בע"ה

ליל שבת תשובה, ו' תשרי תש"פ – כפר חב"ד

התענוג הפשוט ביום כיפור

שיעור לנשים בסדור עם דא"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תפלת חנה

"שם אחת חנה"

שבת שלום, בעזרת ה' נלמד היום מאמר קצר מתוך הסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן – המאמר האחרון משער יום הכיפורים. השבת, ו' תשרי, היא היארצייט של הרבנית חנה, אמא של הרבי מליובאוויטש. השם חנה קשור להפטרת היום הראשון של ראש השנה, בו קוראים על תפלת חנה ופקידתה. למה קוראים על חנה בראש השנה? כי היא נפקדה בראש השנה. חז"ל אומרים[ב] ששלש נשים נפקדו בראש השנה – שרה, רחל וחנה. הרמז לזכור אותן הוא ראשי התיבות שלהן – שרה-רחל-חנה ר"ת שרח, שמה של בת אשר[ג]. אחד מסימני שנת תש"פ[ד] הוא תהא שנת פקידה – שכולן תפקדנה בע"ה השנה, ושתהיה שנת פריצה בלידת הרבה ילדים (כפשט של "ופרצת"[ה]).

בתחלת הסיפור של חנה כתוב "שם אחת חנה ושם השנית פנִנה"[ו]. הצורה של "שם אחת" (ולא 'האחת') היא יוצאת דופן, שלא מופיעה עוד פעם בתנ"ך[ז] "שם אחת" עולה "אשת חיל"[ח] שעולה שרה ורחל, שתי הנשים האחרות שנפקדו בראש השנה, כאשר המלה הבאה היא חנה – האשה השלישית. "שם אחת חנה" עולה שרה רבקה, שתי האמהות הראשונות, ללמד שזכותן עמדה לחנה אם שמואל ושהן כלולות בה.

גילוי היחידה בתפלת חנה – סוד יום כיפור

"אחת" רומז ל"אחת היא יונתי תמתי"[ט], ובהקשר של יום כיפור – בו נעסוק היום – זהו סוד "אחת בשנה"[י]. קוראים על חנה בראש השנה, אבל תפלת חנה שייכת מאד ליום כיפור, "אחת בשנה", שהרי בתפלת חנה נאמר "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה"[יא], על דרך "לפני הוי' תטהרו"[יב] ביום כיפור. בכלל, כמו שנראה, כל הענין של תפלות יום כיפור – ובמיוחד תפלת נעילה, התפלה החמישית – הוא גילוי היחידה. חנה בתפלתה מגלה את היחידה שבנפש[יג].

כשקוראים את ההפטרה חושבים שפנינה היא רשעה, שהיא מצרה לחנה, אבל חז"ל אומרים שפנינה התכוונה לשם שמים[יד]. פנינה רצתה לעורר את חנה לתפלה, ובהצקה שלה היא שעוררה אצל חנה את גילוי היחידה שבנפש, ממנו נבעה התפלה שנענתה בסופו של דבר. ורמז לתפקיד המכריע של פנינה: פסוק הפקידה, אחרי תפלת חנה, הוא "וידע אלקנה את חנה"[טו] – לשון ידיעה, על דרך היחוד הראשון של איש ואשה, "והאדם ידע את חוה"[טז] – וארבע המלים "וידע אלקנה את חנה" עולות ד"פ פנִנה, דהיינו שהיא ממוצע כל מלה (וכן פננה ב"רצוא ושוב": פ פנ פננ פננה ננה נה ה)[יז].

ה"אחת" של חנה מתבטא גם ביחידות האישיות שלה. הרבה שמות בתנ"ך הם של יותר מדמות אחת, אבל ידוע שדווקא אצל הגדולים ביותר – דוגמת האבות ומשה רבינו – השם הוא של דמות אחת בלבד, וכך גם אצל חנה. השם חנה עצמו מופיע אצלה יג פעמים[יח], בסוד יג מדות הרחמים – מהן היא נפקדת.

תמיד אנחנו אומרים רמז, שהבן שנולד לה, שמואל, בגימטריא שנה טובה. בזכות חנה – שמלווה אותנו בכל עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כיפור – זוכים לתפלה שיש בה גילוי היחידה, תפלת יום כיפור, ומולידים שנה טובה.

ב. ד"ה "להבין ענין איסור אכילה ביוהכ"פ"

למה לא אוכלים ב"שבת שבתון"?

נתחיל ללמוד את המאמר, האחרון ב"שער יום הכיפורים" בסידור עם דא"ח שכותרתו:

להבין ענין איסור האכילה ביוה"כ,

זו השאלה הראשית של המאמר: בשבת יש מצוה של ענג שבת, מצוה של אכילה, ומדוע ביום כיפור אסור לאכול? הרי גם יום כיפור נקרא שבת. אדרבא, יום כיפור הוא "שבת שבתון"[יט], לכן מצד הסברא – אולי היה אפילו צריך לאכול פי-שנים (ואכן, בערב יום הכפורים ישנה מצוה לאכול פי שנים[כ])!

אפשר להגיד שזו היתה הסברא של אלקנה, שחנה – שהיא בחינת "אחת" ("אחת בשנה", בחינת יוה"כ כנ"ל) – צריכה לאכול פי-שנים, לכן הוא נתן לה "מנה אחת אפים"[כא], אך חנה במודעות טבעית היתה במדרגה של יום כיפור, "ותבכה ולא תאכל"[כב].

איסור אכילה ביום כיפור – להגיע לפנימיות עתיק

לפני שנמשיך בפנים נקדים את הנקודה העיקרית במאמר:

כל הענין של יום כיפור שייך לספירת הכתר. הפסוק העיקרי של יום כיפור, שכבר הזכרנו ועוד נתייחס אליו, הוא "לפני הוי' תטהרו" – "לפני הוי'" היינו ספירת הכתר, שלמעלה מאותיות י-ה-ו-ה (חכמה-בינה-מדות-מלכות), וידוע הרמז ש"תטהרו" בגימטריא כתר[כג].

