשרים פעמים (רוצה לרצות לרצות וכו') – יגיע (יותר מזה – אין סיכוי...[עג]). כאן יש לנו מקור לביטוי רצון לרצון. זו עוד לא התעוררות ממשית לחזור בתשובה, אבל איזה הרהור שהייתי רוצה לרצות. כשאדמו"ר הזקן הרגיש על איזה יהודי רחוק שהוא רק רוצה לרצות, העובדה שיש פה יהודי שרוצה לרצות היתה מדליקה אותו, והיה רץ אליו לקרבו (רצון גם לשון מרוצה, כדרשת הבעש"ט[עד] על "כי תבוא אל הארץ"[עה]).

גם מדרגת אדמו"ר האמצעי, שאמר שרק אם הרוצה-לרצות יבוא אליו יוכל לעזור לו, היא גם משהו גדול – הוא יכול לעשות טובה ברוחניות לכל אחד, אבל צריך להגיע אליו. אפילו האריז"ל חכה שרבי חיים ויטאל יגיע אליו – לא חזר אחריו. יש בחינה כזו ויש בחינה כזו.

הרגשת גדולת המקורב

לאיזו ספירה שייכת תכונה זו של אדמו"ר הזקן? זו אהבת ישראל שלו. אהבת ישראל שלו כוללת 'הרגש' – הרגש הוא פנימיות החב"ד – הוא מרגיש רצון לרצון אצל מישהו. הרצון שהוא מרגיש מושך אותו אל הרוצה-לרצות בחבלי עבותות אהבה – והוא מקרב אותו ומחבק אותו ב"ימין מקרבת"[עו] "וימינו תחבקני"[עז].

כשמקרבים יהודי, כשעושים 'מבצעים', צריך להרגיש את גדולת הזולת שאתה בא לקרב, להרגיש שהוא יותר גדול ממך. מהי הרגשת רצון לרצון אצל מישהו? הרגשת גילוי היחידה שבנפשו. זהו ווארט שאנו גם אומרים הרבה: אפשר לעשות מבצע תפילין, להניח תפילין למישהו, ואתה גארנישט, בלי שום התעוררות, עושה רק "מצות אנשים מלֻמדה"[עח] מתוך הצווי. אבל ליהודי שמסכים להניח תפילין יש באותו רגע גילוי היחידה שבנפש, ואתה צריך לעמוד דום בביטול לפניו. אדמו"ר הזקן מרגיש את היחידה שבנפש אצל כל יהודי שיש לו רצון לרצון – ורץ אליו לקרב אותו. זו אהבת ישראל בבחינת יחידה – החסד שלו.

גבורה: "ובכן תן פחדך"

"פח... פח... פח..."

גבורה היא פחד. בדרך כלל לא מציירים את אדמו"ר הזקן כטיפוס של פחד – "פחד יצחק"[עט], "פחד אלהים"[פ], "פחד הוי'"[פא]. את הבעש"ט כן – כמה שהוא אוהב, כתוב[פב] שמעולם לא היתה יראת הוי' כמו שהיתה אצלו. על כל פנים יש על אדמו"ר הזקן כמה וכמה סיפורים שכן מציירים אצלו יראה[פג]. אחד מהם סיפור של ראש השנה[פד]:

לאדמו"ר הזקן, גם לפני שהתפרסם – בהיותו אברך צעיר בויטבסק, אצל השווער שלו – היה חוג תלמידים שמאד העריכו אותו[פה]. ידוע שהרביים מאריכים מאד-מאד בתפלה הראשונה של השנה, ערבית של היום הראשון של ר"ה. גם ידוע, מה שכתוב במחזור, "מנהג ישראל תורה"[פו], שבסיום התפלה בליל ר"ה, כל אחד מאחל לחברו "לשנה טובה תכתב ותחתם". כנראה יש בכך המון כח.

בכל אופן, הוא, כאברך צעיר התפלל באותו מנין עם חוג המעריצים שלו. כאשר כולם גמרו להתפלל הוא עדיין בתפלת עמידה. הם חיכו קצת כדי שיוכלו לקבל ממנו ברכת שנה טובה, אך כשראו שנמשך הרבה זמן החליטו שילכו הביתה, יקיימו את מצות סעודת יום טוב, ואחר כך יחזרו – כנראה עדיין יהיה באמצע התפלה. כשהם חזרו אחרי הסעודה לבית הכנסת – שהיה על הר – הוא היה ריק, אין שם אף אחד, פספסו. הולכים הביתה, אבל תוך כדי הם שומעים איזה קול מרחוק שמישהו לוחש 'פח... פח... פח'. הלכו אחרי הקול עד שהגיעו למרגלות ההר, וראו שאדמו"ר הזקן התגלגל מראש ההר עד למטה, והוא שוכב ואומר 'פח... פח... פח'. הם הבינו שהוא באמצע התפלה, חיכו בצד עד שהוא קם ובסוף סיים את התפלה ואמרו לו גוט-יום-טוב, "לשנה טובה תכתב ותחתם". אחר כך התברר מה פשר ה'פח... פח... פח' – כשהוא קם הוא המשיך "ובכן תן פחדך", מרוב פחד לא היה מסוגל לסיים את המלה "פחדך" וחזר עליה המון פעמים. זהו סיפור פחד של אדמו"ר הזקן.

