בע"ה

אור לכ"ט אלול תש"פ – כפ"ח

פרצוף סיפורי הצמח-צדק

סליחות ערב ראש השנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד יום הולדתו של הצמח-צדק, בערב ראש השנה, עשה הרב 'פרצוף' של סיפורים עליו – התבוננות בסיפורים ו'ווארטים' שלו כנגד מבנה עשר הספירות, תוך לימוד מעמיק מכל סיפור. בשיעורים כאלה צריכים קודם כל להתענג על הסיפור, שמבליע בקרבנו את התוכן גם לפני ההבנה (כמעין "תורה שבכתב", כידוע אצל חסידים ביחס לסיפורי צדיקים), ואחר כך לפענח את המסר גם באופן מודע (כמעין "תורה שבעל פה", המפרטת את תוכן התורה שבכתב).

יום ההולדת כבר עבר, אבל אין תענוג יותר מלקרוא תחת הסכך סיפורי צדיקים. בנוסף, חלק מהסיפורים נוגעים בבן-זקוניו, ממלא מקומו בנשיאות חב"ד, הרבי מהר"ש שיום ההילולא שלו חל ב-יג תשרי, בסמוך לסוכות.

יום הולדת הצמח צדק

נגנו "אלי אתה" (צ"צ), "צמאה לך נפשי" (אדה"ז), "כאיל תערוג" (צ"צ).

היום יום ההולדת של הרבי הצמח צדק – היום הוא בן רלא שנים ונכנס לשנת ה-רלב שלו – שני מספרים חשובים בקבלה [ב] (ביחד, רלא רלב עולה תבונה – "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" [ג] וכידוע בסוד הבל אורות של העוה"ז, עלמא דשקרא שבו "שקר החן והבל היֹפי" [ד], ותבונה אורות של העוה"ב, סוד "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[ה], וד"ל). היום הוא מסיים היום (בפעם השניה) את פרק פא, בו כתוב "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", ומתחיל (בפעם השניה) פרק פב, שיר של יום שלישי (שהוכפל בו "כי טוב", "טוב לשמים וטוב לבריות"[ו]) – "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפֹט וגו' אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם".

לכבוד אדמו"ר הצמח צדק נספר עליו סיפורים שכמדומני לא ספרנו בעבר, וכדרכנו נעשה מהם פרצוף (כלומר, נסביר שיש סיפור שמלמד אותנו משהו ביחס לכתר, סיפור שמלמד ביחס לחכמה, ביחס לבינה וכו' – בכל הספירות).

כתר: "היום לא"

בכתר יש סיפור, שהוא בעצם ווארט, שאמר הצמח צדק לגבי סעודה שלישית בשבת:

ידוע שיש מצוה לאכול שלש סעודות, אותה לומדים[ז] מהפסוק של שבת שבו חוזרת המלה "היום" שלש פעמים – "ויאמר משה אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[ח]. בפעם השלישית כתוב "היום לא" – "היום לא תמצאהו בשדה" – ללמד ש יש בסעודה שלישית בחינת שלילה, "היום לא" (נשים לב ש"לא", 31, היינו הנקודה האמצעית של "היום", 61). יש הרבה מנהגי חב"ד שהיום פשוטים, אבל פעם כלל לא היה פשוט וחסידי חב"ד נהגו כמו כולם. אפילו כאן בבית כנסת בכפר חב"ד, לפני פחות מדור, היה פשוט שנוטלים ידים לסעודה שלישית – כל זקני החסידים בזמן סעודה שלישית נטלו ידים, בדרך כלל על מצוֹת. אבל שוב, היות שיש כאן רמז של "היום לא" משמע שסעודה שלישית אינה דומה בדיוק לשתי הסעודות הראשונות.

פעם אחת[ט], כשהגיע הזמן של סעודה שלישית אצל הצ"צ אמרו החסידים שהגיע זמן סעודה שלישית, צריך ליטול ידים. ענה הצמח צדק – זאג א ניגון. 'נאמר' ניגון חב"די עמוק, וזה יהיה במקום סעודה שלישית. סיום הווארט שמכאן למדו החסידים שנטילת ידים בסעודה שלישית – לאו דווקא. עד כאן. כלומר, אפשר לצאת ידי סעודה שלישית עם ניגון.

שלשה מנהגים בסעודה שלישית

לפי מנהג חב"ד היום[י] – שלא נוטלים ידים לסעודה שלישית (כפשט המצוה) – יש בעצם שלש דרגות איך לצאת ידי חובת סעודה שלישית:

או כמו שמספרים על הרבי שהיה אוכל פרי – היה אוכל משהו לצאת ידי חובת סעודה שלישית.

ההנהגה השניה היא לצאת ידי חובה בחזרת מאמר חסידות. להנהגה זו יש אסמכתא אפילו בהלכה[יא], שאם יש רב שדורש ומעורר את העם בתשובה – הדרשה היא במקום סעודה שלישית (כלומר, שלא מפסיקים את הדרשה בשביל ליטול ידים לסעודה שלישית). אז מקיימים סעודה שלישית בדברי תורה, בעיקר בדברי מוסר השכל וחסידות לעורר לתשובה – מתאים לכך ששבת היא יום של תשובה (שבת אותיות תשב, כמבואר בתניא[יב]).

הווארט של הסיפור הזה, שאפשר לצאת ידי סעודה שלישית גם בניגון – לנגן ניגון עמוק חב"די. ניגון עמוק הוא ניגון דבקות, ואין סעודה שלישית יותר מכך. סעודה שלישית היא רעוא דרעוין, רצון הרצונות, פנימיות הרצון של הקב"ה – הדבקות בפנימיות נקודת רצונו יתברך שהוא ורצונו אחד (כמבואר בתניא) היא בניגון דבקות[יג]. מה פירוש "היום לא"? הסעודה היא משהו גשמי, קשור לגוף, אך יש מדרגה של התפשטות הגשמיות (על דרך עבודת יום הכפורים, "שבת שבתון"). שבת הוא יום הסגולה להתפשט, לצאת מהגוף לגמרי. אם אין גוף – אין אוכל, אין בשביל מה לאכול. זו לא התעוררות לשוב, אלא פשוט התפשטות הגשמיות, ואפשר להגיע אליה דווקא על ידי ניגון שמעל לתורה. מסופר על חסידים שהיו שומעים איזה כנר מנגן – אפילו לא ניגונים חסידיים – פשוט נפלו על הרצפה בהתפשטות הגשמיות לחלוטין. יש כח בניגון להתפשט מהגוף לגמרי, להגיע לדבקות אמתית.

שלש עליות בשבת

לאיפה נקביל את הסיפור הזה? סעודה שלישית היא בחינת כתר. בכלל, יש בשבת שלש עליות, שהן לא בדיוק שלש סעודות – אבל שלש עליות כלליות[יד]:

המדרגה הראשונה היא "שבת מִקַדשא וקיימא"[טו] – קדושה מעצמה, מששת ימי בראשית, בלי שום עבודה שלנו. כתוב[טז] שמה ששבת מצד עצמה "מקדשא וקיימא" היינו מצד אמא. שבת היא למעלה מששת ימי החול, ו"ק, שש מדות הלב (חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד). המדרגה הראשונה שמעל מעשה בראשית היא אמא, מה ש"שבת מקדשא וקיימא".

המדרגה השניה של שבת היא מה שאנחנו, עם ישראל קדושים, מקדשים את השבת – "זכור את יום השבת לקדשו"[יז] וגם "שמור את יום השבת לקדשו"[יח], "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"[יט]. כח הנשמה היהודית לקדש את השבת – להמשיך בשבת קדושה יתירה ממה שהיא מקדשא וקיימא מצד עצמה, על דרך הנשמה היתירה אליה זוכה כל יהודי בשבת – הוא כמו הכח לקדש אשה, שהרי שבת מלכתא היא בת הזוג שלנו[כ]. הקידושין הם המשכת מוחין דאבא, בחינת חכמה (עליה נאמר "קדש מלה בגרמיה"[כא]).

המדרגה השלישית היא מה שהשבת שוב עולה מעצמה לכתר עליון, ועד לרעוא דרעוין, רצון כל הרצונות. עליה זו היא במנחה דשבת, זמן סעודה שלישית. אם כן, בכלל זמן מנחה של שבת, רעוא דרעוין, הוא הכתר של השבת.

שוב, השבת מתחילה ממקדשא וקיימא (בינה); ממשיכה בכח הקידוש-קידושין (חכמה) של הבעל-ישראל; ומסתיימת בהכתר, רעוא דרעוין, הוא סוד "אשת חיל עטרת בעלה"[כב]. כך מסבירים למה שמים את הווארט הזה בכתר – זהו ווארט של סעודה שלישית, שהיא הכתר של השבת.

ג' רישין שבכתר

אמרנו שיש שלשה מנהגים כיצד לצאת ידי חובת סעודה שלישית: בטעימה כל שהיא; בדברי תורה – המעוררים לתשובה, לשוב אל ה'; בכניסה לדבקות אלקית, שיש בה גם התפשטות הגשמיות.

אמרנו שסעודה שלישית בכלל היא הכתר, ושלשת המנהגים מכוונים לשלשה רישין שבכתר[כג]:

הראש התחתון שבכתר הוא רישא דאריך (אריך לשון מלכות, היינו כתר מלכות), רצון, שהוא עדיין חיצוניות הכתר – יש בו איזה ממד של גוף ושל ענג שבת, במובן שגם הגוף יהנה (מלכות היא בחינת גוף[כד]). אליו שייכת ההנהגה לצאת ידי חובה בטעימה של איזה פרי.

הראש שמעל רישא דאריך נקרא רישא דאין, והוא מקור החכמה, כתוב בפירוש – "החכמה מאין תמצא"[כה]. רישא דאין הוא המנהג לומר דברי תורה המעוררים לתשובה בזמן רעוא דרעוין (רישא דאין הוא סוד כתר תורה, שכדי לזכות לו צריך להיות בבחינת אין, כנודע).

אבל הניגון – הווארט של הצ"צ שעל ידי ניגון יוצאים ידי חובת סעודה שלישית בלי לאכול – הוא אמונה (סוד כתר כהונה, שכולל 'כתר לויה' המשוררים בבית המקדש, שלעתיד לבוא הם יהיו הכהנים, כנודע[כו] בסוד "הכהנים הלוים"[כז]), "רישא דלא ידע ולא אתידע"[כח], עצם ה"לא" של "היום לא" ("היום לא תמצאהו בשדה" נאמר על המן, "לחם אבירים אכל איש ['האיש משה'[כט], כאשר 'לחם [גשמי] לא אכל גו''[ל]]"[לא] – סוד "מן הוא כי לא ידעו מה הוא [בחינת רדל"א]"[לב] אותיות אמונה[לג] (והיינו שרש המן לפני שיורד ומתגשם "בשדה" – "היום לא תמצאהו בשדה" אך כן תמצאוהו בשרש הרוחני, באמונה פשוטה המתגלה בניגון דבקות, וד"ל). תמיד המדרגה הכי גבוהה היא הכי קרובה לפשט. הפשט של "היום לא" הוא לא גוף, התפשטות הגשמיות, ולהגיע ל"לא ידע ולא אתידע", שהוא לא יודע ולא נודע. זהו הראש העליון של הכתר בו שורה "חביון עוז העצמות"[לד]. כך אפשר להסביר את הווארט של הצמח צדק שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית עם ניגון.

חכמה: הצדקת היתר הט"ז

מוחין דאבא – כח דהיתרא

הסיפור השני הוא כנגד הספירה הבאה – חכמה. חכמה כבר שייכת לתורה, "אורייתא מחכמה נפקת"[לה]. חכמה היא מוחין דאבא, שצריך להבין מה ענינם. יש מוחין דאבא ומוחין דאמא, כמו תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, כמו תפילין דרבינו תם ותפילין דרש"י. זהו גופא גם היחס בין תורת הנגלה של אדמו"ר הזקן ותורת הנגלה של הרבי הצמח צדק. לא נאריך בכך כעת, אך בנגלה אדמו"ר הזקן הוא יחסית מוחין דאבא – לפי הסיפור שנספר כעת נבין מה המשמעות – והצמח הוא יחסית מוחין דאמא. צריך את שניהם, וידוע שפסק ההלכה למעשה הוא כמו תלמוד בבלי דווקא.

יש פירוש שמוחין דאבא, לאו דווקא תלמוד ירושלמי אלא בכל התורה כולה, באים לידי ביטוי במה שנקרא "כח דהיתרא עדיף"[לו]. מה הכוונה? יש הלכה שקולה, לא יודעים אם להחמיר או להקל, ויכול לבוא רב – צריך לשם כך רב מאד גדול – ובעיונו המעמיק למצוא פתח להיתר בדבר שרוב הפסוקים אוסרים. כמו שאדם נודר ומחפשים פתח חרטה כדי לפתוח לו, להתיר את הנדר, להתיר את הקשר – כמו התרת-פתיחת קשר מסובך מאד. כתוב שכח ההיתר עדיף. למה? כי צריך מח ושכל הרבה יותר עמוק וחד כדי למצוא את הפתח להתיר.

