בע"ה

א' ניסן תש"פ – הקלטה טלפונית

פדיון נפש ורפואה

לימוד בלקומ"ת ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

ביום הולדתו האחרון של רבי נחמן מברסלב, בעיצומו של הגל הראשון של הנגיף, לימד הרב תורה ממנו – תורה ג בלקוטי מוהר"ן תנינא – העוסקת ברפואה הבאה דווקא לאחר פדיון נפש (במסגרת סדרת השיעורים על המתקת הדינים, שהחלו באגרת הקדש "להשכילך בינה"). לכבוד יום ההילולא שלו בסוכות, כשאנו בעיצומו של הגל השני, מתאים ללמוד את הדברים. פרק א הוא לימוד בתורה ופרק ב – הקצר והצדדי-יחסית – מוסיף התבוננות בארבעה מטבעות לשון השייכות ל"נפש". בשיעור המלא היו עוד שני פרקי-משנה חשובים בדומה לו, שלא הובאו כאן לקוצר היריעה, והם יישלחו אי"ה ברשימת התפוצה אליה ניתן להרשם בדוא"ל כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת .

א. לקומ"ת ג: "ורפא ירפא" על ידי פדיון נפש

נלמד היום תורה קצרה יחסית בתחלת לקוטי מוהר"ן תנינא. עד תורה ח יש תורות גדולות, ופתאום באמצע יש תורה יותר קצרה – תורה ג:

"משכיל אל דל" – המתקת דינים

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אָמַר לְרַבִּי עֲקִיבָא חֵמָּה עַזָּה בָּעוֹלָם (סַנְהֶדְרִין ק"א).

רבי אליעזר חלה את החולי שלפני ההסתלקות שלו – הוא צריך לצוות, להכין את הדור הבא, והוא מדבר עם תלמידו הגדול רבי עקיבא. רבי אליעזר הגדול הוא שמותי [ב] – לפי פירוש אחד הכוונה שהוא מבית שמאי[ג]. כתוב שגם לרבי עקיבא יש נטיה מסוימת לשיטת בית שמאי[ד], אותה הוא מקבל מרבי אליעזר הגדול. שמאי לשון השם את דרכיו – עושה חשבון נפש, כמו שנסביר תיכף. בספירות, רבי עקיבא הוא הבינה. שרש רבי אליעזר הגדול הוא באמת גבורה דעתיק שמאירה בפנימיות אבא, והוא משכיל את רבי עקיבא, הבינה – הכל בסוד "להשכילך בינה" (אגרת הקדש בתניא שאנו לומדים, ועוסקת בהמתקת דינים). הוא רואה שיש דינים, "חמה עזה בעולם". למה?

כִּי לֹא הָיָה אָז מִי שֶׁיּוּכַל לְהַמְתִּיק הַדִּין,

כל הנושא כאן הוא המתקת דינים, שקשור לעצם ביקור החולים של רבי עקיבא את רבי אליעזר. יש פסוק של המתקת דינים, שמזכיר את "להשכילך בינה" – "אשרי משכיל אל דל"[ה]. "דל" בפשט הוא חולה, ו"משכיל אל דל" היינו מי שמבקר את החולה וממתיק את הדין מעליו – גם בכוונות, וגם על פי פשט בכך שמוצא לו מזור ומחפש איך להקל עליו. עיקר המתקת מדת הדין הוא שאתה מבקש עליו רחמים – והרחמים ממתיקים את הדין.

"משכיל אל דל" ראשי תבות מאד – בשביל להשכיל אל דל אתה צריך לגלות את ה"מאד" שלך, את אהבת ה' שלך (הכוללת אהבת ישראל – לאהוב מה שהאהוב אוהב[ו]) בבחינת "בכל מאדך"[ז]. זהו גם ה"מאד" של משיח – "הנה ישכיל עבדי... מאד"[ח]. מה"מהשכיל אל דל" צריך להגיע ל"מאד" ואז אפשר לרפאות את החולה, ובעצם להפוך את הרע לטוב. בכלל, בארמית משמעות השער רע היא חולה – "מרעא". בעצם כל הרע בעולם הוא חולי. יש את הביטוי של הרבי הקודם שהתניא כולו עצות טובות לתחלואי הנפש – כל מצבי-נפש שאינם "בלתי להוי' לבדו"[ט] הם חולאים שצריך לרפא, להפוך לטוב. אם כן, יש כאן נושא כללי מאד.

רפואה אחרי פדיון נפש

מיד רבי נחמן אומר את עיקר הווארט:

כִּי הָיָה צָרִיךְ לְפִדְיוֹן לְהַמְתִּיק הַדִּין וְלֹא נִמְצָא.

בשביל להמתיק את הדין צריך צדיק שיודע לעשות פדיון נפש. פדיון עושים עם צדקה. קשר מובהק לסגולה של הצדקה, "כֵּן צדקה לחיים"[י] (בגימטריא קורונה[יא]) – במיוחד בימים אלה, שצריך להרבות בצדקה גם בכמות וגם באיכות וגם בנתינה פעמים רבות. הפדיון ממתיק את הדין וממשיך רפואה וישועה – "רפאנו הוי' ונרפא הושיענו ונושעה". רבי אליעזר אומר לרבי עקיבא שאין מי שיכול להמתיק דינים – כמובן, הוא רוצה שרבי עקיבא ילמד איך לעשות פדיון. רבי עקיבא, בהשגחה עליונה, לא השכיל בכך – ובסופו של דבר הוא היה העיקרי בין עשרת הרוגי מלכות (ולכך התכוון רבי אליעזר הגדול).

כִּי בֶּאֱמֶת אַחַר הַהַמְתָּקָה וְהַפִּדְיוֹן, אָז דַיְקָא טוֹב לְרַפְּאוֹת הַחוֹלֶה עַל יְדֵי רְפוּאוֹת,

גם הבעל שם טוב – שנקרא "בעל שם" כרופא חולים, רופא גופות ורופא נפשות – נתן תרופות. הוא אומר שתרופות גשמיות עובדות רק אחרי שהצדיק עושה פדיון. בהמשך כותב שאז כל רפואה פועלת – לא כל כך חשוב איזה רפואה אתה נותן. העיקר שקודם תעשה פדיון – ואז הכל יהיה בסדר. כמו שהרבי היה מכסה את רוח הקדש והמופתים שלו בהלבשתם בדרכי הטבע, כך הצדיק שיודע לעשות פדיון נותן אחרי הפדיון איזו עצה טובה, רפואה, מהיכי תיתי – הרפואה היא בעצם לבוש לנס בדרך הטבע, הלבשה שיש בה מעלה של תיקון הטבע. אחרי שהפדיון משנה את המצב, ממתיק את הדין, יחסית קל לרפא בתרופות:

כִּי אֲזַי דַיְקָא אַחַר הַפִּדְיוֹן וְהַהַמְתָּקָה יֵשׁ רְשׁוּת לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת.

על הפסוק אומר "ורפא ירפא"[יב] דורשים חז"ל "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"[יג], והחידוש של רבי נחמן שהכוונה היא "דיקא אחר הפדיון וההמתקה", אך לפני כן אין לו רשות. מה הכוונה שאין רשות לרפאות? שפשוט לא יעבוד. כמו שדברנו לפני כמה ימים[יד] על השאלה אם העסק עובד – כדי שהעסק יעבוד צריך שקודם צדיק יעשה פדיון. ההלל, שאמרנו היום, חותם בפרק קיח (הפרק של הרבי, וגם אחד הפרקים שהמלצנו לומר בתקופה הזאת) – בו הפסוק העיקרי הוא "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא"[טו]. רואים שקודם צריך ישועה – שהיא בעצם המתקת הדין בשרש – ואחר כך הצלחה, שמה שתעשה בפועל, איזה אמצעי שתנקוט בו, יעבוד ויצליח. לפני ההצלחה צריכה להיות ההמתקה, וכאן ההמתקה היא הפדיון – הישועה.