הפחד מ"אמת ליעקב"

ידוע מהבעל שם טוב[פז] שלא צריך לפחד משום דבר אלא רק מהקב"ה – זו צוואת אביו. נחזור לבעל שם טוב: פעם[פח] בא יהודי עם גרזן כדי להרוג את הבעש"ט. הוא ברח ממנו. החסידים שאלו – 'מה אתה בורח? הרי אתה מלמד אותנו שלא צריך לפחד משום דבר, רק מהקב"ה! מה הוא יכול לעשות לך?!'. הבעש"ט אמר – 'לא ברחתי מהגרזן, לא מפחיד אותי, אלא מהאמת שלו, הוא מתנגד באמת'.

אפילו הבעל שם טוב, שלא פוחד משום דבר אלא מהקב"ה, פוחד מהאמת. למה? כי אמת היא הקב"ה ("הוי' אלהים אמת"[פט]) – זו נקודת הקב"ה. זהו סיפור של הבעש"ט, אבל מתאים כאן לאדמו"ר הזקן, השלישי באבות החסידות, כי הוא "אמת ליעקב"[צ] (וכפי שהוסבר בחלקו הראשון של השיעור, הוא היעקב שבאברהם, "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם"). הפחד שלו הוא פחד באמת, "פחד יצחק"[צא] שהיה ליעקב ("היה לי").

שוב, צריך ללמוד איך לצייר נכון את אדמו"ר הזקן. בסתם תפלה הוא היה נזרק[צב], כמו שמספרים על רבי עקיבא[צג] – היו צריכים לרפד לו את הקירות, שלא ישבור את העצמות. הוא לא אדמו"ר האמצעי, שהיה דומם לגמרי – בדיוק ההיפך.

אם כן, היה לנו דבר אחד שכלל חב"ד, סיפור של האהבה שלו וכעת של הפחד שלו.

תפארת ומלכות: בטול שעבוד מלכויות

בתפארת יש ווארט של אדמו"ר הזקן: הרמב"ם[צד] פוסק כשמואל – בגימטריא שנה טובה – שאמר "אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכיות בלבד"[צה]. מסביר אדמו"ר הזקן[צו] שבעולם הזה המלכות משועבדת לז"א – זהו "שעבוד מלכיות" למעליותא, האשה משועבדת לבעל. אבל בעולם הבא, ימות המשיח, יתקיים "אשת חיל עטרת בעלה"[צז] – האשה לא תהיה יותר משועבדת לבעל.

זהו ווארט חזק מאד – ווארט פמיניסטי מובהק. הווארט הזה הולך יחד עם עוד ווארט שאנחנו תמיד מקשרים – "איזו היא אשה כשרה? כל שהיא עושה רצון בעלה"[צח]. היא הכתר של בעלה, ו"עושה רצון בעלה" היינו מעצבת-מתקנת את הרצון שלו[צט].

בעולם הזה השפלות (פנימיות המלכות) משועבדת לרחמים (פנימיות התפארת) – האשה (מלכות) משועבדת לבעל (ז"א). זהו "פרק בעבודת ה'"[ק] – שמתוך שפלות באה הכרת רחמי ה'. שפלות היא "לית לה מגרמה כלום"[קא] – הכל מה', הכל רחמים. מה פירוש "אשת חיל עטרת בעלה"? שהיא הופכת להיות "עטרת תפארת"[קב]. הווארט הזה, ששייך למלכות, עוסק במלכות שעולה להיות הכתר של התפארת. בכלל, שרש אצילות המלכות הוא מאחורי התפארת דז"א[קג], אבל לעתיד לבוא היא הופכת להיות כתר בפנים של התפארת. אז היא הכח שמעצב ומנחה את הרחמים, את ההשפעה, והיא למעלה מהרחמים – שרש השפלות הוא למעלה מהרחמים. עוד יותר – שרש השפלות הוא עומק התענוג של ה', יותר מהתענוג ברחמים שלו. מצד אחד, השפלות מקבלת מהרחמים, אבל תכלית הבריאה היא השפלות של המלכות, שבשרש היא התענוג שהופך להיות גם מקור הרצון לעורר ולנווט את הרחמים, הכל בסוד "אשת חיל עטרת בעלה".

נצח והוד: רזי עולם – סוד הבירורים

"רזי תורה" ו"רזי עולם"

יש ווארט שלמדנו[קד] על "אתה יודע רזי עולם". נאמר בקיצור:

אדמו"ר הזקן סיפר פעם[קה] שהיה בעל-עגלה – יהודי עם הרבה כח פיזי – שנתקל בדרכו בעגלה עם שבויים. היה צריך לפדות אותם, אבל אין לו פרוטה לפרטה. הוא נאנח עמוק ואמר לקב"ה: 'אם הייתי יכול להציל אותם בכחי הייתי מוסר את הנפש, אבל כאן אני צריך כסף ואין לי, אז איני יכול לעזור להם' – כנראה שללכת מכות עם הממשלה שם לא היה שייך – 'אם העגלה היתה שוקעת בטיט הייתי יכול להוציא אותה. אבל להציל אותם מהפריץ, עם כל החילים שלו, איני יכול, אלא רק עם כסף, ואין לי כסף'. באותו זמן ממש, באותה שעה, במקום אחר קרה עוד סיפור – עגלה שקעה בבוץ, כפשוטו, ועברה שם עגלה של יהודי טוב, גביר, שיש לו המון כסף אבל הוא חלש, אין לו כח. הוא מסתכל על חברו היהודי ששוקע בבוץ, נאנח אנחה עמוקה ואומר לקב"ה: 'אם היה לי כח פיזי הייתי יכול לעזור לו, להוציא אותו מהבוץ. יש לי כסף – ואם הייתי יכול להוציאו עם הכסף הייתי נותן כל מה שצריך. אבל כסף כאן לא עוזר – צריך כח'. שניהם הלכו לדרכם – השבויים לא נפדו והיהודי ששקע בבוץ נשאר בבוץ.

