בע"ה

ז"ך אלול תש"פ – כפ"ח

"יודעי תרועה"

חלוקת לקח עבור תלמידי המוסדות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לדעת לרצות

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם.

אחד הרמזים של השנה החדשה, שנת תשפ"א לפ"ק, הוא "יודעי תרועה"[ב] (הרמז המכוון כנגד הדעת בפרצוף הרמזים[ג]) – "אשרי העם[ד] יודעי תרועה[ה] הוי' באור פניך יהלכון". צריך לדעת איך להריע, ועל ידי כך נעשים מהלכים "באור פניך" של הקב"ה. הנושא שייך באופן מיוחד לחינוך – צריך לחנך כך שהמחונכים ידעו איך להריע.

יש הרבה פירושים לתרועה – נעבור על מבחר שלהם ונעשה בהם סדר מסוים:

כתר: "יודעי תרועה" – יודעים לרצות

הפירוש הראשון הוא שלהריע הוא לשון רצון – תרועה לשון רעוא, רעוא דרעוין[ו]. זהו פירוש ששייך לכתר, בו נמצא כח הרצון[ז]. אם כן, "יודעי תרועה" היינו יודעים לרצות. זהו ווארט מאד מענין בפני עצמו – מה הכוונה לדעת לרצות? רק בלדעת לרצות יש פרצוף שלם (שכולו בתוך הכתר).

שש שאלות יסוד

אחד היסודות אצלנו, שרמוז כבר בהקדמת סוד הוי' ליראיו[ח], הוא הקבלה של שש שאלות יסוד לאותיות י-ה-ו-ה עם קוצו של י, כתר, כאשר הכתר מתחלק לשתי בחינות, עתיק ואריך:

שאלות הכתר הן מתי ואיפה-איה. כתוב בפירוש[ט] ש"איה מקום כבודו"[י] (שאומרים בקדושת "כתר") שייך לכתר, אבל הכוונה דווקא לפרצוף אריך. בפרצוף היותר פנימי של הכתר, עתיק, השאלה היא מתי – "אימתי קאתי מר"[יא]. השאלות מתי ואיפה הולכות יחד – ממד הזמן בתוך ממד המקום[יב].

אחר כך, במודע, יש עוד ארבע שאלות – מה, מי, איך, כמה.

"והנגלֹת לנו ולבנינו"[יג] היינו איך וכמה, מדידה.

השאלה מה היא בחכמה (כח-מה[יד], סוד שם מה דעולם התיקון; משה, חכמה דאצילות, אמר "ונחנו מה"[טו]) ו"מי דקיימא לשאלה"[טז] בבינה[יז]. יחסית ל'איך' ו'כמה' השאלות 'מה' ו'מי' הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

שש השאלות ברצון

אם כן, ביחס ל'יודעי לרצות':

בכתר צריך לדעת מתי לרצות ואיפה לרצות.

בחכמה (דכתר) צריך לדעת מה לרצות ובבינה לדעת מי לרצות. כנראה שצריך לדעת מה לרצות בשביל לדעת מי – אם יודעים מה לרצות כנראה יש 'מי' אחד ששייך לענין, שמסוגל באמת ליישם את מה שרוצים. שוב, צריך לדעת מה לרצות ומי השליח לכך, מי ראוי להיות המיישם.

אחר כך צריך לדעת איך לרצות. מאד מענין – יש כמה צורות לרצות, ו"ק שלם (שש המדות הכלולות באות ו שבשם).

בסוף צריך לדעת גם כמה לרצות – יש גבול לרצון. ככלל, צריך לדעת שעד כאן רוצים ולא עוברים את הגבול – מכאן והלאה הדבר כבר בידי שמים, בידי הקב"ה. אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, לכן יש סיפורים – במיוחד על מורנו הבעש"ט[יח] – שרצה יותר מדי, ואז אמרו לו מן השמים 'הפסדת את כל העולם הבא שלך'. הוא דווקא שמח מאד, שכעת הוא יכול לעבוד את ה' נקי, לשם שמים בלי שום פניה של שכר עולם הבא. אבל ככלל, צריך לדעת כמה לרצות – כמה הולכים על הרצון.