רמזי פדיון, המתקה ורפואה

רבי נחמן אומר שצריך לעשות פדיון והמתקה. פדיון עולה 150 ו-המתקה עולה 550 – ההבדל הוא ה-ת שבאמצע המלה המתקה. אחרי הפדיון וההמתקה – אפשר להמשיך רפואה. בשרש רפא ה-פ הוא ראש המלה פדיון.

אמרנו ש-פדיון עולה 150 ו-המתקה עולה 550. כל הזמן חוזר על שתי המלים הללו יחד, שיחד עולות 700, בדיוק "רפאנו הוי' ונרפא" – התחלת ברכת הרפואה. גם כוונה בסידור שלנו: "רפאנו הוי' ונרפא" שוה פדיון-המתקה.

אחרי הפדיון אפשר להמשיך רפואה. פדיון-רפואה עולה טוב פעמים הוי' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[טז]. מגלים את טוב הוי' כאשר נותנים פדיון וממשיכים רפואה.

דרך אגב, אצל רבי נחמן, וכך אצל הרבה צדיקים, פדיון הוא משהו מאד גדול. פדיון עושים עם כסף, עם צדקה, ובעצם את כל הגימטריאות שלנו אפשר וכדאי לתרגם לפדיון. כל גימטריא שאנחנו עושים היא סוד של פדיון, אם רק נתרגם אותה למטבעות וניתן לצדקה. אתמול דברנו על סוד האותיות – שכדי לראות שהכל טוב בתכלית, רק שאינו מושג, אפשר מכח הדבקות באותיות עם המילוי-הנסתר שלהם. הכל סוד הפדיון. אומרים זאת רק כדי שיתן לנו געשמאק בגימטריאות.

מלים של 75

עוד גימטריא יפה: פדיון עולה ב"פ בטחון. הכלל הגדול אצלנו לגבי מדת הבטחון, שיש שני סוגי בטחון – פעיל וסביל, כנגד נצח והוד, "בטֻחות חכמה"[יז]. נצח-הוד בגימטריא עולם הזה – מספר שגם ראינו בו כמה דברים יפים, אך כמדומני לא אמרנו שהיינו נצח והוד יחד – כחות המעשה שמתקנים את העולם הזה שנברא "לעשות"[יח]-לתקן[יט] הם שני סוגי הבטחון, "איהו בנצח איהי בהוד"[כ], צריך את שניהם.

ב"פ 75, שהוא גם ב"פ כהן – בשביל לקרוא "כהנים" לפני ברכת כהנים צריך לפחות שני כהנים. אחרת יש מצוה לברך, אבל אין את ה"אמור להם"[כא]. צריך שני כהנים – אולי כהן גדול וכהן הדיוט, שתי בחינות. גם שני כהנים הם פדיון. מה עוד שוה 75, ש-פדיון הוא שנים ממנו? לילה – "לילה ללילה יחוה דעת"[כב]. בשביל "יחוה דעת" – בחינת נוקבא, שאמרנו שרפואה נמשכת ממנה – צריך "לילה ללילה".

לא הסברנו למה רפואה מבחינת נוקבא – רפואה לשון רפיון. דגש הוא זכרי ורפוי הוא בחינת נוקבא. בשביל רפואה חייבים להרפות. יש את השרש של רפא. יש "יום ליום יביע אמר" – "יום ליום" הם שני כהנים ש"יביע אמר" בברכת כהנים. אבל "לילה ללילה" – לילה דורשים לי-לה, על דרך מאמר רבי עקיבא (עליו מדובר כאן) "שלי ושלכם שלה הוא"[כג], התובנה ש"הכל מן האשה"[כד], כל מה שיש לי הוא לה-בזכותה, וגם עלי להשפיע כל מה שיש לי לה. לילה הוא בחינת אמונה – "ואמונתך בלילות"[כה]. מצות האמנת אלקות היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו'"[כו] – להפוך את האמונה של הלילה לדעת[כז], "יחוה דעת", להשיג את ה"שאינו מושג".

יש עוד מלה, מאד חשובה אצל רבי נחמן, שעולה 75 – בחינה. רבי נחמן אמר שכל התורה שלי היא בחינות. בחינה היא גם מבחן, נסיון, "הוי' צדיק יבחן"[כח], צריך לעמוד בנסיון (וכמבואר באגה"ק "להשכילך בינה" שהאדם נברא בשביל להתנסות בנסיונות, לראות עם לבבו שלם עם השי"ת) וכך נמתקים הדינים. יש שני סוגי נסיון – נסיון של עושר ונסיון של עוני (גם עושר ועוני בדעת), כמבואר בחז"ל[כט].

אם יש פה ארבעה דברים ששוים 75, ו-פדיון הוא שנים מכל אחד מהם, צריך לכוונם כנגד שם ארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

כהנים הם מצד החכמה[ל], כמבואר בקבלה, סוד ה-י של שם הוי' ב"ה. בחינה (אותיות ח בינה, הבינה היא סוד הרקיע השמיני[לא] כנודע בכוונת חנוכה, "בני בינה ימי שמונה"[לב]) היא מצד הבינה, ה עילאה של שם הוי' (ששם מדמים מילתא למילתא, תורה של בחינות, ושם שרש הנסיונות לבוא אל הדעת[לג], "אם אין בינה אין דעת"[לד], "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[לה]). הבטחון הוא במדות הלב, ה-ו של שם הוי' ("והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[לו] וחסד היינו "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[לז]. מבואר בדא"ח שהבטחון שבנצח, ענף החסד, הוא לפי הרגשת חסד ה'[לח]), ולילה במלכות (ששם דעת תחתון, "ולילה ללילה יחוה דעת", "יחוֶה" בחינת חוה, האשה הראשונה, "אם כל חי"[לט], אמא תתאה), ה תתאה של שם הוי'. ולסיכום:

י כהן

ה בחינה

ו בטחון

ה לילה

רפואה אישית

רבי נחמן ממשיך ומסביר:

כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת, אֵיךְ יָכוֹל הָרוֹפֵא לַחְגֹּר מָתְנָיו [ביטוי אופייני לרבי נחמן, על פי הפסוק ב"אשת חיל" – "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועֹתיה"[מ].] לְרַפְּאוֹת הַחוֹלֶה עַל יְדֵי רְפוּאוֹת וְסַמִּים, הֲלֹא אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַסַּם, הַצָּרִיךְ לִרְפוּאוֹת אוֹתוֹ הַחוֹלֶה, כִּי יֵשׁ סַמִּים הַרְבֵּה שֶׁהֵם מְסֻגָּלִים לִרְפוּאוֹת הַחוֹלַאַת, אַךְ בְּוַדַּאי הַחוֹלֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְרַפֵּא כִּי אִם עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי הַמְּיֻחָד לִרְפוּאָתוֹ,

כמה שהרופא יהיה מומחה, ולמד את חכמת הרפואה, תכל'ס הדברים כל כך אישיים ופרטיים ויש כל כך הרבה גורמים, "זה וזה גורם", שרופא בשר ודם עם שכלו המוגבל לא יכול לדעת בדיוק איזה סם צריך לתת. אפילו לחולי אחד יש הרבה תרופות, סגולות וטיפולים – אבל הרפואה של האדם המסוים הזה היא אישית.

בקופת-חולים בדרך כלל רק מסתכלים במחשב איזה תרופה נותנים לסימפטומים שהחולה מתאר – את הרפואה הזו רבי נחמן ודאי בא לשלול. יש שיטות ברפואה שמתיימרות – על ידי שאלות וכו' – כן להגיע לפרט של החולה הספציפי. אבל גם השיטות הללו,שכאילו מוצאות את הפרט האישי המיוחד, הן בערבון מוגבל לחלוטין – אי אפשר לסמוך עליהן כלל. אם כן, תכל'ס הרופא הוא חסר אונים – לא יודע מה לעשות. מה הוא כן יכול לעשות? כמו הסיפור על הרופא-החובש של הרבי המהר"ש[מא]. שם הסיפור שרק משך בשערות הדיקנא וכך עורר יג מדות הרחמים, ואז ריפא באיזו תרופה שלא נתן – בדיוק הווארט כאן. שם הפדיון היה מה שהוא משמש בדיקנא ומה שבלב בקש מהקב"ה שיעזור לו למצוא את הרפואה המתאימה לחולה הזה.