שאל אדמו"ר הזקן – למה ההשגחה עשתה כך? לכאורה היתה צריכה לשלוח את העשיר לפדות את עגלת השבויים ואת בעל העגלה החזק להוציא את היהודי ששקע בבוץ. על כך אנו אומרים ביום כיפור – וגם בכל יום בקריאת שמע על המטה – "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי". הוא הסביר שזהו ההבדל בין "רזי תורה" ל"רזי עולם" – "רזי תורה" אני מבין ו"רזי עולם" איני מבין.

סוד הנשמות וסוד הבירורים

יש אוסף סיפורים בו גם מופיע הווארט הזה, בדיוק אותו סיפור, אבל בשינוי לשון[קו] – מונחים אחרים (כמו שאמרנו בחלקו הראשון של השיעור[קז], יש ענין ברענון המושגים בכל פעם). שם לא מסופר כ"רזי תורה" מול "רזי עולם", אלא ההבדל בין "סוד הנשמות" ל"סוד הבירורים". אדמו"ר הזקן אמר – אני יודע את סוד הנשמות[קח], אבל את סוד הבירורים איני יודע.

התיאור של מה שקורה כאן כ"סוד הבירורים" קשור למה שהוא כותב בסידור עם דא"ח[קט] – בכוונת המקוה לפי האריז"ל, תחלת חלק ב של הסידור – שזהו הדבר שהחוקרים והפילוסופים לא מבינים, סוד בירורי רפח, וממילא לא מבינים למה יש יסורים בעולם ולמה לפי סוד הבירורים עדיף שאדם מסוים יסבול כל החיים, ר"ל, בלי שום בטול לאלקות (כי הוא סובל), מאשר שיהיה צדיק גמור בבטול מוחלט לאלקות, צדיק גמור שעובד את ה' באהבה ויראה ובטול במציאות. שוב, הוא כותב במפורש בסידור שזהו דבר שאי אפשר להבין בשכל, וכאן מספר על "סוד הבירורים" את שני הסיפורים עם העגלות, בהם נראה שה' עושה הפוך ממה שהייתי חושב.

בנוסח הזה של הסיפור יש עוד ווארט יפה: שני ה'מסכנים' הללו, שיכולים היו לעזור אם רק היה ברשותם מה שאין להם – אם לבעל הכח היה כסף היה יכול לעזור ואם לבעל הכסף היה כח היה יכול לעזור – הם יהודים טובים, רוצים לעזור, ומתוך שלא יכלו לעזור הם נאנחו אנחה עמוקה. כתוב בלוח "היום יום"[קי] שאנחה היא תשובה שלמה. יש נוסחא עם תוספת לסיפור – שקצת קשה לומר – שיתכן שאצל הקב"ה יותר חשובה האנחה שלהם, על שלא יכולים לעזור, מאשר אם היו עוזרים בפועל. אמירה חזקה מאד: אם היה עוזר לו – ממש פיקוח נפש, היה מציל אותו – זה היה דבר עצום. אבל יתכן שלמעלה האנחה שלו שלא מסוגל לעזור עוד יותר יקרה מאשר אם כן היה עוזר בפועל.

סודות הנצח וההוד

בכל אופן, הסיפורים האלה נקראים "סוד הבירורים" ובמקום אחר "רזי עולם". לאיפה בספירות הם שייכים? לפי הנוסח הראשון ("רזי עולם" לעומת "רזי תורה") לא כל כך ברור איפה למקם זאת בספירות, אבל לפי הנוסח הזה – של "סוד הנשמות" לעומת "סוד הבירורים" – כבר כן ברור:

"רזי תורה" הם מוחין, חב"ד, וכך גם "סוד הנשמות". בפרט, "רזי תורה" היינו מוחין דאבא ו"סוד הנשמות" מוחין דאמא. מהם "רזי עולם"? אפשר להבין מתוך "סוד הבירורים". לאיפה שייך "סוד הבירורים"? איפה קורים בו זמנית שני סיפורים של העגלות והאנחות, שאם הייתי מחליף את הסיטואציה הכל היה מסתדר יפי – אבל ההשגחה לא עושה כך, היא פועלת הפוך? נצח והוד. הבירורים הם "לבר מגופא"[קיא]. נצח והוד יוצאים מפנימיות הכתר, למעלה מטעם ודעת. זהו שם צבאות – השגחת ה' בעולם המעשה, מה שה' עושה אתנו כאן, שאי אפשר להבין בשכל.

יש עוד הרבה להעמיק ולהאריך בענין – אבל נשאיר כך. סוד הבירורים האלה – שאיני מבין, וגם אדמו"ר הזקן אמר שאינו מבין – הוא נצח והוד. בפרט, היכולת שלי לעזור, כולל הרצון הכן שלי לעזור, שייכת לנצח. אך האנחה העמוקה על כך שאיני יכול לעזור שייכת להוד.