כידוע, בכתר יש שני פרצופים – חיצוניות הכתר היא פרצוף אריך אנפין, המתבטא בנפש בכח הרצון, ופנימיות הכתר היא פרצוף עתיק יומין, המתבטא בנפש בכח התענוג. גם בפרצוף עתיק יומין יש חיצוניות ופנימיות – בכל שבת מגיעים לחיצוניות עתיק יומין, ומשם נמשך ענג שבת, אך יום כיפור ("שבת שבתון") שייך לפנימיות עתיק יומין, ולכן אין בו אכילה ושתיה, כפי שיוסבר באריכות.

טהרת יום כיפור – גילוי הכחות הפשוטים

מהו ההבדל בין חיצוניות עתיק לפנימיות עתיק? פרצוף עתיק יומין הוא תענוג, כנ"ל, ונושא עיקרי בחסידות[כד] הוא ההבדל בין תענוג פשוט לתענוג מורכב. תענוג מורכב הוא תענוג שיש לו סבה מחוצה לו – הוא יכול להיות תענוג מאוכל, כמו עונג שבת בסעודות שבת, והוא יכול להיות עם סבה פנימית יותר, אבל עדיין יש לו סבה. לדוגמה, אפשר להנות מלימוד תורה – זהו תענוג משכל אלקי, תענוג גבוה וחשוב, אבל יש לו סבה. אפילו מעל השכל שבלימוד ישנו ניגון – היו חסידים שהגיעו לכלות הנפש מהתענוג שיש בניגון, אבל זהו עדיין תענוג עם סבה. התענוג הפשוט הוא תענוג שאין לו שום סבה חיצונית, הוא לא תלוי בשום דבר אחר – הוא תענוג עצמי.

כמו שנראה, המאמר הזה הוא אחד המקורות למושג שלנו 'מודעות טבעית' – מושג שאנחנו משתמשים בו הרבה, יש עליו ספרים וכו'[כה] – וכאן יש לו מקור. מודעות טבעית שייכת לכחות העצמיים בנפש – כחות טבעיים שמוטבעים בעצם הנפש, בפנימיות עתיק יומין – הכחות הפשוטים שאין להם סבה, והכחות האלה מתגלים ביום כיפור.

דוגמה לכח נפשי בלי סבה היא "אהבה שאינה תלויה בדבר"[כו]. אהבה התלויה בדבר היא אהבה שיש לה סבה, יש בה איזה סיפוק חיצוני מהאהבה, או איזה אינטרס. חז"ל מדברים בפשטות על אהבה בין אנשים – יש אהבה שיש לה איזו סבה, אבל יש "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה בלי שום סבה והצדקה וסיפוק חיצוניים. הדוגמה במשנה היא אהבת דוד ויהונתן – לא רק שאין סבה לאהבה הזו, אלא שהיו כל הסבות להיפך-האהבה, שהרי דוד מתחרה ביהונתן ומאיים על המלכות שלו.

עוד דוגמה: יש ביטוי שהרבי מאד אהב, ביטוי שהרבי טבע – "שמחה בטהרתה"[כז]. "שמחה בטהרתה" גם היא דוגמה לשמחה בלי שום סבה. אפשר ללכת לחתונה ולשמוח בשמחת החתן והכלה, אבל לפעמים פתאום תוך כדי השמחה יש איזו 'קפיצה' בנפש ומגיעים לשמחה בטהרתה – לעצם כח השמחה, בלי שום סבה.

כל כחות הנפש קיימים בטהרתם. למה נחרב הבית? בגלל שנאת חנם[כח] – זו שנאה בטהרתה, בצד השלילי – והתיקון הוא אהבת חנם, אהבה בטהרתה.

הטהרה הזו מתגלה ביום כיפור – "לפני הוי' תטהרו". ביום כיפור לא הולכים למקוה (בניגוד לכל שבת, בה הולכים) – אז מהי הטהרה ביום כיפור? גילוי הכחות בטהרתם. אמרנו ש"תטהרו" בגימטריא כתר. כל הביטוי "לפני הוי' תטהרו" עולה "עת רצון"[כט] (העולה גם שפלות) – יש עת רצון מיוחדת ביום כיפור לגילוי הכחות בטהרתם. ראשי התבות "לפני הוי' תטהרו" הם לית – התרגום הארמי למלה שמאד אוהבים היום לומר, 'אין!'. במסורה המלה "לית" מופיעה כדי לסמן מלה שמופיעה הופעה חד-פעמית בתנ"ך, משהו ש"אין כיוצא בו". כל כח שמתגלה בטהרתו, בלי שום סבה חיצונית לו, הוא במדרגה הזו של "לית".

הביטוי שבו פתחנו לגבי הכחות האלה הוא 'פשוט' – יש תענוג פשוט (לעומת תענוג מורכב), וכך כל הכחות המוטבעים בעצם הנפש הם כחות פשוטים. איפה מופיע המושג 'פשוט' בראש השנה? בתקיעת שופר, התקיעה – הקול הראשון ששומעים – נקראת 'פשוטה' בחז"ל[ל], לעומת שברים ותרועה שכבר אינם פשוטים. אם כן, אנחנו מתחילים את השנה ב'פשוט' – "מצות היום בשופר"[לא] והקול הראשון הוא פשוט. אחר כך, בסיום תפלת נעילה – שיאו של יום כיפור – יש תקיעה פשוטה, תקיעה גדולה עד אין סוף. כל עשרת ימי תשובה הם תחת סימן ה'פשוט', מראשית התקיעות בראש השנה ועד לסיום נעילה.

חמש תפלות יום כיפור

יום כיפור הוא "אחת בשנה" גם בכך שיש בו חמש תפלות. ההקבלה הפשוטה של חמשה דברים – תמיד, ובפרט בעניני יום כיפור – היא לאותיות שם הוי' עם קוצו של י, כך שהמדרגה החמישית היא "לפני הוי'". כל הענין של יום כיפור הוא "לפני הוי'", אבל השיא הוא בתפלת נעילה – התפלה החמישית. המאמר פותח בהסבר חמש התפלות:

הנה, שרש ענין חמש תפילות יו"כ ידוע ומבואר בכתבי האריז"ל שהוא עליות המל' בעתיק,

המלכות היא כנסת ישראל (כפי שיאמר בפירוש לקמן) – עלית המלכות בעתיק היא העליה שלנו, עם ישראל. ביום כיפור כל עם ישראל עולה למדרגת התענוג הפשוט – לכל יהודי, גם הפשוט ביותר, יש את מסירות הנפש הנובעת מהיחידה שבנפש, שהוא לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות[לב], ומדרגה זו מתגלה ביום כיפור. אדרבא, למי במיוחד יש זיקה לפשטות? דווקא ליהודי פשוט, כפתגם הבעל שם טוב שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות[לג].