רפואה על ידי סם-איש-יום

איך אפשר לדעת מה התרופה הנכונה? למדנו כמה פעמים[מב] את דברי אדמו"ר הזקן על "אתה יודע רזי עולם"[מג] – שבעוד האדם יכול ללמוד "רזי תורה", רק הקב"ה יודע "רזי עולם". הידיעה איזה סם לתת לחולה היא "רזי עולם", רק אצל הקב"ה, כי הכל גזרה כבר מא"ק וממה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[מד], "מימי קדם"[מה], קדם שבקדם, "קדם מפעליו מאז"[מו]. לכן מדגיש רבי נחמן כי אין כאן רק חכמה, גזרה עליונה, בלתי מושגת:

כְּפִי שֶׁנִּגְזַר לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֲבוֹדָה זָרָה נ"ה), 'שֶׁגּוֹזְרִין לְמַעְלָה, שֶׁיִּתְרַפֵּא עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי וְעַל יְדֵי אִישׁ פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי'. וְאִם כֵּן אֵיךְ יָכוֹל הָרוֹפֵא לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לְרַפְּאוֹת, הֲלֹא אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַסַּם, שֶׁנִּגְזַר לְמַעְלָה.

לא יעזור שיהיה הרופא הכי מומחה והסם הכי בדוק ומנוסה לטיפול בחולי המדובר – גזרה מלמעלה מי ירפא ובמה ירפא ומתי ירפא. צריך סם פלוני, איש פלוני ויום פלוני – ודאי שלשת התנאים האלה מכוונים מאד.

כמו מה נשמעים שלשת התנאים? הם באופן די מפורש בסוד סוד עש"ן בו ה' ברא את העולם – עולם-שנה-נפש, שלשה ממדים. הנפש היא "איש פלוני", הרופא; השנה היא ה"יום פלוני"; והסם הוא ממד העולם, באיזה חומר בעולם יש לרפאות את החולה הזה.

מה המקור של עולם-שנה-נפש בספירות? חכמה, בינה ודעת: הרמ"ק אמנם מסביר[מז] שבעולם-שנה-נפש עולם היא בינה – מסביר עולם-שנה-נפש כבינה-תפארת-מלכות (סוד "הולך בתם"[מח]), אבל אנחנו מעלים הכל לשרש בחב"ד:

מקור הנפש הוא בדעת, כמו שכתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב"[מט]. גם המלה איש ("איש פלוני") רומזת לכך – איש בהלכה הוא בר-מצוה, שנעשה בר-דעת.

מהו יום? אור – "ויקרא אלהים לאור יום"[נ] – שהוא חכמה בשרש. בחכמה כתוב "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[נא] – מתי תוולד הישועה, מהו יום הרפואה של החולה הזה. רבי נחמן יסביר שעוד לפני מי הרופא ובאיזה סם הוא צריך להשתמש – הדבר המקורי הוא היום, שרואים לעתיד עד איזה יום צריכים לחכות. הכל מתחיל מהיום – החכמה, "כֻלם בחכמה עשית"[נב], "כֻלם בחכמה [היום] אתברירו [הסם והאיש]"[נג].

מהו סם? זו כוונה מפורשת, מהכוונות העמוקות באריז"ל, שיש בבינה הכללית שני פרצופים, אמא עילאה ותבונה. אמא עילאה היא ס – שש הספירות העליונות של הבינה הכללית – ותבונה היא ם סתומה, ארבע הספירות האחרונות של הבינה הכללית[נד]. זהו סוד המלה סם. יש רפואה, ויש את המלה המיוחד סם, בה משתמשים חז"ל בהרבה הקשרים. דורשים את המלה "ושמתם [את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם]"[נה] כ"סם תם"[נו]. על הפסוק "ישרים דרכי הוי' ישרים ילכו בם ופֹשעים יכשלו בם"[נז] אמרו "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם"[נח] היפך החיים.

ולסיכום:

סם        עולם  בינה   בינה

איש      נפש    מלכות דעת

יום       שנה    תפארת         חכמה

אסיתא דנחשא ובוכנא דפרזלא

עוד רמז יפהפה: איש-סם-יום רומז לשם של חכם, אחד האמוראים, רב אסי. "סימנים עשה", ורב אסי הוא הסימן לתורה זו של רבי נחמן. הצירוף שלו הוא איש פלוני, סם פלוני, יום פלוני. הפלא הוא שרב אסי עצמו דרש את שמו – אני נקרא אסי כי אני "אסיתא דנחשא", אני רפואה של הנחש, "דלא שליט ביה רקבא"[נט], שלא שולט בו רקבון. כלומר, אני רפואה נצחית של הנחש. הפלא ופלא – בדיוק מה שהתחלנו לדבר אתמול על "נחש הנחשת", שהוא סוד "להשכילך בינה".

כך רב אסי אומר על עצמו בויכוח שלו עם שילא בר אבינא. שניהם תלמידי רב ובגלל המחלוקת ביניהם בסוף שניהם מתו. הסיפור שרב פָּסַק פְּסַק מסוים בהלכות נדה, ובסוף ימיו – ממש בסוף, כשהלך להפטר מהעולם – חזר מהפסק שלו. תלמידו הגדול היה שילא בר אבינא, ורב ידע בו שפוסק כמו הפסק שאמר כל הזמן. כשהוא שכב על ערש דוי, בסוף ימיו, שילא בר אבינא לא היה שם – היה שם רק תלמיד אחר שלו, רב אסי. הוא אמר לרב אסי שיאמר לשילא בר אבינא שלא ימשיך לפסוק כך כי אני חוזר בי. הוא היה מאד חלש ואמר לרב אסי שאם לא מיד ישמע לך 'גרייה', אך מכיון שדבר חלש רב אסי שמע 'גדייה'. 'גרייה' היינו לגרור אותו בראיות והוכחות, לשכנע אותו, להסביר לו עד שבסוף יקבל את שינוי הדעת, ואילו 'גדייה' היינו לכרות אותו, כמו "גֹדו אילנא"[ס], דהיינו לשים אותו בשמתא, בחרם. רב אסי שמע 'גדייה' אך באמת רב אמר 'גרייה'.

בתור מאמר מוסגר אפשר ללמוד מכאן מדת הלל הזקן, איך לגרור בדרכי נעם, ולא בקשיחות כבית שמאי, גרי צדק – גרים בפוטנציאל. כמו שדברנו וכתבנו לאחרונה, שגם אחד שבא על מנת להתגייר עם קושיות ודעה לא ישרה, הלל קבל אותו – סמך על כך שאחרי הגיור הוא יישר את דעתו. זו הנהגה מיוחדת שצריך ללמוד מהלל, שייכת למהפכה הרביעית, והאסמכתא שהמלה גר גופא היא מלשון גרייה, לשון לגרור היינו לשכנע בדרכי נעם. כדי להרבות במהפכה הרביעית צריך לדרוש עוד יותר, שגר גורר עוד גר, על דרך "מצוה גוררת מצוה"[סא] – עד שתנועת 'גיור כהלכה' תופסת מה שאנחנו קוראים 'מסה קריטית', שכל הגוים, שיש בהם ניצוץ קדוש במקיף רחוק, יתעוררו ויחזרו לאמונה האמתית בה' אלקי ישראל.

בכל אופן, גר לשון גרייה – צריך לגרור אותו, ואם אתה גורר ומשכנע אותו, אף על פי שאינו מושלם, בסוף תזכה להעמיד אותו על דעת האמת ועד שהוא יגרור עוד מישהו, עד שכולם יגררו אחד את השני. לא "גדייה", הנהגת שמאי, לכרות, שדחה את אלו שבאו להתגייר באמת הבנין שלו (כלומר במדת האמת הצרופה והנוקבת שלו).