יסוד: לא לחפש אשה אחרת

להשאר עם האשה הראשונה

מהו נספר ביסוד? פעם אחת[קיב] בא יהודי לאדמו"ר הזקן בלבוש של דייטשיל – לבוש מודרני של גרמני, שאצל חסידים סלדו ממנו מאד. הוא נכנס ליחידות והרבי קבל אותו בחום לשעה ארוכה, באופן יוצא דופן לגמרי. החסידים, שלא הבינו מה קורה כאן – שליהודי כזה, שלא שייך בכלל, הרבי מקדיש הרבה תשומת לב – ניסו להקשיב מעבר לדלת מה מדברים בפנים, כדרך החסידים, כדי להבין מה קורה כאן. הם שמעו שיחה ארוכה, בה היהודי הזה מספר לאדמו"ר הזקן על אשתו. הוא מתחיל לשבח אותה, שהיא אשה מאד יפה, עם כל המעלות, וכמה שהוא אוהב אותה – ומתחיל ממש לספר כל מיני סיפורים אינטימיים בינו לבינה, מה הוא עושה יחד אתה, ואדמו"ר הזקן מקשיב להכל. אחרי שהוא מספר כמה שהיא יפה וכו' וכו', הוא אומר – אבל מצאתי אשה עוד יותר יפה ממנה והתאהבתי בה. עכשיו אני לא יודע מה לעשות – האם לגרש את האשה הראשונה בשביל לשאת את האשה השניה או לא. השאלה לקחה הרבה זמן, כי הכל היה בפרטי פרטים. בסוף אדמו"ר הזקן אמר – לא כדאי לך, אם תגרש את האשה הראשונה תפסיד אותה, ומי יודע אם באמת ילך לך עם האשה השניה, ופטר אותו לשלום.

החסידים היו בשיא התמיהה – מה פשר הענין?! אחרי שהיהודי הלך אדמו"ר הזקן יצא, הם הביעו את תמיהתם והוא הואיל לשתף אותם. הוא אמר: 'דעו שהיהודי שהיה פה הוא אחד הצדיקים הנסתרים של הדור. תיאור האשה האהובה שלו, עם כל הסיפור האינטימי שלו, הוא תיאור כל המדרגות שלו ברוחניות. עכשיו הוא מרגיש שיש אפשרות לעלות בקדש עוד יותר, באין ערוך – לעלות בדילוג הערך, קפיצה למקום אחר לגמרי ברוחניות – ולהתחתן עם אשה עוד יותר יפה וכו' וכו'. יעצתי לו שלא כדאי לו, כי יכול להיות שירד מהמדרגות הראשונות ולא ישיג את המדרגה הגבוהה יותר – לכן עדיף שישאר עם האשה הראשונה'.

חוש בסדר ודילוג באין-ערוך

הסיפור עצמו מתאים בתוכן לספירת היסוד – יחסי אישות (ברוחניות) – אך גם הלימוד הכללי ממנו: כאן יש מוסר השכל עמוק לגבי שיטת אדמו"ר הזקן, שיטת חב"ד. בחלק הראשון של השיעור אמרנו שלפעמים האדם צריך לקחת סיכון ולפעמים צריך להיות שמרן, ללכת על בטוח ולא לקחת סיכון. כאן יש סיפור בו אדמו"ר הזקן אומר – לא כדאי לך להסתכן, אתה עלול להפסיד הכל.

אפשר לתת משל פחות מסתורי מהאשה שרומזת למדרגה של השגת השכינה: יתכן שיבוא גביר וישאל את אדמו"ר הזקן – שמתענין בכל דבר, כנ"ל – אם להשקיע בעסק עם ריזיקה גבוהה, בו הוא עלול להפסיד כל מה שיש לו. לפי הסיפור שכאן, הרבי אומר לו – 'לא כדאי לך. תשאר עם מה שיש לך, כי אם תשקיע הכל במשהו אחר יתכן שלא תצליח – לא תשיג את המבוקש ותשאר קרח מכאן ומכאן'. כאן המשל הוא אשה.

מה העצה מלמדת אותנו לגבי אדמו"ר הזקן? כנראה יש צדיקים אחרים שאכן היו אומרים למישהו ללכת על ריזיקה גבוהה. כלל גדול אצלנו[קיג] שספירת היסוד היא סדר, דין קדימה ואיחור – סדר והדרגה. כתוב בלוח "היום יום"[קיד] שהבעל שם טוב היה מסודר, המגיד הקפיד על סדר ואדמו"ר הזקן לימד את החסידים להיות מסודרים. הבעל שם טוב עושה קפיצת הדרך – כל הענין שלו הוא קפיצת הדרך[קטו], דילוג הערך לגמרי. אף על פי כן, יש משהו ביסוד – היסוד של העסק – שהוא הערכת סדר והצמדות לסדר.

ספרנו על אמירת אדמו"ר הזקן שהבעל שם טוב מרים ביד שלו את כל העולמות לאלקות לפני הצמצום ומוריד משם אור לכל העולמות. פעם אחת[קטז] רבי בנימין קלעצקר, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן – שהיה משכיל עצום וגם גביר, אך 'לא שם' על הכסף שלו כלל, כידוע – בקש מאדמו"ר הזקן שיאמר דרוש, מאמר חסידות בקבלה. אדמו"ר הזקן אמר לו – 'קבלה? מה לי וקבלה? כשאנחנו מדברים אנחנו מדברים העכער און העכער און נאך העכער (גבוה, גבוה ועוד יותר גבוה)'. קבלה היא סדר ההשתלשלות, וכשאנחנו מדברים – השופר שלנו, כמו שהסברנו קודם – הדיבור למעלה ולמעלה ועוד יותר למעלה, באור אין סוף שלפני הצמצום. אלה הדרושים שלנו.