בכלל, המושג פתח – פתיחת דבר קשור – הוא חכמה בקבלה. נקודת החכמה היא הפתח[לז] (נקודת הכתר היא הקמץ, לשון סגור וסתום), סוד "פתח רבי שמעון כו'"[לח] (שפתח את צנור החכמה, גילוי אור חדש בחכמה עילאה מחכמה סתימאה, כח המשכיל בנפש). כדי להתיר-לפתוח צריך חכם, מוחין דאבא. חכמה צירוף אותיות כח-מה, וכעת נפרש שהכח-מה של החכמה הוא הכח להתיר בתורה (בחינת שם מה החדש המברר שם בן, היינו שמתיר את האסור-קשור שנתהוה על ידי השבירה וירידת שם סג לשם בן, המציאות המסובכת כו', וד"ל). היתר הוא תמיד ימין – בשכל חכמה היא מח ימין – ואיסור הוא שמאל, בינה. עד כאן רקע לסיפור.

לעשות טובה לט"ז

הסיפור הראשון שספרנו התרחש בסעודה שלישית של שבת והסיפור השני בליל שבת:

פעם אחת[לט] בליל שבת הצ"צ שהה בחדרו ולא יצא לתפלה. הבנים שלו – כנראה עם שאר החסידים – המתינו לו. כאשר יש רבי מחכים, שעה-שעתיים-שלש, לא משנה. הבן ש'ניהל את הענינים', היה המהרי"ל, הבן השני של הצמח צדק ובקשו דרכו לברר מה קורה. בסוף יצא הצמח צדק והסביר שהתעכב כי היה עסוק. במה? הוא מספר סיפור שלם:

פעם אחת התפילין של אדמו"ר הזקן לא היו מונחות במקום. ידוע שאדמו"ר הזקן, הסבא, נהג להתפלל בהתפעלות עצומה (מה שקראנו "התפשטות הגשמיות"), עד שמסופר[מ] שהיה צריך לרפד את קירות החדר כדי שלא ישבור את העצמות כאשר הוא נזרק מקיר לקיר (הוא התפלל מקירות לבו הטהור). על רבי עקיבא כתוב[מא] שכאשר התפלל במנין היה עומד בתפלה כמו כולם, לא להיות יוצא דופן, אבל כאשר התפלל ביחידות היה מתחיל בפנה אחת ומוצאים אותו בפנה אחרת – באופן לא רצוני הוא היה עובר מצד לצד כו'. בדומה לכך, אדמו"ר הזקן כל כך נזרק בתפלתו מצד לצד שהיתה סכנה – לכן רפדו לו את הקירות. מדובר גם בתפלות יום חול, כשמונחות תפילין על ראשו, וכנראה כשהוא נזרק מצד לצד ברוב התפעלותו התפילין זזו מהמקום. הנה, אדמו"ר הזקן, צדיק גדול, גם בנגלה הוא פוסק הדור – רב פוסק – והתפילין שלו לא במקום. כתוב שהמלאכים שהשתתפו בתפלה – או באו לראות, כמו באיזו הצגה, המלאכים באים להשקיף – צחקו עליו. הוא לא שם לב, לא ידע, והמלאכים צוחקים עליו. אז ירדה מהעולם העליון נשמה גדולה מאד, נשמת רבינו הט"ז. הט"ז הוא רב פוסק גדול שחי כמאה חמשים שנה לפני אדמו"ר הזקן, שכתב את אחד משני הפירושים הגדולים על השו"ע – הט"ז והש"ך – שאדמו"ר הזקן אמר שכתבו אותם ברוח הקדש[מב]. הט"ז ירד מספיק בגשמיות שהוא פשוט לקח את התפילין ויישר אותם על הראש של אדמו"ר הזקן, כדי שהמלאכים יפסיקו לצחוק עליו.

אם כן, הט"ז עשה טובה לאדמו"ר הזקן – יישר לו את התפילין. אחר כך הוא בקש תגמול. הוא בא לאדמו"ר הזקן ואמר לו – עשיתי לך טובה, תעשה לי גם טובה. מה הטובה שאתה יכול לעשות לי? יש מקרה בהלכות טריפות, בשו"ע יו"ד, שכל הפוסקים אוסרים אותו ורק אני בספרי התרתי אותו. אני דעת יחיד, וההלכה לא כמוני, אבל אתה פוסק הדור – תעשה לי טובה, תעיין בסוגיא ואולי תזכה אותי, תפסוק כמוני, בכח דהיתרא, ובכך תעשה לי טובה גדולה בעולם העליון, שיהיה עוד מישהו שמסכים אתי להתיר. אדמו"ר הזקן הסכים – הוא עיין ובאמת התיר.

עכשיו, ממשיך הצמח צדק לספר, אדמו"ר הזקן נמצא גם בעולם העליון, אחרי מאה ועשרים שלו, והוא מהרהר שם – לא מספיק שאני פוסק כך. בכלל, כל הסיפור הזה מוזר – פוסקים הלכה לפי טובה? רב מבקש – עשיתי לך טובה, אז תעשה לי טובה ותפסוק כמוני. נשמע מוזר קצת... כנראה אדמו"ר הזקן עצמו לא לגמרי שקט למעלה מהסיפור הזה, והוא בא לנכדו הצמח צדק – שמספר את כל הסיפור – ומבקש ממנו בדיוק אותו דבר. הוא אומר שכך וכך היה, ובדור הזה אתה הפוסק – פוסק הדור – אז עשה לי טובה ותעיין בסוגיא, ואולי גם לך יצא לפסוק כמוני להתיר. אז כבר יהיו שלשה – הט"ז, אדמו"ר הזקן והצמח צדק. לכן הייתי מאד עסוק, ובסוף כח דהיתרא עדיף, וב"ה פסקתי בסוף להתיר.

שוב, היות שהכל נקרא מוחין דאבא – "כחא דהיתרא עדיף" – אנחנו שמים את הסיפור באבא.

השאיפה להתיר

נחזור לענין, מישהו יכול להציע הסבר לרעיון ש'אתה עשית לי טובה, אז אני עושה לך טובה לפסוק כמוך'? האם דומה למשהו? [תשובה: כתוב[מג] שמשה רבינו מתפלל שתהיה הלכה כיהודה.] טוב. על דוד המלך כתוב "'והוי' עמו'[מד] שהלכה כמותו בכל מקום"[מה] – "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[מו] זהו משהו מיוחד, וגם משה מתפלל עליו.

כתוב שמשה אשי תבות משה-שמאי-הלל[מז] או מחלוקת-שמאי-הלל[מח] – יש לו קודם נטיה לפסוק כמו שמאי, להחמיר-לאסור, ורק אחר כך הוא עובר להלל, להקל-להתיר. זה משה רבינו, סוד "לא כן [קודם 'לא', שמאי, ואח"כ 'כן', הלל[מט]] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"[נ]. מוחין דאבא הם בטול (פנימיות החכמה). כנראה בשביל ההיתר גופא צריך בטול, כמדת משה רבינו עצמו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[נא]. הוא לא ח"ו משוחד כאן – הוא פוסק בסוף אליבא דאמת, "משה אמת ותורתו אמת"[נב]. אבל בהחלט יש כזה דבר לכוון שאני רוצה להגיע להיתר.

באיזה סוג הלכות במיוחד יש כזה דבר? [אבילות.] גם, אבל משהו יותר חמור? [עגונות.] כן, היתר עגונות. על פני השטח אסור, אבל הרב עושה מאמץ-על כדי להגיע להיתר. יש המון סיפורים של הצמח צדק על היתר עגונות. את הנושא של היתר עגונות בכלל נמקם בספירת הדעת – הוא קשור לחכמה אבל קובע ברכה לעצמה. בשביל להתיר עגונה צריך כך דעת מכריע. כתוב[נג] שדעת המכריע היא דעת משה (חושבנא דדין כחושבנא דדין). מהו היתר עגונות? להתיר עגונה כפשוטו, שהיא תוכל להתחתן – דעת, תיקון הדעת. אם כן, יש כזה דבר לבקש שתעיין טוב – אם אתה אוסר יכול להיות שלא עיינת עד הסוף. תעיין טוב-טוב-טוב, אולי תמצא פתח להתיר את האסור לכתחילה. כתוב[נד] שדבר אסור קשור בידי הקליפות, ולהתיר אותו היינו להוציא אותו – "חיל בלע ויקִאנו"[נה], להוציא איזה ניצוץ קדוש מהקליפה, להוציא "יקר מזולל"[נו] ("ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה" – צדיק גוזר, להתיר, והקב"ה מקיים).

זהו לימוד חשוב ועיקרי לכל לומד תורה, שהמגמה האמתית היא להתיר. כתוב[נז] שהמלה תורה גופא גם רומזת ללשון היתר. כח דהיתרא הוא עצם כח התורה, לא הכח לאסור. לאסור קל – גם על פי פשט קל, אם אינך יודע אתה אוסר. כל אחד שלא יודע אוסר – ואז הוא בסדר, אך הנהגה זו היא לא התכל'ס. התכל'ס היא שתלמד יותר ותעיין יותר ותתיר – "תתיר צרורה", "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה". זהו הכח של מוחין דאבא.

קשר אדמו"ר הזקן לט"ז

הכל כאן מתחיל מהט"ז, שקודם בא ומיישר לאדמו"ר הזקן את התפילין, כדי שהמלאכים לא יצחקו עליו. בהרבה מקומות הט"ז הוא דעת יחיד. כנראה דעת יחיד היא חכמה ודעת רבים היא בינה. הלכה לא כמוהו – "יחיד ורבים הלכה כרבים"[נח] – כמו שהלכה כתלמוד בבלי. אבל אותו יחיד בא ומבקש שאולי עוד רב יגיע להיתר שלי, בעוד דור. כאן יש שלשה רבנים בשלשה דורות.

הסברנו הרבה פעמים[נט] שיש רמז בתחלת התניא שאדמו"ר הזקן קשור לאחד האמוראים הגדולים, רבה, שאמר "כגון אנא בינוני"[ס]. עכשיו אנחנו אומרים, לפי הסיפור הזה, שבין האחרונים אדמו"ר הזקן קשור לט"ז. אדמו"ר הזקן עצמו אמר[סא] שלבעל שם טוב יש מוחין דאביי – תלמיד של רבה. בדרך כלל לא פוסקים כאביי, גם יחיד, אלא כרבא, החבר שלו. יש ט"ז וש"ך, ובדרך כלל כשיש מחלוקת ביניהם פוסקים כמו הש"ך. סימן שהט"ז הוא יחיד, וכנראה היחיד הזה הוא מוחין דאבא. [הערה: הט"ז עצמו הוא לוי.] גבורה דעתיק, פנימיות החכמה. צריך לחפש האם בעוד מחלוקות הוא המתיר דווקא (נגד דעת הרבים). הוא מבקש שאדה"ז יעיין בסוגיא – לא פוסקים בלי לעיין עיון עמוק[סב] – ויעמיק היטב עד שכולי האי ואולי יצא לו לפסוק כמוהו.

אדמו"ר הזקן מעביר את הענין הלאה לנכדו, שיחסית אליו הוא בינה, שיעיין טוב. מתי שיעיין? העיתוי כאן מענין – סיפור שקרה בתחלת שבת. שבת היא מוחין דאבא. יש כאן עליה מחול לשבת – בליל שבת – חול הוא מוחין דאמא ושבת היא מוחין דאבא. בשבת בדרך כלל לא לומדים נגלה, אבל כאן בתחלת שבת הוא אומר לו להעמיק בסוגיא בנגלה עד שתפסוק כמוני להיתר. עד כאן ה"כחא דהיתרא עדיף"[סג] ששמנו בחכמה.

[שאלה: אדמו"ר הזקן פסק כמו הט"ז כי עשה לו טובה. מדוע לומר שיש ביניהם קשר מהותי?] אם הט"ז אחרי מאה ועשרים יורד למטה ליישר לו את התפילין סימן שיש זיקה ביניהם – כמו שסבא בא לנכד, יש קשר נשמתי ביניהם. הוא כמו קרוב משפחה שלו, ואחר כך אדה"ז מבקש מהנכד שלו, הצמח צדק.

בינה: שמחה ועולם הנשמות

התחרט שקלקל שמחת יו"ט

בבינה, הסיפור הבא, הוא גם סיפור של תורה – קשור לתורה וקשור לשמחה, שמחת יום טוב. בקבלה שמחה בכלל ושמחת יום טוב בפרט היא אמא, בינה, "אם הבנים שמחה"[סד]. הסיפור קשור גם לתשובה – חרטה ותשובה – ולפי הזהר בכל מקום בינה היא תשובה, כמו שהפסוק אומר "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[סה].