מה היה בסוף הסיפור? הוא אמר לשילא בר אבינא שרב חזר בו ושילא אמר לו 'מה פתאום? אם היה חוזר בו – היה אומר לי, אני תלמידו המובהק'. התחילו להתווכח, וקפידא של תלמיד חכם עושה רושם גדול. רב אסי אמר – דע לך שאני "אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רקבא", תזהר ממני. ענה לו – תזהר ממני, אני "בוכנא דפרזלא דתביר אסיתא דנחשא", אני פטיש הברזל ששובר את רפואת הנחש שלך[סב]. באמת "חלש רב אסי" – עבר מקור לחום ומחום לקור עד שנפטר. כשהוא נפטר מיד אמר שילא בר רבינא לאשתו שתכין לו תכריכים, כדי שלא ילך רב אסי וילשין עלי בפני רב. הוא מיד נפטר ועשו לויה משותפת לשניהם. היה מנהג שהיו שמים הדסים על מטת הנפטר. יש כאן שתי מיטות, ששמו הדס, ובאופן נסי – למעלה מהטבע לגמרי – ההדס קפץ, פרח, מעצמו ממטה למטה. המשתתפים אמרו שזהו סימן מהשמים שהרבנים שלנו עשו שלום ביניהם, עשו 'סולחה'.

המלה בגמרא שם להדס היא אסא, כמו אסי. אם כן, ההדס הוא סגולה לרפואה – סגולה להתעוררות רחמים רבים. בנוגע ל"להשכילך בינה" – הדס הוא כנראה סגולה לראות את הטוב הגנוז העליון, סוד האסא שבכל דבר[סג]. שוב, יש רב אסי ויש אסא. דרך אגב, כמה פעמים בגמרא כתוב רב אשי – חותם הש"ס, הדור הארבעים למשה רבינו – וצריך לקרוא רב אסי. כלומר, יש קשר בין אשי לאסי (בין איש פלוני לסם פלוני) – לפעמים יש טעות בין שניהם. סימן שגם רב אשי הוא אסי, הוא רופא. קשור כמובן גם לפסח, שהמצה שבו היא "מיכלא דאסוותא", כמו שהיא "מיכלא דמהימנותא"[סד].

כל הסיפור המיוחד הזה רמוז כאן בכך ש-אסי ראשי תבות איש פלוני, סם פלוני ויום פלוני. לפי הצירוף שאמרנו קודם, איש-סם-יום היינו דעת-בינה-חכמה, צירוף היסוד[סה], ה"צדיק יסוד עולם"[סו]. הוא עושה את הפדיון. פדיון מתחיל פד, קשור לתיקון הברית[סז]. כל זה הוא דרוש גדול על סם פלוני, איש פלוני ויום פלוני ועל רב אסי. חוץ מזה שלפעמים יש גרסאות רב אשי-רב אסי, יש עוד אסי – רבי אסי. לא אותו אחד – רב אסי הוא הדור השני של אמוראי בבל ורבי אסי הוא הדור השלישי של אמוראי ארץ ישראל, תלמיד רבי יוחנן, והוא עם חברו רבי אמי קבורים יחד בטבריא (אסי ואמי חברים, אמי ראשי תבות אסא מלך יהודה). רבי אסי ורבי אמי הם סוד המלה סם – אסי-אמי, אמא עילאה ותבונה[סח]. כל אלה קשורים, והמקור שלהם בתנאים הוא איסי בן יהודה. בסיפור הנ"ל רב אסי 'ייחס' את עצמו לאיסי בן יהודה.

המתקת הדין מאפשרת הקדמת הרפואה

אֲבָל אַחַר הַהַמְתָּקָה וְהַפִּדְיוֹן אָז יָכוֹל לְרַפְּאוֹת.

מה עושה הפדיון? החולה נידון – יש עליו גזרה – וכל זמן שמדת הדין מתוחה עליו יש תנאים מגבילים:

כִּי מַה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּתְרַפֵּא דַּיְקָא עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי וְאִישׁ פְּלוֹנִי הוּא מֵחֲמַת מִדַּת הַדִּין, שֶׁכְּפִי מִדַּת הַדִּין נִגְזַר, שֶׁיֻּמְשַׁךְ הַחוֹלַאַת עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן וְיוֹם פְּלוֹנִי נִגְזַר שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי סִבּוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ סַם פְּלוֹנִי וְאִישׁ פְּלוֹנִי, כְּדֵי שֶׁיֻּמְשַׁךְ הַחוֹלַאַת עַד יוֹם פְּלוֹנִי, כִּי כְּפִי הַזְּמַן שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֻּמְשַׁךְ הַחוֹלַאַת, כָּךְ גּוֹזְרִין הַסִּבּוֹת לִרְפוּאָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת עַד שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ יַחַד סִבּוֹת אֵלּוּ, סַם פְּלוֹנִי וְאִישׁ פְּלוֹנִי, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ רְפוּאָה כִּי אִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי;

העיקר הוא שהגזרה היא שהפדיון יהיה עד יום מסוים – יום הבשורה, יום הקץ, בו יוכל להתרפאות – ורק אז יוכלו להזדמן "סם פלוני" ו"איש פלוני".

אֲבָל כְּשֶׁעוֹשִֹין פִּדְיוֹן וּמַמְתִּיקִין הַדִּין, וַאֲזַי נִתְבַּטֵּל הַגְּזֵרָה, אֲזַי קֹדֶם שֶׁגּוֹזְרִין דִּין אַחֵר, כִּי כְּשֶׁנִּמְתָּק דִּין זֶה אֲזַי גּוֹזְרִין דִּין אַחֵר, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, דְּהַיְנוּ אַחַר הַמְתָּקַת הַדִּין הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגּוֹזְרִין דִּין אַחֵר, אֲזַי יָכוֹל הָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת הַחוֹלֶה עַל יְדֵי סַמִּים, כִּי אֲזַי אֵין דִּין, וַאֲזַי יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי אֵיזֶה סַם שֶׁיִּהְיֶה, כִּי אֵין צָרִיךְ דַּוְקָא סַם פְּלוֹנִי וְכוּ' מֵאַחַר שֶׁאֵין דִּין כַּנַּ"ל.

נִמְצָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי פִּדְיוֹן, שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשֹוֹת פִּדְיוֹן תְּחִלָּה לְהַמְתִּיק הַדִּין, וְאָז דַיְקָא יֵשׁ רְשׁוּת לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת כַּנַּ"ל.

אם נתבטל הדין הראשון ישבו וידונו שוב – אבל בין לבין אפשר לרפאות על ידי סמים ולהקדים את הרפואה כך רבי נחמן מסביר את העקרון שאמר – שאי אפשר לרפא בלי פדיון נפש. הכל כאן שייך לאמירת רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא, האומר במשנה "הכל צפוי והרשות נתונה"[סט] – "הכל צפוי" הוא ה"יום פלוני", אבל אם אתה רוצה לרפאות לפני כן צריך לעשות פדיון ואז "הרשות נתונה" לרופא לרפאות.

פדיון תהלים

לפני שנמשיך נאמר עוד משהו פשוט: רבי נחמן לא כותב כאן בדיוק איך עושים פדיון. יש מסורת, קבלה, איך עושים פדיון. אמרנו – והדבר חשוב לנו מאד, לעבודה שלנו – שפדיון יכול להיות הרבה דברים. כמו שאמרנו שאם עושים גימטריא וגם נותנים צדקה לפי הגימטריא זהו פדיון טוב. מה עוד יכול להיות פדיון? פדיון שוה 150. מה עוד 150 בתורה? ספר תהלים. מי שגומר ספר תהלים – כמנהגנו לקרוא את כל ספר תהלים בשבת מברכים – עושה פדיון. אחר כך אפשר להמשיך רפואה גם בלי לדייק. הדיוק של סם פלוני ואיש פלוני הוא רק כשיש דין, ועל ידי הפדיון וההמתקה מבטלים את הדין ועד שלא יהיה דין חדש אפשר לרפאות בכל דבר. אם כן, יש לנו עוד פדיון – לומר הרבה תהלים.