למה מזכירים זאת? מצד אחד החסידות היא דילוג מוחלט. מצד שני יש עדיין חוש – שהוא חוש של תיקון הברית – של סדר. הסדר אומר – ככלל (בגימטריא יסוד), אך "אין כלל שאין לו יוצא מן הכלל"[קיז] (לא כלל ברזל) – שלא לוקחים ריזיקה גבוהה (לא ברוחניות, כמו בסיפור הנ"ל, ולא בגשמיות, כמו שהסברנו). צריך ללכת שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד, "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[קיח]. לכן היחידות הזו עם הצדיק הנסתר, עם האשה האהובה והיפה, עם התשובה וההדרכה של אדמו"ר הזקן, מאפיינת את ספירת היסוד (ספירת ה"צדיק יסוד עולם" – אם הצדיק לא היה צריך להיות "יסוד עולם", מתקן עולם, היה יכול כל ימיו רק לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות בעליות אין-סוף מחיל אל חיל, אבל כעת, שעליו להיות "יסוד עולם" עליו להיות מסודר, להתחשב בגדרי העולם והגבלותיו).

את המלכות והתפארת חברנו יחד – בווארט על עלית המלכות לתפארת ומעליה. אם כן, סיימנו, בקיצור נמרץ, פרצוף סיפורים וווארטים של אדמו"ר הזקן שאפשר ללמוד מהם.

ד. הבעל שם טוב צוחק מהטבע

נחזור ונסיים בעוד סיפור של הבעל שם טוב, שגם בו מופיעים הבעש"ט ואדמו"ר הזקן יחד[קיט]: אותו ר'  יעקב שהזכרנו – שמש הבעל שם טוב, שאחרי הסתלקותו סִפר עליו – הגיע פעם לאדמו"ר הזקן. הוא אמר לו 'יש לי שלשה סיפורים על הבעש"ט שודאי לא שמעת – סיפורים ש"בדידי הוה עובדא", שהייתי נוכח'. אדמו"ר הזקן שמח מאד, כמובן, לשמוע את הסיפורים.

'אני בריא!'

הוא סיפר סיפור ראשון: פעם הבעש"ט היה חולה, שוכב במטה, ולפתע קפץ מהמטה והלך לסטענדר שלו, דפק עליו ואמר – 'איך בין געזונט, איך בין געזונט (אני בריא, אני בריא[קכ])', ומיד צוה על רבי יעקב שילווה אותו בדרכו לטבול בנהר. שוב, הוא היה חולה, אבל אומר 'אני בריא'. זו הוראה עצומה בעבודת השי"ת – "בראשית ברא"[קכא] לשון בריאות[קכב] גם כאשר במציאות "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", חולה, העיקר להכריז מתוך בטחון גמור 'אני בריא!' וכך מבריאים באמת.

הסיפור היה באמצע החורף והבעש"ט הזהיר אותו שעל אף שהוא ישהה הרבה זמן במים – שלא ידאג לו ולא יצעק בשום פנים ואופן. הוא הולך לנהר, שובר את הקרח – כנהוג – ונכנס למים הקפואים (גם סגולה להיות בריא). הוא שוהה שם זמן רב. יש נר שדולק אבל בסוף כבה, ובינתים נעשה לר' יעקב המשמש נורא קר והוא גם פוחד מהחשך, ובאיזה שלב הוא נשבר – 'כל זמן שהנר דלק מילא, אבל כשאין נר וקר זהו פיקוח נפש, לא רק בשבילו אלא גם בשבילי' – והתחיל לצעוק, נגד הוראת הבעש"ט. אז הבעש"ט הרים את הראש מהמים – 'מה אתה צועק? הרי אמרתי לך לא לצעוק!'. ר' יעקב אומר שהנר כבה, וקר וחושך ופחד. הבעש"ט לקח חתיכת קרח – זהו סיפור מפורסם[קכג] – ואמר לו להדליק אותה, והיא דלקה עד שגמר לטבול.

כשאדמו"ר הזקן שמע את הסיפור הוא אמר – לא זהו הבעל שם טוב ("ניט דאס איז דער בעל שם טוב"). כלומר, הסיפור הזה לא מרשים אותי.

'זהו הבעל שם טוב!'

הוא סיפר עוד סיפור, שהמספר שכח אותו, וגם עליו אדמו"ר הזקן הגיב – לא זהו הבעל שם טוב.

אחר כך הוא סיפר סיפור שלישי:

בתחלת התגלות הבעל שם טוב לא היו הרבה חסידים בעולם, והיו חייבים לחתן את הבנות עם מתנגדים. היה חסיד של הבעל שם טוב עם חתן מתנגד, שמאד מצער את חמיו – השווער רוצה שהאיידם שלו יהיה חסיד וילך אתו לרבי והחתן לא מסכים בשום פנים. השווער הלך לבעל שם טוב והתלונן – 'מה עושים? יש לי חתן מתנגד, לא מסכים לבוא אליך. אני מנסה לשכנע אותו, לפתות אותו, אבל הוא לא מסכים בשום פנים ואופן – הוא למדן, טוען שזהו בטול תורה'. הבעש"ט אמר – 'אל תדאג, כשאהיה בעיירה שלך אדבר איתו, אתפוס אותו'. הבעש"ט הגיע לאותו מקום, קורא לאברך הזה – יש הרבה סיפורים דומים – שהסכים בלית ברירה להכנס עם הבעש"ט לעגלה. הם התחילו לנסוע ברחוב, והבעש"ט שאל את האברך – 'אתה יודע מהו רבי?'. היה אז יום קיץ, יום בהיר, והבעש"ט אמר – 'רבי הוא אחד שאם הוא מוציא את המטפחת מהכיס ואומר שירד גשם – מיד ירד גשם'. תוך כדי דבריו הבעש"ט הוציא את מטפחתו ומיד ירד גשם. אחר כך הוא אמר לו – 'אתה יודע מהו רבי? אחד שאם הוא אומר עם המטפחת שיפסיק הגשם – הגשם מיד מפסיק'. שוב, הבעש"ט אמר וגם עשה. אחר כך אמר לו – 'אתה יודע מהו רבי? שאם הוא אומר שירד גשם מצד ימין של העגלה – יורד מצד ימין', וכך עשה עם המטפחת. אחר כך אמר לו אותו דבר לצד שמאל – אז ירד גשם מימין ומשמאל, ומקדימה הדרך יבשה.