חמש התפלות, עליות המלכות בעתיק, מקבילות לעוד חמישיות:

והן בחי' ה' קולות, דהיינו ה"ח דע"י כו'.

איפה יש חמשה קולות? בחתונה[לד] – "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אֹמרים הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו"[לה]. "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" הם כנגד י-ה-ו-ה, והקול החמישי – "קול אֹמרים הודו וגו'" – הוא הקול שמכוון כנגד קוצו של י. קודם אמרנו שבחתונה יכולים 'לדלג' לשמחה בטהרתה. הביטוי לשמחה בטהרתה בחתונה – דוגמה שמובאת בחסידות[לו] – הוא שמרוב שמחה אני לוקח את שנוא-נפשי ומחבק אותו. איפה עוד יש חמשה קולות? חז"ל אומרים[לז] שגם במתן תורה, "יום חתֻנתו"[לח] של הקב"ה עם כנסת ישראל (ומחמשה קולות אלו זוכה הכלה, כנסת ישראל, להיות "הרה ויֹלדת יחדו"[לט] – תורה אותיות "ותהר [ותלד בן]"[מ], כנודע). חמשת הקולות הם כנגד חמשה חסדים דעתיק יומין – המדרגה שלפנימיותה מגיעים באיסור האכילה, כמבואר במאמר (וכפי שהקדמנו).

חמשה עינוים

יש עוד חמישיה עיקרית וחשובה ביום כיפור – חמשה עינויים. במאמר הוא מדבר על איסור האכילה, אבל יש חמשה עינויים ביום כיפור – איסור אכילה ושתיה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל, איסור תשמיש המטה[מא].

יש קשר בין חמש התפלות לחמשת העינוים: כל תפלה היא בחינת "נפש", השתפכות עצם הנפש לפני ה', כאשר חמש התפלות הן כנגד נרנח"י[מב], מהנפש שבנפש עד ליחידה שבנפש. גם חמשת העינויים של יום כפור נלמדו-נרמזו בחמש פעמים "נפש" בפרשית יום כפור בפרשת אמור – "ועניתם את נפשתיכם... כי כל הנפש אשר לא תעֻנה... וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה... והאבדתי את הנפש ההוא... ועניתם את נפשתיכם"[מג] (ורמז: הערך הממוצע של נפשתיכם הנפש הנפש הנפש נפשתיכם הוא כתרא, ג"פ אור כו').

חמש התפלות הן כנגד ה חסדים דעתיק יומין וחמשת העינוים כנגד ה גבורות דעתיק. אכן, "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[מד] – בעתיק יומין גם הגבורות הן חסד ותענוג, ממש כמו החסדים, ועוד יותר, בכתר השמאל-הגבורה מגביר את הימין. בדרך כלל חושבים שעינוי הוא צער ויסורים, אבל בעתיק העינויים הם התפשטות מהתענוג המורכב כדי להגיע לתענוג הפשוט.

הביטוי שתמיד מביאים על יום כיפור[מה] הוא מפרק לג בתהלים. שם יש צמד של שני פסוקים – מצד הענין שלהם – "הנה עין הוי' אל יראיו למיחלים לחסדו. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב"[מו]. הפסוקים אומרים ש"עין הוי' אל יראיו", ה' מסתכל על אלה שיש בהם בטול, ועם זאת "ולמיחלים לחסדו", יחד עם הבטול-היראה מיחלים לחסד של ה' – זהו הבטחון שיש לנו בראש השנה ויום כיפור שה' יתן לנו שנה טובה. על "יראיו" ה"מיחלים לחסדו" נאמר "להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב". מפרשים ש"ולחיותם ברעב" היינו העינוי-הרעב של יום כיפור, שבעצמו מוסיף חיות ותענוג. והנה, שני הפסוקים – "הנה עין הוי' אל יראיו למיחלים לחסדו. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב" – עולים יחד ה פעמים תענוג, כנגד חמשת העינויים, ה גבורות דעתיק. ועוד, רק הביטוי "חמשה ענוים" עולה תענוג!

אהבה טבעית

וביאור הדברים הנה ידוע דיש ב' מיני אהבה, הא' האהבה שנולדה מן השכל וההתבוננות והב' הנק' אהבה טבעית ששרשה בבחינת יחידה שבנפש, בבחי' עצמיות כו' שלמעלה הרבה מן השכל כידוע.

אמרנו שהמאמר כאן הוא מקור עיקרי של מודעות טבעית, וכאן רואים זאת – בכך שהוא עושה עיקר דווקא מאהבה טבעית. אפשר לחשוב שהעיקר של חב"ד הוא התבוננות כדי להוליד אהבה, כמו שמובן כשלומדים תניא, אבל כאן הוא אומר שהאהבה שנולדה מן השכל וההתבוננות היא האהבה הנמוכה יותר. אהבה שנולדה מן השכל וההתבוננות היא אהבה עם סבה (כמ"ש "לאהבה את הוי' אלהיך... כי הוא חייך ואֹרך ימיך לשבת על האדמה..." [מז]), שגם עליה נאמר בסופו של דבר "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה". לא לגריעותא, כמו בפרקי אבות, אבל עדיין – כמו שכתוב בתניא[מח] – אם האדם מסיח את דעתו מההתבוננות שמעוררת את האהבה גם רגש האהבה שבלב מתבטל. לעומת זאת, האהבה הטבעית היא "אהבה שאינה תלויה בדבר", ש"אינה בטלה לעולם". בתניא[מט] משמע שהאהבה הטבעית שייכת לעולם היצירה, אך שרש האהבה הטבעית הזו הוא באהבה המסותרת שיש בכל יהודי. שרש האהבה הטבעית הוא בבחינת יחידה שבנפש, המתגלה ביום כיפור.