הרעיון של רבי נחמן שעשה תיקון כללי, כפי שהוא אומר בפירוש[ע], הוא שהיות שספר תהלים נאמר בעשרה לשונות של שירה מי שאומר את עשרת הפרקים האלה כאילו אמר את כל הספר. בתוך עשרת הפרקים יש את כל 150 הפרקים – כל פרק בממוצע כולל 15 פרקים. עוד לפני שהוא סימן איזה פרקים לומר בדיוק הוא אמר שכל עשרה פרקים בתהלים טוב. לכן הוא באמת פתח פתח שאפשר לפי הענין לבחור פרקי תהלים, ואם אתה מגיע לעשרה – הם כוללים את כל הספר.

ידוע שצדיקים גדולים בכל מצב המליצו לאנשים לומר פרקי תהלים מסוימים. כאן בירושלים הרבי מזוויהל ור' אשר ועוד – כל פעם לפי החוש, ההרגשה (רוח הקדש) של הצדיק, איזה פרק/י תהלים לומר. יש מושג 'שימוש תהלים' – כמו קבלה מעשית.

"והוי' ברך את אברהם בכל" – בטחון-בחינה כהן לילה

לפני שנתחיל עוד נושא בענין, נחזור למה שאמרנו על פדיון, שעולה פעמיים 75 – שיכול להיות בטחון, כהן, לילה או בחינה. בטחון ובחינה קרובים זה לזה – בשניהם אותיות בחן לפי הסדר (ועוד טו בבטחון ו-יה בבחינה). נמצא שיש ג ראשי תבות שונים של ארבעת הדברים – בכל, רמז ל"ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[עא]. אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים"[עב], וכמו שכתוב אצלנו ב"אמונה ובטחון" הוא גם ראש כל הבוטחים[עג] – הוא בעל בטחון מכח האמונה האיתנה שלו – לכן בצירוף "בכל" הבטחון-בחינה (ה' בחן את אמונת-בטחון אברהם אבינו בעשרה נסיונות ועליו נאמר "הוי' צדיק יבחן") עומד בראש הצירוף. אברהם אבינו הוא כהן, "אתה כהן לעולם"[עד] – זו ה-כ של המלה "בכל" (כ במספר קדמי = כהן), היותו "כהן איש חסד"[עה], "והיה ברכה"[עו], "הברכות מסורות לך"[עז]. הוא קבל ממלכי צדק את התאר "כהן לאל ['חסד אל כל היום'[עח]] עליון" [עט]– גם עובד את הקב"ה וגם מפרסם את האלקות בעולם, שגם זו עבודת כהן, להורות לכל באי עולם את דרך ה'-אחד, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[פ].

בסוף אברהם גם שייך ללילה – מה הקשר? בברית בין הבתרים ה' עשה חשך ("והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו"[פא]) – רומז לגלויות – והבטיח לו שיהיה עם בניו במשך ליל הגלות ושסופו להוציא אותם מאפלה לאורה, "ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול"[פב]. אברהם מאמין וממשיך להאמין בכל התוקף גם בלילה החשוך ביותר, "ואמונתך בלילות". המספר 75 מאד קשור לאברהם אבינו, הוא הגיל של אברהם אבינו בתחלת פרשת "לך לך", כאשר הוא יצא לדרכו לארץ ישראל, עיקר יעודו בחיים.

ולגבי הקשר בין בטחון לבחינה ("אבן בֹחַן"[פג] "אתה בֹחֵן לבב") – קודם הקבלנו את הבחינה לבינה (שייך ל"להשכילך בינה"), ה עילאה שבשם, ואת הבטחון למדות, ו שבשם, בסוד "כונן שמים [בטחון] בתבונה [בחינה]"[פד]. אכן, ב"אמונה ובטחון" מוסבר ששרש הבטחון במוחין הוא במוח הבינה – "אל כל החיים יש בטחון"[פה], סוד "להנחיל אֹהבי יש"[פו], שי עולמות של העולם הבא[פז], בינה. על דרך זה, שרש הלילה בחב"ד הוא דעת (המוח האחורי), וכמפורש בפסוק "ולילה ללילה יחוה דעת". נמצא שצירוף הרמז הנ"ל "בכל" הוא בינה-חכמה-דעת, היו, צירוף ההוד, "איהי בהוד"[פח], היינו אסמכתא יפה לדרשת חז"ל על תבת "בכל" – "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה"[פט], היינו "איהי [מלכות, בת] בהוד" (רש"י מפרש לפי גימטריא, "בכל" = בן, אך על פי קבלה הבת היא סוד שם בן[צ], וד"ל).

רשות לרופא – על ידי פדיון נפש

נמשיך לקרוא את סיום התורה:

וְזֶהוּ "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (עִם שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת) מִסְפַּר פִּדְיוֹן נֶפֶשׁ.

כאן הוא עושה גימטריא – אמרנו שגימטריאות עצמן הן פדיון נפש – "ורפא ירפא" בגימטריא פדיון נפש. איך? עם שתי התבות, שני הכוללים של "ורפא ירפא". "ורפא ירפא" עולה 578 ו-פדיון נפש עולה 580, י פעמים חן (ר"ת חשבון נפש).

שוב, המספר המדויק הוא 578 – רבוע כפול של טוב, כך שהממוצע הוא טוב ברבוע (289), "בראשית ברא", להיות בריא וחזק ושלם ושמח. בשתי המלים "ורפא ירפא" יש שרש רפא, וב"ורפא" נוספת ו וב"ירפא" נוספת י. הממוצע של י-ו הוא ח, וכשמוסיפים ח ל-רפא מקבלים רפח עם א ו"והנה פרח מטה אהרן"[צא] – הרופא הכהן – שעולה 289, טוב ברבוע. עוד פעם, אנחנו מחפשים את הטוב הגנוז – "וירא אלהים את האור כי טוב", מקור הרפואה.

בברכת הרפואה, שכבר הזכרנו, יש ביטוי מיוחד – "ארוכה ורפואה". יש בחב"ד מסורת שאומרים ארוכּה, אבל בסידור כתוב ארוכה. בכל אופן, ארוכה אותיות אור ו-כה, שעולה יהי – כשאומרים "ארוכה", מלה מיוחדת ששייכת לאריך[צב], יש לכוון ששוה "יהי אור" (232), ד"פ חן כידוע, עב-סג-מה-בן, ארבעת מילויי שם הוי' (ידוע שהפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" מורכב מ-7 אותיות, אור מילה שעולה אור פה אותיות רפואה[צג]). בסוף "וירא אלהים את האור כי טוב" – "ומתוק האור"[צד], שרש ההמתקה. הכל לראות איך ש"הכל טוב בתכלית".

כִּי עִקָּר הָרְפוּאָה עַל יְדֵי פִּדְיוֹן דַּוְקָא, עַל יְדֵי שֶׁמַּמְתִּיקִין הַדִּין. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'מִכָּאן שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת'. מִכָּאן דַיְקָא, הַיְנוּ אַחַר הַפִּדְיוֹן, אָז דַּיְקָא יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת, כִּי קֹדֶם הַפִּדְיוֹן אֵין רְשׁוּת לְהָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת, כִּי צָרִיךְ לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי וְכוּ' כַּנַּ"ל. רַק אַחַר הַפִּדְיוֹן וְהַהַמְתָּקָה אָז יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַפְּאוֹת כַּנַּ"ל.

הלימוד הוא מהפסוק "ורפא ירפא", בפרשת משפטים – שנקראת בחז"ל פרשת דינים – ובהקשר לדין חובל. הכל בהקשר של דינים שצריכים להמתיק, ורק אז יש רשות לרופא לרפא.

