פרי עץ הדר
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
המינים העיקריים בארבעת המינים הם הלולב והאתרוג. האתרוג הוא הראשון בפסוק, וממנו נלמד דין "הדר" לכל ארבעת המינים, ואילו הברכה היא דוקא "על נטילת לולב", "הואיל וגבוה מכולן".
על "פרי עץ הדר" יש כמה וכמה דרשות (כדלקמן). עוד מובא שהדר קרוב לדור, "דור דור ודורשיו" – בכל דור ודור יש דרשות חדשות על "פרי עץ הדר" (במיוחד על ידי ה'דרשן' העיקרי של הדור).
ידוע שאתרוג רומז למי שיש בידו תורה ומעשים טובים, טעם וריח, ולולב רומז לבעלי תורה, כתמר שיש בו טעם (תורה) ואין בו ריח (מצוות). בהקשר זה מובא רמז יפה בפתיחת וסיום התורה וספרי הנ"ך מהסוף להתחלה, כך: לולב ראשי תבות "ויעל" (סיום דברי הימים), "ויהי אחרי מות משה" (פתיחת ספר יהושע, הפטרת שמחת תורה), "לעיני כל ישראל" (סיום התורה), "בראשית" (פתיחת התורה). אם כן, נטילת לולב בפרט היא סגולה לדעת את כל כ"ד ספרי הקדש (כ"ד קישוטי כלה).
לולב ואתרוג – זכר ונקבה
בפנימיות, הכוונה הפשוטה בקבלה היא שלולב ואתרוג הם יסוד ומלכות. לולב הוא בחינת הזכר-הדכורא, ספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם", "צדיק כתמר יפרח", לולב בגימטריא חיים, הוא (ה"צדיק חי עלמין") ממשיך חיים למלכות, למציאות, לעולם. האתרוג הוא בחינת הנוקבא-האשה-המלכות, שיש לה יופי והדר.
אמנם במקום אחד בזוהר (ב'אדרא זוטא') יש כוונה הפוכה, ולפיה האתרוג הוא הזכר והלולב הנקבה! הדבר נאמר בהקשר למלך הדר (אחד משלשה "הדר" בתורה – המלך הדר, פרי עץ הדר, ו"בכור שורו הדר לו"), השמיני ממלכי אדום שמלכו ומתו "לפני מלך מלך לבני ישראל". פרשת 'מיתת המלכים' היא אחד היסודות הגדולים בקבלה: המלכים הם 'מלכי התוהו', עולם התוהו שנשבר ומת. אמנם המלך הדר הוא כבר תחילת התיקון: בו לא נאמרה מיתה בתורה, וכן הוא היחיד שכתוב עליו שהיה נשוי (ההבדל בין רווקות לנישואין הוא היחס בין תהו לתיקון) – "ושם אשתו מהיטבאל" (הדר מהיטבאל = אשה). ומבואר בזוהר שהמלך הדר הוא סוד האתרוג ומהיטבאל אשתו היא סוד הלולב (אמנם תמרים לשון זכר אך "כפת" רומז לנקבה העוטפת את הזכר, עטרת היסוד).
[ויש לומר שאין כאן סתירה, כיון שישנה התכללות (כמצוי הרבה פעמים לתרץ בכגון זה בספרי הקבלה), ובקצרה: מבואר באר"י שהדר ומהיטבאל שייכים שניהם לשם "מה החדש", הוא המתקן את מיתת המלכים. ובפרט, הדר הוא "מה דמה" ומהיטבאל היא "בן דמה" (מהיטבאל = מה בן), בכללות שם מה שייך לזכר (מה = אדם) ושם בן שייך לנקבה (בלשון החסידות, מה ובן היינו מהות ומציאות). אך יש לומר שיש רמה נוספת של התכללות, ולפיה "פרי עץ הדר" הוא בן דמה דמה והלולב הוא מה דבן דמה. לכן היחס ביניהם הוא לפי מדרגת ההתכללות האחרונה, הגלויה: האתרוג הוא הנוקבא, שם בן, והלולב הוא הדכורא, שם מה, ודוק.]
קישור האתרוג לזכר נובע גם משמו "פרי עץ הדר" רומז ל"פרו ורבו" (האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה אע"פ שבפועל היא היולדת ושותפה הכרחית במצוה), המצוה הראשונה בתורה, בה מתבטא באדם עצמו 'כח האין סוף' לעשות פירות. מכאן שיש באתרוג סגולה להוליד ילדים (ובזה יומתק שמוציאים הרבה כסף על "פרי עץ הדר", כמו שמוציאים על טיפולי פוריות. גם בפרדסי האתרוגים עושים 'טיפולי פוריות', כאשר מביאים זרע מפרדס אחר ומטפלים בו היטב, כמו שעשו חסידי חב"ד שהביאו מאתרוגי קלבריא הידועים לאה"ק). הדבר מתקשר ל"הדר" לשון "דור" – פרי עץ הדר להוליד "דור ישרים יבֹרך".