מהסיפור הזה אדמו"ר הזקן התפעל ואמר – זהו הבעל שם טוב.

חיבור שמים וארץ

צריך להבין – הסיפור הזה כל כך יותר טוב מהסיפור שהדליק את קרח? הסיפור ההוא לא הבעל שם טוב והסיפור הזה כן הבעל שם טוב? מה ההבדל?! כאן אפשר להבין מהו הבעל שם טוב:

יש ווארט שעיקר החידוש של הבעל שם טוב הוא 'אין וועלט, אויס וועלט'[קכד] – שהוא בתוך העולם ומחוץ לעולם בעת ובעונה אחת. קשור למה שדברנו בספירת היסוד – כן דילוג, לא דילוג. בזכות הקרבה שלו למשיח, הוא עולה בנקודה זו אפילו על משה רבינו (כ"גואל ראשון") – שאצלו היה "מן ההר אל העם"[קכה], אבל לא בשני המקומות בעת ובעונה אחת. הבעש"ט הוא ברוחניות ובגשמיות, "דאחיד בשמיא ובארעא"[קכו], בעת ובעונה אחת. זהו החידוש שלו.

אמירת הבעש"ט שירד הגשם הוא השפעה גשמית. למה שירצה שהגשם יפסיק? הרי צריך כל הזמן להמשיך גשמיות! כאשר הוא רוצה להמשיך רוחניות, שמים, הגשם מפסיק. אם רוצה שירד בצד ימין, אהבה, יורד שם. אם רוצה בצד שמאל, יראה, יורד בצד שמאל. בכלל, הגשם הוא חיבור השמים והארץ וכל מה שהוא רוצה לגבי הגשם הוא בשליטה שלו מאה אחוז.

מופתים ללא צורך

נאמר אחרת: צדיקים עושים מופתים. בכל מופת של הצדיק רואים שידוד מערכות הטבע – כל נס גלוי הוא שידוד מערכות הטבע. שידוד שייך לשם ש-די של היסוד. אבל מה מיוחד בסיפור כאן – 'אתה יודע מה זה רבי? זה שמוריד גשם. מה זה רבי? שמפסיק גשם. מה זה רבי? שהגשם יורד כאן. מה זה רבי? שהגשם יורד שם'? כשאני קורא את הסיפור, מה התחושה שלי לגבי הבעל שם טוב? שהוא פשוט צוחק על הטבע, צוחק על העולם לגמרי. אפשר לצחוק על מישהו מתוך בוז, אבל אפשר גם לצחוק עליו מתוך שמחה ושעשועים – כיף וגם עושה לו כיף. כשהבעש"ט צוחק על הטבע – גם הטבע מחייך. זהו הבעל שם טוב.

מה הכוונה שהוא צוחק על הטבע? זו אמתת ה"אין וועלט, אויס וועלט" שלו – מה שהוא "צדיק יסוד עולם", "דאחיד בשמיא ובארעא", "כי כל בשמים ובארץ"[קכז], מדת היסוד. זו דרגה גבוהה באין ערוך מה"צדיק יסוד עולם" שתואר לעיל בסיפור היסוד של אדה"ז – שם הצדיק הוא יסוד עולם התיקון, עולם המסודר, וכאן הצדיק הוא יסוד א"ק ועוד יותר גבוה, דרגה שמעל לשבירה ותיקון לגמרי, ה"צדיק יסוד עולם" בדרגתו העליונה, שהיא דרגתו העצמית. לבעל שם עצמו היו את שתי המדרגות, הוא גם היה מסודר כנ"ל, אך העצם שלו הוא הדרגה הזו של אין וועלט אויס וועלט לגמרי, עולם-לא עולם – דאס איז דער בעל שם טוב!

לכן אדמו"ר הזקן אהב דווקא את הסיפור הזה. הקרח נדלק לצורך מסוים – הוא היה צריך לטבול. זהו מופת, אבל היה צריך אותו – השמש היה נזקק לו. יוצא מכאן ווארט, שכל נס נצרך שהבעש"ט יעשה – זה לא הוא, לא גילוי עצמי שלו. גילוי עצמי יש רק אם הוא יעשה נס שבכלל לא צריך אותו – 'סתם', 'סתם להשוויץ'. זהו סיפור של 'שוויץ' – 'מה זה רבי?'. לא מועיל שום דבר, עשה משהו טוב למישהו? לא! זהו הבעל שם טוב! כל דבר שצריך אותו – לא זהו הבעל שם טוב. הרי "צרכי עמך מרובין" מפני ש"דעתם קצרה"[קכח], ומי שיש לו דעת רחבה באמת לא צריך לעצמו כלום – זהו עיקר ענינו של הבעל שם טוב, וכך מביאים משיח... (בתורה זהו ענין שעשועי תורה, שעשועים עצמיים, עיקר ענין תורה לשמה, כנ"ל בסוד השופרות). הבעל שם טוב הוא אחד שכל כך מעל הכל, שמחבר את הכל וצוחק על הכל – לא מתוך בוז, אלא מתוך שעשועים אמתיים, שעשועי המלך בעצמותו שמחברים הכל (לכן הצדיק-אמת נקרא "כל", כנ"ל).

