נחלי אמונה

לע"נ ידידנו הרב דוד רפאל פיינשיל (בן עמי) ז"ל

בת ראשי – לשבת בראשית

רבי נחמן [א] מבאר את הקשר בין תורה להשגחה, על פי דברי תיקוני הזהר ש-בראשית היינו אותיות בת ראשי בסוד העין: "ראשי" היינו תלת גווני דעינא שכנגד שלשת האבות, "ראשי בית אבותם"; ו"בת" היא "בת עין", השכינה המשתתפת עם האבות. ארבעה אלו מקבילים לסוד טנת"א, ארבע הדרגות שבתורה, טעמים-נקודות-תגין-אותיות, ומכאן נלמד שכאשר החכם מביא תורה "מביא כח הראות של השגחת הש"י עלינו" (עכ"ד).

וההקבלה בפירוט: תלת גווני דעינא הם לבן אדום ירוק, ובת עין היינו האישון השחור ("אישון בת עין"). בדרך כלל שלשת הגוונים מקבילים לאבות כנגד חג"ת: הלבן הוא צבע החסד, אברהם אבינו; האדום הוא הגבורה, יצחק אבינו; הירוק הוא התפארת, יעקב (ירוק הוא מיזוג גוונים). והשחור הוא המלכות "דלית לה מגרמה כלום", דוד המלך (וביחד ארבעת רגלי המרכבה, חג"ת ומלכות). ורמז: לבן אדום ירוק שחור = וירא אלהים את האור כי טוב. ובהקבלה לסוד טנת"א: הלבן הוא הטעמים כנגד חכמה (י), סוד האש הלבנה שעליה כתובה התורה, וסודם יתגלה על ידי משיח שעתיד לדרוש טעמי תורה; האדום הוא הנקודות, כנגד בינה-אמא (ה עילאה), סוד הנשמה "ונשמת שדי תבינם"; הירוק הוא התגין, כנגד המדות (ו, כצורת התגין); והשחור הוא גוף האותיות, "אש שחורה", כנגד המלכות (ה תתאה).

ראיה ברצוא ושוב

ממשיך רבי נחמן לבאר שהראיה היא בדרך "רצוא ושוב", כח הראיה יוצא מהעינים (רצוא), פוגע בדבר הנראה, וחוזר לעין (שוב). ככל שהדבר הנראה קרוב לעין, כך הוא מצטייר היטב בעין, וככל שהוא רחוק מהעין אז כח הראיה 'מתפזר'. לכן ישראל, שהם קרובים לתורה, מצטיירים בעיני ה' וקרובים להשגחתו, מה שאין כן הגוים הרחוקים מהתורה, והשגחת ה' עליהם היא בדרך רצוא ללא שוב. וזה פירוש "שוב נא הבט משמים וראה" – ההבטה היא הראיה מלמעלה (באור ישר), והיא חוזרת בדרך "שוב" ואז "וראה" (באור חוזר). ועל דרך זה מבואר בדרושי חב"ד [ב] על הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו'", שכאשר הקב"ה מביט על ישראל דרך 'המשקפת' של התורה (שמים) הם נראים גדולים. וכך מתפרש סמיכות סוף התורה לתחילתה "לעיני כל ישראל בראשית" – לראות את ישראל דרך בראשית, נוטריקון בראי של תורה (וכן בר של בראשית ר"ת ביט ראה, שרש הבט הוא נבט אבל הנו"ן נופלת).

דברי רבי נחמן שההשגחה היא לפי הקירבה לתורה מתאימים לדברי הרמב"ם שהצדיקים מושגחים יותר מההמון וכו', והיינו מצד ההשגחה הגלויה (ובאמת יש השגחה פרטית נסתרת על כל פרט בבריאה, כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב).

והנה רצוא ושוב = תורה, כנ"ל שהראיה ברצוא ושוב היא בתורה (כאשר טנת"א שבתורה הם סוד העין). בדרך כלל "רצוא ושוב" מוסבר מצד הנבראים, "רצוא" מלמטה למעלה ו"שוב" בחזרה למטה, אבל כאן מסביר מצד הקב"ה: "רצוא" מלמעלה למטה, ו"שוב" מלמטה למעלה, בדרך "מטי ולא מטי". כלפי האומות יש רק "רצוא" (ראיה מתפזרת) והיחוד של ישראל הוא "שוב", "שובה ישראל עד הוי' אלהיך", בהיותם קרובים לתורה ואור הראיה 'מכה' בהם ושב למקורו – זו המעלה של אתערותא דלתתא והעלאת מ"ן [ג], "ואל אישך תשוקתך", כאשר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש".