"ורפא" – החלמת החולם, "ירפא" – צרִי הצירֵי

רבי נחמן לא מסתפק רק בגימטריא של "ורפא ירפא", שביחד עם שני הכוללים עולה פדיון-נפש, אלא מדייק גם בניקוד. אנחנו הרבה פעמים דורשים את החילוק בין "ורפֹא" ל"ירפֵא" לאו דווקא לפי הניקוד אלא לפי הצורה הדקדוקית – מקור ופועל וכו'[צה]. כאן מדייק לא לפי הדקדוק אלא המשמעות הסודית של הניקוד:

גַּם הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַנְּקֻדּוֹת שֶׁל וְרַפֹּא יְרַפֵּא הוּא כִּי וְרַפֹּא בְּחוֹלָם, יְרַפֵּא בְּצֵירֵי,

מענין שבמבטא הליטאי-החב"די ההיגוי של החולם ושל הצירי אותו דבר – רואים שיש ביניהם קשר. בהקבלה לספירות, חולם הוא תפארת – רפואה, פאר צירוף אותיות רפא – שהיא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[צו], עולה לכתר, שע נהורין שבכתר (ישועה), לכן החולם הוא "נקודה לעילא". לפעמים משמע בזהר ש"נקודה לעילא" היא הכתר[צז], אבל כשמקבילים בפשטות את הנקודות לספירות היא התפארת. הכתר גופא נקרא תפארת בביטוי "עטרת תפארת"[צח].

הצירי הוא הניקוד של הבינה – בה יש חשבון נפש, התבוננות ותשובה וכו' (כפי שיתבאר בפרק הבא). גם בבינה יש המתקה – יש המתקה בז"א, "לאכללא שמאלא בימינא"[צט], להמתיק את הגבורות למטה, ויש גם המתקת הדינים בשרש, בבינה (ד"מינה דינין מתערין"[ק]). המתקת הדינים בשרש היא כמו שאנו לומדים באגרת הקדש "להשכילך בינה" בתניא – לראות איך לכתחילה הכל טוב. המתקה בז"א היא לראות שלכתחילה לא הכל טוב, רק שהלא-טוב מתהפך ונכלל בטוב. קודם הוא 'נחטף' – אתה מגביר את הצורה על החומר וכך אתה ממתיק אותו, ואז הוא גם מוסיף טוב-טעם באוכל, כמו תבלין חריף שכאשר מתבלים בו אוכל הוא נעשה מעדן, כמבואר בתניא[קא] בסוד מאמר יצחק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי"[קב]. זו ההמתקה בז"א.

כעת נראה איך הוא מפרש:

הַיְנוּ כִּי חוֹלָם הוּא בְּחִינַת הַמְתָּקָה, כַּמּוּבָא בְּכִּתְבֵי הָאֲרִ"י, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁחוֹלָם גִּימַטְרִיָּא שָׁלֹשׁ הֲוָיוֹת,

הכוונה חלם בלי ו, כמו שיכתוב בהמשך – בדיוק כוונת לחם ו-מלח. טובלים את הלחם ג"פ במלח כדי להמתיק את הדינים בז"א. מלח ממתיק דינים – לחם גם לשון מלחמה והמלח ממתיק. שוב, זו לא המתקת הדינים בבינה אלא בז"א, בתפארת. הוא אומר בפירוש שזו המתקה למטה (ממה שלמטה מהמוחין):

שֶׁהֵם מַמְתִּיקִין שְׁלֹשָׁה אֱלֹקִים שֶׁבַּגָּרוֹן, שֶׁהֵם מֹחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁיּוֹרְדִין [מהמוחין למעלה] בַּגָּרוֹן, וְנִמְתָּקִין [למטה, בז"א] עַל יְדֵי שָׁלֹשׁ הֲוָיוֹת, גִּימַטְרִיָּא חֹלָם.

מה שהוא אומר כאן מוסיף לנו כוונה פשוטה לטבילת לחם במלח – כשעושים זאת מעוררים את ניקוד חולם, שהוא גם "ותחלימני והחיֵני"[קג], פסוק שחזקיהו המלך אומר כאשר התרפא. היה נגדו גזר דין הכי קשה, ובסוף הוא גם עשה חשבון נפש בעזרת ישעיהו הנביא – הוא חזר בו ובקש רחמים וה' נענה לו. אם נחזור להסבר הרגיל שלנו, בדקדוק "ורפא" הוא צורת מקור – להמשיך מהמקור, למעלה מהזמן. לא פועל יוצא, ששייך לאחד הזמנים.

את החולם הוא דרש על פי גימטריא, וכעת ידרוש את הצירי לפי המלה כצרי, מלה נרדפת לרפואה:

וַאֲזַי אַחַר הַהַמְתָּקָה יְרַפֵּא בְּצֵירֵי, בְּחִינַת (יִרְמְיָה ח) "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם", הַיְנוּ בְּחִינַת רְפוּאוֹת, שֶׁאַחַר הַהַמְתָּקָה שֶׁהוּא בְּחִינַת וְרַפֹּא בְּחוֹלָם, אֲזַי דַיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי רְפוּאוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרַפֵּא בְּצֵירֵי כַּנַּ"ל.

עד כאן התורה הזו.

ב. ארבע נפשות

נוסיף עוד פרק קצר:

ארבעה ניבי 'נפש'

הביטוי כאן הוא פדיון, שהולך יחד עם המלה נפש – "פדיון נפש", כותבים פ"נ לרבי. הרבי עושה פדיון, וברגע שהוא עושה פדיון – "עד מהרה ירוץ דברו"[קד], אפשר להמשיך את כל הרפואות והישועות מהר. איזה עוד ניבים ('מכלולים') עם המלה נפש יש באותו משקל?

הזכרנו קודם את הביטוי חשבון-נפש. מה הקשר בין פדיון-נפש לחשבון-נפש? כנראה יש קשר – צריך להתבונן. הביטוי חשבון נפש הכי מזכיר את פדיון נפש – הם גם זהים במספר סדורי (103), מספר קטן (40) וכו'.

האם יש עוד ביטוי דומה שמצטרף עם המלה נפש? יש פקוח-נפש.

יש עוד ביטוי, שבעצם הוא הלכות – כמו ברמב"ם ובשו"ע אדה"ז – שמירת-נפש. ברמב"ם יש "הלכות רוצח ושמירת נפש" וגם אצל אדה"ז "הלכות שמירת נפש". זהו ע"פ פסוק מפורש – "ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם"[קה]. רציתי להזכיר זאת – בדיוק הנושא היום, כמה צריך להשמר ולהקפיד על כל ההוראות, והביטוי בתורה הוא שמירת נפש.

אנחנו מדברים לאחרונה על הרפואה שבאה על ידי ראית הטוב בכל דבר – "להשכילך בינה" – קשור לפדיון נפש ושמירת נפש ופקוח נפש, וגם לחשבון נפש. זהו דרוש בפני עצמו, שיש ארבע נפשות.

ארבעת הניבים בסוד הוי'

את ארבעת הניבים אפשר להקביל כנגד י-ה-ו-ה:

"פקוח נפש" בחכמה[קו] – פשוט, כי קשור לעינים. הרבי אומר שרק צריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" – זהו גם סוג של פקוח נפש. פקוח נפש הוא גם פנימיות החכמה, "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קז], מקום של מסירות נפש. פקוח נפש הוא לפעול במסירות נפש למען פקוח נפש של יהודי. בכל אופן, פקוח נפש – היות שגם עינים, וגם בטול ומסירות – ראוי להיות ב-י של שם הוי', "החכמה תחיה"[קח], "ימותו ולא בחכמה"[קט] – שייך לחכמה.

חשבון נפש הוא כדי לעשות תשובה – בינה. "ולבבו יבין" – שיעשה חשבון נפש – "ושב ורפא לו"[קי]. הפסוק כאן אומר בפירוש שהאדם רוצה רפואה – עיקר הרפואה (לפי האגרת "להשכילך בינה") הוא לראות את הטוב הגנוז, להעלות ולכלול את הרע המדומה בטוב הגנוז העליון. העצה הפשוטה של חז"ל היא לעשות חשבון נפש ולתקן מה שצריך (לפשפש במעשיו) – בפירוש כנגד בינה, "ולבבו יבין". חשבון נפש היינו "ידע איניש בנפשיה" בדיוק איפה הוא נמצא – "איכה?"[קיא]. בינה היא "מי דקיימא לשאלה", ושאלת השאלות בתורה היא השאלה של ה' לאדם הראשון – "איכה", חשבון נפש.

