בע"ה

ג' סיון ע"ח – בית הרב, כפר חב"ד

טהרת הכח המדמה

סוד הצלם (4) – "חסד לאברהם"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד הממוצע בחב"ד ובסלונים

חיבור חב"ד וסלונים

היום נמשיך בע"ה את נושא סוד הצלם[ב] בלימוד מהספר חסד לאברהם לס"ק מסלונים. כמובן, בחרנו בחסד לאברהם כי יש החתן בא מבית של חסידי סלונים. צריך להתעלות ולפעול שסלונים יתחבר לחב"ד, זה חלק חשוב מאד של החתונה הזו, גם ברוחניות, מה שקורה למעלה, הצדיקים גם מתוועדים.

מספרים שרבי שמואל מסלונים – המהר"ש מסלונים, בן דורו של הרבי הרש"ב – פעם בקר אצל הרבי הרש"ב וכל כך התרשם ממנו עד שהוא זיהה אותו כצדיק הדור. הוא אמר לאחד מתלמידיו בסלונים, אחד הבחורים, שאם רוצה לראות צדיק אמת שיסע לליובאוויטש – הוא נסע ונעשה חב"דניק. [לרבי המהר"ש מסלונים יש נכדים חב"דניקים.] כנראה שאותו בחור שנסע מסלונים לרבי הרש"ב התגלגל בחתן שלנו, או משהו דומה לזה...

הממוצע בחב"ד – נפש השכלית, הממוצע בסלונים – כח המדמה

כמו שלמדנו[ג] בלקו"ת של אדמו"ר הזקן, הממוצע בין הנפש האלקית לנפש הבהמית – הצורה והחומר, הנשמה והגוף – הוא הנפש השכלית. הנפש השכלית היא בעצם הבוחרת בין הטוב והרע[ד], כי יש לה גם נטיה לטוב וגם לרע. כפי שלמדנו בעץ חיים[ה], מתוך הצלם הזה משתלשלים שני מלאכים – היצר הטוב והיצר הרע – וצריך להכריע ביניהם. צריך "דעת משה", דעת המכריע (חושבנא דדין כחושבנא דדין, כידוע), להכריע בין שני היצרים – הכל קשור לנפש השכלית.

בכל אופן, נושא המאמר כאן בחסד לאברהם הוא כח המדמה, והאו מסביר שהוא-הוא הממוצע בין הגוף והנשמה או בין שתי הנפשות, הנושא עליו אנו מדברים. אדמו"ר הזקן בלקו"ת אומר שהממוצע הוא נפש השכלית, עם כל ההסבר שהתחלנו להסביר, אבל כאן הוא כותב – בלי לנקוט בפירוש בלשון צלמים, אבל זהו אותו ענין – שהצלם המחבר בין הנשמה והגוף הוא כח המדמה.

העמקה בענין הממוצע בספר "חסד לאברהם"

בכל הספר חסד לאברהם, אולי יותר מכל ספר אחר, מדובר על כח המדמה – במיוחד בחלק השני של הספר, החלק שמתחיל מהפרק הזה. כאשר הייתי בחור בטבריה גרתי עם חסידי סלונים ולמדתי בשטיבל של סלונים את הספר, ואולי הכי תפס אותי איך שהוא מסביר את ענין כח המדמה.

לפני חצי שנה[ו] למדנו בתום ודעת בירושלים על אש (מארבעה אבות נזיקין), וגם הבאנו מהחסד לאברהם שהממוצע בין האין והיש הוא ההיולי – באריכות, מהמשך החלק השני – והחידוש היה שאף על פי שהיולי בגימטריא אין הוא רואה בהיולי ממוצע בין האין ליש וכל העמקות שלו היא בסוד הממוצע. ענין הממוצע הוא יסוד בכל הספר שלו. דברנו גם שלשום בסעודת ראש חדש[ז] על כך שכל התורה כולה היא סוד הממוצע ודיון לאן הממוצע נוטה, לכאן או לכאן, נכלל פה או נכלל פה, וכך גם בנגלה שכל מחלוקות חז"ל הן בנוגע לממוצע. מי שמאד מדבר על סוד הממוצע הוא החסד לאברהם לס"ק רבי אברהם מסלונים.