מה הסיפור? גם ווארט[סו]: הצמח צדק פרסם את דעת אדמו"ר הזקן שיש לאסור שרויה בפסח. אחר כך התבטא שהוא מתחרט ומצטער שפרסם תשובה זאת. ה'עולם' מתירים שרויה – להשרות מצה שמורה במים ולעשות קניידלאך. אין פסח בלי קניידלאך – אתה יהודי?! אם אתה יהודי אתה אוכל קניידלאך בפסח! לומר שזה אסור? אוי ואבוי! הצמח צדק אמר שאני מתחרט ומצטער על כך שפרסמתי את דעתו של סבא – כאן זו דווקא דעתו לאסור (אמרנו שהיתר בחכמה ואיסור בבינה). למה כל כך מצטער? כי כך מנעתי מהרבה-הרבה יהודים שמחת יום טוב. עם הקניידלאך שמחים בפסח.

שוב, מדובר בשמחת יום טוב עם הגוף. כתוב[סז] שההבדל בין חכמה לבינה הוא בין "חיוהי" ל"גרמוהי"[סח], בין נשמה לגוף. כל הווארט הזה קשור למוחין דאמא. גם הצער והחרטה – הצמח צדק עצמו עושה כאן תשובה – וגם האיסור של דבר שהעולם נוהג דווקא להתיר, ובעיקר ענין השמחה, שמחת יום טוב שהיא גדולה מאד.

משניות לנשמה

נאמר עוד שני דברים קצרים ששייכים לספירת הבינה:

הצמח צדק אמר[סט] שטוב שכל אחד ילמד וידע משניות בעל פה. אנחנו יודעים שגם הרבי הקודם הרבה לדבר בענין. יש כמה מקומות ב"היום יום"[ע] שהרבי מביא את הרבי הקודם – כמה חשוב ללמוד משניות. ידוע שכבר אדמו"ר הזקן אמר לחסידים שצריך ללמוד משניות בעל פה. אנחנו בפרשת האזינו. המגיד אמר שכל אחד ידע האזינו בעל פה. הבעש"ט אמר שכל יהודי צריך לדעת תהלים בעל פה[עא]. הבעש"ט הוא תהלים, המגיד האזינו ואדמו"ר הזקן כבר משניות[עב]. כאן חידוש הצ"צ שגם נימק:

הוא אמר שחשוב שלכל אחד תהיינה משניות שיודע בעל פה, כי אחרי מאה ועשרים – כשהנשמה יוצאת מהגוף – בין הפטירה לקבורה, שלוקח כמה שעות, ולפעמים אפילו יום או יממה, הנשמה לא יודעת מה לעשות, מבולבלת קצת. אם למדת משניות בעל פה – הנשמה תחזור על המשניות בעל פה דווקא בזמן הזה, ומאד חשוב לתיקון הנשמה. כאשר הצמח צדק עצמו הסתלק, בנו הממשיך, הרבי מהר"ש, אמר לחסידים – ודאי לא סתם אמר כי שמע זאת פעם מאבא, אלא שמע זאת עכשיו – שעכשיו אבא חוזר משניות. כשאבא שלו הסתלק, עוד לפני הקבורה, הוא אמר שעכשיו אבא לומד משניות.

משנה אותיות נשמה, וכתוב "נשמת שדי תבינם"[עג] – נשמה בקבלה היא ספירת הבינה. מהי ההסתלקות ומהי הקבורה? יש בעצם שלשה שלבים: הסתלקות – דברנו על התפשטות הגשמיות, ומיתה היא התפשטות הגשמיות, יציאת הנשמה מהגוף – אחריה קבורה ובסוף רקבון[עד]. הרקבון הוא כמו גרעין שנרקב לצורך צמיחה – הכנה לתחית המתים, ל"הקיצו ורננו שוכני עפר וארץ רפאים תפיל"[עה], הארץ תפיל-תוציא את הרפאים-המתים. לשם כך צריך להרקב.

מה הם שלשת השלבים? ההסתלקות מהגוף היא בינה. הקיום בגוף הוא פרצוף ז"א, נשמה בגוף. בהסתלקות, עוד לפני הקבורה, אתה בספירת הבינה. הקבורה היא כבר בחינה של אין, של בטול, חכמה. הרקבון, שהוא אין אמתי – שהגוף מתאיין – הוא כתר. בקבר הגוף נח. בהסתלקות יש ריחוף – הנשמה מרחפת על הגוף – ובקבר יש כבר מנוחה. בדיוק מה שכתוב בתניא[עו] שיש בחינה של "ילכו מחיל אל חיל"[עז] בבינה, אבל בסוף יש מנוחה. בכתר יש אין האמתי, שמשם יצמח יש חדש, תחית המתים – בא מהכתר, מהרדל"א. הכל נועד להסביר שהזמן הזה, מיד אחרי ההסתלקות, הוא בחינת בינה. באותו הכי טוב לומר משניות – ולהכין זאת כבר בעולם הזה – כי משנה אותיות נשמה, ונשמה היא בינה, "נשמת שדי תבינם". זהו עוד ווארט שאפשר לשים בפרצוף בספירת הבינה – הטעם ללימוד משניות בעל פה – משהו אחר לגמרי.

כולם יהיו כמו רבי זאב וואלף מז'יטומיר

עוד משהו אחר לגמרי ששייך לבינה: עכשיו דברנו על עליה, עלית העולמות, "ילכו מחיל אל חיל". כל העלאה היא מצד הבינה. כתוב שלעתיד לבוא כאשר יבוא מלך המשיח, הכל יתעלה. כל מדרגה תתעלה למדרגה שמעליה. יש הרבה ווארטים כאלה, כמו ברמ"ח אותיות[עח] שהגוים יהיו מתנגדים, המתנגדים יהיו חסידים, החסידים יהיו רבי והרבי יוכלל בעצמות אין סוף – כל אחד יתעלה ויתכלל בדרגה שמעליו. כאן[עט] יש ווארט מיוחד של הצמח צדק שמזכיר צדיק מסוים בשמו: הוא אמר פעם בהתוועדות שבימות המשיח כל היהודים יהיו כמו רבי זאב וואלף מז'יטומיר – פתאום הוא מזכיר צדיק אחד שחב"דניק אולי לא כל כך מכיר. כולנו, היהודים, נגיע למדרגה של רבי זאב וואלף מז'יטומיר, בעל אור המאיר[פ]. הוא אמר עד כאן. אחר כך שאלו אותו החסידים שהיו באותה התוועדות – ורבי זאב וואלף, לאן הוא יגיע? הוא אמר שהוא יגיע לדרגת בעל שם טוב. שאלו הלאה – והבעל שם טוב? הוא אמר שאי אפשר לתאר לאן יגיע הבעל שם טוב – מעל ההשגה שלנו. כמו בווארט הקודם, הוא יתעלה להכלל באור אין סוף שלפני הצמצום.

אם כן, כל אחד צריך להתכונן להיות כמו רבי זאב וואלף מז'יטומיר – אנחנו מאמינים בביאת המשיח כל רגע, אז כל רגע צריך להיות מוכן ומזומן לעליה זו, עליה מהותית ביותר. מי הוא היה בכלל? הוא מגדולי תלמידי המגיד. כלומר, הוא חבר של אדמו"ר הזקן. צדיק גדול, א גוטער איד – צדיק נוסח פולין, דרך כל הצדיקים חוץ מחב"ד, והוא כנראה האב-טיפוס של א גוטער איד, של יהודי טוב. מיהו יהודי טוב? מי שפועל ישועות בקרב הארץ – מי שדבוק בה' וממשיך ברכה, כמו שמתואר הצדיק בספר נועם אלימלך, ספר של צדיקים. לא יודעים כל כך הרבה על הצדיק הזה, אבל לפי הווארט הזה הוא מאד חשוב, אם דווקא הוא התקוה הטובה של כל אחד מאתנו להגיע למדרגה שלו בביאת המשיח. איזה דבר דומה אמר הרבי? הרבי אמר[פא] שכאשר יבוא מלך המשיח, תיכף ומיד, כל יהודי יהיה אדמו"ר. שיהיו הרבה אדמו"רי חב"ד קצת קשה לתאר – אין בחב"ד הרבה אדמו"רים באותו זמן – אבל אם כל אחד יהיה אדמו"ר זהו כנראה אותו ווארט שכל אחד יהיה רבי זאב וואלף מז'יטומיר. מחמאה גדולה, אומר שהוא א גוטער איד באמת. מתארים אותו כמאד מתלהב בתפלתו, דומה לרבי לוי יצחק מבארדיטשוב, ומצד שני מאד ענו – היה בטל. יש סיפור ארוך, שלא נספר כעת, על בטולו בפני הסבא משפולי – בפני החברים שלו הוא היה ענו מאד, והיה מתלהב מאד, והיה א גוטער איד באמת, המשיך שפע רב לעם ישראל.

לגבי הספר שלו יש הרבה פולמוס בין גדולי החסידות. הוא לא הוא כתב את הספר בעצמו, אלא אחד מגדולי תלמידיו, והוא מקובל כאחד מספרי היסוד של החסידות הכללית. אבל הרבי מקאמארנא מביא[פב] שהוא קבל מסורת שכאשר התלמיד שכתב את הספר – שהיה שוחט שלו – בא והראה לרבי את כתב היד, 'זה ספר שלך', הרבי הסתכל בספר ואמר לו שאפילו בדבר אחד בספר לא כוונת לדעתי... זהו ספר מענין, כדאי להסתכל בו.

בכל אופן, כל הענין שכל אחד יתפשט מממדרגתו ויגיע למדרגה שמעליו – אפילו שבאין ערוך יותר ממנו – היינו אמא עילאה בקבלה. התופעה של "ילכו מחיל אל חיל" היא באמא. ההגעה למנוחה היא באבא, אבל ההתעלות מחיל אל חיל היא לא סתם אמא אלא אמא עילאה. יש שרש לאמא עילאה למעלה מאבא. לכן אצל אדמו"ר האמצעי[פג], "רחֹבות הנהר"[פד], העיקר הוא ההליכה מחיל אל חיל. אצל אדמו"ר הזקן בתניא העיקר הוא המנוחה.

אם כן, אמרנו שלשה גוונים שונים של בינה: הראשון – חבל שפרסמתי את דעתו של אדמו"ר הזקן לא לאכול שרויה בפסח; השני – ללמוד משניות בעל פה, סגולה לבין ההסתלקות לבין הקבורה; השלישי – הווארט שכל יהודי יהיה כמו רבי זאב וואלף מז'יטומיר, יהיה אדמו"ר, א גוטער איד. צריך באמת שכל אחד יתכונן להיות א גוטער איד.

דעת: רוח הקדש בהיתר עגונות

היתר עגונות בבעל חי או מת

כבר אמרנו שבדעת נמקם נושא גדול לו הקדיש הצמח צדק הרבה מחייו, הרבה מלימוד התורה שלו – היתר עגונות. נספר שני סיפורים, שני מקרים.

בדרך כלל היתר עגונות הוא כשלא יודעים עם הבעל מת או חי, כמו שאחד טבע במים שאין להם סוף, בים, ואין גופה – זהו בדרך כלל מקרה שהאשה עגונה ואין מה לעשות. הרבה פעמים סיפורים של עגונות הם תוצאה של מלחמות. אפילו כאן בארץ, כשיש מלחמה וחיל נעדר – מה קורה עם אשתו? היא עגונה. הלכות מאד קשות ועמוקות איך להתיר עגונות.

יש עוד גוון של היתר עגונה – לא שהבעל נפטר ואי אפשר להוכיח זאת, אלא שהבעל ברח, תפס רגלים וברח מאשתו ונעלם והיא נשארת עגונה. יכול להיות כל החיים – הבעל ברח, איננו. כאן ההיתר שלה דורש מופת, למצוא אותו, וגם להכריח אותו לתת גט. אם הוא לא רוצה לחזור לאשתו – לפחות שיתיר אותה, שיתן גט. קודם צריך למצוא אותו.

בעצם, גם הסוג הראשון של היתר עגונות הוא למצוא את הבעל – צריך למצוא אותו בין החיים או בין המתים. למצוא מישהו – או שהוא מת או שהוא חי אבל נעלם – זהו כח של דעת, לדעת איפה הוא. קודם צריך לדעת איפה הוא. אחר כך, אם צריך כפיה – לכוף אותו לתת גט, אם הוא חי ומסרב גט, ברח מאשתו – זו הגבורה של הדעת. צריך גם למצוא אותו, וגם להכריח אותו – במקרה שהוא חי – לתת גט, אם הוא לא רוצה לחזור. זה רק שנבין מה בדיוק הדעת כאן בסיפור. דעת היא רוח הקדש (כפי שרש"י כותב על בצלאל[פה]). סיפורי היתר עגונות, אצל צדיקים, הם ביטוי עיקרי לרוח הקדש שלהם.

שני הסיפורים שנספר – סיפורים מאד חמודים – הם מהסוג השני, שהבעל ברח ולא יודעים איפה הוא:

ה'כומר' מקייב

הסיפור הראשון[פו] שלצמח צדק היה קרוב משפחה, אבל היה מתנגד. כמו הרבה פעמים, הבעל הוא מתנגד ולאשתו יש אמונת צדיקים חזקה, היא חסידה. תוך כדי הסיפור הזה מוזכר שמסורת אצל אדמו"רי חב"ד – רבותינו נשיאנו – לקרב ביותר קרובי משפחה, לא משנה אם הקרוב חסיד שלי או מתנגד אלי. עצם המושג קרובי משפחה גם שייך לדעת – קשר, ידיעה, הרגשת הזדהות ואחדות עם קרובים.

