בע"ה

י"ז תשרי תש"פ – כפר חב"ד

ארבעת המינים ופירושי "וזאת הברכה"

שיעור באוה"ח "וזאת הברכה" – השלמות לשמחת בית השואבה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

הקבלות ארבעת המינים

לפני שנלמד את האור החיים בפנים, נקדים את המהלך הכללי:

בפסוק הראשון של פרשת "וזאת הברכה וגו'" יש לאור החיים שלשה מהלכים של ארבעה פירושים: ארבעה פירושים ב-ו של "וזאת", ארבעה פירושים למה ברכה זו הכי מעולה וארבעה פירושים בחידוש של "איש האלהים".

אנחנו אוהבים להקביל בסוכות רביעיות של מדרגות לארבעת המינים ולהרוויח מכך חידושים יפים לגבי ארבעת המינים [ב].

נקדים לומר רמז, שהוא לא מביא, שכתוב בספרים [ג] ש"הברכה" בגימטריא רלב – ארבעת מילויי שם הוי', עב-סג-מה-בן (שהממוצע שלהם הוא חן) , שבעצמם מכוונים כנגד אותיות שם הוי'. האריז"ל אומר[ד] שבארבעת המינים ההדסים הם י, הערבות הן ה, הלולב הוא ו והאתרוג ה תתאה. חיבור הלולב והאתרוג הוא יחוד וה, "והנגלֹת"[ה] ויחוד ההדסים והערבות הוא יחוד יה, "הנסתרֹת", המוחין.

יש עוד הקבלה, פשוטה יותר: שלשה הדסים הם חסד-גבורה-תפארת, שתי ערבות הן נצח והוד, לולב הוא יסוד ואתרוג הוא מלכות – כנגד האושפיזין (וגם כנגד שבעת תקיפי ארץ ישראל[ו]).

זהו היסוד בשביל להבין את המבנים כאן.

בכלל, "וזאת הברכה" היא הפרשה הקבועה של סוכות – "חג האסיף", כמו שיעקב אסף את בניו לפני מותו, "האספו ואגידה לכם וגו'"[ז], כך משה אסף וברך את כולם (וגם הלך לכל שבט בנפרד, כמוסבר בהמשך פירושי האוה"ח), "משה מלגו ויעקב מלבר"[ח] (דעת נשמת התפארת[ט], מקום המזיגה הנכונה של כל הגוונים). גם ארבעת הדגלים אליהם מתחלקים השבטים הם כנגד י-ה-ו-ה וכו' (בסוד "ודגלו עלי אהבה"[י], ארבע אותיות אהבה כנגד ארבע אותיות י-ה-ו-ה, כנודע[יא]).

א. פירושי "וזאת"

ה תתאה: ברכה במקום טינא

האוה"ח פותח:

וזאת הברכה. צריך לדייק אומרו וזאת בתוספת וא"ו בתחילת ענין [לכאורה מספיק "זאת".], עוד צריך לדייק לאיזה ענין נאמר כל הכתוב, אם להודיע המברך והמתברך הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ויאמר וגו', ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו מובנים הם הדברים ממה שלפניו [בפרשה הקודמת.] ולאחריו [בסיום התורה, אחרי הברכה.] שסמוך למיתתו היו הדברים, ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן.

ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים [הוא כבר שם דגש על הביטוי המיוחד שלא הופיע בתורה עד כאן.] מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות כאומרו עלה אל הר העברים וגו' ומות וגו' על אשר וגו', וא"כ יאמר האומר כי זה משה האיש טינא [על בני ישראל] תהיה בלבו על מיתתו אשר היו לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (תנחומא) [השתדל עבורם כל החיים.] גרמה לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע [לא לברך אותם, אלא אדרבא.],

והגם שידוע הצדיק לסבלן [ובפרט משה, שרש"י כותב עליו שהוא סבלן[יב].] אחר היכולת [הביטוי לצדקות שלו שגם מי שמזיק לו הוא סובל אותו לפי היכולת, מעלים עין, אבל לא שהופך זאת לאהבה עד שמברך אותו –], זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת עכ"פ, לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו' [לא רק שלא פעל לפי הטבע, אלא שעושה בדיוק ההיפך.], ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך והבן,

"משה רבינו אוהב ישראל היה"[יג], שגם שגרמו לו היפך החיים ומנעו ממנו להכנס לארץ, כיסופי לבו, והוא עדיין מברך ורץ לפניהם כסוס – הכל ה תתאה בפירושים כאן. בהקבלה לארבעת המינים, הסבלנות של משה רבינו – שאף על פי שמצד הטבע ראוי היה שישנא את בני ישראל ואדרבא, הוא מברך אותם – היא ההכנעה שלו, המלכות שלו. זו המדה שכנגד האתרוג שסובל את כל האוירין, סופג כל מה שעובר עליו ובכך מתייפה[יד].