חסידות סלונים – הממוצע בין חב"ד לחסידות פולין

כמו בזמנו למדנו בדבריו על ממוצע בין אין ליש, כך כאן הוא מסביר שהממוצע בין הנשמה לגוף – שבעצם נקרא "סוד הצלם" בקבלה – הוא כח המדמה. בחב"ד הממוצע הזה הוא ההתבוננות של הנפש השכלית, שהיא לא בדיוק כח המדמה – היא שכל. אמרנו שבחב"ד, כפי שאדמו"ר הזקן מסביר בלקוטי תורה, הממוצע הוא שכל – אמנם השכל האנושי, שהוא מנוגה[ח], אבל מדובר בכל השכל, לא רק בכח המדמה אלא גם ביכולת להתבונן לעומק.

כמו שנראה כאן, המדמה הוא סוף השכל והתחלת המדות-הרגש ואחר כך הוא גם הסוף של הרגש. בפרק שלמדנו בעץ חיים, מה היתה המסקנה? משם התקבלה תמונה – שתואמת את החסידות הכללית, פולישע-חסידות – שעיקר הצלם הוא היצרים, עולם היצירה, המורגש. יש את המושכל של הנפש, החב"ד, ואת המורגש, החג"ת. אדמו"ר הזקן שם את הממוצע במושכל עצמו, השכל עצמו. אם אומרים שהצלם הוא היצרים שמים את הממוצע במורגש. היפי של הקטע הזה בסלונים שהוא אומר שהממוצע המדובר הוא בין המושכל למורגש.

אם כן, יוצא שחסידות סלונים היא ממוצע בין חב"ד לבין פולישע-חסידות, החסידות הכללית, והיא באמת בדיוק כזו (גם מבחינות נוספות – המיקום הגיאוגרפי, אופי עבודת ה' ואפילו סגנון הניגונים והסיפורים). כל השאלה היא איפה ממקמים את סוד הממוצע. אם הממוצע הוא המדמה מה שלמעלה ממנו הוא השכל, כפי שהוא מסביר כאן, ואם שמים את הממוצע ביצרים מה שלמעלה ממנו הוא המדמה או דרגה נמוכה של השכל. הממוצע בעצם כולל את כל מה שבין הקצוות – הנשמה, שהיא הרוחניות שברוחניות, והגוף, הגשמיות שבגשמיות. כמו שדברנו על "כל צמא"[ט] – בתוך הממוצע בין הקצוות יש הרבה רמות. כל הלומדות היא לגבי הממוצעים[י].

אבל בכל אופן, בכל 'השקפה' – שיטה בחסידות – התיקון, כמו שהוא כתב בעץ חיים, עבורו קבלנו מנין ימים ("ימים יֻצרו ולו אחד בהם"[יא]), הוא לתקן את הצלמים, ועל ידי תיקון הצלם לברר את הגוף והנפש הבהמית. אם מדובר על חב"ד – העיקר הוא תיקון כח השכל; אם סלונים – תיקון כח המדמה, שהוא סוף השכל וראשית הרגש; אם מדובר בחסידות חג"ת (פולישע-חסידות) – עיקר מה שצריך לתקן הוא המדות-היצרים; אם מדובר בחסידות נה"י (אונגרישע-חסידות) זו עוד מדרגה.

כח המדמה בין מדרגות – דימוי מילתא למילתא

מה שיפה כאן, שאם לומדים בעיון רואים שכמו שבהשתלשלות העולמות – בין כל שתי מדרגות של יש מופיעה בחינת אין באמצע, יש הארת כח המדמה בין מדרגה למדרגה. בחב"ד זהו אחד הנושאים הכי עמוקים, והוא מבואר היטב בשני המאמרים הראשונים של פלח הרמון – על מאמרי אדמו"ר האמצעי – חובה שכל אחד ילמד אותם היטב. כמו שיש מדרגות של יש – יש ועוד יש – גם האין חוזר כל פעם בין שתי המדרגות. לא שמים לב, הוא אין, נעלם, אבל בלי האין לא יכול להיות מעבר והשתלשלות ממדרגה למדרגה. בשביל החסד לאברהם האין הזה בנפש האדם הוא כח המדמה, שמופיע בין כל שתי מדרגות.