שוב, יש קרוב משפחה שהוא מתנגד חזק לצמח צדק, אבל הוא קרוב שלו, בן דוד שלו. אשתו מאמינה בצדקות הצמח צדק. מה קרה? החתן ברח, נעלם, לא יודעים איפה הוא כמה שנים טובות – הבת שלהם יושבת עגונה והחתן איננו. האשה מפצירה בבעלה – יש פה רבי, בן דוד שלך, לך ותתייעץ אתו, אולי ממנו תצמח הישועה. 'לא, בשום פנים ואופן, הרבי לא יכול להועיל לנו כלום!'. אבל אשה היא עקשנית, היא יודעת לנדנד, עוד ועוד ועוד, עד שבסוף היא פועלת – בסדר, בסוף בעל כרחו הוא נוסע לצמח צדק. הרבי אומר לו – אתה יודע מה? שמעתי מישהו קורא עיתון, ושם היתה מודעה שבעיר קייב מחפשים רוקח. אני יודע שזהו המקצוע שלך – אולי כדאי לך להתענין. הוא ענה בלי קשר בכלל למה שבא לשאול – הוא בא לשאול על החתן והבת. ולגבי הבת, ממשיך הרבי – ה' יעזור. הוא חוזר הביתה בנמיכות רוח ושברון לב גמור ואומר לאשתו – תראי, שלחת אותי לרבי, והוא לא יכול לעשות שום דבר, הוא רק אמר לי משהו מתוך העיתון.

היא רק שומעת ואומרת שאם אמר לך ככה – ודאי משם תצמח הישועה, חייבים לפעול כך. עוד פעם היא פעלה, "הכל מן האשה"[פז] – העיקר שתהיה לכל אחד אשה חסידית, עם הרבה אמונת צדיקים – ובעל כרחו הוא נוסע לקייב. המודעה בעיתון היתה לפני זמן, ובדרך הטבע המשרה כבר לא פנויה, אבל למזלו – הוא מתענין ומוצא שעדיין מחפשים רוקח. הוא בא לשם ומאד מוצא חן בעיני בעל הבית – גוי כמובן – שמיד נותן לו את המשרה, במשכורת גבוהה. לשם כך הוא צריך לשהות במקום. הוא היה שם, הרויח יפה, ומדי פעם נסע הביתה.

הגיע חג הפסח, הוא נסע לכל החג, ובאמצע החג הוא מקבל טלגרמה מבעל הבית שלו שיבוא מהר – צריך אותך מהר בבית המרקחת. הוא נבהל, מה פירוש מהר לבוא? הוא מתייעץ עם אשתו – אולי צריך לברוח. היא אמרה לו – הוא טוב, הוא אוהב אותך, ואם אמר לך לבוא תסע. הוא שוב מקשיב לאשתו ומכין צידה לדרך – מצות וסוכר. בשביל להסתדר שם מספיק לו מצה של פסח וסוכר של פסח – זה מה שצריך לאכול (מכך אפשר להבין איך חיו היהודים בפסח). הוא נוסע לקייב, הגיע והאדון מאד שמח לקראתו, ואמר שעוד כמה ימים יש לי יום הולדת. אני מתכנן השנה לעשות מסיבה מלכותית, להזמין את כל האנשים הכי חשובים, כל הכמרים הכי חשובים, כל הפריצים וכו'. אין לי מישהו שיארגן לי את כל הסעודה, ואני סומך עליך יותר מכולם – אתה מסוגל. זהו לא המקצוע שלך, אתה רוקח – אבל אני מכיר אותך, סומך עליך, תעשה לי טובה תקח את הפרוייקט על עצמך. עכשיו צריך לעשות זאת. הוא מבקש והיהודי נענה לו. הוא מארגן לו את כל הסעודה הגדולה. באים כל האנשים החשובים, מגיעים אחד-אחד לסעודה, והוא מושיב כל אחד במקום הראוי לו.

פתאום מגיע מישהו שמציג את עצמו ככומר – היהודי מסתכל עליו ומתרגש מאד, הוא רואה שהכומר הזה הוא לא אחר מאשר החתן שלו! הוא ממש מזדעזע. האדון רואה שפתאום קרה משהו לעובד הנאמן שלו, שנעשה חיוור. הוא מיד נגש אליו ושואל – 'קרה לך משהו?'. הוא מספר לתומו – יש לי בת, הבעל ברח לה, ואני רואה שהכומר הזה הוא החתן שלי. האדון אומר – אל תדאג, אני אסדר את הענין. נסיים בטוב את הסעודה, וכשכולם ילכו אני אסדר זאת. כולם הלכו ובסוף, לפני שאותו כומר יוצא מהבית, הוא קורא לו ושואל דוגרי 'אתה יהודי? יש לך אשה?'. הוא מכחיש, 'מה פתאום?!'. האדון מוציא אקדח מהכיס, קורא לעובד שלו ושואל – 'מכיר אותו?'. הוא אומר – 'כן, הוא החתן שלי'. הכומר עדיין מכחיש, והאדון מאיים עליו באקדח – או שתודה עכשיו, תכתוב גט לאשה, או שאחת דתך. אז הכומר הודה, ומיד קראו לרב בקייב לכתוב גט על המקום, ושלום על ישראל. למה אחד בורח מהבית? אם הבעל בורח, וגם הופך לכומר, כנראה לא היה שם יותר מדי שלום בית...

לשתות רק בירה!

נספר עוד סיפור חמוד של היתר עגונות[פח]:

בסיפור הזה האשה עצמה, העגונה, באה לצמח צדק ובוכה – הבעל נעלם, ברח, כבר כמה שנים. מה לעשות? הצמח צדק אומר שמיד תתארגני ותסעי למוסקבה, ובדרך אל תשתי מים, רק בירה – זו דוגמה של דעת... כמובן, עושים מה שהרבי אומר – היא לקחה אתה הרבה בירה, שיהיה לה מה לשתות. בכל אופן, מתחנה לתחנה ומשתיה לשתיה לקח זמן, ונגמרה לה כל הבירה. זו דרך עם הרבה תחנות. היא שאלה מישהו איפה אפשר להשיג בירה, והוא אמר לה שלא רחוק מכאן יש בית חרושת לבירה – 'לכי לשם, אפשר לקנות שם הרבה בירה'. היא יצאה ממסלול המסע שלה והלכה לבית החרושת, וכאשר נכנסה היא פתאום רואה שהפועל הראשי שם הוא בעלה. ככה, בעימות ישיר, היא מצאה ופעלה עליו שיתן לה גט. זו רוח הקדש של בירה. כנראה שזו סגולה למצוא את הבעל שברח – רק לשתות בירה.

אלה שני סיפורים יפים של היתר עגונות, נושא גדול ורציני –  עבורו נדרשת הלמדנות הכי מעמיקה בתורה – שקשור בעצם לספירת דעת.

חסד: "יש מתפעל"

"יש מי שאוהב"

בחסד נמקם ווארט שכבר הזכרנו באחד השיעורים הקודמים[פט]. קודם נאמר את הווארט עצמו, ואחר כך את הרקע לאמירתו:

כתוב בתניא ביטוי – "יש מתפעל ויש מתפעל"[צ], יש מתפעל מכך ויש מתפעל מכך. כשהצמח צדק למד ולימד זאת – כמו שנספר תיכף – הוא הסביר[צא] שמעצם ההתפעלות שאדם מתפעל אפשר להיות 'יש', שההתפעלות תעשה אותך יש, בעל ישות, גאוה.

יש שני סוגי התפעלות עיקריים – אהבה ויראה. על כל אחד מהם כתוב[צב] 'יש' – 'יש מי שאוהב' ו'יש מי שירא'. אפשר לאהוב את ה', ומתוך אהבה לקבל ישות, ניפוח אגו. כמובן, זהו לא פשט המלים בתניא, "יש מתפעל ויש מתפעל", אבל כך הוא דרש. עיקר ההתפעלות הוא אהבה ו 'יש מי ש...' כתוב בעיקר על אהבה[צג] – 'יש מי שאוהב'. כלומר, מתוך אהבה יש ניפוח הישות. לכן אנחנו שמים זאת בחסד – חסד הוא אהבה. זו הישות של האהבה, של התפעלות החסד.

מהות לימודי החול – ישות

כדי להבין עוד יותר טוב, צריך להבין את רקע הסיפור – מתי הצמח-צדק אמר את הווארט. משהו מאד מענין: הממשלה הכריזה-חוקקה שחייבים ללמוד בבית ספר עממי-ממלכתי שיש בו לימודי חול – שכולם צריכים לדעת רוסית ושאר מקצועות החול. כמובן, היהודים החרדים לדבר ה' התנגדו להשכלה הזו. מי שהכי התנגד הוא הצמח-צדק עצמו – הוא נסע לפטרבורג ונאסר (כמה וכמה פעמים). יש בענין סיפורים שלמים[צד].

בכל אופן, באיזה שלב הממשלה פנתה ישירות אליו ואמרה שדורשים ממנו שלפחות את אחד הנכדים שלו יכנס לבית ספר שלומדים בו חולין (שלא על טהרת הקדש...). אולי היה אפשר ללכת על מסירות נפש, "יהרג ואל יעבור", אבל מאד מענין שהצמח צדק – עם כל מלחמתו נגד ההשכלה – קבל את הפניה הזו. כנראה ידע שחייבים למלא אותה, אולי כדי לבטל את הגזרה הכללית. הוא בקש מאחד מנכדיו שהוא יהיה הקרבן. אולי הוא בקש מאחד הבנים או החתנים שינדבו את הילד הזה, אבל לפי נוסח הסיפור הוא בקש מהילד עצמו – ר' מרדכי בן הרב"ש – שיסכים ללכת ללמוד בבית ספר. תמורת הסכמתו הוא הבטיח לו שהוא, הרבי עצמו, ילמד עמו כל יום שיעור תניא – כנראה זו הבטחה לנכד שכך ישמור עליו בקדושה. הנכד הסכים.

אפשר ללמוד מהסיפור הרבה דברים. רואים שכדי ללמוד מהרבי כל יום שיעור תניא כדאי אפילו להכנס לבית ספר וללמוד מקצועות חול. על הרקע הזה מסופר שכאשר הגיעו לפרק נ בתניא, בשיעור היומי, אמר לו את הווארט על "יש מתפעל ויש מתפעל"[צה] – שמתוך התפעלות אלקית, בעיקר של אהבת ה', אפשר להגיע לישות, 'יש מי שאוהב'. כנראה הולך יחד – כנראה מי שלומד חולין בבית ספר רגיל, חילוני (לשון חולין), עלול עוד יותר עלול להגיע לישות גם כאשר הוא לומד תורה. זהו בדיוק הרצון של ה'משכילים' – שהאוירה של החולין תשפיע גם על הקדש, תוריד אותו מקדושתו ותכליל אותו בתוך המקיף של החולין. זהו רצון שתלמד כמו שלומדים תורה באוניברסיטה, בגסות, שתכניס בקדש ישות (כמוכמגמת היונים "להשכיחם תורתך"[צו], שילמדו תורה אבל בלי התודעה שהיא "תורתך"[צז]) – שלא תלמד תורה בבטול אלא בישות, וממילא גם כל ההתפעלות שלך תהיה עם ישות, עם אגו. אז הם ישיגו את מטרתם בכל – גם החולין וגם התורה, הכל יהיה בגדר חולין. לא אכפת להם תורה, בעיקר אכפת להם הישות. לכן – כך אפשר להסביר – הוא אמר פירוש זה דווקא לאותו נכד בשיעור התניא שהבטיח לו.

שוב, מאיפה מתחילה הישות של המדות? מהחסד, דווקא מהאהבה, מהמדה הראשונה. לכן שמנו את הווארט הזה בחסד.

גבורה: הפחד מרעמים

נעבור לגבורה:

גבורה היא פחד – "פחד יצחק"[צח]. כתוב[צט] שבסוף ימיו של הצמח צדק הוא נורא פחד מרעמים, עד כדי כך שכאשר היו רעמים הוא התחבא והתכסה תחת הכרים והשמיכות. ברוסיה לא חסרים ברקים ורעמים, יש הרבה – יותר מכאן.

פלאי פלאים, רבי, צדיק, גדול הדור, פוסק הדור, פוחד כמו ילד קטן, כמו תינוק שפוחד מרעמים, ומתכסה תחת השמיכות?! יש הרבה סיפורי פחד של צדיקים שהתחבאו תחת המטה – פחד אלקים, כמו רבי לוי יצחק ועוד צדיקים, שאמרו ברכה ופתאום הגיעו לאיזו יראה עילאה של ה' ומחמת פחד אלקים התחבאו. כאן הפחד הוא מרעמים.