לחיים לחיים, שנזכה להתגלות מורנו בעש"ט ואדמו"ר הזקן, בעלי יום ההולדת, יחד עם משיח צדקנו.

היום יום קדוש, לכן נוהגים לנגן גם לסיום את ארבע בבות, עם ניגון ההכנה.

ה. תיקון הזיווג והאכילה בהתקשרות לבעש"ט ולאדמו"ר הזקן

נוסיף עוד משהו ששייך לח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים: כל שנה ביום הולדת מחליפים פרק בתהלים, מקבלים פרק חדש. איזה פרק הם מתחילים השנה (כהכנה לשנה הבאה עלינו לטובה, תוך כמה ימים)?

הפרק החדש של הבעל שם טוב – סגולה לפוריות

הבעל שם טוב נולד בשנת נח"ת ובשנת תש"פ נעשה בן 322 – מתחיל בפעם השלישית את פרק כג, אולי הפרק הכי חשוב בכל ספר תהלים. כפי שדברנו הרבה פעמים, זהו גם הפרק הכי אהוב אצלנו, היהודים, וגם להבדיל הכי אהוב אצל הגוים. אפשר לומר שהפרק הכי אהוב בספר תהלים הוא גם הפרק הכי אהוב בכל התנ"ך. אם כן, העובדה שזהו הפרק החדש של הבעל שם טוב למשך כל השנה הבאה עלינו לטובה היא גדולה וחשובה – נותנת הרבה כח להפיץ את אור התורה, לפעול את המהפכה הרביעית, להיות אור לגוים. לכן נברך את ר' יוסי פלאי שיסיים מהר את הספר על ארבע המהפכות. שנוכל להפיץ את אור התורה בעולם, עם פרק כג בתהלים – הפרק החדש של מורנו הבעל שם טוב.

מה אדמו"ר הזקן כותב בסידור כסגולת הפרק הזה? משהו שלא כותב על שום דבר אחר. הוא כותב (בסוף סדר קריאת שמע על המטה) "יש לומר קודם הזווג כדי לפרות מזמור לדוד ה' רועי וכו'". זו הברכה הראשונה בגשמיות, "בני", עוד לפני "חיי ומזוני" – הדבר הראשון בו צריך להתברך (וכך הברכה הראשונה שהקב"ה מברך את אדם הראשון היא "פרו ורבו"[קכט]). והנה, אדמו"ר הזקן, שאינו בעל סגולות – כותב בסידורו דבר אחד שהוא מעין סגולה, לומר פרק כג בשביל לפרות. זו סגולה מיוחדת השנה לכל מי שצריך ברכה של זרעא חייא וקיימא[קל].

"פרו ורבו" בכל הרמות

אנחנו יודעים[קלא] שיש כמה פירושים ל"פרו ורבו": יש "פרו ורבו" כפשוטו. יש "פרו ורבו" שכתוב בהרבה ספרי חסידות שפירושו לחדש בתורה[קלב] – "פרו ורבו" במח. אבל יש פשט אדמו"ר הזקן מהו "פרו ורבו", שעל יהודי לעשות עוד יהודי ("א איד דארף מאכן נאך א איד")[קלג] – לא רק להוליד ילד ממש בגשמיות, אלא לקרב יהודי לתורה ומצות. כל שכן וק"ו שמקיימים זאת כאשר מגיירים גר. אם אתה רק מקרב בעל תשובה – קודם הוא גם היה 'איד', לא עשית 'איד' לגמרי, מאה אחוז, אלא רק קרבת אותו, כל הכבוד. אבל הקיום של 'יהודי צריך לעשות עוד יהודי' לגמרי הוא בגר. הכי חידוש בגרים הוא גר עמלקי[קלד].

הסגולה לפרות היא פרק כג, הפרק החדש של הבעל שם טוב. כל השנה הזו כשאומרים פרק כג לפני הזיווג צריך לחשוב להתקשר לדמות של מורנו הבעל שם טוב. חוץ מהזיווג הגשמי כפשוטו, כתוב "בכל דרכיך דעהו"[קלה], כל מה שיהודי עושה בחיים הוא זיווג (לשון "והאדם ידע את חוה אשתו"[קלו]) – זיווג קוב"ה ושכינתיה, לכן כל היום כולו מתאים לומר פרק כג. השנה הסגולה היא כפולה ומכופלת – כח הסגולה לפרות הוא כח אדיר, והוא מוכפל כשאתה אומר את הפרק השנה וחושב שזהו עכשיו ה"מזל גובר"[קלז] של הבעל שם טוב, שהוא כבר גילוי של "אורו של משיח"[קלח].

הפרק החדש של אדמו"ר הזקן – "שיר המעלות"

מה הפרק החדש של אדמו"ר הזקן? קכו – "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו וגו'"[קלט]. אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, אבל "אז ימלא שחוק פינו"[קמ] – זהו הפרק החדש של חב"ד, של אדמו"ר הזקן. את "שיר המעלות" אומרים לפני ברכת המזון. יש שאומרים כל השבוע "על נהרות בבל"[קמא], אבל רבי הלל – ויש הנוהגים כמותו – אומר רק את הפרק הזה כל השנה[קמב]. השנה בהחלט אפשר לאמץ את מנהגו של רבי הלל, שכל פעם שמברכים ברכת המזון – "ואכלת ושבעת וברכת"[קמג], מצות עשה דאורייתא – לומר "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון וגו'", הפרק של אדמו"ר הזקן.