עתיק יומין – באין ערוך מסדר השתלשלות

וכמו כן [כמו שהאהבה הטבעית היא למעלה מהשכל, כך] עליות המל', שרש כנ"י, ג"כ בבחי' עתיק שלמעלה מן החכמה, עד שהחכמה והמל' מקבלים שניהם בהשוואה א' מבחי' ע"י. להיות ידוע דגם החכ' נאצלה מן עצמות א"ס ב"ה ע"י צמצום אותיות דשם הוי', שם ע"ב במילוי יודי"ן כו', ומאחר שידוע שבחי' ע"י, הוא בחי' התחתונה שבעצמות, הוא למעלה הרבה מבחי' אותיות דשם הוי', כמ"ש לפני הוי' תטהרו כו', א"כ לגבי' שוין החכמה עם המל', אף על פי שהחכמה ראשית כל ההשתלשלות והמל' סופא דכל דרגין, מאחר שהוא מובדל בערך מבחי' ההשתלשלות לגמרי, הרי שוה ומשוה קטן וגדול כו', וד"ל.

ביחס למדרגה הפשוטה שלמעלה מהשכל – בחינת עתיק – כל מדרגות המודעות שוות, מהחכמה עד המלכות. ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מוסברות כצמצום-התפשטות-המשכה התפשטות[נ] – כלומר, החכמה נאצלה על ידי צמצום והיא בעצמה צמצום. בפרט, ישנם ארבעה מילויים לשם הוי' כנגד י-ה-ו-ה – חכמה-בינה-מדות-מלכות – שם עב בחכמה, שם סג בבינה, שם מה במדות ושם בן במלכות. עתיק יומין אליו עולים ביום כיפור הוא "לפני הוי'" – לפני כל האותיות י-ה-ו-ה וארבעה מילויי שם הוי' שמחכמה ועד מלכות.

בהקשר של כנסת ישראל, הפירוש הוא שבמדרגה הזו של אהבה טבעית, של מסירות הנפש שביחידה, תלמיד חכם גדול (חכמה) ויהודי פשוט (מלכות) שוים. אדרבא, כפי שהוזכר קודם, דווקא ליהודי הפשוט יש מעלה ביחס למדרגה הזו – אצלו נקודת היהדות הפשוטה, האהבה המסותרת, לא 'נבלעת' בתוך שאר מדרגותיו.

ההשוואה הזו היא גם בהקשר של חוית התענוג הפשוט עליה מדובר כאן: יש תענוג שמתלבש בחכמה ותענוג שמתלבש במדרגות נמוכות יותר, עד למדרגת המלכות, אבל ביחס לתענוג הפשוט – כל חויות התענוג המורכבות שוות. ברגע שאדם חווה תענוג פשוט – הוא באין ערוך לכל חוויות התענוג האחרות שהוא חוה בחיים, "שוה ומשוה קטן וגדול"[נא], עד שכל החויות שהוא עבר לא נחשבות ביחס לגילוי התענוג הפשוט.

כאן מודגשת ההבדלה של עתיק יומין, המדרגה שמתגלה ביום כיפור – "שהוא מובדל... לגמרי" היינו בחינת הבדלה. מה עם ההמתקה? מובדל היינו קדוש – כידוע – ויום כיפור נקרא גם "יום הקדוש". אך, כפי שאמרנו, עיקר יום כיפור הוא דווקא הטהרה – "לפני הוי' תטהרו". בדרך כלל קדושה היא למעלה מטהרה, אבל כאן יש מדרגת טהרה שלמעלה מקדושה – הטהרה הזו היא ההמתקה, גילוי הכחות הפשוטים העצמיים שבנפש (המתקה זו היא ההכנה הקרובה ל"זמן שמחתנו", וכידוע ומבואר במ"א[נב] שראש השנה, יום כפור וחג הסכות הם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה, ודוק).

האמונה שלמעלה מהמצוות

והנה ידוע דאורייתא מחכמה נפקת, ובחכמה יש כבר שרש להתחלקות חו"ג, שמסתעפים מהם שרש המצות רמ"ח מ"ע [מהחסדים] ושס"ה ל"ת [מהגבורות] כו', אבל ביוה"כ שנאמר לפני הוי' כו', למעלה מן החכמה, לכך נמחל ונסלח כל העונות, כי הוא בבחי' ע"י שלמע' מן המצות, כמ"ש אם צדקת כו'.

מהתורה-החכמה (עליה נאמר "הוי' בחכמה"[נג]) מתחילות להיות הגדרות – מה ה' רוצה ומה ה' לא רוצה – ואפשר למדוד את הזכויות ואת העוונות וכו'. אבל ביום כיפור מתגלה מדרגת "לפני הוי'" שלמעלה מההגדרות של טוב ורע – שם הכל טוב. באותה מדרגה אין צדיקים ואין רשעים, שם "צדיק ורשע לא קאמר"[נד] כלל ועיקר!

ככלל, אנו יודעים ש"עבודה צורך גבוה"[נה], אבל כאן הוא מביא את הפסוקים המפורסמים מאיוב – "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח"[נו]. הפסוק הראשון מדבר על לא-תעשה – "אם חטאת... ורבו פשעיך..." – ואומר שהחטא אינו פועל על הקב"ה. במדרגת עתיק יומין אין כלל מציאות של חטא. הפסוק השני מדבר על עשה, "אם צדקת...". סיומו, "או מה מידך יקח", מזכיר את דברי דוד המלך – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[נז] – אבל בעצם התוכן שונה ואף הפוך, כי דוד אומר שאכן ה' לוקח מאתנו, רק שצריך לזכור שהכל בא בעצם ממנו, ואילו הפסוק באיוב אומר שה' אינו לוקח מידינו מאומה. במדרגה בה מדובר כאן – דווקא בציטוט הפסוק "אם צדקת", המתייחס למצוות עשה – גם מצוות עשה אינן תופסות מקום אצלו יתברך.