זהו פרצוף שלם רק של הבחינה הראשונה של תרועה – תרועה לשון רצון – ו"יודעי תרועה" היינו לדעת לרצות, עם כל ההסבר. נעבור בקיצור גם על התשובות לשאלות האלה:

מתי לרצות? בשבת – רצון מתוך אהבה

בלא מודע, בפנימיות, בהעלם – כל הזמן הרצון קיים. אבל יש זמנים שצריך לגלות, לחשוף, את הרצון – כדי שיפעל במציאות. הרי תכלית הרצון היא לצאת לפועל, ולשם כך צריך לחשוף אותו – לגלות בנפש את הרצון. כל סוד הנפש הוא רצון – פירוש המלה נפש הוא רצון[יט]. מתי הזמן הכי טוב לרצות?

נאמר מה שלמדנו לפני כמה ימים[כ] מהנעם אלימלך[כא], שיש זמנים שאדם נמצא ביראה ויש זמנים שאדם נמצא באהבה. אפשר לומר, בלי להאריך, שהזמן הכי טוב לרצות הוא כשאתה נמצא באהבה (כל אהבה היא רעוא-רצון, השער של אהבה הוא אב, לשון רצון, כמו בפסוק "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"[כב]). כמובן, האהבה העיקרית היא אהבת ה' יתברך, אבל בכלל כשאדם אוהב זהו זמן טוב לרצות, להתבונן מה רוצה באמת, ולרצות אותו בגלוי.

זמן האהבה מתאים לחשוב על האיחול הכי פנימי ועצמי שלך ולהביע אותו – זהו זמן מסוגל שהרצון יתממש. בכלל, כל ענין מימוש הרצון קשור למושג שלנו "קביעה רצונית"[כג] – שאפשר לקבוע את המציאות לפי הרצון. הקביעה הרצונית קשורה לאיך לרצות – איך רוצים כדי שהרצון באמת יפעל את פעולתו. אך האיך, ה-ו, הוא בריח התיכון שעולה גם עד פנימיות הכתר (מתי).

בכל אופן, הזמן הכי טוב לרצות הוא זמני אהבה, שבנעם אלימלך אומר שהם בחינת שבת. מאד מענין, כי שבת היא לכאורה מצב של מרוצה – יש רוצה (מתוך חוסר) ויש מרוצה (כשהרצון מתמלא). הייתי יכול לחשוב שכאשר אני מרוצה, מבסוט, איני רוצה שום דבר. אדרבא, דווקא כשאתה מרוצה, בכל הרצונות היותר תחתונים שלך, זהו הזמן לגלות מה הרצון הפנימי שלך ולרצות בו. זהו – בקיצור נמרץ – ההסבר מתי לרצות.

איפה לרצות? בארץ ישראל

חיצוניות הכתר היא השאלה איפה – איפה לרצות? המקום הכי טוב לרצות הוא ארץ ישראל. גם כשצריכים לעורר רצון בחו"ל – "מאך דא ארץ ישראל"[כד]. ארץ ישראל היא ה"ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"[כה]. כאשר אתה רוצה לעשות מה שהקב"ה רוצה – אתה נמצא בארץ ישראל. אז אפשר גם לחדש רצון. כשאני נמצא נפשית במקום של ארץ ישראל – אני במקום לרצות.

מה לרצות? מלך

השלב הבא הוא מה לרצות. הדבר הכי טוב שיהודי צריך לרצות הוא שיהיה לנו מלך. המצוה של "שום תשים עליך מלך"[כו] היא מצוה של "כי תבֹא אל הארץ"[כז]. קודם כל צריך להיות באותו מקום של רצון טוב בכלל, ואז אפשר לדעת על איזה רצון פרטי ללכת – הרצון העיקרי שצריך לעשות במקום הזה. אם כן, ה'מתי' וה'איפה', "איה", הם שני מקיפים (ובסוד שבת בזמן כארץ ישראל במקום), ואחר כך ה"מה" הוא פנימי.

כשאני ילד בישיבה או בחיידר, או כל אחד במקומו, בדרך כלל מחנכים לרצות להיות תלמיד חכם. אצל הלא-חסידים צריך לרצות להיות 'גדול'. כל ילד רוצה להיות גדול, אבל כשאומרים 'גדול' הכוונה גדול בתורה, מגדולי הדור. לפי החסידות זהו לא בדיוק ה"מה", שהרי "מה" הוא בטול (כדלקמן). לא שלא טוב להיות תלמיד חכם גדול וגדול הדור, אבל החינוך שזהו עיקר הרצון, ה"מה" לרצות, אינו החינוך החסידי.