מה צריך לומר? ודאי שלא היה אצל הצמח צדק פחד גשמי, אלא "פחד יצחק", פחד אלקי, שבא לידי ביטוי בפחד מרעמים. איפה כתוב דבר כזה בתורה? יש פסוק מפורש "ורעם גבורֹתיו מי יתבונן"[ק]. בחז"ל כתוב[קא] שה' ברא רעמים כדי ליישר את העקמומית שבלב. קודם דברנו על ישות שבלב, הכל מתחיל מגאוה, ועל רעם כתוב שנברא לפשט את העקמומית שבלב, שהיא ישות. הפסוק אומר "אני בינה לי גבורה"[קב] וכאן הפסוק מחבר – "רעם גבורתיו מי יתבונן" ("מי" היא גם שאלת הבינה בקבלה[קג]) – הוא פוחד וכנראה תוך כדי הפחד גם מתבונן.

מה לומדים מהסיפור הזה בכלל? ה' ברא סיבות. הוא רוצה להביא אותך למדות של קדושה דווקא – ויש 'סיבות' במציאות שגורמות לכך. הרעם הוא סיבה מן השמים להביא את האדם ליראה, כדרשה המפורשת הזו בגמרא על הפסוק "והאלהים עשה שיראו מלפניו"[קד]. הצדיק מעלה את המדות – היראה שלו היא לא פחד גשמי. אבל דווקא הרעם הוא סבה – סבה היא גם אמא[קה], "מי יתבונן" – להגיע  לפחד הפנימי מהאין סוף, יראה עילאה, שהיא גבורה. כל אחד ואחד, אפילו צדיק, מרגיש שיש לו עדיין רושם של עקמומית שבלב, שצריכים ליישר – ומיישרים על ידי פחד הרעמים. עד כאן גבורה, ווארט של גבורה.

"והאלהים עשה שיראו מלפניו"

הדרשה בגמרא היא על הפסוק "והאלהים עשה שיראו מלפניו"[קו], כנ"ל – ה' מסובב סבות שייראו מלפניו. "מלפניו" = יראה. "והאלהים עשה שיראו מלפניו" ראשי תבות שמעו ("לכו בנים שמעו לי יראת הוי' אלמדכם"[קז]. "לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי"[קח] – שני פסוקים בהם "שמעו" מופיע בהקשר ליראה. כל פסוק הוא כפולת 7, וביחד = 3913 = 7 פעמים 559 = 3.5 פעמים 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קט]. שמעו = יצחק יצחק), "הוי' שמעתי שמעך יראתי"[קי], שרש הגבורה-יראה בשמיעת הבינה כנ"ל.

חוץ מדרשת חז"ל את הפסוק "והאלהים עשה שיראו מלפניו" על רעמים, "רעם גבורתיו", חז"ל דורשים אותו גם על חלום (ביסוד. ה"שמעו" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[קיא] – הוא "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי"[קיב]), גם על מיתה (שנקנסה על אדם הראשון, בנצח והוד, מחיים נצחיים ל"הודי נהפך עלי למשחית"[קיג]. מיתה היא חלום טוב שנהפך לחלום רע שיותר קשה מאשר מלקות שבמקום מיתה. על ידי הטבת חלום הופכים את היוצרות חזרה ואז המיתה הופכת להיות "תנה הודך על השמים"[קיד], וד"ל), גם על שמים וארץ (שנבראו כדי "שיראו מלפניו", תפארת ומלכות), גם על מי הים (מבול מים, חסד), ללמד שכל הז"ת נבראו כדי "שיראו מלפניו", כאשר עיקר הגבורה-יראה שייך לרעמים, שמקורם בבינה (כידוע, ומבואר באריכות במ"א, שברק-רעם בחכמה, אור, ובינה, קול, ודוק).

והנה, הפסוק "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו" הוא פסוק ה"חן" ("ונח מצא חן בעיני הוי'") של מגלת קהלת[קטו]. ראה בפירוש תעלומות חכמה על קהלת שפסוק זה מדבר מסוד הידיעה (המוחלטת) של ה' ("ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם וגו'") ויחד עם זה הבחירה החפשית של האדם ("והאלהים עשה שיראו מלפניו", ומובא בספר עקדת יצחק עה"פ שללא בחירה אין יראה[קטז]). כל הפסוק "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו" = 3848 = הוי' פעמים נצח (הבל פנים ואחור)[קיז].

תפארת: יב ילדים

נמשיך לספירת התפארת – מדתו של יעקב אבינו. חסד הוא אברהם אבינו, גבורה-פחד היא יצחק, "פחד יצחק", ותפארת היא יעקב אבינו. שלשת הרביים הראשונים של חב"ד הם גם 'סדר' של שלשת האבות. גם הבעש"ט, הרב המגיד ואדה"ז הם אברהם, יצחק ויעקב – אבות החסידות בכלל – אבל רק בתוך חב"ד שלשת הראשונים הם אברהם, יצחק ויעקב של חסידות חב"ד.

כאן יש ווארט מפורש שהרבי הצמח צדק מזדהה עם יעקב אבינו. הוא אומר[קיח] – התפללתי שיוולדו לי יב בנים, יב שבטים, כמו יעקב אבינו. סימן שהוא בחינת יעקב אבינו. אבל מה? שכחתי להתפלל לה' שיזכו לאריכות ימים. כנראה שהיו כמה ילדים שנפטרו צעירים – פעם הרבה היו נפטרים צעירים. אנו יודעים שהיו לו שבעה בנים ועוד שתי בנות. אם כך אמר סימן שכן היו לו יב, אבל לא כולם החזיקו מעמד.

הוא התפלל לה' שיהיו לו יב שבטים – יב גבולי אלכסון. כמו שיש ו קצוות, צדדי הקוביא, יש בקוביא יב גבולי אלכסון של הו"ק. אם יש לך קוביא, יש יב קוים שמחברים את הו"ק – זהו אחד הפירושים ל-יב גבולי אלכסון. בכל אופן, כאן זהו ווארט מפורש שמקביל את כ"ק אדמו"ר הצמח צדק ליעקב אבינו. מהי מדת יעקב? אמת – "תתן אמת ליעקב"[קיט]. זו הבחינה של הצמח צדק, "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף"[קכ]. אם אמרנו שיחסית לסבא שלו הצמח צדק הוא מוחין דאמא, זו תופעה של "בינה לבא"[קכא] – הבינה מתגלה-מתפשט עד הלב, שהוא תפארת, יעקב אבינו.

נצח: הרבי מהר"ש ושמואל הנביא

הנשמה הכללית של עם ישראל שכנגד הנצח היא שמואל הנביא – הוא תיקן את הנצח[קכב], ושקול כנגד משה ואהרן[קכג] (שבמדות הלב הם כנגד נצח והוד, כאשר העיקר, משה, הוא בחינת נצח[קכד]). הוא אמר את הפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[קכה]. הבן הממשיך של הרבי הצמח צדק הוא הרבי מהר"ש (השביעי מבין בניו – "כל השביעין חביבין"[קכו]. גם משה הוא השביעי לאברהם, וכן אהרן). תפארת אצלו היא הכללות, התפלה שיהיו לו כל יב הבנים, אבל כמו שהבן המיוחד אצל יעקב הוא יוסף, עליו כתוב "גופא ובריתא חשבינן חד"[קכז]. הבן המיוחד של הצמח-צדק הוא הממשיך שלו, המוז'יניק שלו, בנו הצעיר (כמו שיוסף הוא בן צעיר, חוץ מבנימין). קוראים לו שמואל ולפי הקבלה שמואל הוא בנצח.

מה הסיפור[קכח]? אשתו של הצמח צדק נקראה הרבנית חיה מושקא (כמו אשתו של הרבי, שנקרא מנחם מענדל על שם הצמח צדק). פעם אחת בליל טבילה, כאשר הרבנית חיה מושקא חזרה מהמקוה, היא הרגישה שמישהו עוקב אחריה ונתקפה פחד אימים. היא הגיעה הביתה מזועזעת כולה, וכשהצמח צדק ראה את הפחד ושאל אותה מה קרה היא אמרה שמישהו הלך אחריה מבית הטבילה עד הבית. הצמח צדק הרגיע אותה – אל תדאגי, זה היה שמואל הנביא. זה היה ליל הטבילה שממנו נולד הרבי המהר"ש.

שוב, זהו סיפור של הצמח צדק עם שמואל הנביא והרבי מהר"ש, שלפי הקבלה שייך לספירת הנצח.

הוד: גם אני יהודי

הוד הוא גם לשון וידוי ותשובה וגם לשון יהודי. בבינה (שמתפשטת עד הוד[קכט]) הזכרנו יהודים סתם, כולל יהודים פשוטים, שלעתיד לבוא כל אחד יהיה כמו רבי זאב וואלף מז'יטומיר.

כעת הסיפור[קל] הוא שפעם בפסח מצאו בבית הצמח צדק מונחת על ארון חתיכת טארט, עוגה של חמץ גמור. כולם נבהלו – הרבנית, כל החסידים שהיו שם – היתכן שבבית הרבי ימצא חמץ גמור (הרי יש מצות "בל ימצא"[קלא]), חמץ גלוי, באמצע חג הפסח?! כמובן, יש הלכות מה צריך לעשות במקרה כזה, צריך לבער מיד. כשנודע לצמח צדק, וראה שכולם בהתפעלות של בהלה – כנראה עם הרבה ישות של 'היתכן?!' – הוא אמר: מה אתם חושבים? גם אני יהודי, יהודי של שלחן ערוך, גם לי קורים כאלה דברים וצריך לעשות מה שכתוב בשו"ע. גם אני יהודי, קורים לי דברים, ופותחים את השו"ע ועושים מה שכתוב שם.

מי עוד אמר כזה דבר, שצריך לפתוח שו"ע ולעשות מה שכתוב? הרבי, שנקרא על שמו, ובהקשר אחר לגמרי. כאן הוא היה בלי התפעלות, 'גם אני יהודי'. אצל הרבי הסיפור הוא שכאשר הרבנית נפטרה הוא אמר להביא קיצור שלחן ערוך – נסתכל מה עושים. גם הסיפור של הרבי שייך להוד – "הודי נהפך עלי למשחית"[קלב] ("איהי בהוד"[קלג]).

אם ההוד הוא למצוא חתיכת חמץ באמצע חג הפסח – צריך מיד להודות. קודם כל, להודות על המציאות – ואז לעשות, לפתוח שו"ע ולראות מה עושים במקרה כזה. שוב, זהו ההוד של הצדיק, ודאי שייך לכל אחד ואחד, להודות ש'איך בין אויך א איד'[קלד], הכוונה שגם אני נכשל לפעמים. כמובן, כאן הוא נכשל שלא מדעתו. למה צריך שולחן ערוך בכלל? כי כתוב "אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל בה"[קלה]. רק ככה עומדים על ההלכה, זוכים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

יסוד: צדקה בחיות

אנחנו יודעים שבעשרת המבצעים של הרבי המבצע שכנגד היסוד הוא צדקה[קלו]. הצדיק – "צדיק יסוד עולם"[קלז] – הוא מי שנותן צדקה, משפיע. כאן יש סיפור יפה[קלח] שקשור לצדקה:

אצל הרבי הצמח צדק היו מונחות שתי קופות צדקה. פעם נכנס ליחידות אחד מגדולי החסידים, רבי פרץ חן, שהיה מאד היימיש עם הרבי – כמו בן בית. הם יושבים, מדברים, אולי אפילו הרבי יוצא רגע וחוזר. כלאחר יד, בלי לשים לב, רבי פרץ הזיז מטבע מקופה אחת לקופה השניה. כשהצמח צדק חזר, או שם לב לזה, הוא הבין שמשהו לא בסדר – בשכל אי אפשר להבין – והחזיר את המטבע לקופה הראשונה. לרבי פרץ היה נראה שיש כאן משהו מיוחד – מה משנה לרבי איפה נמצאת המטבע? אחר כך הוא עשה את עצמו כאילו סתם מזיז את היד, ובכוונה הזיז מטבע או שטר מכאן לכאן – כדי לבחון האם זה בדווקא, האם הרבי מקפיד איזה מטבע ואיזה שטר נמצא כאן ואיזה כאן. שוב, כשהוא עשה זאת הוא ראה שהרבי באמת מקפיד – הוא לקח והחזיר. בבדיקה השלישית שלו הרבי אמר לו – אתה לא רואה את ההבדל? הקופה הזו היא של מטבעות שנתנו בחיות והקופה הזו של אלה שנתנו בלי חיות. אלה היו קופות של פדיון-נפש – כמו שנותנים לפני ראש השנה – והרבי הבחין בין המטבעות שנתנו אותן בחיות לאלו שלא.

מה לומדים מהווארט הזה? קודם כל, שצריך לתת צדקה בחיות. מי נותן צדקה? צדיק. איך קוראים לצדיק שנותן בחיות? "צדיק חי עלמין"[קלט]. מהי מדת הצדיק בלשון הבעל שם טוב? הבעש"ט אומר[קמ] שכל מצוה צריכה להיות עם "אבר חי", בחינת צדיק. עיקר קיום הצדקה בהידור הוא נתינת צדקה בחיות[קמא]. קודם דברנו על ישות שיכולה להיווצר מהתפעלות, אך לא חלילה שהתפעלות היא משהו לא טוב – חיות היא התפעלות, היא שמחה. צריך התפעלות וריכוז של אבר חי, אבר התענוג[קמב], ובאופן הזה לתת צדקה.