למה יש כח המדמה בין כל שתי מדרגות? גם בין חתן וכלה יש כח המדמה שמחבר אותם. למה? הוא אפילו לא מסביר, אבל פשיטא, שמדמה הוא לשון "מדמה מילתא למילתא"[יב] – כח לדמות בין שני הדברים שהוא מחבר. אפשר גם לומר שדברי אדמו"ר הזקן שעיקר סוד הצלם הוא נפש השכלית היינו "נעשה אדם בצלמנו", אך מה שהחסד לאברהם אומר, שעיקר סוד הממוצע הוא כח המדמה, היינו "כדמותנו"[יג]. גם חתן וכלה הם "בצלמנו כדמותנו" – שתי מדרגות[יד]. כעת אנחנו עושים חתונה בין סלונים לחב"ד – בחב"ד הממוצע הוא הצלם ובסלונים הוא הדמות (הדם, האדום, שבא מהאמא, האשה[טו]).

מיצר הרע לנבואה

נאמר דבר נוסף: איזה עוד צדיק מדבר הרבה על כח המדמה? רבי נחמן[טז]. כאן רוב הספר על כח המדמה, ואצל רבי נחמן כמה תורות חשובות – מה כח המדמה אצלו? היצר הרע. בדיוק כמו שאמרנו קודם, שבחסידות פולין – ברסלב היא גם חסידות פולין, סלונים יותר קרובה לחב"ד – הממוצע, גם כח המדמה, היינו היצרים.

רבי נחמן מדבר[יז] גם על בירור כח המדמה – נבואה, "וביד הנביאים אדמה"[יח]. איך רבי נחמן אמר זאתי? שלא צריך לקרוא לו יצר הרע אלא כח המדמה. כמו שבחב"ד כתוב שבכל דור היצר הרע מקבל שם אחר[יט]. אם כן, רבי נחמן ממש מתעצם עם כח המדמה, שהוא היצר הרע. מצד שני, כאשר מבררים אותו הוא הופך להיות מקור של נבואה.

אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה

לפי זה גם יוצא שיחסית ההבדל בין חב"ד לסלונים הוא בין "אספקלריא המאירה" ל"אספקלריא דלא נהרא" בתיקון כח המדמה. תיכף נראה שהוא מסביר איך לתקן את כח המדמה – כשמתחתנים צריך לתקן, לטהר את הראש מכל השטויות שיש לבחור, שטויות של כח המדמה. החתונה היא שלב מאד חשוב בבירור כח המדמה. אני יכול לברר בבחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'"[כ]. מי דרש "ותמֻנת הוי' יביט"[כא], שרואים את המציאות כפי שה' רואה? אדמו"ר הזקן[כב]. הוא מסר את הנפש שכולם יגיעו להרגיש משהו מיחודא עילאה – כמו שאדמו"ר האמצעי מעיד בתחילת קונטרס ההתפעלות – בהירות מלאה של השכל.

יש "זה" ("זה הדבר אשר צוה הוי'") ויש "כה" ("כה אמר הוי'") – צלם הוא "זה" ודמות היא "כה". כתוב "ותשת עלי כפכה"[כג] בבריאת האדם – מה הכף הזו? כף הדמיון. הכף של ה' היא כח לברר את כח המדמה, כ הדמיון, "כה אמר הוי'". כנראה שגם כל עבודת האתכפיא היא כדי לברר את הכף – כ הדמיון של "כה אמר הוי'". אם כן, מהי אתהפכא? להגיע ל"זה" – לברר לגמרי את כח המדמה, שלא יהיה רק דימוי מילתא למילתא אלא משהו ברור לגמרי. שתי האספקלריות נקראות גם "מראָה" ו"מראֶה" – כל הנביאים ראו במראָה, "במראָה אליו אתודע", ואילו אצל משה כתיב "ומראֶה ולא בחידֹת"[כד].

יש בירור של כח המדמה שאינו מדות אלא שכל; יש כח המדמה של רבי נחמן, שהוא מדות; ויש כח המדמה – עיקר פירוש כח המדמה – שבין השכל למדות. כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, בלקו"ת מסביר אדמו"ר הזקן שהתיקון הוא להגיע לאהבת ה' "בכל לבבך"[כה], "בשני יצריך"[כו], גם היצר הרע של הנפש הבהמית, וגם ל"בכל נפשך", הנפש השכלית (שהיא-היא המבררת את הנפש הבהמית). לעניננו היינו תיקון היצרים ותיקון המדמה שמעל המדות (בסגנון של סלונים) או השכל האנושי עצמו (בסגנון של חב"ד). בחב"ד על ידי הבירור מגיעים ל"בכל מאדך", "מִסְפַּר... ולא יִסָפֵר"[כז].