ה עילאה: התעצמות הרוח לפני ההסתלקות

הקטע הבא ממשיך להסביר את ה-ו של "וזאת", אבל מקשר אותה ל"לפני מותו":

וגמר אומר לפני מותו פי' סמוך למיתתו להעיד עוד על הפלגת צדקותו ['תוספת יוקר' בפירוש הקודם.], דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה [מהעולם הזה, "מעבר יבֹק".] שהדבר יחייב לשנוא [למה אני מת? בגללכם.] אעפ"כ ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה להעיר על מה גודלה [היכולת לברך בשיא הרגש "לפני מותו" באה ממדרגה עוד יותר גבוהה.].

ה"לפני מותו", שנסביר תיכף בהקשר אחר, הוא "תֹסף רוחם יגועון"[טו] – לפני המות יש תוספת עוצמה של כל רוח האדם – ואז הברכה הכי מעולה ושלמה בכל לבו היינו ה עילאה, "בינה לִבא"[טז], "משה זכה לבינה"[יז].

בקריאה כאן הכל נראה כפירוש אחד, עם תוספת קומה ב-ו של "וזאת". בכל אופן, הפירוש הראשון מתייחס לברכה שבאה מההזדהות שלו עם כנסת ישראל (ה תתאה), האהבה שלו, והפירוש השני לברכה שבאה מתוספת הרוח שלפני המות. על אמא כתוב "ימותו ולא בחכמה"[יח] – בחכמה לא ובבינה כן. המעלה של התוספת לפני המות היא מעלת הבינה, לא החכמה – בחכמה לא טוב למות, "ימותו ולא בחכמה", אבל בבינה טוב למות, "טוב מאד" – "טוב מות"[יט]. כתוב בקבלה[כ] שמשה במילוי – בטן מלאה, בחינת אמא – עולה מות. מפרשים זאת ששוה "האמת", שם האמת שלו – רגע האמת. בארבעת המינים, ה"לפני מותו" שייך לערבות – אליהן שייך כל מות, שהרי הן ממהרות למות-לנבול לפני כל המינים[כא].

י: המשך לברכת האבות ("עץ עבת")

עוד ירצה באומרו וזאת וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים אברהם בירך את יצחק [לא מצינו זאת בפשט, אבל יש דעת רבי נחמיה במדרש[כב] שב"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וגו'" הוא ברך אותו. אם אברהם לא ברך את יצחק הקב"ה בא במקומו לברכו, אבל כאן כותב כך בפשטות.] ויצחק ליעקב ויעקב לבניו [כל אחד פתח במלה בה סיים קודמו, כמו שאומר המדרש שם. שלשלת חוליות – כל אחד מברך מאיפה שהקודם הפסיק.] וכולן נתקבצו לראש ישראל [כלשון הפסוק.],

לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפירשו ז"ל (ספרי) בפסוק (דברים א, יא [בתחלת החומש שלנו, משנה תורה שאמר משה "מפי עצמו"[כג].]) ה' אלהי אבותיכם יוסף וגו' ויברך אתכם וגו' שהכוונה היא זו משלי ויברך אתכם וגו', הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך [שם התוספת אינה מרובה על העיקר. אם התוספת מרובה על העיקר אני מבין למה צריך אותה, אבל אם לא – בשביל מה צריכים אותה? חייבים לומר שבאיכות יש איזו תוספת. בקצבה אצל הקב"ה יותר, אבל בברכת משה הוא נותן את הרוח שלו – נותן את עצמו.], וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר וזאת,

זהו עוד פירוש ל-ו. כתוב ששלשת ההדסים, המשולשים, הם כנגד שלשת האבות. "ענף עץ עבֹת" כתוב ב-ע, אבל גם לשון עב, השם שבפרצוף אבא, בחכמה. המדרש מדגיש שכאן לא רק תוספת על האבות אלא המשך רצוף שלהם – כאן משה רבינו עצמו מקבל השראה לברך מתוך ברכת האבות. לכן מדרגה זו בחכמה, מדרגת ההדסים, שם עב.