מה שרוצים הוא משהו ששייך לתיקון עולם – "לתקן עולם במלכות שדי"[כח]. צריך לשם כך הרבה תורה, אבל לפי התורה תיקון עולם שייך למלכות. עצם המלכות שייך לספירת המלכות, אבל המיקוד מה אני רוצה, החכמה של הרצון – "מה רוצה באמת", ביטוי של הרבי – הוא לרצות משהו לא בשבילי אישית אלא בשביל כולנו. רוצים מלך, כאשר עם מלך צדיק – כפי שהתורה מציירת-מתארת אותו[כט] – בא, בדרך ממילא, תיקון המדינה כולה, ועד לתיקון עולם במלכות ש-די.

מי מתאים להיות מלך?

אחר כך, ברגע שאני מברר לעצמי מה אני רוצה – אני יכול להתבונן מי הכי מתאים לתפקיד הזה (לפי הציור הנ"ל של התורה). מי אתה רוצה שיהיה מלך כאן? לא פשוט, לא מובן מאליו (אדמו"ר הזקן אמר[ל] שהמשיח-המלך האמיתי אף אחד לא רוצה...). קודם יש את ה"מה" ואחר כך את ה"מי".

איך לרצות? באופן שיתממש

אחר כך השאלה היא איך לרצות – איך מבצעים את הרצון? מה הדרך הנכונה לבצע-ליישם את הרצון? כפי שהזכרנו, לכך נועדה התורה הגדולה של "קביעה רצונית", הפרק האחרון של "אמונה ובטחון" – איך אפשר לקבוע את המציאות בכח הרצון.

"יודעי תרועה" כולל משהו שלא אמרנו קודם – שאני יודע, מכיר היטב, את כח הרצון. לא כל אחד מבין כמה חזק הרצון – הרצון שלי, שלך, של כל אחד ואחת. יש שני פתגמים מפורסמים לגבי הרצון – "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אין תקיף כרצון", שני פתגמים שהרבי הקודם מביא בקונטרס כללי החינוך וההדרכה[לא]. צריך לדעת זאת, לא פשוט, לא מובן מאליו. במיוחד נוגע ל"איך" – כשאני יודע את כח הרצון, צריך לחשוב איך להפעיל ולנתב נכון את הכח האדיר של הרצון שיש פה, ש"אין דבר העומד בפני הרצון". אם ארצה באמת הדבר יהיה – יצא לפועל.

כמה לרצות? לא לעבור את הגבול

אחר כך – כמה לרצות? כפי שכבר אמרנו קודם. משה רבינו רצה להגיע לארץ, התחנן לממש את הרצון, וה' אמר לו "עד כאן"[לב]. לא כתוב שהוא עבר את פי ה'. הוא רצה מאד – אבל יש הגבלה כמה רוצים.

חוץ מהגבלת הרצון במציאות – עד כאן ולא יותר – יכולה להיות גם שאלת 'כמה' בתוך הנפש שלך: עד כמה הרצון תופס אותך, את כל מהותך? אם הרצון תופס את כל כולך – אין לך מקום בנפש לשום דבר אחר. קודם דברנו על ללמוד תורה ולעשות מצוות. אם הרצון שוטף את האדם לגמרי הוא באמת משוגע – כמו שהרבי אומר[לג], 'משוגע על משיח' – ואין לו בנפש מקום לכלום. גם נקודה זו שייכת למלכות של הרצון, שהיא ה'כמה?' – כמה רוצים? איך להגביל ולעצב נכון את הרצון.

עד כאן – בקיצור – הפירוש הראשון של "יודעי תרועה", שיודעים לרצות.

ב. משבירת הישות להבעה נכונה

חכמה: לדעת לשבור

שבירה חיובית – פירוק

מה עוד אפשר לפרש ב"יודעי תרועה"? הפירוש השני, הרווח בחסידות[לד], הוא שתרועה היא לשון שבירה[לה]. אפשר לפרש "יודעי תרועה" בסוד "הריעו להוי' כל הארץ"[לו], "הריעו" לשון שבירה. האריז"ל אומר[לז] שצריך לכוון את הפסוק "הריעו להוי' כל הארץ" כאשר לומדים הלכה (שייך להמשך הפסוק שלנו, "הוי' באור פניך יהלכון") – הריעו-שברו את הארציות, הארץ הלא טובה, הארץ הנכריה אותה צריך לשבור.