"כה אמר הוי'" ו"זה הדבר אשר צוה הוי'"

חז"ל אומרים "כל הנביאים נתנבאו ב'כה'... מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה'"[כח]. כמה עולה כה-זה? יחידה – רואים שיש ענין לחבר את שתי הבחינות. גם אצל משה רבינו עצמו לא כתוב שהתנבא ב"זה" ולא ב"כה" אלא "מוסיף עליהם משה רבינו", כי בתחלה כן התנבא ב"כה" – "כה אמר הוי'... כחצֹת"[כט]. מתחיל "כה" וממשיך "כחצֹת". רש"י כותב בשם חז"ל שאמר כך ("כחצת", בערך, ולא 'בחצות', בדיוק) שלא יטעו איצטגניני פרעה, אבל שבעים פנים לתורה – אומר "כחצות" כי הוא עדיין במדרגת "כה", הוא עדיין בתוך קליפת מצרים וצריך להתחיל לברר את המדמה דקליפה על ידי המדמה דקדושה, "כה". לכן "מוסיף עליהם משה" – "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[ל] – ומתנבא ב"זה", והתוספת מעלה אותו עצמו מחיה ליחידה.

יש גימטריא שהיא פלא גדול (שהזכרנו לעיל – בחלק הראשון – כשהתבוננו בחשבון שמות החתן והכלה): "כה אמר הוי'" במילוי – כף הא אלף מם ריש יוד הא וו הא – שוה בדיוק "זה הדבר אשר צוה הוי'". כלומר, התכלית – המילוי והשלמות – של "כה אמר הוי'" היא עצמה "זה הדבר אשר צוה הוי'". אם נגיע לשלמות של סלונים אוטומטית תהיה עליה לחב"ד – המילוי השלם של הדמות הופך להיות הצלם עצמו.

ב. "טעם פרה"

נתחיל לקרוא בפנים:

אפר פרה – ממוצע בין טמא לטהור

בענין פרה אדומה[לא] אשר מטהר טמאים ומטמא טהורים [שני הפכים בנושא אחד – כבר אומר שהוא סוד ממוצע. מההתחלה רואים שהפרה קשורה לסוד הצלמים (גם מלשון צלמותג, רמז לכך שהפרה מטהרת את אבי אבות הטומאה, טומאת מת), כי פועלת שתי פעולות הפוכות. כאשר דבר פועל שתי פעולות הפוכות סימן שהוא ממוצע המחבר בין שני הקצוות, סוד ו החיבור שהיא גם ו ההיפוך, סוד "ויברא אלהים את האדם בצלמו"[לב]. אפר פרה הוא ממוצע בין הטהור והטמא, ובהיותו ממוצע הוא יכול להפוך את הטמא לטהור וגם להיפך.].

חק-חקיקה – נשיאת הפכים

ואע"פ שנאמר בה חוקה. בכ"ז רז"ל רמזים אמרו עליו [סימן שגם דבר שהוא חוקה – "חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה"[לג] – מותר לדרוש בשופי, כמו שחז"ל דורשים[לד]. והנה, המלה "חוקה" – "חוקה חקקתי", גם לשון חקיקה, מהשער חק – היא לשון חיבור וקישור[לה] בין שני דברים שהם הפכים, שעל כן חוק אינו מושג מפני שהוא "נושא הפכים" ולית כל מוחא סביל דא.]. ונראה שבכ"ז הרשות להבין בה [דהיינו להלביש את הבלתי-נודע עד כמה שאנחנו יכולים להבין[לו].] ולהיות כמציץ מן החרכים.