ו: תואר "איש האלהים" מנתינת הברכות

עד כאן הוא אמר ברצף שלשה פירושים. הפירוש הרביעי כתוב בהמשך – נדלג אליו ואחר כך נחזור לרצף:

עוד ירמוז באומרו וזאת על דרך אומרם ז"ל (ילקוט כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל [בכל התורה כולה הוא נקרא "איש האלהים" – רק ברגעים שלפני מותו, שדווקא בהם הוא מתגבר באהבת  ישראל שלו ומברך את עם ישראל, ואז זוכה להיות "איש האלהים".], והוא מה שהעיר באומרו וזאת פי' מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר [כל הדברים הטובים שעשו בכל חייו.] כשהוסיף זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל בזה נקרא איש האלהים.

בכל פירושי "איש האלהים" הוא לא מזכיר בכלל את פירוש חז"ל, "מחציו ומעלה אלקים ומחציו ומטה איש"[כד], אלא רק לפי הזהר שהיינו "בעלה דמטרוניתא"[כה] – ז"א המשפיע למלכות. יש לו ארבעה פירושים בענין, אבל בכולם משה הוא משפיע – היסוד או פרצוף ז"א בכלל. זהו ה-ו של שם הוי', הלולב. לכן אמרנו (בשמחת בית השואבה) שהוא עיקר הסוכות – מה שמתחדש אצל משה רבינו, שהוא מברך-משפיע ואז זוכה להקרא "איש האלהים".

סיכום ההקבלה

אם כן, יש לנו כבר את הרביעיה הראשונה – ארבעה פירושי "וזאת":

י הדסים המשך לברכת האבות (אבֹת-עבֹת)

ה ערבות תוספת רוח לפני הפטירה (טרם נבילת הערבות)

ו לולב  תואר "איש האלהים" מנתינת הברכות

ה אתרוג ברכה ללא טינא לישראל

ב. מעלות ברכות משה

נחזור לסדר הפירוש. הוא מסביר כעת את יחודיות הברכות של משה – "הברכה" ב-ה הידיעה. למה כותב זאת כאן? בהמשך לפירוש שמוסיף על הברכות הקודמות. לגבי הקב"ה – אין קצבה לברכותיו, אבל לגבי האבות התוספת היא מעליהם, אבא שבאבא. באריז"ל כתוב[כו] שמשה רבינו הוא אצילות שבאצילות, משא"כ האבות – הוא אבא שבאבא, עב שב-עב, "ענף עץ עבֹת". הוא כותב:

ואומרו הברכה בה"א [הידיעה] מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה,

שוב, רק כאן בפירוש מונה ארבעה דברים של מעלה שהוזכרו כאן, לפי סדר הפסוק:

י: ברכת משה רבינו

הא' אשר בירך משה וידוע הוא מעלתו [כפי שאמרנו הרגע, שהוא אבא שבאבא.] כמו שאמר אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (סוף בהעלותך) [שה' משבחו "לא כן עבדי משה וגו'"[כז], שהוא רואה באספקלריא המאירה.] ושם פירשתי,

שרש משה רבינו, אצילות שבאצילות, הוא "מן המים משיתהו"[כח], מצד החכמה. משה אומר "ונחנו מה"[כט] – הוא מה, זו מעלת משה. ארבעת הפירושים הם לפי סדר הפסוק, וזהו ה-י, ההדס[ל].

ו: גוזר והקב"ה מקיים

ב' איש האלהים וצא ולמד מה עצמו רז"ל ([לא רק בזהר אלא גם ב]תנחומא) לדרוש בתיבה זו עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אומרו (רות א, ג) איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר וה' מקיים והבן. ועיין מה שנפרש בס"ד בסמוך,

בעיקרי האמונה של פנימיות התורה[לא] "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" שייך לנצח, מדתו של משה רבינו – האב-טיפוס של "צדיק גוזר וה' מקיים"[לב]. ביחס לארבעת הפירושים כאן שייך ל-ו, אבל בפרט מדת הנצח.

ה תתאה: השראת השכינה על ששים רבוא

ג' את בני ישראל שהם כלי מוכן לקבל הברכות [המתברך משביח את הברכה – גם בברכת כהנים יש מצוה לקבל את הברכה, כי מקבל הברכה משביח את הברכה.] מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ס' ריבוא [יש 'קיבוץ' של בני ישראל, מושג שרבי נחמן לקח[לג].], ואומרו את בני ישראל ולא הספיק לומר בני [וה"את" בא לרבות. מה?], אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה [המצטרפת כשיש ששים ריבוא.] שהיא עם ישראל אפילו בצרה כתיב (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, וידיעת ההפכים שוה [אם כך בצרה – כל שכן לטובה.], שנתכוון משה שהוא השושבין לברכה עמהם,

משה הוא ה"שושבינא דמלכא"[לד] כדי לברך את השכינה שנמצאת יחד עם בני ישראל כאשר הם בשלמות ששים ריבוא וכו'[לה] (מה שלא היה בזמן האבות), ואף הוא עצמו מצטרף לכנסת ישראל. כמובן שטעם זה מצד המלכות, כנסת ישראל, וברור שכנסת ישראל היא האתרוג.