על איזה עוד צדיק כתוב שהיה מבחין בין הפדיונות שנתנו לו? רבי ישראל מרוז'ין, דער הייליגע ריז'יניער, בן דורו של הצמח צדק, שהיתה ביניהם הערכה הדדית גדולה. הוא היה מחלק את הצדקה לפי ההרגשה איך שהאדם נתן את הכסף. היו לו שלש מגירות. אם נתן בשיא ההתלהבות והחיות – הוא שם את הכסף במגירה העליונה, שנועדה לצרכי הבית (מה שבחב"ד נקרא כסף מעמד של הרבי עצמו). אם נתן פחות טוב – שם במגירה השניה. אם עוד פחות – בשלישית (בכסף שבה השתמשו לסוסים שלו, וכיו"ב). כאן היו שתי קופות, עם חיות ובלי חיות. כאן רואים שכאשר יהודי הכי פשוט – לא בינוני של תניא – נותן צדקה בחיות הוא הופך להיות צדיק, "צדיק חי". זהו הענין של התקשרות לרבי – לתת צדקה לצדיק. זהו ווארט וענין שבאופן מובהק שייך לספירת היסוד.

מלכות: "שקר החן והבל היֹפי"

"אחרון אחרון חביב" – הסיפור[קמג] של ספירת המלכות: כתוב בספר יצירה שבמלכות "תמורת חן כיעור"[קמד]. מלכות היא האשה, ובאשה במיוחד – יש אשה בעלת חן, אשה יפה, ויש אשה מכוערת.

פעם אחת בא לצמח צדק יהודי זקן, שגם צאצאיו היו חסידי חב"ד, אך למרבה הפלא בסיפור הוא נשמע כמו א גראבע אינגעל (נער מגושם), לא כמו חסיד. הוא בא לרבי ואמר שרוצה לגרש את אשתו כי מצא יותר יפה, וכתוב בגמרא[קמה] שאם מצא יותר נאה מותר לגרש את הראשונה. צריך להקדיש הרבה דבור, הרבה התבוננות, כדי להגיע לאמתה של תורה – לשון הוראה בפועל – במימרא הזו, ואין כאן המקום[קמו]. בכל אופן, הוא הסתמך על התפיסה הפשוטה של לשון הגמרא, ואומר לרבי שרוצה לגרש את אשתו כדי לשאת נאה הימנה. הרבי כמובן לא היתה נוחה דעתו מכך, והוא ענה לו – יש פעמים שלוקחים נאה וחיים עם מכוערת, מ'נעמט א שיינא און מלעבט מיט א 'מיאוסה' (מלשון מיאוס, מכוערת). היהודי לא הבין בדיוק מה הרבי התכוון והוא התעקש. כנראה לעת זקנה הוא קצת יצא משיווי המשקל, וכך עשה. יש עוד הלכה – תקנת רבינו גרשום מאור הגולה שאין מגרשין אשה אלא מדעתה[קמז], היא צריכה להסכים. הדעה של "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" היא במשנה, הרבה לפני כן, כאשר האשה לא היתה צריכה להסכים. כאן כנראה היא הסכימה וכך היה. לא עברו הרבה ימים אחרי שהוא נשא את האשה השניה, היפה, ופתאום היא חלתה – גילו איזה גידול באף שלה. חפשו את הרופאים הכי מומחים שהיו אז בעולם, שבסוף אמרו שחייבים לעשות לה ניתוח – הניתוח עיקם לה את האף ופגם בו, והיא הפכה להיות מכוערת לגמרי. בדיוק כמו שאמר לו הצמח צדק שלוקחים יפה וחיים עם מכוערת.

מה מוסר ההשכל של סיפור המלכות? מוסר השכל הכי פשוט, שכל אחד, במיוחד בחור, חייב לדעת – "שקר החן והבל היפי"[קמח]. "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" – מחפשים באשה שתהיה "אשה יראת הוי'", וככל שתעריך את יראת ה' שלה היא תהפוך להיות יותר ויותר יפה ואזי "היא תתהלל" גם ביפי שלה[קמט]. אך לכך זוכים רק אחרי שלכתחילה מואסים בחן וביפי החיצוניים.

נסיים ברמז-גימטריא בנין: הצמח צדק הוא מנחם מענדל. כשמתפללים ומזכירים צדיק, וגם כל יהודי, מזכירים את שם אמו. האמא שלו היא בעל מסירות נפש על החסידות – דבורה-לאה, הבת של אדמו"ר הזקן, שמסרה את נפשה בפועל ממש כדי להציל את אבא שלה, ולכן זכתה להיות בהיכל של הבעל שם טוב[קנ]. מנחם מענדל בן דבורה לאה שוה 637, 7 ברבוע כפול 13, מספר חשוב בחכמה המספר, ששוה "יראת הוי'". המלה "יראת" היא ראשי תבות "[פתחי לי] אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[קנא] – ארבע עליות האשה – ושוה תורה. כלומר, "יראת הוי'" שוה תורה-הוי', ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[קנב]. כנראה אצל הצמח צדק דבר זה הוא עצמי – "אשה יראת הוי' היא תתהלל".

עד כאן סיפורים. שנזכה כולנו בתוך כלל ישראל לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שתהא שנת גאולה וישועה, שנת משיח למטה מעשרה טפחים!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· שלש בחינות בסעודה שלישית, כנגד אמונה-תענוג-רצון שבכתר: ניגון, תורה, טעימה.

· כח-מה של החכמה הוא כח דהיתרא – הכח לפתוח-להתיר מה שאסור בקליפה.

· לעתים מכוונים לפסוק להיתר – כדי להתיר מהקליפות מה שנקשר בהן.

· החיים בגוף הם ז"א, ההסתלקות בינה, הקבורה חכמה והרקבון (כהכנה לתחית המתים) כתר.

· עיקר הישות מתחילה מהאהבה – "יש מי שאוהב".

· מגמת ההשכלה היא לגרום לאדם ישות – הן בלימודי החול והן בלימודי הקדש.

· צדקה יש לתת בחיות ותענוג – וכאשר יהודי פשוט עושה כך הוא הופך ל"צדיק חי עלמין".

· כאשר מקיימים "שקר החן והבל היפי" וזוכים ל"אשה יראת הוי'" אזי "היא תתהלל" גם בחן וביפי שלה.

 

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] רלא שערים פנים ואחור של ספר יצירה (פ"ב מ"ד), סוד "עולם המלבוש" (ראה עמק המלך שער א), מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" עוד לפני הצמצום הראשון (ראה מקדש מלך על זהר ח"א טו, א; עמק המלך תחלת ש"א; ובכ"ד בדא"ח). רלב היינו ארבעת מילויי שם הוי' ב"ה עב סג מה בן.

[ג] משלי כ, ה. יש שני "מים עמקים" (שניהם במשלי) – "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" ו"מים עמקים דברי פי איש נחל נבע מקור חכמה" (שם כ, ד – שני פסוקים לאחר "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", כמו שיתבאר). "מים עמקים" הוא "ממעמקים [קראתיך הוי']" עם תוספת ה-י של "מים". "ממעמקים" "מים עמקים" = "משה משה" ("לא פסיק טעמא בגווייהו") שנקרא בשם משה על שם "מן המים [העמקים] משיתהו". "מים עמקים" = שכל (= עמרם אבי משה), 7 פעמים 50 (נ שערי בינה).

"דברי פי איש" "עצה בלב איש" (האיש משה – משה נקרא "איש" סתם) = 1127 = 49 (7 ברבוע) פעמים 23 (חיה – משה = יה פעמים חיה) =  "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (סוד "[הוי' אלהינו] הוי' אחד" לע"ל, כמבואר ברש"י על "שמע ישראל").

"מים עמקים דברי פי איש" "מים עמקים עצה בלב איש" = 1827 = סג (שם התבונה, ג"פ אהיה) פעמים 29. "נחל נבע מקור חכמה" "ואיש תבונה ידלנה" = 1508 = חן פעמים הוי' = בן פעמים 29. ביחד, שני הפסוקים = 3335 = 29 פעמים 115, חזק (סג בן), ה"פ חיה, שליש משה (שהוא הערך הממוצע של ג אותיות משה שעולה חזק חזק חזק כנודע).

"מקור חכמה" (סוד כח המשכיל בנפש, חכמה סתימאה דאריך אנפין) "תבונה" (שמקורה אף היא בתבונה דאריך אנפין) משלימים ל-882 = אמת אמת, הרבוע הכפול של אהיה (ראשי התבות מקור חכמה תבונה = 448, 7 פעמים 8 ברבוע. אמצעי התבות מקור חכמה תבונה = 224, 7 פעמים לב, החצי, סוד "שלם וחצי". סופי התבות מקור חכמה תבונה = 210 = ז פעמים ל, סוד הבל המשלים את תבונה ל-500 אורות של 5 הנקודות המקוריות שיצאו מעיני א"ק, התיקון שנעשה על ידי משה רבינו – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וד"ל).

[ד] משלי לא, ל.

[ה]שם יח, ב. "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" = 1759. מבואר בדא"ח ש"תבונה" היינו עבודת ההתבוננות באלקות בכלל ובפרט ההתבוננות בפסוק הראשון של ק"ש "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ("שמע" לשון תבונה שענינה השגה טובה וקליטה בלב) = 1118. יחד, 1118 ועוד 1759 (ה-1118 בא לתקן את ה-1759) = 2877 = 21 (אהיה, שם התבונה – אהיה תבונה = 484 = כב ברבוע) פעמים 137 (קבלה בלב). ר"ת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" = 115 וביחד עם 1118 = 1233 = 9 פעמים 137. אמצעי וסופי התבות "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" = 1644 = 12 פעמים 137 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", תכלית התבונה של "שמע ישראל וגו'", התפעלות פנימית בלב כו', ודוק.

[ו] קידושין מ, א; ילקו"ש שמות רמז רצח.

[ז] שבת קיז, ב.

[ח] שמות טז, כה.

[ט] רשימת סיפורים ח"א (תשורת גלוכובסקי, כסלו ע"ב) עמ' 47: "שבת א' בהגיע זמנה של סעודה שלישית, אמרו חסידים לפני הצ"צ זצ"ל: "מ'דארף דאך פראווען שלוש סעודות" ["צריך הרי לערוך סעודה שלישית"]. אמר אדמו"ר הצ"צ: "מיר וועלן זאגן א ניגון וועט זיין במקום שלוש סעודות" ["נאמר ניגון ויהי' במקום סעודה שלישית"]. ומני אז הבינו החסידים שסעודה שלישית לאו דוקא".

[י] ראה באורך שולחן מנחם או"ח (ח"ב) סעיף קעד.

[יא] מגן אברהם או"ח רצ ובשו"ע אדה"ז רצ, ד. וראה גם מגן אברהם או"ח תמד, ב (עפ"י זהר ח"ג צה, א).

[יב] ראה אגה"ת פ"י.

[יג] נגון דבקות בגימטריא כתרא, ג"פ אור, שרש ג רישין שבכתר כפי שהם כלולים בראש העליון, רדל"א, אמונה פשוטה. והוא עולה 9 פעמים 69 (ג"פ חיה-זיו כו'), הערך הממוצע של כל אות. ראשי התבות הם כפולת 9 (9 פעמים 6) וכן אמצעי התבות (9 פעמים 13) וכן סופי התבות (9 פעמים 50), ודוק.

[יד] נתבאר באריכות בד"ה "את שבתתי" ה'ש"ת (נלמד בארוכה בשנת ס"ט, ואי"ה יתפרסם בספר בקרוב).

[טו] ביצה יז, א.

[טז] ראה גם סה"מ תרפ"ט עמ' 81, ובכ"ד.

[יז] שמות כ, ח.

[יח] דברים ה, יב.

[יט] ר"ה כז, א.

[כ] בראשית רבה יא, ח.

[כא] זהר ח"ג צד, ב.

[כב] משלי יב, ד.

[כג] על שלשת הרישין כפי שנתבאר כאן, והקבלתם לשלשה כתרים – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות – הנזכרת בפנים, ראה באריכות סוד הוי' ליראיו שער א פ"א ובהוספה לשער א ובשיעורים בספר סוד ה' ליראיו ח"ג (וש"נ).

[כד] ראה גם יבמות סב, א וברש"י שם.

[כה] איוב כח, יב.

[כו] שער הגלגולים הקדמה לה; שער הפסוקים יחזקאל סימן כ.

[כז] יחזקאל מד, טו.

[כח] ע"פ זהר ח"ג רפח, א-ב.

[כט] שמות יא, ג.

[ל] שמות לד, כח.

[לא] תהלים עח, כה.

[לב] שמות טז, טו.