וזהו ענין הה' תפילות דיו"כ, להיות עליות המל', שהוא כנ"י, ע"י אהבה טבעית הנ"ל, לפני הוי' כו'. וע"כ גם ההדיוט שבהדיוטות נמחל ונסלח לו על פשעיו, כי בחינת האהבה טבעית העצמית הנ"ל ישנה בכאו"א מישראל כו',

בתניא[נח] "ההדיוט שבהדיוטות" נקרא "קל שבקלים", ומוסבר באריכות על מסירות הנפש שלו – מסירות הנובעת מהאהבה הטבעית המסותרת שיש לכל יהודי. נשתמש בעוד מלה שלא אמרנו עד כה – איך עוד קוראים לתענוג הפשוט? זהו הראש העליון של הכתר – כח האמונה בנפש. כמו שאנחנו תמיד מסבירים[נט], האמונה היא גם תענוג – אבל לא תענוג שמורגש-מלובש כרגע, אלא תענוג עתידי, תחושת תענוג שעתיד להיות. הראש העליון של הכתר, רדל"א, נקרא גם "ריש גלי"[ס] – "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה"[סא] מתורגם "בריש גלי", המדרגה הזו מוציאה את האדם מכל המיצרים וההתלבשות. המדרגה הזו, האמונה הפשוטה ('אמונה בטהרתה', ללא שום סבה), שוה בכל היהודים – כולנו מאמינים בני מאמינים – והיא למעלה מכל המצוות, כמבואר בתניא פרק לג על הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה"[סב].

כמו שיש "השתלשלות הכתרים זה מזה"[סג], גם המלכויות – שבעצמן נעשות הכתרים של העולם שתחתיהן – משתלשלות זו מזו, בסוד "מלכותך מלכות כל עולמים"[סד]. לכן, אחרי שהמלכות דאצילות עולה למדרגת עתיק יומין ומעוררת (ב-ה תפלות יום כיפור) את (ה) החסדים שבה, ההמשכה מגיעה עד למדרגת המלכות הכי נמוכה, שנמצאת בנפש היהודי הכי פשוט בישראל:

וגם הוא מעורר בחי' ה"ח דע"י דאצי' בכל ה' תפלות שלו לאחר שעלתה בו מל' דאצי', וידוע שהיא נעשית ע"י לבריאה כו', עד מל' דעשיה שבנפש ההדיוט מישראל כו'.

"אנכי אנכי הוא מֹחה פשעיך"

כעת הוא מסביר פסוק שאנחנו אומרים בכל תפלות יום כיפור – "אנכי אנכי הוא מֹחה פשעיך למעני וחטֹאתיך לא אזכֹר"[סה]. נשים לב לתהליך מראש השנה עד יום כיפור – מ"יום הזכרון"[סו], בו ה' זוכר את כל הנשכחות, עד לתכלית של "לא אזכֹר" ביום הכפורים.

וזהו אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך כו', פי' ב"פ אנכי הוא בחי' התחלקות הכתר, החצי העליון בחי' ע"י, שהוא בחי' תחתונה שבעצמות, והחצי התחתון בחי' א"א, שהוא שרש וראש לנאצלים כידוע, וכדי למחול ולמחוק הפשעים כו' הוא בבחי' אנכי הראשון שבבחי' ע"י, שיאיר אורו בחצי התחתון דאנכי דא"א כו', ופסי' טעמא בינייהו לפי שאין ערוך כלל ביניהם, כידוע שזה למעלה מן המצות וזה שרש המצות כו', וד"ל.

"אנכי" רומז לכתר[סז] ו"אנכי אנכי" הם שני פרצופי הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין. קודם היה כתוב ש"אורייתא מחכמה נפקת"[סח], ומשם מתחילות המצוות, אבל בעצם שרש המצוות הוא כבר בפרצוף אריך אנפין, שבנפש הוא הרצון – ברצון מתחילה החלוקה מה ה' רוצה ומה ה' לא רוצה, ואחר כך בחכמה-בתורה הרצון מתפרט ומתעצב לפי השכל ל-רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה. בשבת – רגילה, לא "שבת שבתון", שבה יש תענוג מורכב – הרצון הופך להיות "שבע רצון"[סט], אבל בפנימיות פרצוף עתיק יומין, "שבת שבתון" של יום כיפור, אין התלבשות ברצון דא"א בכלל. באמת גם בפנימיות עתיק, בכתר דרדל"א, סוד "דרך הנשר בשמים"[ע] (סוד "כנשר יעיר קנו"[עא] המבואר בדרושי חסידות לפרשת האזינו[עב]), יש רצון עצמי של ה' בנשמות ישראל שהם חלק ממנו, "חלק אלוה ממעל ממש", אבל אין בו עדיין שום שרש למצוות, אין צדיקים ורשעים כנ"ל, ולכן משם מגיעה הסליחה (דווקא מפני הרצון העצמי בנשמות ישראל).

בשביל המחילה צריך "אנכי אנכי" – שה"אנכי" הראשון יאיר ב"אנכי" השני. למה לא מספיק גילוי של ה"אנכי" הראשון לבדו? יש סיפור מפורסם[עג], שפעם בא יהודי למגיד ממעזריטש, התלונן על יסוריו ושאל אותו כיצד יתכן לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה[עד]. המגיד שלח אותו עם שאלתו לתלמידו הרבי ר' זושא. כששמע הרבי ר' זושא את השאלה התפלא ואמר שאינו יכול לענות, כי מעולם לא היו לו יסורים ואינו יודע במה מדובר. באותו אופן, כאשר באים לפרצוף עתיק יומין ומבקשים סליחה על החטאים הוא אומר שאינו יודע במה מדובר – מעולם לא היו חטאים והכל בסדר... זו מדרגה גבוהה, אך לא ניתן לקבל ממנה סליחה, כי אין בה מציאות של חטא מלכתחילה. לכן צריך שפרצוף עתיק יומין יאיר בפרצוף אריך אנפין, שהוא שרש הרצונות והמצוות וגם אי-הרצונות והחטאים, ואז אפשר להתייחס לחטאים אך למחול עליהם. מהמדרגה הזו ה' אומר למשה "סלחתי כדברך"[עה] – אני לא מבין על מה אתה מדבר, אבל אם אתה אומר אני סולח...