שמירת נפש, כמו שאמרנו ברמב"ם, זו מצות מלך – "הלכות רוצח ושמירת נפש". "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" היינו תיקון המלכות. קשור למה שקורה במדינה – בכל המדינות, וגם כאן אצלנו – אפשר לומר שזהו סוג של תיקון מלכות, פעולה שהמלכות פועלת לשמור על החיים המשותפים של מה שנקרא המרחב הציבורי. יש לפעמים "'שמור' לנוקבא"[קיב] בבינה, ה עילאה, אבל כאן – שמירת האדם על עצמו ועל אחרים היא במלכות. ודאי קשור לפקוח נפש – "אבא יסד ברתא"[קיג] לפי ההסבר כעת.

אחרי כל זה יוצא שפדיון נפש – שהפשט שלו הוא פדיון הניצוצות, "פדה בשלום נפשי"[קיד], לברר ולתקן ניצוצות – הוא תיקון המלכין קדמאין דתהו דמיתו, כנגד ה-ו של שם הוי'. יוצא, אם כן, שפדיון נפש הוא תיקון מדות – לעשות פעולה שיש בה משום תיקון מדות (עיקר הסבה לשמה נברא האדם, כידוע מרבינו סעדיה גאון[קטו]).

בניגוד לחשבון הנפש הפנימי, פדיון נפש הוא בדרך סגולה – שעושים כך וכך, ופועל משהו, מחוללת גאולה ותיקון ב-ו של שם הוי' (והוא סוד פדיון הבן – הבן הוא ז"א, ה-ו של שם הוי', כאשר היסוד, האות-ברית-קדש, הוא "סיומא דגופא"[קטז], וידוע שפדיון הבן הוא סגולה לתיקון הברית – המשתתף בסעודת פדיון הבן כאילו צם פד צומות לתיקון הברית[קיז]).

בתורה הזו רבי נחמן קורא לפדיון המתקה. גם קשור כפי שהוסבר, המתקה יכולה להיות המתקת הדינים בשרשם, בבינה, אבל גם יכול להיות, כמו שכתוב הרבה פעמים בתניא, שבתוך הלב גופא החסדים (ה חסדים) צריכים לגבור על הגבורות (ה גבורות) ובכך להמתיק את הדינים. כמו שהרבי אומר שהענין שלי הוא להגביר את הצורה על החומר. או, ביטוי אחר, "לאכללא שמאלא בימינא" – כשהגבורות נכללות בחסדים יש המתקה. אז אפשר לפעול בצורה הרבה יותר קלה ומהירה – "עד מהרה ירוץ דברו".

שוב, הרווחנו דרוש של י-ה-ו-ה:

י פקוח נפש

ה חשבון נפש

ו פדיון נפש

ה שמירת נפש

רמזי ארבע הנפשות

והרמזים: פקוח נפש = 624, 24 פעמים שם הוי' ב"ה[קיח] (אם מבדילים בין שתי אותיות ה-ה בשם הוי', כפי שנהוג בכתיבת סת"ם על פי הסוד, אזי יש לשם הוי' כד צירופים שונים, כמו שיש לשם א-דני) – "הוי' בחכמה"[קיט]. שני הבאים (סוד "כונן שמים בתבונה"), חשבון נפש פדיון נפש = 1376 = 16 פעמים אלהים. שלשת הראשונים, פקוח נפש חשבון נפש פדיון נפש (כנגד י-ה-ו של שם הוי') = 2000, סוד ה-ב רבתי של "בראשית", האות הראשונה של התורה.

שמירת נפש = 1380 (5 פעמים 276, משולש חיה = חיים נצחיים כו'. והוא עולה י"פ צמח – "צמח שמו [מלכות] ומתחתיו [שפלות, פנימיות המלכות] י-צמח"[קכ]).

כל ארבעת ה"נפש" יחד = 3380 = 5 פעמים 676, שם הוי' ב"ה ברבוע כללי (והוא עולה 624 הנ"ל והיהלום של בן, 2756, 26 פעמים 106, הוי' במספר קדמי).

נחזור ל-2000: כל הדברים יצאו ממה שדברנו על המלה "אתה", שהתחלנו אתמול – אתה בהכאת אותיות עולה 2000. כלומר, ה-ב רבתי ד"בראשית" רומזת גם למלה אתה. הפסוק הראשון של התורה הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אך ידוע שקוראים גם "אתה שמים ואתה ארץ". הרי לעתיד, אומר הרמב"ן, יהיה רצף אחד של אותיות ואפשר יהיה לחלק ולקרוא בצורה אחרת. הכל "אתה", "אתה שמים ואתה ארץ".

שוב, "אתה" רמוז ב-ב רבתי דבראשית – התורה מתחילה מאמירת "אתה" לנכח ה' (וזו גם תכלית בריאת שמים וארץ) – כי אתה בהכאת אותיות שוה 2000, פקוח נפש חשבון נפש פדיון נפש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· רפואה תלויה בהמתקת הדינים – ובעצם כל הדינים במציאות הם חליים שצריך לרפא.

· הצדיק ממתיק דינים בשרש ואז מלביש את הישועה בדרך הטבע.

· הצלחה במציאות דורשת קודם כל ישועה בשרש.

· לא ניתן לכוון לרפואה הפרטית המדויקת של האדם בלי סיעתא דשמיא אלקית.

· מכל גימטריא ניתן לעשות פדיון נפש – כאשר מתרגמים אותה למטבעות לצדקה.

· ניתן לעשות פדיון נפש על ידי אמירת ספר תהלים או עשרה פרקי תהלים.

· המתקה בשרש היא הראיה שהכל טוב והמתקה למטה היא כלילת הלא-טוב בטוב.

· יש כוונת רפואה החלמה בטבילת הלחם במלח.

· למלכות יש אחריות על "שמירת הנפש" במרחב הציבורי.

· כל פעולה של תיקון מדות מחוללת פדיון נפש.

 

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שבת קל, ב.

[ג] רש"י שם ד"ה "שמותי" בפירוש השני ובתוספות ד"ה "דרבי אליעזר" בשם הירושלמי (תרומות פ"ה ה"ב).

[ד] ראה רש"י לב"מ לז, ב ד"ה "אמר רבי עקיבא מודה אני בזה" (וכבר האריכו בזה שם ובכ"ד).

[ה] תהלים מא, ב. ראה קהלת יעקב ערך 'רעה' אות ו.

[ו] ראה לוח "היום יום" כ"ח ניסן.

[ז] דברים ו, ה.

[ח] ישעיה נב, יג.

[ט] שמות כב, יט.

[י] משלי יא, יט.

[יא] ראה שיעור ליל פורים ש"ז.

[יב] שמות כא, יט.

[יג] ברכות ס, א. ב"ק פה, א.

[יד] ???

[טו] תהלים קיח, כה.

[טז] תהלים קמה, ט.

[יז] איוב לח, לו.

[יח] בראשית ב, ג.

[יט] ראה ראב"ע על בראשית ב, ד; בראשית רבה יא, ו (ובכ"מ); פסיקתא רבתי ו; זהר ח"א מז, ב.

[כ] ע"ח שער הכללים פ"א. ובכ"מ.

[כא] סוטה לח, א. שו"ע אדה"ז או"ח קכח, טו.

[כב] תהלים יט, ג.

[כג] כתובות סג, א.

[כד] בראשית רבה יז, יב.

[כה] תהלים צב, ג.

[כו] רמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"א ה"א.

[כז] ראה דרך מצותיך מצות האמנת אלקות ובמבוא לספר אמונה ומודעות (ובפרט שם הערות א-ד).

[כח] תהלים יא, ה.

[כט] ויקרא רבה כב, ו; פסיקתא רבתי פרשה כד (ע"פ משלי ל, ח).

[ל] זהר ח"ג כט, ב; ספר הליקוטים תרומה פכ"ה.

[לא] זהר ח"א קסב, ב.

[לב] פיוט "מעוז צור".