בהמשך – ענף ב אות ב – הוא יכתוב בפירוש שהמדמה הוא הממוצע בין הנשמה לגוף, ולכח הממוצע לחבר בין הפכים, נשמה וגוף, הוא קורא "חקיקה": "כי העיקר באדם שהוא מחובר מנשמה וגוף. אי אפשר החקיקה [כלומר החיבור, קשור ל'חוקה חקקתי' של סוד הפרה, נושא המאמר, וגם ל'אם בחקתי תלכו'[לז]. כמה שוה רק משה-אריה, שם החתן? 'אם בחקתי', המשולש של גל, 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך [מפרשת פרה אדומה]'[לח]] רק בדבר שכלול משניהם אשר בו סוף בחי' הארת הנשמה והתחלת הגוף [כמו שהוא הסביר לגבי היולי בין אין ליש] וזהו המדמה".

נחזור: הפסקה הראשונה כאן היא דרוש בפני עצמו, שאומר שאפשר לדרוש גם חוקה שאיני יכול להבין. היכולת לדרוש דבר שאי אפשר להבין היא עצמה סוד כח המדמה, בחינת חקיקה לשון ממוצע המחבר.

"דרוש וקבל שכר" – המשכה מאין (אמונה) ליש (אמת)

זולת לידע כי עיקר הדבר גנוזה באין [גם כאשר דורשים צריך לדעת שעיקר הדבר גנוז ונעלם. עיקר הדבר גנוז באין אך יש היולי, ממוצע, המחבר את האין ליש, למה שאנחנו כן יכולים להבין, ואותו היולי הריהו סוד כח המדמה.] והיא נעלמה ואין להרהר אחריה [אם מושרש אצלך שעיקר הסוד הוא אין, וממילא אתה יודע שאינך יכול להבין בכלל, אז תדרוש-תבין אותו באמצעות הממוצע המחבר, כח המדמה. הסוד שאמרנו בא לידי ביטוי בעיקר בחוקים, אבל כל התורה היא חוקים, כמו שמודגש בתחלת פרשת פרה – "זאת חקת התורה"[לט] ולא 'חוקת הפרה'.].

ואחר האמונה [הידיעה שעיקר הדבר גנוז באין נקראת אמונה.] מה שישיג בה תלמיד ותיק בוודאי הרשות בידו [אם אתה מאמין, והאמונה היא השרש, אזי כל מה שתדרוש אחר כך יהיה בגדר "דרוש וקבל שכר [היינו בחינת יש מאין, 'להנחיל אֹהבי יש'[מ]]"[מא] – ה' רוצה שתדרוש. אמונה באה בעיקר מכח הכלה, "איהי אמונה", ואז אפשר לדרוש – "איהו אמת"[מב].].

הסבר שכלי למצוה, פעולתה במציאות וטהרת הלב והמח

וזהו מאה"כ [בתהלים[מג]:] טוב טעם ודעת למדני ר"ל כי בכל מצוה יש בה ג' הבחנות טובות [שלשה דברים טובים בכל מצוה שאנחנו עושים:].

א' מצד עצם המצוה כי טוב והישר כפי השכל האמת [בהמשך מסביר שזהו הטעם – לכל מצוה יש טעם טוב, "טוב וישר"[מד], השכל מאשר משהו. אישור גם לשון יושר – השכל הישר חש שהדבר טוב וישר. גם כשאי אפשר להבין את המצוה בשכל – השכל עצמו מרגיש בכל מצוה, גם במצוה שהיא חוקה, טוב טעם.].

ב' התועלת שמגיע ממנה והסגולה אשר יש לכל מצוה ומצוה בפ"ע [לכל מצוה יש תכל'ס, שהיא פועלת משהו. הדבר הראשון אינו פעולה אלא טוב טעם הדבר בעצם מצד השכל. איך אני יודע? הגעשמאק של יהודים כשלומדים גמרא. עוסקים בתורה ומצוות, גם כשלא מקיימים ואי אפשר לקיים ויש הרבה דברים שלא היה ולא יהיה – בעצם הלימוד יש געשמאק, קשור לשכל של היהודי. זהו הטוב הראשון שיש במצוות. הדבר הראשון הוא כמו הקצה ההפוך של השני – הראשון שגם אם לא היה תכל'ס למצוה היא געשמאק, והדבר השני הוא שבכל מצוה יש גם תכלית, פעולה במציאות.].