[לג] ראה קיצורים וביאורים לד"ה "הרכבת" (נדפס במגיד מראשית אחרית) אות ב; סוד ה' ליראיו ש"א הערה ג.

[לד] שער מאמרי רשב"י פירוש ספרא דצניעותא פ"א, ע"פ חבקוק ג, ד. וראה גם מאו"א מערכת אלף אות סד.

[לה] זהר ח"ב קכא, א. וראה שם פה, א.

[לו] עירובין עב, ב ובכ"מ.

[לז] תקו"ז תקון ע (קכט, א-ב).

[לח] בזהר ברבוי מקומות.

[לט] רשימת סיפורים ח"א עמ' 41:"בליל שבת א' התמהמה אדמו"ר הצ"צ בחדרו ולא יצא לקבלת שבת. בניו הק' המתינו לאביהם עד שיסיים עסקיו, ובראותם שהשעה מתאחרת בקשו ע"י [לא ברורה כוונת הכותב ב"בקשו ע"י" ואולי כוונתו שביקשו ע"י המהרי"ל שיכנס לאביהם. – המו"ל]. כעבור זמן נוסף יצא הצ"צ ואמר: "אחרתי כי הייתי עסוק". ויספר זה המעשה: "פעם א' התפלל אדמו"ר הזקן, והיות שהתפילין שעל ראשו לא היו מונחים במקומם, צחקו המלאכים ע"ז, ויבוא הט"ז מעולם האמת ויסדר את מקום התפילין. לאחמ"כ בא הט"ז לאדמוה"ז ויבקש ממנו לגמול עמו טובה: "היות שיש שאלה בהלכות טריפות שכל הפוסקים אוסרים ואני התרתי, ולמעלה צר לי מזה, לכן אני מבקש ממך שתפסוק כמוני ואז ירווח לי". ובאמת כך הוה, אדמו"ר הזקן פסק כהט"ז. כעת נעשה לסבי צר מכך שפסק כהט"ז כנגד כל שאר הפוסקים, ויבוא אלי ויאמר: "עתה הנך הפוסק, ונא לפסוק ההלכה כמוני". עיינתי רבות עד שיכולתי לפסוק ולכן לקח לי כה הרבה זמן לצאת".

[מ] ראה תורת מנחם חלק ל עמ' 320 הערה 22 (ובכ"ד).

[מא] ברכות לא, א.

[מב] לוח "היום יום" ו' שבט.

[מג] דברים לג, ז (וברש"י שם). סוטה ז, ב.

[מד] שמואל-א טז, יח; יח, יד.

[מה] סנהדרין צג, ב; במדבר רבה יג, א.

[מו] ע"פ סוטה כא, א; ב"ק צב, א.

[מז] ראה אמרי אמת שמח"ת תרס"ז. משה שמאי הלל = 761, 20 בהשראה = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", חותם כל התורה כולה.

[מח] מגלה עמוקות רנ"ב אופנים אופן עד. ראה לקו"מ נו, ח. מחלוקת שמאי הלל = 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה במתן תורה.

[מט] שמאי-לא הלל-כן – יא אותיות = 517 = 11 פעמים 47, הערך הממוצע של כל אות. והוא עולה "כי טוב", כמו שנאמר בלידת משה רבינו "ותרא אֹתו כי טוב הוא" (שמות  ב, ב) ופירשו חז"ל שנתמלא הבית כולו אורה. יש את ה"כי טוב" המקורי של מעשה בראשית "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד) – "כי טוב לגנוז" (זהר ח"א מו, א) היינו אור המאיר לעצמו, שרש שמאי לאסור. אך מה שאצל משה רבינו ה"כי טוב" הוא שנתמלא הבית כולו אורה היינו "אור המאיר לזולתו", שרש הלל (לשון אור, ודווקא אור המאיר לזולתו, "יהל אור") להתיר, כח דהיתרא עדיף. עיקר המעלה של נבואת משה רבינו, "זה הדבר אשר צוה הוי'", נאמר בהקשר להתרת נדרים על ידי "ראשי המטות", חכם מתיר, ודוק.

[נ] במדבר יב, ז.

[נא] שם פסוק ג.

[נב] תנחומא קרח יא.

[נג] מעין גנים וישלח עמ' עב. ובכ"מ.

[נד] תניא פ"ז.

[נה] איוב כ, טו.

[נו] ירמיה טו, יט.

[נז] ראה עץ פרי מאמר "עירוב תבשילין" פ"ט.

[נח] ברכות לז, א וברבוי מקומות.

[נט] וראה באריכות שיעורי ר"ח אייר, י"ב וי"ט סיון תש"ע.

[ס] ע"פ ברכות סא, ב (וראה רמ"ח אותיות אות קפז שאדמו"ר הזקן התבטא כך על עצמו).

[סא] תחלת סיפורים נוראים לר"י קידנר (וראה גם ספר השיחות תש"א עמ' 137).

[סב] עיון מעמיק מגיע עד לכח המשכיל שבנפש, חכמה סתימאה, המכונה "מעמיק" בלשון אדמו"ר האמצעי בשער היחוד פ"א, כפי שמבאר שם רבי הלל מפאריטש.

[סג] "כחא דהיתרא עדיף" = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" שעולה "ויאמר אלהים נעשה אדם", וד"ל.

[סד] תהלים קיג, ט.

[סה] ישעיה ו, י.

[סו] רשימת סיפורים ח"א עמ' 41: "אדמו"ר הצ"צ הפיץ את תשובתו של אדמוה"ז שלא כדאי לאכול מצה שרויה בפסח. אח"כ אמר הצ"צ שהוא מתחרט על שהוציא לאור את תשובתו של סביו, בכך מנע מהרבה יהודים שמחת יו"ט".

[סז] ראה ע"ח שמ"ב (דרושי אבי"ע) פ"ה; לקו"ת שה"ש לט, ג; סה"מ תש"ח עמ' 161.

[סח] ע"פ הקדמת תקו"ז ג, ב.

[סט] רשימת סיפורים ח"א עמ' 51: "הצ"צ אמר שצריכים לחזור משניות בעל-פה, כי זה טוב בשביל הנשמה לאחר צאתה מן הגוף לפני הקבורה. כשנסתלק אדמו"ר הצ"צ אמר בנו אדמו"ר המהר"ש: 'עכשיו אבא מהרהר משניות'".

[ע] כ"א כסלו; ג' ניסן; ד' ניסן; ה' שבט; ז' טבת; י"א טבת.

[עא] שיחת כ"ז סיון תש"ד סעיף ו.

[עב] תהלים האזינו משניות = 1370. עיקר החידוש – "תורה חדשה" – של שלשת אבות החסידות (הבעל טוב המגיד ואדמו"ר הזקן) הוא דא"ח – דברי אלהים חיים = 370 (שנתגלה בזכות אמירת התהלים-האזינו-משניות בעל פה), היינו זוג מובהק של 137 ו-37 (גילאי אברהם ויצחק בעקדה וכו').

[עג] איוב לב, ח.

[עד] רקב צירוף קבר. הרקבון נעשה בקבר אך יש כאן שתי בחינות, קודם תיקון הקבורה עצמה, שינוח המת על משכבו, ואח"כ הרקבון, ובסוד י וקוצו של י. ובסוד הצירוף, רקב כנגד יוה המאיר בנצח, חיים נצחיים, ו-קבר כנגד והי המאיר ביסוד, "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" (תהלים טז, ג), וד"ל.

[עה] ישעיה כו, יט.

[עו] אגה"ק יז.

[עז] תהלים פד, ח.

[עח] ראה רמ"ח אותיות אות קיג, ובאריכות בספר לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" פ"ב.

[עט] רשימת סיפורים ח"א עמ' 44.

[פ] "אור המאיר" בגימטריא תבונה, סוד "ואיש תבונה ידלנה" כנ"ל. רבי זאב וואלף = משה שזכה לבינה-תבונה.

[פא] שיחת הו"ר תשנ"ב.

[פב] נתיב מצותיך (קאמרנא) נתיב התורה שביל א פל"ב.

[פג] אמרי בינה שער ק"ש עד, א.

[פד] ראה שיחת י' כסלו תשמ"ח שיחה א' (תורת מנחם תשמ"ח ח"א עמ' 570).

[פה] רש"י על שמות לא, ג.

[פו] רשימת סיפורים ח"א עמ' 42:"אחד מקרובי הצ"צ הי' במצב כספי דחוק מאד ונוספה צרה על צרתו אשר חתן בתו נעלם מביתו ובתו ישבה עגונה בביתה. ביקשה ממנו אשתו שיסע לאדמו"ר הצ"צ להתברך ממנו ולשמוע עצתו, אך מכיון שבעלה הי' מתנגד סירב להצעתה. ותפציר בו אשתו ותאמר: "והלא כל העולם נוסעים לרבי ונושעים, ומדוע לא תסע"?

לאחר ריבוי הפצרות ותחנונים נכנע בעלה ונסע לליובאוויטש. בהגיעו לחצר הרבי קיבלו אדמו"ר הצ"צ בסבר פנים יפות וקירבו בקרבה מיוחדת. (כידוע שבהגיע קרובי משפחה לרביים היו מקרבים אותם קירוב גדול, אף אם הלה לא הי' חסיד גדול...) סיפר היהודי לרבי את סיבת בואו, שמרוב צרותיו הפצירה בו אשתו שילך לשאול בעצת הרבי ולהתברך ממנו. ויאמר אדמו"ר הצ"צ: "פעם כשישבתי במטבח שמעתי שקראו עתון בו כתוב שבעיר קייב דרוש בעל מרקחת ומכיון שזה המקצוע שבו הנך מתמחה סע לשם, ובדבר בתך השי"ת יעזור".

חזר האיש לביתו עצוב ומדוכדך, בבואו לעירו אמר לאשתו: "אה! הרבי לא יכול לעזור.. הרבי אמר לי שפעם שמע מישהו קורא עיתון בו כתוב שבקייב מחפשים רוקח, מי יודע ממתי העיתון, אולי כבר נתיישן, ואינם זקוקים לרוקח, וגם האם זה רבי שסמכותו היא על עיתון"? ותשאל אשתו: "ומה אמר בנוגע לבתנו"? ויען: "לא נתן לי שום עצה או דרך מעשית למצוא את בעלה רק ברכני שהשי"ת יעזור". אמרה האשה: "אל תדאג, אם אלו דברי הרבי בוודאי נוושע, עלינו רק לקיים את הוראותיו וה' יעזור, והרי כולם נוסעים לרבי, האם כולם השתגעו"? כה דברה אל לבו עד שנשתכנע ונסע לקייב. בהגיעו לקייב התעניין אודות מקום העבודה שנתפרסם בעיתון ולהפתעתו ולשמחתו הרבה מצא את המקום, שמה מצא חן בעיני האדון ויתן לו עבודה במשכורת גבוה.

וככה עברה השנה בטוב ובנעימים, בהתקרב חדש האביב לקח חופשה מעבודתו ונסע לביתו לחגוג את הפסח יחד עם משפחתו. באמצע ימי חוה"מ פסח הופתע לקבל מברק ממעבידו בו נכתב: "אתה מתבקש להגיע בדחיפות לקייב". נבהלו בני ביתו וחששו מאד מהבלתי נודע, אך אעפ"כ החליטו שתיכף יסע לקייב כבקשת אדונו, נטל עמו צידה לדרך, מצות וסוכר ויצא לעבר העיר הגדולה, קייב.

בהגיעו לקייב, קיבל מעבידו את פניו בחמימות ובסבר פנים יפות והתנצל על אשר הטריחו בפתאומיות לבוא קודם זמנו, והוסיף ואמר: "בקרוב חל יום הולדתי ובדעתי לערוך מסיבה גדולה, אזמין אורחים רבים ונכבדים, פריצים, קצינים וכומרים. ישבתי וחשבתי מי יוכל לנהל טקס גדול  כזה. משלא מצאתי איש מסור, אשר ראוי לארגן האירוע, פניתי אליך. אמנם הנך רוקח, אבל מבקש אני ממך להכנס לתפקיד".

ויהי היום, יום ההולדת, אורחים רבים חשובים מגיעים מכל האזור, והאדון בעל השמחה מקבל את פניהם ומושיבם ליד השולחן המפואר, כל א' לפי מעמדו וחשיבותו, כשלפתע מבחין בעל השמחה אשר הרוקח היהודי המנצח על כל הארוחה, עומד מבוהל ומרוגש ופניו נפולות במאד. נגש אליו האדון ושאלו: "האם משהו התרחש"? ענה הרוקח היהודי ואמר: "א' האורחים שלך אשר הציג את עצמו ככומר הוא חתן בתי אשר נעלם מביתו והשאיר את בתי עגונה ולכן עומד אני מבוהל ומרוגש". אמר לו אדונו: "כעת תמשיך בעבודתך ללא שינוי ובגמר הסעודה אסדר הענין". משנסתיימה המסיבה החלו האורחים הרבים לצאת לדרכם, נגש בעה"ב וקרא לאותו "כומר" לחדרו ושאלו: "היכן אשתך, האם נכון הדבר אשר הנך יהודי ונעלמת מביתך והשארת את אשתך עגונה". הכחיש הכומר את כל טענות הבעה"ב ואמר אשר לא היו דברים מעולם. למשמע זאת שלף הבעה"ב אקדח מחגורתו ויקרא לרוקח ויאמר לכומר: "את האיש הזה אתה מכיר"? ויאמר: "לא". ויאמר הבעה"ב: "אם לא תתן עכשיו גט פיטורין לבתו, אחת דתך...". בלית ברירה הודה ה"כומר" שאכן הוא בעלה של בתו ומיד קראו לרב שיסדר כתיבת גט כהלכתו.