תיקון הזיווג והאכילה

מה הקשר בין שני הפרקים? הפרק של הבעל שם טוב הוא פרק של זיווג, סגולה לומר לפני הזיווג לפרות, והפרק של אדמו"ר הזקן הוא פרק של אוכל. אלו הן שתי התאוות העיקריות. של האדם. אם כן, השנה יוצא משהו מאד מיוחד: לפני הזיווג אומרים פרק כג, הפרק של הבעש"ט, כסגולה לפרות. בסוף האוכל, אומרים פרק קכו, הפרק של אדמו"ר הזקן, כדי שהאוכל יזין גם את הנשמה – לא רק את הגוף – כדי שיוכל לקיים תורה ומצוות.

לפי ההסבר הזה, יש כאן את שתי העבודות (שההבדל ביניהן והיחוד שלהן מבוארים בכ"ד[קמד]) – "בכל דרכיך דעהו", העבודה בשעת הזיווג-הידיעה (בזיווג ובכלל), והעבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[קמה], כדי שהאוכל המזין יתן כח לדברים טובים. יש סיפורים שאדמו"ר הזקן תקן את תאות האכילה – כשהיה במעזריטש כבר אבד את חוש הטעם הגשמי[קמו].

בכל אופן, אלה הפרקים של שני המאורות הגדולים שנולדו בח"י אלול – "חי חי הוא יודך כמֹני היום"[קמז]. גם דבר שראוי להפיץ, והזדמנות להתקשר לשני המאורות הגדולים בכל זיווג ובכל אכילה (אכילה היא גם משל לזיווג[קמח], הם הולכים יחד).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· מכל סיפור צדיקים צריך להוציא הוראה בעבודת ה'.

· התבוננות בגודל היקום מעוררת יראת ה'.

· כל העולמות בכף ידו של הבעש"ט, שבתנועת ידו הוא מחבר אותם לעצמות ה' ומגלה שהצמצום אינו כפשוטו.

· כל יהודי – שמעלתו העצמית היא ישראל – זקוק בתוכו ליעקב שיספר את כל קורותיו, ירידותיו ועליותיו, ויעשה מהן 'מסכת'.

· מיסודות תורת הבעש"ט: הגילוי הוא לאחר מעשה, כאשר כבר 'מתייאשים' ממנו.

· כשם שיש מלכיות-זכרונות-שופרות ביחס למלכו של עולם כך גם ביחס לצדיק: מלכיות – מילוי הוראותיו; זכרונות – זכרון מופתיו וסיפוריו; שופרות – הפצת תורתו העצמית.

· "תורה לשון הוראה" – את המוחין יש להמשיך במעשה בפועל.

· יסוד החסידות הוא "טבע הטוב להיטיב" – הנכונות לרדת מכל המדרגות והמוחין לטובת הזולת.

· על הצדיק להזדהות עם מי שנפל בפגם הברית ולזכור תמיד שיש לטאטא-לנקות את פגמיו.

· הצדיק מתערב בכל – מתענין בכל המתחולל בעולם ובעניני הזולת, "מבין דבר מתוך דבר" וחושף פרטים מהתת-מודע, וכך יכול לסייע.

· המעורבות בכל הפרטים מאפשר לערב את האלקות-החסידות בכל.

· אהבת ישראל בבחינת יחידה רגישה לגדולתו ורצונותיו הטובים של הזולת, נמשכת אליו ודוחפת לרוץ אליו כדי לקרבו.

· בעולם הזה השפלות משועבדת לרחמים ותלויה בהם, אך לעתיד לבוא יתגלה שהתענוג האלקי בשפלות נעלה יותר והיא המפעילה ומכוונת את הרחמים.

· "סוד הבירורים" – "רזי עולם" – מורכב מהנצח וההוד (ששרשם למעלה מטעם ודעת): נצח הוא הרצון הכן והיכולת לעזור והוד הוא האנחה כשלא ניתן לעשות זאת.

· לצד הדילוגים שבאין-ערוך שמאפיינים את החסידות יש בה חוש יסודי של סדר – המתחיל מהבעל שם טוב ומופיע בצורה עיקרית בחב"ד.

· הדרך להבריא היא להכריז בבטחון גמור – 'אני בריא!'.

· שליטת הבעל שם טוב בגשם היא הויסות והחיבור בין גשמיות ורוחניות.

· מופתים נצרכים אינם מגלים את מעלתו העצמית של הבעל שם טוב, אלא רק מופתים בלתי-נצרכים ש'צוחקים' על הטבע.

· כאשר הבעל שם טוב צוחק על הטבע – גם הטבע מחייך.

· אמירת פרק כג לפני הזיווג היא סגולה לפרות, המוכפלת השנה בהתקשרות לבעל שם טוב והזכרון שזהו ה"מזל גובר" שלו – פרק התהלים שלו לפי גילו השנה.

· כל פעולה במציאות היא זיווג – "בכל דרכיך דעהו" – ומתאים להקדים לה אמירת פרק כג.

· עיקר "פרו ורבו" ברוחניות – 'על יהודי לעשות עוד יהודי' – הוא בגיור גרים.

· הפרק החדש של אדמו"ר הזקן – קכו ("שיר המעלות") – הוא פרק של תיקון האכילה.

· תיקון הזיווג ותיקון האכילה הם "בכל דרכיך דעהו" ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים".

· בכח פרקי הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ניתן לתקן השנה את שתי התאוות העיקריות – תאות הזיווג ותאות האכילה – ולהתקשר אליהם בכל עשיותינו הגשמיות. מצוה לפרסם!