ג' [הדבר השלישי הוא העיקר, בשלו פותח כאן בדרוש:] ידוע שעיקר א' מטעמי המצות לטהר הדעות והמחשבות הזכות שבמוח להכניסם ולהשרישם בלב [הוא לא מביא מה שכתוב בחסידות[מה] תמיד שמצוה לשון צוותא וחיבור. הפשט העיקרי שמחבר ביני לבין הקב"ה, מצַוה המצוה, אבל כאן אומר – וגם כתוב בחסידות – שיש סגולה בכל מצוה לחבר את המח והלב.].

חבור המח והלב על ידי טהרת הדעת

הנקודה השלישית היא הקדמה למה שיסביר, שחיבור המח והלב הוא על ידי המדמה, בין מושכל למורגש. איך מצוה מחברת את המח והלב? הייתי חושב שחבור הדעות והרגש הוא על ידי הפן הגשמי, העב והגס, של המח, שמתחבר ללב, ולשם כך עיקר עבודת המח הוא להמחיש את המושגים ללב בהמחשה מגושמת. הוא אומר שלא – עיקר העבודה הוא לטהר את הדעת. אם הדעת מבולבלת היא לא תוכל להתחבר עם הלב, עם הרגש. בשביל לחבר את הדעה עם הרגש צריך לטהר את הדעה – צריך להיות טהור ונקי. אם המח טהור ונקי אפשר שיאיר ויתחבר עם הלב. גם מאד קשור לחתן וכלה, שהחיבור ביניהם תלוי בטהרת השכל – לכן צריך ללמוד הרבה תורה, חסידות, לטהר את השכל. אם השכל מבולבל הוא לא יוכל להתחבר עם הלב.

וזה נקרא דעת [היות שהדבר השלישי הוא דעת – חבור המח והלב, כמו שמוסבר ענין הדעת בחסידות[מו] – אפשר לומר ששני הדברים הקודמים הם חכמה ובינה. החכמה היא הטוב העצמי בעצם השכל שישנו במצוה, ומה שיש בה תועלת – פועלת במציאות – שייך לבינה, "מבין דבר [מעשי] מתוך דבר [מופשט]" (היפך הפירוש הרגיל בחסידות של "מבין דבר [גדול] מתוך דבר [קטן]"). הבינה נקראת "עמק אחרית"[מז] – כמו תכלית, היא ההשגה שיש תכלית-אחרית לכל דבר. אבל הדעת היא סגולת כל מצוה לטהר את הדעה כדי לחבר את המח והלב.]

כמאה"כ וידעת עם לבבך [אדם צריך להכניס ולהשריש את המחשבות הזכות בתוך הלב.]. עוד כתיב לב יודע [הלב צריך לדעת.] וכו' גם מחז"ל דיעה קנית. ואין קנין אלא בלב כמאה"כ כתבם על לוח לבך [קנין דברי תורה בלב. את כל המקורות הוא מביא כדי לומר שהדעת צריכה להמשך בלב.]. גם מרגלא בפומי' דרבנן פיו ולבו שוין [כמו מילולא ורעותא שהזכרנו בחלק הראשון של השיעור – הם צריכים להיות יחד. רואים במאמר "פיו ולבו שוים" שהלב הוא הדעת. הוא מביא הרבה מקורות שצריך להמשיך את הדעת ללב, והעיקר הוא "וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[מח]. יש דעות בראשונים[מט] שפסוק זה הוא מצות עשה דאורייתא. צריך לטהר את הדעת ואז אפשר להמשיכה ללב.].

"טוב טעם ודעת" – תועלת, הסבר שכלי, חיבור המח והלב

שלש ההבחנות שאמר היו כדי להסביר את הפסוק "טוב טעם ודעת למדני" – ברור מהי דעת, וכעת רוצה להסביר מהם "טוב" ו"טעם". הופך את הסדר מההסבר קודם, תועלת לפני הטעם השכלי:

וזהו טוב. היא התועלת התכלית שהיא נקראת טוב.

טעם הוא השכל האמת המורה על עצם המצוה [שהשכל מסכים, מאשר את המצוה.].

ודעת. מה שע"י יכנסו הדיעות הזכות בלב [אחרי שטהרת את הדעות, הדעות הזכות האלה יוכלו לחדור ללב. כל זה החלק הראשון של הפסוק – כעת יסביר את החלק השני, "[טוב טעם ודעת למדני] כי במצותיך האמנתי".].