הדרשות לזיהוי "פרי עץ הדר"
זיהוי של "פרי עץ הדר" כאתרוג מיוסד בפשטות על המסורת מדור לדור, כמו שמבאר הרמב"ם, אך מניין יודעים זאת בכתוב – יש לכך בגמרא ארבעה הסברים: פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. רבי אומר, אל תקרי הדר אלא הדיר, מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, הכי נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין... עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים. רבי אבהו אמר, אל תקרי הדר אלא (הדר), דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר, אל תקרי הדר אלא אידור שכן בלשון יווני קורין למים אידור [גם היום בלועזית: הידרו] ואיזו היא שגדל על כל מים, הוי אומר זה אתרוג. בירושלמי מובא הסבר נוסף: פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר אי זה זה זה אתרוג. אין תימר רימונא, פריו הדר ואין עצו הדר. אין תימר חרובה, עצו הדר ואין פריו הדר, אי זה זה זה אתרוג.
נכוון את חמשת ההסברים במבנה פנימי (פרצוף) לפי ארבע אותיות שם הוי' וקוצו של יו"ד:
הטעם של הירושלמי מתאים לכתר, קוצו של יו"ד. "פריו הדר ועצו הדר" אומר שגם בפרי וגם בעץ יש יפי מיוחד (כדברי האבן עזרא "ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו"), מעין שילוב של רימון (פרי יפה) וחרוב (עץ יפה). טעם זה מתאים לדברי הרמב"ן בדרך הפשט שאתרוג לשון חמדה, "כל עץ נחמד למראה" תרגום אונקלוס "כל אילן דמרגג למחזי";
"טעם עצו ופריו שוה" מתאים לחכמה, י בשם הוי'. טעמים שייכים לחכמה (במערכת טנת"א), וגם מושג השוויון שייך לחכמה שבה הכל יחסית שוה. בירושלמי מופיע הסבר זה בנוסח קצת אחר "טעם פריו כטעם עצו, טעם עצו כטעם פריו. פריו דומה לעצו, עצו דומה לפריו" – כלומר מדובר על שויון הדדי (לשני הכיוונים) הן בטעם והן במראה – ראיה שייכת לחכמה, וטעם ומראה קשורים זה לזה "טעמו וראו" (הטעם פנימי לגבי המראה, כמבואר בחסידות). עוד יש לדייק שיש הידור בעצם השויון של שני דברים לטובה, העץ והפרי, מזכיר את דברי הרבי שיש הידור מיוחד באתרוג שהרבה יהודים ברכו עליו (על דרך דברי היהודי הקדוש ששני יהודים בגובה שוה יוצרים שם ה', כנהוג לכתבו בשני 'יודין' סמוכים, ואילו כאשר יש שני יודין זה למעלה מזה נוצר 'סוף פסוק');
דברי רבי "אל תקרי הדר אלא הדיר" מכוון כאן כנגד הבינה, ה ראשונה בשם הוי'. הבינה היא אמא, והדיר רומז ל'יסוד אמא' שממנו יוצאים כל הוולדות. הדימוי של דיר שיש בו יחד גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומים, מתקשר שוב ללשון דור, "קורא הדורות מראש" (כאשר כל דור ודור יוצא בעתו מה'דיר' הגדול, "קורא הדורות מראש" בסוד המשכת הדורות מבינה דא"ק, מחשבה הקדומה). עוד עולה מהגמרא בפשטות שיש באתרוג סגולה לאריכות ימים, האתרוגים הגדולים-הזקנים עדיין קיימים עם הקטנים שזה עתה נולדו. ובנוגע ל"תמימים ובעלי מומים" – יש לומר שרומז לכך שהעיקר הוא לרצות בתמימות-שלמות לתקן עולם במלכות ש-די (בחינת אתרוג, תיקון המלכות על ידי היסוד, שם ש-די), אך אין צריך להמתין שבעלי המומים (הגדולים-הותיקים) יסתלקו;
ההסבר "שגדל על כל מים" מכוון כנגד המדות, ו בשם הוי'. מים הם חסדים ("זכור אב נמשך אחריך כמים", אברהם אבינו איש החסד), ו"כל מים" רומז לכל סוגי החסדים. חסד היא המדה הראשונה והעיקרית בפרצוף זעיר-אנפין, וכן המושג גידול שייך לחסד ה'מגדל' את שאר המדות ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"). ורמז: "פרי עץ [הדר]" = ה פעמים מים (הערך הממוצע של כל אות;
אחרון חביב, "הדר באילנו משנה לשנה" – כנגד המלכות, ה אחרונה בשם הוי'. הסבר זה דומה מאד להסבר "אל תקרי הדר אלא הדיר... עדיין גדולים קיימים" (בסוד הקשר בין ה עילאה ל-ה תתאה, "הא בהא תליא"), אלא ש"הדיר" מדגיש את העובדה שהפרי נשאר יותר משנה אחת, ו"הדר באילנו" מדגיש שהפרי נשאר שנה שלמה, וסובל את כל העונות. כך אכן מוסבר בחסידות שהאתרוג סופג את כל הרוחות והאווירים, כללות הזמן (= מהיטבאל), המלכות המקבלת מכל מה שעליה.
|