כתוב כאן שבין ה"אנכי" הראשון ל"אנכי" השני יש "פסיק טעמא" משום שהם באין ערוך. בדרך כלל "פסיק טעמא" היינו קו מפסיק בין שתי המלים, כמו שיש בטעמי המקרא בין המלים "אברהם אברהם"[עו], "יעקב יעקב"[עז], "שמואל שמואל"[עח] ואפילו "הוי' הוי'"[עט] – רק "'משה משה'[פ] לא פסיק טעמא בגווייהו"[פא] – אבל כאשר מסתכלים ב"אנכי אנכי הוא מֹחה פשעיך וגו'" אין ביניהם את הקו המפסיק. אם כן, מה הכוונה שלו כאן? שבטעמי המקרא, שמשמשים גם כפיסוק, יש כאן טעם מפסיק. ב"אנכי" הראשון יש פשטא (המזכיר את מדרגת הפשיטות השייכת כאן ל"אנכי" הראשון, פרצוף עתיק יומין), וב"אנכי" השני יש מרכא (ה"אנכי" השני מתחבר ל"הוא", נמצא שהפיסוק הוא "אנכי, אנכי הוא וגו'")[פב].

שלש מדרגות בשבירת הכלים

עד כאן הוא דבר על מעלת ה'פשוט', אבל מה לעשות – ה' ברא עולם מורכב... הוא ברא את העולם בתחלה כך שתהיה שבירת הכלים וכל העבודה שלנו היא לתקן את השבירה (כרמוז בתבה הראשונה של התורה, בראשית אותיות שברתי-א, שברתי את האות א הרומזת לאצילות הראשונה, עולם התהו, וכעת התיקון הוא על ידי ה-ב רבתי של בראשית[פג]). הוא מתחיל להסביר על שבירת הכלים:

והנה ידוע דבחי' אחוריים דאו"א נפלו בשבירה, ומבחי' ע"י לא נפל כלום, אך בחי' חיצונית דע"י ירד ונתלבש למטה, ולא בדרך נפילה כו'.

בשבירת הכלים יש שלש מדרגות שמבוארות באריז"ל[פד] – שבירה-בטול-פגם. השבירה היא בעיקר במדות הלב – שבע המדות מחסד עד מלכות – שנשברו ומתו לגמרי, זו שבירה גמורה. הרבי לא מזכיר כאן במאמר את המדות, על אף שבהן עיקר השבירה. במוחין, חכמה ובינה, כתוב שלא היתה שבירה – הם לא נשברו ומתו – אבל כן היו בטול ונפילה באחוריים שלהם (יש בטול למעליותא, פנימיות החכמה, אבל כאן הכוונה בטול לגריעותא, שמשהו מתבטל). בכתר לא היה אפילו בטול, אבל היה פגם, משהו נחסר, ובלשון שלו כאן – היתה ירידה בחיצוניות הכתר, כולל בחיצוניות של פרצוף עתיק יומין.

במושגים כאן במאמר הוא קורא לבטול נפילה ולפגם ירידה והתלבשות למטה לא בדרך נפילה. מה ההבדל? בנפילה הדבר נעשה נפרד משרשו ובירידה הוא נשאר מחובר. הדוגמה לחכמה שנפלה היא חכמות חיצוניות – לימודי החול בבית הספר – שנשארו חכמה אך נפרדו משרשם בחכמה דקדושה. הפגם-הירידה היינו שמשהו יורד למטה, הוא נשאר קשור למקור אך הוא מתלבש בדברים נמוכים והאור שלו גם נחסר. בכל אופן, כאן במאמר אודות מעלה יוה"כ אנו רוצים להבין את ענין פנימיות עתיק, בה השבירה לא פגעה כלל והיא כלל לא מלובשת במציאות התחתונה (אפילו לא בדרך ירידה שאינה נפילה).

בירור השכל והתענוג שבמאכלים

בעקבות שבירת הכלים, בכל המדרגות שלה, נדרשת עבודת הבירורים – הן בקיום מצוות, והן בעבודת "בכל דרכיך דעהו"[פה] שהיא בעיקר בעניני הרשות (אכילת שבת, שמוזכרת כאן כבירור האכילה וכמצוה, היא אמנם מצוה אך אינה ממנין המצוות שבתורה). כאן מוסבר מה נפל לתוך האוכל ומתברר באכילתו:

והענין הוא ידוע, כי אנו רואין דחמרא וריחא פקחין כו', וכמאמר עד דלא אכילנא בישרא דתורא כו', הרי יש שכל בהעלם בשר השור, עד שמחמתו נתוסף בו שכל וחכ', והוא מסיבת השבירה שנפלו בבחי' אחוריים דאו"א בבחי' נוגה כו', כמ"ש במ"א. וגם מבחינת חיצוניות ע"י נתלבש כו', והוא שרש תענוגים גשמיים שנפלו בנוגה כו'.

שתי המדרגות שהוזכרו כאן – המוחין, שהיה בטול באחוריים שלהם ('נפילה' בלשון כאן), והכתר, שהיה בו פגם ('ירידה', בלשון כאן) – מופיעות בתוך האוכל:

יש באוכל 'שכל', מוחין, דבר המתבטא בכך שיין וריח טוב מפקחים את האדם ("חמרא וריחא פקחין"[פו]) וכפי שאמר רב נחמן[פז] שעד שלא אכל בשר שור לא נפתחו לו המוחין להבין את הסוגיא כדבעי (שני מאמרים שמובאים גם בתניא[פח]). זו דוגמה ל'נפילה' בה הדבר לא מחובר לשרשו – מאחורי אבא ואמא היתה נפילה לתוך המאכל הגשמי, וכעת השכל אינו מחובר לשרשו אלא נעלם בתוך המאכל. כלומר, אין שכל גלוי בתוך המאכל – אך כאשר אוכלים ומעלים את הניצוצות נתווסף בשכל של האוכל.