את המושג שבירה היה אפשר לשים בכמה מקומות בספירות: לפי הקבלה[לח], השבירה מתחילה מהדעת – בעיקר מהעיטרא דגבורות שבדעת (סוד המלך הראשון של עולם התהו, שמלך ומיד מת, בלע בן בעור NOTEREF _Ref51591172 \h \* MERGEFORMAT לח 08D0C9EA79F9BACE118C8200AA004BA90B02000000080000000D0000005F00520065006600350031003500390031003100370032000000 ). אחר כך שבירה שייכת לגבורה ממש. מהי שבירה? פירוק. אדמו"ר הזקן לא היה ממש שובר דברים אלא מפרק[לט]. גם כשהקב"ה עשה שבירת הכלים, לא שהכל התרסס בלי חשבון – כתוב שה' יודע, "יודעי תרועה", יודע לשבור, ויודע מה היעד של כל רסיס (של כל חלקיק ביקום שיצא מהמפץ הגדול). זו לא סתם שבירה, בלי חשבון.

שוב, יש כמה מקומות שאפשר לחשוב לשים בהם "יודעי תרועה" לשון שבירה, אבל נשים דווקא בחכמה. למה? כי פנימיות החכמה היא גבורה – גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך (חכמה שבכתר) ואחר כך בחכמה הגלויה. ומהי השבירה? השבירה של החכמה צריכה להיות שבירה טובה, משהו חיובי.

שבירת הכלים היא מכח הבינה, סוד שם סג בקבלה[מ] ("כֻלו סג יחדו וגו'"[מא]), והיא מתחילה בפועל בעיטרא דגבורות שבדעת. במדות הלב שבירת דברים שייכת סתם לגבורה (ובלעומת-זה למדת הכעס, כמו "המשבר כליו בחמתו", שהוא כעובד עבודה זרה, כנודע[מב]), אבל יש שבירה הרבה יותר נעלית.

לדוגמה, כשהולכים לתקוע בשופר יש שבירה – שברים (גם המלה שופר עצמה מתחלפת בשובר, כמבואר במ"א[מג]). הקול הפשוט בכתר, ואחר כך יש שברים. מהי השבירה? גם סוג של פירוק. בלשון הגמרא פירוק הוא תירוץ קושיא. שוב, אדמו"ר הזקן אף פעם לא שבר סתם, אלא פירק.

בטול ישות ההתפעלות

הפשט הפשוט של "יודעי תרועה", שאני יודע לשבור, הוא שאני יודע לשבור את הישות שלי. לכל אחד יש ישות. יש ווארט של הצמח צדק[מד], שאולי נסביר לפני הסליחות בערב ראש השנה, על הביטוי בתניא ש"יש מתפעל ויש מתפעל"[מה]. הצמח צדק כותב שאפשר להתפעל בהתפעלות אמתית מאלקות, להתפעל מה' ולהגיע למדות אהבה ויראה, ולהשאר 'יש' – ולא רק להשאר יש, אלא שההתפעלות גופא תגביר את הרגשת הישות. יש ביטוי "יש מי שאוהב" – והוא באהבה כלפי שמיא. לכן בחב"ד לא כל כך אוהבים את המלה התפעלות – מחד, תכלית ההתבוננות היא להתפעל בלב, אבל בכל זאת 'התפעלות' היא לא כל כך מלה אהובה, כי "יש מתפעל ויש מתפעל". הישות מתעוררת מתוך ההתפעלות בנפש.