בראשית – השגחה

הדרוש מיוסד על סוד המלה בראשית, בת-ראשי. נמצא ש"בראשית" הוא סוד ההשגחה הפרטית, ומכאן שעיקר העבודה של שבת (פרשת) בראשית הוא להתחזק באמונה בהשגחה פרטית, ולדעת שגילוי ההשגחה תלוי בקרבה לתורה (המושג השגחה פרטית עצמו רומז לאמונה, השגחה פרטית = 10 פעמים אמונה, הערך הממוצע של כל אות). התורה היא "תורה אור", כאשר התורה שבכתב היא אור ישר ("הבט משמים") והתורה שבעל פה היא אור חוזר ("וראה") [ד].

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ = 2701, חכמה במשולש (סכום כל המספרים מ-1 עד 73, חכמה). "והחכמה מאין תמצא" – ודרך האין של החכמה נמצאת עין ההשגחה על ישראל (לפי הכלל הגדול ש-א פנימיות ע), "אין מזל לישראל" המושגחים בשלמות (ולכן הם מעל המזל הרגיל אלא ה"אין" הוא מזלם). והנה אם נוסיף לפסוק "בראשית" (2701) השגחה פרטית (1020) נקבל 3721, אין ברבוע.

 

---

נערך מרשימות הרב ע"י יוסף פלאי.

[א] לקוטי מוהר"ן א תורה יג אות ד: וע"י המשכת התורה, נמשך השגחה. כי התורה היא טנת"א, שהם תלת גוונין דעינא ובת עין. וזה שמתחלת התורה בבראשית, תמן ראשי תמן בת. ראשי, אלה ראשי בית אבותם. שהאבות הם תלת גוונין דעינא. תמן בת, דא בת עין. נמצא, כשחכם מביא תורה כנ"ל, נמצא שמביא כח הראות של השגחת הש"י עלינו. וכל אחד כפי קירובו אל התורה, כן השגחת הש"י עליו. כי עיקר כח הראות, מחמת שמכה בדבר הנראה, וחוזר הכח הראות מחמת ההכאה, לעיניים, ונצטייר הדבר הנראה, בעיניים. ואז העיניים רואים את הדבר הנראה, כי הראות מביא את הדבר לתוך העיניים. אבל כשהדבר הנראה הוא רחוק, אז קודם שיגיע כח הראות להדבר הנראה, מתפזר בתוך האויר ונתעכר, ואין מגיע בהכאה על הדבר. ועי"ז אין חוזר הראות לעיניים, ואז אין העיניים רואין, כי עיקר הראות הוא מחמת ההכאה. וזה שוב נא הבט משמים וראה, שישוב הבטה שמביט משמים עלינו, ישוב ע"י ההכאה, ישוב הראות לעיניו, ואז וראה, כי הראיה ע"י השבת ההבטה. וזה בחי' והחיות רצוא ושוב, והחיות, היינו התורה שהיא החיים, רצוא, בבחי' הבטה מעילא לתתא. ושוב, בבחי' הכאת הראות בדבר הנראה, ונחזר לעיניים, ונצטייר בעיניים. כי העיניים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו. וע"י שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות. ועי"ז כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטיירים אנחנו בעיניו. אבל העכו"ם, מחמת שהם רחוקים מהתורה, הם רחוקים מהשגחתו, והשגחתו אין מגיע עליהם בהכאה. נמצא השגחתו על העכו"ם בחצי הראות, בבחי' רצוא, ועלינו השגחתו בשלימות.

[ב] ד"ה איתא במדרש תלים (נדפס עם ביאורים בהוצאת גל עיני).

[ג] כמבואר בתניא אגה"ק כ, לענין מעלת הצמחים שעל ידי זריעה.

[ד] בראשית השגחה אור ישר אור חוזר = אין פעמים טל (הוי' אחד), אמונה פעמים תענוג (תורה דעתיקא) במספר סדורי.