יש באוכל תענוג וחיות – חיים הם תענוג, כמו שתמיד מסבירים בחסידות[פט] ש"מקור חיים"[צ] היינו "מקור כל התענוגים" – בשל המדרגה שירדה מחיצוניות עתיק יומין להתלבש באוכל. התענוג יורד לאוכל לא בדרך של נפילה – התענוג נשאר תענוג, מחובר למקורו ושרשו, אלא שהוא עצמו ירד למטה והתלבש בדברים הנמוכים (וכפי שכתב אדמו"ר הזקן בשם רבי אברהם המלאך: "מה שאנו מרגישין הטעם ולא נת"א [נקודות, תגין, אותיות] כי בנת"א היה שבירה, מה שאין כן בטעמים לא היה שבירה כי אם השתלשלות"[צא]).

"באתריה לאו אורחיה למיכל"

למרות הבירורים שיש באוכל – גם במדרגות גבוהות יחסית – יש מדרגה שלמעלה מאכילה:

והנה ידוע דחו"ב הן תרין ריעין כו', וכתיב אכלו רעים וכו', שבהם נא' לשון אכילה, אבל למע', דהיינו בע"י, לא נא' ל' אכילה, וכמ"ש בזהר ע"פ באתי לגני כו' אכלתי יערי, אבל באתריה לאו אורחי' למיכל כו'.

את הפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים"[צב] דורשים[צג] על יחוד י-ה (אבא ואמא), ה"רעים", ויחוד ו-ה (ז"א ומלכות), ה"דודים". אם כן, מפורש שבחכמה ובינה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[צד] – ישנה אכילה, המבררת את אחורי או"א שנפלו בשבירה. אבל על הפסוק "אכלתי יערי"[צה] הזהר אומר[צו] שהאורח נוהג כמנהג המקום – כאשר ה' מגיע לעולם שלנו יש "אכלתי יערי", אבל במקומו שלו אין דרכו לאכול. בעולם שלנו יש אכילה שמעוררת קדושה – יש צדיקים שיושבים עם החסידים ואוכלים יחד והאכילה נותנת השראה לדברי תורה וכו'. אבל יש צדיק שצריכים להגיע אליו, לבקר "באתריה" שלו, והוא אומר ש'אצלי לא אוכלים'. כשיש משהו שאין לי שייכות אליו – אין לי גם שליחות לגביו. יש צדיקים שלא מלובשים בעולם הזה – אולי הם שורים כאן, אבל אינם מלובשים. אצל אחד כזה, גם אם יש על השלחן את כל המאכלים – הם לא אומרים לו כלום, אין לו שום קשר לאוכל, "באתריה לאו אורחיה למיכל", ואף על פי שנדמה שהוא נמצא כאן בעולם הגשמי, באמת הוא אינו כאן אלא "באתריה", וממילא גם אין לו מצוה-שליחות בענין.

שתי המדרגות האלה כתובות גם ביחס לעולם העתיד לבוא: מצד אחד, כתוב[צז] שלעתיד לבוא תהיה סעודה שלמה עם כמה מנות, שור הבר, לויתן וגם עוף מיוחד שנקרא זיז שדי, וישתו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. מצד שני, כתוב ש"העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[צח]. אלה שני שלבים, שתי מדרגות, לעתיד לבוא – יש את המדרגה של התלבשות בעולם, עם בירור המאכלים וחוית העונג המורכב שבכך, ויש את המדרגה של העונג הפשוט, הנאה מזיו השכינה בלי שום שייכות לאכילה ושתיה.

פנימיות וחיצוניות

לאור זאת מוסבר ההבדל בין שבת, שיש בה מצות אכילה, ליום כיפור, בו האכילה אסורה – שבת שייכת לחיצוניות הכתר, כולל החיצוניות של פרצוף עתיק יומין, שירדה להתלבש במאכלים, ואילו ביום כיפור עולים עד לפנימיות הכתר "באתריה" (שהרי במדרגת הפנימיות לא היתה ירידה), ושם אין שום שייכות לאכילה:

והענין הוא, דאנו רואים דבשבת יש מצוה באכילה, ולהתענג במאכלים, והוא ענין מצות הבירורים, לברר גם הניצוצין דבחינת אחוריים דאו"א וחיצוניות ע"י, בתענוג העליון ששורה בנפשו כשאוכל בשבת כו', ויש להבין למה לא יתכן מצוה זו ביו"כ. אך הענין הוא דבחי' פנימיות ע"י מתגלה ביו"כ, שלא נפל ולא ירד כלל למטה בשבירה, ולכך הוא למעלה מן המצות כנ"ל, וגם למעלה מענין מצות הבירורים, עד שגם מצוה ליכא לברר כו'. משא"כ בשבת, שהוא בבחינת חיצוניות ע"י שירד למטה, והחכ' נפלה בבחי' אחוריים כו', לכך נא' בהם אכלו רעים כו', דהיינו בבחי' חיצונית אבא ששם יש מצוה לברר עכ"פ, כי יש מה לברר כנ"ל, והאכילה תברר כידוע, אבל באתריה, בבחינת העצמיות, לאו אורחיה למיכל כו', וד"ל.

וזה הטעם שביו"כ אסור לאכול, כי הוא למעלה ממצות הבירורים דאכלו רעים כו', וכידוע דבחי' חיצונית אבא הוא בחי' חיצוניות ע"י, ובחינת פנימיות אבא הוא לעולם בחינת פנימית ע"י, וכמ"ש בע"ח ולא ידעתי הטעם כו', ולהיות כן בחיצוניות דע"י בשבת יש בירור חיצוניות דאבא שנפל כו', אבל בפנימיות דע"י ביו"כ אין בירור כלל בחיצונית אבא, כי הוא בחינת פנימית אבא כו', וזהו' שנק' יו"כ שבת שבתון, וד"ל.