מהי החכמה? הידיעה איך לשבור את הישות, דהיינו לבטל את הישות. הבטול גופא הוא כח גבורה דעתיק המלובשת בתוך החכמה. בכללות יש שתי בחינות בטול – בטול היש ובטול במציאות. כנראה אלה שתי בחינות שברים (לכן בחב"ד הכי קשה לעשות שברים, לפי המנהג[מו]...). יש שברים פשוטים, שהם בטול היש. שוב, הפסוק הוא "הריעו להוי' כל הארץ", לשבור-לבטל את הארץ. "הוי' בחכמה יסד ארץ"[מז], בחכמה הוא מתקן את הארץ, והחכמה היא הבטול – הוא מבטל את הישות-הארציות של האדם. שני הבטולים גם נקראים בחסידות שני בירורים, "כֻלם בחכמה [דווקא] אתברירו"[מח] – בירור א' הוא בטול היש ובירור ב', בירור אחרי בירור, הוא בטול במציאות. שניהם שברים.

זהו ענין שהכי מתאים לתקיעת שופר, "אשרי העם יודעי תרועה" היינו איך לשבור את הישות שלי שמתוך ההתפעלות גופא – אפילו ההתפעלות מתקיעת שופר. הרי "אם יתקע שופר ועם לא יחרדו"[מט] – השופר מחריד, זהו סוג של התפעלות. מתוך התפעלות, כל התפעלות, אפשר להגיע לישות. לכן צריך לדעת איך להריע נכון – "אשרי העם יודעי תרועה" – ואז "הוי' באור פניך יהלכון".

אם כן, ההסבר השני הוא בטול – חכמה – סוד השבירה המתוקנת.

בינה: שמחת התרועה

הפירוש הבא שייך לבינה. החכמה והבינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[נ] (גם "ריעין" לשון תרועה, כפי שמיד נסביר). בחכמה יש בטול ובבינה יש שמחה[נא], ואכן בהרבה פסוקים בתנ"ך תרועה היא תרועת שמחה[נב] – במיוחד כאשר ממליכים מלך[נג]. אמרנו שהרצון הכי חשוב – מה רוצים – הוא רצון למלך.

נחזור רגע לרצון למלך: זהו גם הרצון שיהיה מלך וגם "רצוננו לראות את מלכנו"[נד], "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[נה]. לא כולם יודעים לרצות מלך, וגם אם מישהו יודע לרצות מלך – לא כולם יודעים שצריך לרצות לראות את המלך. מאד חשוב שנראה את המלך, שנקבל השראה אלקית מ"אור פני מלך"[נו]. כשרואים את המלך מתמלאים שמחה.

שוב, בבינה התרועה היא השמחה – קול תרועה הוא קול שמחה. הוא הולך יחד עם השבירה, הבטול. אלו שני הפירושים העיקריים שכתובים בחסידות – תרועה כשבירה ותרועה כשמחה[נז] – ולפי איך שהסברנו היינו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

דעת: לדעת להתרועע

מה יש בדעת? בדיוק המלה שאמרנו הרגע ("תרין ריעין") – אחד מפירושי תרועה הוא רעות. ככה מפרש רש"י את הביטוי "ותרועת מלך בו"[נח], לשון חבה ורעות.

הייתי יכול לשים רעות בחסד, אהבה, אבל שרש החסד הוא העיטרא דחסדים שבדעת. אמרנו ששבירה, שבחכמה, שייכת לעיטרא דגבורות שבדעת. רעות היא לא רק אהבה – היא אהבה שיש בה אחדות. כמו במבצעים של הרבי, שאנו עושים מהם פרצוף שלם[נט], יש מבצע "אהבת ישראל ואחדות ישראל", ואנחנו מסבירים שאחדות היא דעת.

המושג רעות מאד חשוב בחינוך, במיוחד חינוך קטנים: ילד צריך לדעת עם מי להתרועע. בשימוש במלה להתרועע יש הרבה פעמים משמעות לא טובה – שהילד מתרועע עם חבר לא טוב. צריך לאהוב את כולם, צריך להיות באחדות עם כולם, אבל צריך לדעת עם מי להתרועע – לדעת מי כדאי שיהיה החבר הכי טוב שלך, חברות שיש בה השפעה הדדית. לכן כתוב שהדעת בכלל, ה חסדים ו-ה גבורות, היינו "שמאל דוחה וימין מקרבת"[ס]. בר-דעת יודע על חבר מסוים, שאם אהיה משפיע ביחס אליו אולי אשפיע עליו טוב, אבל לא מתאים להיות חבר הכי טוב שלו, בפרט לילד, שנמצא עדיין בקטנות מוחין. זהו יסוד היסודות של חינוך והדרכה – עם מי להתרועע. זו ממש דעת – "יודעי תרועה" בספירת הדעת – איך לאזן בנפש נכון "שמאל דוחה וימין מקרבת".