חזר קרוב משפחתו של הצ"צ הנ"ל לביתו שמח וטוב לבב, ועוד ועיקר משוכנע ובטוח שדברי הרבי ממשיים הם".

[פז] בראשית רבה יז, יב.

[פח] רשימת סיפורים ח"א עמ' 44 :"לפני הצ"צ באה עגונה א' ותבקש את ברכתו שתזכה למצוא את בעלה. אמר לה הצ"צ: "סעי לווילנא אבל בדרכך לא תשתי מאומה כי אם בירה". בדרכה לווילנא נגמרה הבירה שברשותה, והיות שחפצה במאוד לשתות, שאלה את העוברים ושבים היכן אפשר להשיג בירה, וישיבו לה שבסמיכות מקום יש בית חרושת לבירה, ותט מדרכה לעבר בית החרושת, והנה מיד שנכנסה ראתה שהאומן המבשל את הבירה זהו לא אחר מאשר בעלה, לא הניחה אותו לנפשו עד אשר כתב לה גט".

[פט] שיעור כ"ז אלול – פורסם ב"נפלאות" האזינו-יו"כ תשפ"א.

[צ] תניא פ"נ.

[צא] רשימת סיפורים ח"א עמ' 48 (וראה לשמע אזן מדור הצ"צ אות כז): "הממשלה דרשה מהצ"צ שלכל הפחות א' מנכדיו ילמד בבי"ס העממי אך הנכדים לא רצו. קרא הצ"צ לנכדו ר' מרדכי בן הרב"ש (בנו) ובקש שילך ללמוד בביה"ס ובעבור זה מבטיח הוא לו שבחזירתו מבית הספר ילמדו יחד תניא בכל יום, ואכן כך הי', הנכד למד בביה"ס ובכל יום למד עם סביו הצ"צ תניא.

כשלמדו פרק נ' בתניא, הגיעו לתיבות "יש מתפעל כו' יש מתפעל כו'", אמר הצ"צ: "מתפעל ויש" מ'קען האבן התפעלות אין אלוקות און ערשט זיין א "יש" [יכולה להיות התפעלות באלוקות ואז ביחוד להיות "יש"].".

[צב] ראה ביאורי הזהר (אדמו"ר האמצעי) אמור, ובכ"ד.

[צג] ראה תו"א קכג, א (ובכ"ד).

[צד] ראה באורך קונטרס "אדמו"ר הצמח צדק ותנועת ההשכלה".

[צה] יש הוא חצי מתפעל – "שלם וחצי" – נמצא ששני "יש" = מתפעל אחד שעולה כתר, וד"ל.

[צו] נוסח "ועל הנסים" לפורים.

[צז] לקו"ש חכ"ה שיחה לחנוכה סעיף ד.

[צח] בראשית לא, מב.

[צט] רשימת סיפורים ח"א עמ' 51: "לעת זקנותו הי' מפחד אדמו"ר הצ"צ מרעמים עד כדי כך שכשהי' רעם הי' מתחבא בכרים. (בליובאוויטש הי' הבתים של עץ ונדלקים מרעמים (אוצ"ל ברקים – המו"ל) לפעמים)".

[ק] איוב כו, יד.

[קא] ברכות נט, א.

[קב] משלי ח, יד.

[קג] ע"פ זהר ח"א א, ב.

[קד] קהלת ג, יד.

[קה] ראה דרך מצותיך קיב, ב ובלב לדעת ביאור ה ל"פרק בעבודת ה'".

[קו] קהלת ג, יד.

[קז] תהלים לד, יב.

[קח] שם סו, טז.

[קט] דברים ו, ד.

[קי] חבקוק ג, ב.

[קיא] ע"פ פרקי דרבי אליעזר פמ"ב.

[קיב] בראשית לז, ו.

[קיג] דניאל י, ח.

[קיד] תהלים ח, ב.

[קטו] בפרק א של קהלת יש חי פסוקים, בפרק ב כו פסוקים, ופסוק זה הוא הפסוק ה-יד בפרק ג – סוד הוי' יח-יד = חן, ודוק. חי ברבוע ועוד הוי' ברבוע = 1000, "האלף לך שלמה", ועוד יד ברבוע = 1196 = הוי' פעמים אלהי, סוד שם עב כנודע.

[קטז] "והאלהים עשה שיראו מלפניו" ועוד בחירה = 1430 = הכל פעמים הוי'!

[קיז] והוא מתחלק לארבעה קטעים של כפולות 13: "ידעתי" = 494 = 19 פעמים הוי'. "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו" = 1391 = 13 פעמים 107. "אין להוסיף וממנו אין" = 455 = 5 פעמים א-דני. "לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו" = 1508 = חן פעמים הוי'. הערך הממוצע של שלשת הקטעים האחרונים (חוץ מהתבה הראשונה, "ידעתי") = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". האתנחתא היא תחת לתבת "לגרע" – סוף החצי הראשון (ידיעת ה') הוא "לגרע" ותחלת החצי השני (בחירת האדם) הוא "והאלהים" = 400 (שלמות של 20 ברבוע, סוד האות ת, שלמות וחותם האלף-בית), ועם התבה הראשונה של הפסוק, "ידעתי", והתבה האחרונה, "מלפניו" (= יראה כנ"ל, תכלית הכל, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם") = 1110 = 30 פעמים הבל כאשר שאר תבות הפסוק = 2738 = ב"פ הבל ברבוע!

[קיח] רשימת סיפורים ח"א עמ' 47: "אמר אדמו"ר הצ"צ: איך האב אויס געבעטן ביין זיידן י"ב שבטים, נר פארגעסן אויס בעטן פאר זיי אריכות ימים", [בקשתי בתחנונים מסבא י"ב שבטים, רק ששכחתי לבקש בעבורם אריכות ימים"].

[קיט] מיכה ז, כ.

[קכ] תהלים פה, יב. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" = 2470 = 95 פעמים הוי' = "ידעתי" הנ"ל ב"רצוא ושוב", קשר בין גבורה-יראה לתפארת-אמת כאשר נשמת התפארת היא הדעת (ע"ח כללי מהרח"ו כ; פע"ח שער הלולב פרקים ב-ג) – "ידעתי".

[קכא] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[קכב] שער הפסוקים תחלת שמואל-א.

[קכג] ברכות לא, ב; רש"י על במדבר טז, ז.

[קכד] זהר ח"א כא, ב; ח"ג רמג, א.

[קכה] שמואל-א טו, כט.

[קכו] ויקרא רבה כט, ט.

[קכז] זהר ח"ג רכג, ב ובכ"מ; ע"ח של"א (פרצופי זו"ן) פ"ג.

[קכח] רשימת סיפורים ח"א עמ' 48:"פעם חזרה הרבנית של הצ"צ מבית הטבילה בפחד ובבהלה, שאלה הצ"צ: "וואס ביסטו אזוי צו שראקן" ["מה את כ"כ מפוחדת"] ותען שכל הדרך בחזרתה מבית הטבילה הלך אחרי' אדם א', ויאמר הצ"צ: "נו, דאס איז דאך שמואל הנביא" ["זה הרי שמואל הנביא"]. ואז נולד אדמו"ר המהר"ש.".

[קכט] הקדמת תקו"ז ז, א. ראה ע"ח שער הכללים פ"ד; ע"ח שכ"ט (הנסירה) פ"ח.

[קל] רשימת סיפורים ח"א עמ' 42: "בא׳ מימי חוהמ״פ מצאו בבית הצ״צ על הארון טארט (עוגה) באריזה, ונעשה רעש, ויאמר הצ״צ: 'איך בין אויך א איד [אני גם יהודי], וקורה אצלי הלכה משו״ע'".

[קלא] לשון חז"ל ע"פ שמות יב, יט.

[קלב] דניאל י, ח.

[קלג] בשם התקו"ז. ע"ח שער הכללים פ"א, ובכ"מ; ע"ח שער לו (מיעוט הירח) פ"ח; שעה"כ שער חנוכה דרוש א; מבו"ש שער ג ח"א פ"ב.

[קלד] בדרך צחות, צריך לומר זאת "שנים מקרא ואחד תרגום" (כדי שיחדור בכל מציאותו): גם אני יהודי גם אני יהודי איך בין אויך א איד = משיח בן דוד...

[קלה] גיטין מג, א.

[קלו] שכינה ביניהם פ"ו הערה ז.

[קלז] משלי י, כה.

[קלח] רשימת סיפורים ח"א עמ' 46:"כשנכנס הרה"ח ר' פרץ חן ליחידות אצל אדמו"ר הצ"צ, ראה שעל שולחנו של הרבי מונחים שתי קופות מלאים מטבעות כסף. באמצע היחידות, העביר ר' פרץ מס' מטבעות (מבלי משים לב, כמובן) מקופה א' לשני'. הבחין בכך הצ"צ ותיכף לקח המטבעות והחזירם למקומם. ראה זאת ר' פרץ ורצה לבדוק האם אכן מדייק הצ"צ בסדר הנחת המטבעות בקופות או שזה באקראי בעלמא. עשה עצמו ר' פרץ כמתעסק בעלמא ונטל שוב מס' מטבעות מקופה א' ויעבירם לקופה האחרת, אך שוב הבחין בכך הצ"צ והחזירם למקומם. משניסה ר' פרץ להעביר המטבעות בפעם השלישית, אמר לו הצ"צ: 'מה אתם מערבים, האם אינך רואה שכסף זה שונה מכסף זה, זה ניתן בחיות וזה ניתן בלי חיות'".

[קלט] זהר ח"א ד, ב; רנב, ב; ח"ג רכח, ב ובכ"מ.

[קמ] כש"ט (קה"ת) אות טז.

[קמא] צדקה בחיות = 625 (25 ברבוע, 5 בחזקת 4) = אדם במילוי: אלף דלת מם – שלמות האדם, כאשר מקיים "ובכל מאדך" (דברים ו, ה), "בכל ממונך" (ברכות פ"ט מ"ה), שנותן ממונו לצדקה בבחינת "בכל" – כל היינו מדת היסוד, ה"אבר חי". ואז הנו "עושה רצונו של מקום" ואף מתנוצץ אצלו ניצוץ של מלך המשיח עליו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (ישעיה נב, יג). בכלל, חיות = משיח בן דוד כנודע.

[קמב] תענוג = חיה ברבוע ("ומספר את רבע ישראל", סוד הזיווג). אבר התענוג = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

[קמג] רשימת סיפורים ח"א עמ' 44: "הי' יהודי אשר לעת זקנותו בא להצ"צ ויאמר: ברצוני לגרש את אשתי כדי לישא אשה אחרת נאה הימנה, כדברי הגמרא 'מצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה'". למשמע זאת אמר הצ"צ: "מ'קען נעמן א שיינע און לעבן מיט א מיאוס'ע" ["אפשר לקחת יפה ולחיות עם מאוסה"]. נשאר הזקן בשלו, גירש את אשתו ונשא אחרת, והנה לא עבר זמן מועט וצרה צרורה נפלה עליו, אשתו החדשה צמחה בועה על אפה, נסעו יחדיו לטובי הרופאים ולא מצאו שום תרופה אלא לנתח את אפה, עשתה את הניתוח ונתכערה. והתוצאה הי' כדברי הצ"צ שחי עם אשה מאוסה. (שמעתי מר' בן ציון מאראז, ששמע הסיפור בליובאוויטש מחתנו של בעל המעשה, רב"צ הי' אוכל אצלו פעם בשבוע והוא סיפר המעשה הנ"ל על חמיו – הכותב).

[קמד] ספר יצירה פ"ד מ"ג.

[קמה] גיטין צ, א.

[קמו] ראה גם יין משמח ח"ד שער ג בתורה "ארבעה זיווגים".

[קמז] שו"ע אבה"ע קיט, ו.

[קמח] משלי לא, ל.

[קמט] ראה חדושי מהר"ם שי"ף לכתובות יז, א ועבודת ישראל פרשת ויצא ד"ה "ורחל היתה יפת תאר".

[קנ] ראה בית רבי חלק ראשון פכ"ד עמ' 167 (מהדורת תשע"ד). וראה ספר התולדות אדמו"ר הזקן ח"ב עמ' 465 ואילך.

[קנא] שה"ש ה, ב.

[קנב] ראה זהר ח"א כד, א; ח"ב ס, א; תקו"ז תקון ו בתחלתו; תקון כד; תניא פ"ג פכ"ג; לקו"ת נצבים מו, א.