למרות ההסבר לעיל שביום כיפור עולים למעלה-מעלה מהחכמה ("הוי' בחכמה") למדרגת עתיק יומין ("לפני הוי'"), בסוף המאמר קושר אדמו"ר הזקן בין פרצוף עתיק יומין לפרצוף אבא, ומסביר שחיצוניות אבא היא חיצוניות עתיק יומין ופנימיות אבא היא פנימיות עתיק יומין[צט] (ועל מדרגה זו כותב רבי חיים ויטאל "לא ידעתי הטעם"[ק], רמז לכך שזו מדרגה שלמעלה מטעם ודעת). לכן בתניא[קא] האמונה ומסירות הנפש נמצאות בספירת החכמה – הוא לא מדבר שם על הכתר, או על פנימיות הכתר, אלא על החכמה. אכן, הכוונה שם היא לפנימיות אבא שהיא-היא פנימיות עתיק. על כך כתוב "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – המדרגה של משה, פנימיות אבא, היא אחת עם המדרגה של פנימיות עתיק, שהיא משה בתור משיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קב], "מה שהיה הוא שיהיה"[קג]. משה לא אכל ארבעים יום ומשיח לא צריך לאכול בכלל...

מהי חיצוניות ומהי פנימיות? בחב"ד מדברים על 'חיצון' ו'פנימי', והגנאי הכי גדול הוא 'חיצון'. 'חיצון' הוא מי שבמקום לחוות חויה, חווה את העובדה שהוא חווה חויה – הוא כל הזמן במודעות, לא מודעות טבעית (או מודעות אלקית) אלא מודעות עצמית. אמרנו שהמאמר כאן הוא מקור למודעות טבעית – מודעות טבעית שייכת למדרגת הפנימיות – פנימיות עתיק יומין – שבה אין חויה חיצונית, התענוג אינו מורכב.

אדמו"ר הזקן מסיים:

וזהו' שנק' יו"כ שבת שבתון, וד"ל.

פתחנו שהייתי חושב שב"שבת שבתון" אולי תהיה אכילה כפולה, אבל הוא מסביר כאן ש"שבת שבתון" היינו למעלה משבת רגילה, בה יש אכילה. באמת יש כאן שביתה כפולה – בכל שבת שובתים ממלאכה אך מותר ומצוה לאכול וביום כיפור גם שובתים ממלאכה וגם שובתים מאכילה (על ידי חילוף י-מ באתב"ש, מלאכה מתחלפת באכילה). והנה, מלאכה אכילה בגימטריא "אנכי אנכי" – שביתה מאכילה מצד פנימיות הכתר ושביתה ממלאכה מצד חיצוניות הכתר.

מעלת האשה ביום כיפור

[שאלה: בתור אשה – כשהגוף יותר חלש, בעקבות הריונות ולידות והנקות וכו' – אני מרגישה שדווקא בראש השנה יותר קל לי להתפלל בכוונה ואילו ביום כיפור מורגש הקושי של הגוף וכו'.]

תשובה: לא משחרר שאת לא צריכה לבשל?

אפשר לחוות את ההתפשטות והעונג הפשוט גם בתוך החויה של הקושי. אומרים ביום כיפור את הפיוט של עשרת הרוגי מלכות ובוכים בו – בכלל, בעשרת ימי תשובה וביום כיפור בוכים[קד]. אפשר לומר שאחת המעלות של החולשה והקושי בעקבות התענית שהם עושים את האדם יותר רגיש, למעליותא, יותר קל לבכות. עם כל הקושי (והצער הכי עמוק כשמקוננים על החרבן ומיתת הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[קה]), הבכי של הימים הנוראים כולל גם בכי של שמחה ושחרור – כמו שכתוב בגאולה "בבכי יבֹאו"[קו] – מרגישים את צער הגוף וגם את השחרור ממנו בעת ובעונה אחת.

נגיד זאת קצת אחרת: בכל השנה אומרים שהמקום של האשה – הממלכה שלה – הוא במטבח. ביום כיפור האשה מגלה ש"באתריה לאו אורחיה למיכל" – שהיא לא שייכת לאכילה. דווקא בגלל שהנשים יותר קשורות לגוף ויותר מודעות אליו מלמדים אותן את המאמר הזה – כנראה דווקא ההצלחה של הנשים להשתחרר מהגוף ולהגיע לתענוג הפשוט היא שמביאה את המשיח.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· על תפלת חנה אנו קוראים ביום הראשון של ראש השנה, אך 'גילוי היחידה' שיש בתפלת חנה מגיע לשיאו בתפלות יום כיפור.

· טהרת יום כיפור היא גילוי כחות הנפש בטהרתם, דהיינו הכחות הטבעיים, ללא סבה חיצונית: שמחה בטהרתה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אמונה פשוטה.

· חמש תפלות יום כיפור הן כנגד חמשה חסדים דעתיק יומין וחמשת עינויי יום כיפור הם כנגד חמש גבורות דעתיק יומין – בעתיק יומין גם החסדים וגם הגבורות הם תענוג.

· באהבה הטבעית של יהודי לה' – "אהבה שאינה תלויה בדבר" ואינה נולדת מהתבוננות – שוים החכם הכי גדול עם היהודי הכי פשוט.

· ביחס לחוית התענוג הפשוט – בטלות כל חויות התענוג המורכב שחוה האדם בחייו.

· האמונה הפשוטה של כל יהודי היא למעלה מחלוקת התורה בין מצוות לעבירות.

· מהמדרגה בה אין אחיזה לחטא אין מקום גם לסליחה ולכן היא צריכה להתלבש במדרגה תחתונה יותר. על כך ה' אומר למשה "סלחתי כדברך" מצדי אין חטא, אך אם "כדברך" היה חטא – "סלחתי!".

· יש צדיקים השייכים לאכילה קדושה, הפועלת אצלם שמחה, קירוב לבבות ונביעת מוחין, ויש צדיקים שאין להם שום שייכות באכילה ושום 'שליחות' בה – אליהם לא באים לאכול...

· 'חיצון' הוא מי שבמקום לחוות חויה שקוע במודעות לכך שהוא חווה חויה. ל'פנימי' יש מודעות טבעית – הוא שקוע בחויה עצמה, בטהרתה, בלי מודעות חיצונית אליה.

· חולשת יום כיפור מסייעת לבכיה.

· הרגשת צער הגוף גם משחררת מהגוף – בכך ניכרת מעלת הנשים וכחן להביא את הגאולה.