הדעת היא "מפתחא דכליל שית"[סא], ממנה יוצאות כל המדות והיא כוללת את כל ה-ו שבשם.

מלכות: הבעת הרצון באופן המתקבל

נעבור לפירוש המלכות – "אחרון אחרון חביב" – שבעצם כבר הזכרנו, אבל "נעוץ סופן בתחלתן"[סב]: בכתר אני יודע שצריך לרצות מלך, ובשמחה אני יודע שעיקר שמחת העם היא כאשר ממליכים את המלך, אך במלכות גופא הידיעה היא איך מכריזים, איך עושים זאת, איך מגלים את הרצון נכון, "באופן המתקבל" בלשון הרבי.

עברתי את כל פרצוף הרצונות למלך – מה לרצות, מי מתאים וכו' – וכשמגיעים לתכל'ס, למלכות, להכרזת "יחי המלך", צריך לדעת איך עושים זאת. זהו הפירוש של "אשרי העם יודעי תרועה" בתכל'ס, במלכות. איך מכריזים בדור שלנו "יחי המלך" באופן המתקבל? בכלל לא פשוט. לכן רק לבני ישראל יש דעת ורק למי שבמוחין דגדלות יש דעת אמתית. שוב, זהו חינוך – יסוד החינוך של ילדים – איך מכריזים, איך 'הולכים על זה', על ה"יחי המלך", על מבצע בקרב העם של "קבלת המלכות", שהוא מוקד כל הרצון בנפש.

סיכום

אם כן, עשינו בקיצור, פרצוף פירושים ב"יודעי תרועה" לכבוד ראש השנה – ראש השנה הוא יום של רצון ו"מצות היום בשופר"[סג].

שנהיה "יודעי תרועה" ושנזכה לכל הפירושים הטובים של תרועה – רצון ובטול היש ושמחה פורצת ואחדות ישראל בצורה נכונה, ובסוף איך מכריזים ומפרסמים את המלכות בעולם, את ה"יחי המלך" בעולם (שה"יחי" יהיה חי-דק טוב המדבק את כולם), כך שיתקבל טוב על דעת כולם:

קוצו של י לדעת לרצות

י לדעת לשבור-לבטל

ה לדעת לשמוח

ו לדעת להתרועע

ה לדעת להביע

עד כאן, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· בשנת תשפ"א צריך להיות "יודעי תרועה".

· צריך לדעת לרצות – איפה לרצות, מתי לרצות, מה לרצות, מי לרצות, איך לרצות וכמה לרצות.

· בזמני אהבה מתאים לגלות את הרצון הפנימי – איחול האדם לעצמו – כי הם זמנים מסוגלים למימוש הרצון.

· דווקא בשבת, כשהאדם מרוצה – מתעלה מהרצונות החיצוניים – ניתן לגלות את הרצון האמתי.

· המקום לגילוי הרצון הוא ארץ ישראל – "שרצתה לעשות רצון קונה" ולבטל רצונה מפני רצונו.

· מה לרצות? מלך – רצון כללי שנוגע לתיקון המציאות כולה (ולא רצון אישי מלא ישות).

· מי לרצות? מי שמתאים לממש וליישם את ה'מה'.

· "יודעי תרועה" יודעים את כחו התקיף של הרצון ושואלים 'איך לרצות?' כדי לממש את הרצון.

· כמה לרצות? לא לעבור את הגבול בהתעקשות מול ה' ולא 'להשתגע' במילוי הנפש ברצון שלא מותיר מקום לכל דבר נוסף.

· "יודעי תרועה" יודעים לשבור-לבטל-לפרק ישות שנגרמת מההתפעלות.

· בטול היש ובטול במציאות הם בירור א' ובירור ב'.

· עם בטול הישות באה תרועת-שמחה (ובעיקר שמחת העמדת המלך).

· "יודעי תרועה" יודעים עם מי להתרועע – מי מתאים להיות חבר טוב (עם השפעה הדדית) וביחס למי יש להסתפק באהבת ישראל וברצון להשפיע עליו.

· "יודעי תרועה" יודעים להריע-להביע את הכרזת המלכות באופן המתקבל.