[לג] ראה דרך מצותיך ד"ה "אחרי ה"א תלכו" (קפה, ב).

[לד] אבות פ"ג מי"ז.

[לה] דברים יג, ד.

[לו] תהלים לב, י.

[לז] ראה זהר ח"ג קג, א-ב; קצא, ב; ע"ח שכ"ה (דרושי הצלם) דרוש ב.

[לח] פלח הרמון וירא ד"ה "ואשה אחת" פ"ד; ד"ה "איתא בפסיקתא" (מהרה"צ ר"ה מפאריטש), מובא בלב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" פ"ו הערה ט. ראה שיעור כ"ט תמוז ע"ח פ"ג (אמונה ובטחון 13); כ"ח מנחם-אב ע"ח פ"ג (אמונה ובטחון 14).

[לט] בראשית ג, כ.

[מ] משלי לא, יז. ביאור הפסוק על פי חסידות ראה תניא אגה"ק א.

[מא] שמועות וסיפורים ח"ב אות לג.

[מב] בהתוועדות כ"ד טבת תש"ע ובאריכות בהתוועדות י"ט כסלו ע"ז (יצא גם כמאמר מעובד – "רזי עולם") ובהתוועדות חי אלול תש"פ (נדפס בגליון ראש השנה תשפ"א).

[מג] סדר וידוי לק"ש שעל המטה וליו"כ.

[מד] ראה מקדש מלך על זהר ח"א טו, א; עמק המלך תחלת ש"א. ובמאמרי חב"ד בכ"מ.

[מה] מיכה ז, כ.

[מו] משלי ח, כב.

[מז] פרדס רמונים ש"ה פ"ה.

[מח] משלי י, ט.

[מט] משלי יט, ב.

[נ] בראשית א, ה.

[נא] תמיד לב, א.

[נב] תהלים קד, כד.

[נג] הובא בתניא אגה"ק כא בשם הזהר (ראה טעמי המצוות פרשת עקב).

[נד] ע"ח שער הכללים פי"א.

[נה] דברים יא, יח. "ושמתם" היא סיום עב המלים הראשונות של הפרשה השניה של ק"ש, סוד השם ה-עב של עב שמותיו יתברך, מום – "ושמתם" אותיות מום שת-תש, וד"ל (וראה לעיל ש-פדיון-המתקה עולה שת).

[נו] קידושין ל, ב: "ת"ר ושמתם סם תם נמשלה תורה כסם חיים... אמר להם הקב"ה לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו".

[נז] הושע יד, י.

[נח] יומא עב, ב.

[נט] נדה לו, ב.

[ס] דניאל ד, יא.

[סא] אבות פ"ד מ"ב.

[סב] רמז יפה שהחכמים משלימים זה את זה: רב אסי אסיתא דנחשא שילא בר אבינא בוכנא דפרזלא = 2116 = 46 ברבוע, ד"פ תענוג, חיה ברבוע.

[סג] אסא = "[וירא אלהים את כל אשר עשה והנה] טוב מאד". אסא הוא גם שם של מלך יהודה, אסא בן אבים בן רחבעם בן שלמה בן דוד, שעשה הישר בעיני ה' כל ימיו, רק בסוף ימיו חלה על רגליו ודרש ברופאים במקום לפנות אל ה' (מלכים-א טו, כג). אסא ובמילוי ובמילוי המילוי = 1236 = אסיתא דנחשא בוכנא דפרזלא!

[סד] ראה זהר ח"ב קפג, ב.

[סה] ראה סוד ה' ליראיו ש"א פכ"ט.

[סו] משלי י, כה.

[סז] ראה שער מאמרי רשב"י, מאמרי הזהר בראשית ד"ה "והנה חנוך"; שער תקוני עונות פ"ד.

[סח] ראה תורת לוי"צ על גיטין ז, א (עמ' ס): "ור' אמי ור' אסי רומזים על בינה בכלל. אמי מלשון אם הוא בחי' תבונה. אסי מלשון רפואה הוא ג"כ בחי' בינה כמ"ש מי ירפא לך. מי הוא בינה. וההפרש ביניהם הוא באמי מ' ובאסי ס'. הוא ס"מ... מ' הוא תבונה, ס' הוא בינה עלאה".

[סט] אבות פ"ג מט"ו.

[ע] ראה בכל זה לקו"מ תורה רה.

[עא] בראשית כד, א.

[עב] שמות רבה כג, ה (ע"פ שה"ש ד, ח).

[עג] ראה שיעור ז"ך אלול ע"ז פ"ג (אמונה ובטחון 3).

[עד] תהלים קי, ד. ויקרא רבה כה, ו.

[עה] ראה זהר ח"ג קמה, ב; שו, ב; תניא פ"נ.

[עו] בראשית יב, ב.

[עז] בראשית רבה לט, יא.

[עח] תהלים נב, ג.

[עט] בראשית יד, יח.

[פ] שם כא, לג.

[פא] שם טו, יב.

[פב] שם פסוקים יג-יד.

[פג] ישעיה כח, טז.

[פד] משלי ג, יט.

[פה] קהלת ט, ד.

[פו] משלי ח, כא.

[פז] עקצים פ"ג מי"ב.

[פח] ע"ח שער הכללים פ"א. ובכ"מ.

[פט] ב"ב טז, ב.

[צ] שם הוי' במלוי ההין: יוד הה וו הה עולה בן. ראה קהלת יעקב ערך 'בקר'.

[צא] במדבר יז, כג.

[צב] ראה ספר הליקוטים בראשית פ"א; קהלת יעקב ערך 'רפואה' אות ו.

[צג] סוד ה' ליראיו שער "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" פ"ז. ובכ"מ.

[צד] קהלת יא, ז.

[צה] ראה עמודיה שבעה ב'ראשון' (עמ' קמג).

[צו] ע"פ שמות כו, כח; לו, לג.

[צז] ראה זהר ח"א מו, ב.

[צח] ישעיה סב, ג. משלי ד, ט; טז, לא.

[צט] ראה זהר ח"ג קעח, א.

[ק] ראה זהר ח"א קנא, א; ע"ח שי"ג (אריך אנפין) פ"ח; שם שי"ד (או"א) פ"ב.

[קא] תניא פכ"ז.

[קב] בראשית כז, ד.

[קג] ישעיה לח, טז.

[קד] תהלים קמז, טו.

[קה] דברים ד, טו. הפסוק בתורה הוא: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר הוי' אליכם בחרב מתוך האש". יש עוד "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" ביהושע (כג, יא): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם לאהבה את הוי' אלהיכם". "כי לא ראיתם כל תמונה" "לאהבה את הוי' אלהיכם" = 1839 = 3 פעמים 613 = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". וביחד עם "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" = 3850 = 10 פעמים שכינה, פירמידה 10 = ה"פ 770 כו'.

[קו] ראה גם מלכות ישראל ח"ג מאמר "חמש מצוות כלליות".

[קז] לקו"ת נצבים מט, ד (ע"פ פע"ח שער קריאת שמע פט"ו. ראה הגהת הרנ"ש לאוצרות חיים שער עתיק פ"ד).

[קח] קהלת ז, יב.

[קט] איוב ד, כא.

[קי] ישעיה ו, י.

[קיא] בראשית ג, ט. ראה בית רבי ח"א פט"ו.

[קיב] זהר ח"א מח, ב.

[קיג] זהר ח"ג רמח, א; תקו"ז תקון כא (סא, ב).

[קיד] תהלים נה, יט.

[קטו] ראה אמונות ודעות מאמר עשירי אות ב. כתר שם טוב (קה"ת) אות כד.

[קטז] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[קיז] טעמי המנהגים תתקלד בשם העולם, ובקו"א שם בשם רבי פנחס מקוריץ (מובא באמרי פנחס ש"ז אות קסג).

[קיח] ראשי התבות פדיון נפש, פנ = 130 = 5 פעמים הוי', אמצעי וסופי התבות = 494 = 19 פעמים הוי'.

[קיט] משלי ג, יט.

[קכ] זכריה ו, יב.