ה עילאה: תוספת רוח בסמיכות לפטירה

בטעם הרביעי עולים ממלכות לבינה, לערבות:

ד' לפני מותו כי הגם שגדול ערך משה [גם ביחס לאבות.] תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו [וזו מעלת הבינה, כנ"ל. ב"יאסף אל עמיו" הנשמה עולה לשרשה בעלמא דאתכסיא, אמא – חוזרים לעיבור ברחם האם[לו].], ולצד הד' טעמים הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם כאומרו וזאת הברכה[לז]... [את ההמשך קראנו כבר – הכח שלו כ"איש האלהים" דווקא לברך.]

טעם זה הוא הערבות. בא דווקא אחרי המלכות, מ-ה תתאה עולים ל-ה עילאה.

סיכום ארבעת הטעמים

הטעמים מסודרים כסדר הפסוק, אז הכי קל לעשות צירוף – יוהה, הצירוף השלישי, הצירוף של חדש סיון, מתן תורה. אנחנו עכשיו בסוכות, אבל יש פה איזהו רמז של תורת משה, של מתן תורה, בתוך הברכות.

י מעלת משה רבינו

ה תוספת רוח לקראת הפטירה

ו משה רבינו כ"בעלה דמטרוניתא"

ה מעלת עם ישראל מקבלי הברכה

ג. פירושי "איש האלהים"

הוא ממשיך בעוד פירושי "איש האלהים". נקדים הערה כללית: מכל מה שכותב כאן היה אפשר לחשוב שאין עוד מישהו בתנ"ך שנקרא "איש האלהים". צריך לא לטעות – גם דוד נקרא כך[לח], גם אליהו הנביא[לט], גם אלישע הנביא[מ] וגם שמעיה הנביא[מא] ועוד[מב]. הכי מענין שגם דוד המלך נקרא "איש האלהים". אם כן, מה מיוחד בכך שמשה רבינו נקרא "איש האלהים"? רואים שהתורה שומרת את הכינוי לרגע האחרון של משה רבינו. צריך לומר שצירוף כל הטעמים האלה הוא המייחד את משה. למה האור החיים עושה 'ביג-דיל' מ"איש האלהים"? הרי יש רבים שנקראו כך! כנראה צריך לומר שצירוף ארבעת הפירושים שכאן יש רק אצל משה – אצל כל אחד אחר יש רק חלק מהפירושים[מג].

זוכה בדין

איש האלהים. יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ערכין יז, א) וז"ל אם יבוא הקב"ה לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב [האבות שקדמו למשה, שאינם אצילות שבאצילות.] אינם יכולים לעמוד בפניו ע"כ, הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים ["בקש רחמים כעני בפתח"[מד].] אבל בדין לא [כמובן שייך למה שהקב"ה בקש לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, שתף עמו מדת הרחמים[מה] ועדיין בקושי... ה' רצה שיהיו צדיקים שיעמדו בדין, אבל ראה שאין הדבר הזה מצוי כלל, צריך רק רחמים.], וכמאמר דוד (תהלים קמג, ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי פי' כל צדיק שיקרא חי,

וכאן הודיע הכתוב [אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל:] כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב [רומז לאמור בו "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[מו], "שנתמלא הבית כולו אורה"[מז].] אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים, והוא אומרו איש האלהים [קודם אמר ש"משה גוזר והקב"ה מקיים", וכאן מפרש שהוא עומד בדין – "זכאי קשוט", עומד בדין.], ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר,

"עבודה בכח עצמו" על ידי מדת היראה

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו [כל ה"איש" שלו, המדות שלו,] לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו [שם אלקים הוא מדת היראה.] לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר [כאן הסוגיא המפורסמת – שמביא כאן במפרש באריכות – של אותו מדרש מפוקפק[מח] שמשה נברא לפי חכמת הפרצוף בטבע לא טוב. כאן לא אומר כמה שלילי, אבל שלא סייע לו.], כאומרם ז"ל (יומא כב, ב) שאול באחת ועלתה לו ודוד וכו' [למה ה' היה יותר סלחן לדוד?] כי שאול היה מטבעו מזוג [ מעולם התיקון – יותר מזוג, יותר רגוע, יותר מתוקן. מענין שהוא הראשון, תמיד הראשון יותר תהו. לא היה תהו כמו דוד. הקב"ה דן אותך לפי מה שאתה.] ולא היה חם ומהיר לטעות ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו משערין בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות [זו אולי יש התייחסות לשאלה ששאלנו קודם – שגם דוד נקרא "איש האלהים".],

והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן [בכל המדות הטובות שלו.] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש [כתוב בחסידות[מט] שבין ארבעת הכינויים אדם-איש-גבר-אנוש איש הוא מדות. גבר הוא התגברות, אבל גם באיש יש התעצמות והתגברות.] היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו איש האלהים [לא אומר בפירוש שאלקים היא מדת הדין-היראה.],

איך אומרים בסגנון של חסידות? כאן אומר שהכל בא למשה בעבודה, ובחסידות היו מדגישים שהכל בא לו מ"עבודה בכח עצמו". "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו"[נ] – לפי הפשט מדבר על דברים מקבילים, "כפל הענין במלות שונות" כמו שכתוב במצודות. אפשר לפרש, לא כמו בתניא[נא], ששני סוגי צדיקים – "עֹבד אלהים" ו"אשר לא עבדו", שבא לו בעבודה או בלי עבודה. כאן אומר שהכל אצל משה "עבדו", עבדו מצד היראה.

הנהגת ישראל

עוד ירמוז עז"ה איש המיוחד לאלהים [איש שאלקים בוחר בו.] שלא קם ולא יקום כמותו [הפירוש הזה שולל לחלוטין כל אפשרות שיש מי שדומה למשה רבינו, כלומר שהוא "איש האלהים" למופת ואין כיוצא בו בבחינה זו, כולל גם אלה שנאמר עליהם בפירוש "איש האלהים". גם הפירוש שרק הוא יכול לעמוד בדין שולל כל אחד אחר (כולל אבותינו הקדושים).]. ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדריגה זו השיגה עם בני ישראל [לא רק כנגד העם, אלא עם העם, כמו שכתב לעיל.] פי' באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים [שלא קם ולא יקום כמותו – אין אף רועה שמסור לצאנו כמשה רבינו, רעיא מהימנא.].

ברור ששייך לאתרוג, שסובל את כל האוירין – כך משה סבל הכל מישראל.

הקבלת הפירושים למדות ז"א

היות שבמערכת הקודמת שמנו את כל המושג "איש האלהים" ב-ו, צריך קודם כל לפשט את כל ארבעת הפירושים כאן בספירות בתוך ז"א. אחר כך נפשיט גם כנגד כל האותיות י-ה-ו-ה, וממילא כנגד כל ארבעת המינים.

בתוך הו"ק די פשוט: הפירוש הראשון, משה גוזר והקב"ה מקיים, שייך לנצח כנ"ל; מה שרק הוא יכול לעמוד בדין – מצד היכל הזכות. איפה עומדים בדין? ספירת הגבורה, שם מתיבתא דרקיע. הפירוש השלישי, שהכל "עבודה בכח עצמו" (בלשון החסידות), שייך ליסוד – צדיק לא מצד עצמו אלא מצד העבודה, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו". הפירוש האחרון הוא עטרת היסוד דז"א – אם הכל כאן ז"א – כמו שגם בקבלה מוסבר שהאתרוג אינו המלכות אלא המלכות שבז"א, עטרת היסוד. כך מסתברים ארבעת הפירושים בתוך ז"א.

הקבלת הפירושים לארבעת המינים

כעת נותר להקביל את ארבעת הפירושים לארבעת המינים: כבר אמרנו שהפירוש האחרון הוא האתרוג, והפירוש הראשון הוא הלולב. נשאר הפירוש שמשה עומד בדין, והפירוש שהשיג הכל מתוך יראת אלקים בעבודת עצמו. נשים את הפירוש שהשיג הכל מתוך יראת אלקים בעבודת עצמו ב-י, היראה שלו היא יראה עילאה, והיינו "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[נב]. הפירוש שרק הוא יכול לזכות בדין היינו המתקת הדינים בשרשם, אמא, הערבות. אם כן, יוצא שהפירוש "איש האלהים" – שכל מה שהשיג בא מתוך היראה שלו, כנגד ההדסים, היראה שלו. ההשפעה לעם, גזרות המתקיימות, היינו הלולב. היכולת שלו לסבול את עם ישראל ולהתעצם אתם – האתרוג. ולסיכום:

י הדסים          מעלת משה בזכות מדת היראה

ה ערבות          זוכה בדין

ו לולב            גוזר והקב"ה מקיים

ה אתרוג          סבלן בהנהגת עם ישראל

עד כאן שלשה מהלכים של ארבעת המינים.