[והבקשה היא:] למדני נא את כל זאת [כל שלשת הדברים, "טוב טעם ודעת".]. ואפי' בדברים שנאמר בה החוקה [כמו פרה אדומה.]. כי ח"ו לא אהיה מאותם המהרהרים [לא אהרהר אחר המצוה.]. כי במצוותיך האמנתי [מושרשת אצלי אמונה פשוטה.].

"האמנתי" (ונפילת אותיות האמנתיו) – השרשת האמונה

ואמר לשון עבר האמנתי [ולא 'מאמין' או 'אאמין'.]. ר"ל כבר נשרש האמונה בלבי ואין לי ספק בגודל האמת שבהם [במצוות. הכל מתחיל מיסוד האמונה, לכן "האמנתי" בלשון עבר.].

יש שבע אותיות שנופלות מהשרש, האמנתיו[נ], מלה שאין בתנ"ך – אבל המלה "האמנתי" כוללת כמעט הכל (חוץ מה-ו, ההמשכת מהאמונה לדעת, "מפתחא דכליל שית"[נא], וד"ל). מי זוכר איפה עוד מופיעה המלה "האמנתי"? היא מופיעה חמש פעמים בתנ"ך – שלש בתהלים[נב], ויש פסוק שחוזר במלכים[נג] ובדברי הימים[נד] – "ולא האמנתי וגו'". פסוק התפעלות של מלכת שבא – ספרו לי על חכמת שלמה המלך ולא האמנתי, וכעת אני רואה שאפילו חצי לא ספרו לי. יש פעמיים "לא האמנתי" ושלש פעמים "האמנתי", רק שהראשון הוא "לולא האמנתי". בתהלים כז, פסוק של תשובה, של חדש אלול כתוב "לולא [אותיות אלול למפרע] האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים. קוה אל הוי'...". הפעם השניה בתהלים – "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד", פסוק מהפרק הקודם של הרבי. הפעם השלישית היא כאן, "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי" – על ידי "האמנתי" אפשר לזכות ל"טוב טעם ודעת למדני" אפילו בפרה אדומה. צריך לומר שה"למדני" הוא ה-ו החסר להשלים ל"האמנתיו".

למה אותיות האמנתיו נופלות מהשרש בלשון הקדש? איך מתאים כאן לדרוש? אחרי שהאמונה מושרשת היא כבר נמצאת בלא-מודע – "האמנתי" בלשון עבר, כעת לא צריך לחשוב עליה. אפשר להשקיע את כל הראש בחקירה ממש של מה שאי אפשר להבין, כי יש לי את האמונה, הרגשת האין האלוקי, עמוק ברדל"א, לא-מודעת אך נמצאת שם. לכן אלה אותיות שנעלמות מהשרש.

בכל אופן, הפסקה הזו בפני עצמה היא דרוש יפה. למה מביא זאת? רוצה להצדיק את עצמו, להסביר למה אני הולך לדרוש על פרה אדומה שאי אפשר להבין.

ג. מדרגות המדמה וטהרתן

"טהור מטמא" וסוד הצלם

אחז"ל[נה] משל לבנה של שפחה שטנפה את הטרקלין של מלך. אמר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. כך ב"י [בני ישראל] עברו בעגל תבוא פרה שהיא אמו ותכפר על עון העגל [זהו מדרש חז"ל אחד בסוד פרה אדומה.]. עוד אחז"ל[נו] אשר על פרה אדומה אמר שלמה [לגביו אמרה מלכת שבא "לא האמנתי וגו'", כנ"ל.] אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני

ומאריך המדרש[נז] ע"פ מאה"כ[נח] מי יתן טהור מטמא לא אחד. מי שהוא יחידו של עולם. נתן אברהם [הטהור] מתרח [הטמא] וכו' [כמו "שושנה בין החוחים"[נט] – בירור ניצוץ טוב מתוך רקע לא טוב. איך מהרח"ו הסביר בעץ חייםה? שהצלמים הם ניצוצות, וצריך לברר אותם מתוך הכלים השבורים. ככה אברהם – העולה "בצלם אלהים" – יוצא מתרח.]

כח המדמה – הממוצע בין השכל והתאוה – זקוק לטהרה

וי"ל בעז"ה בהקדם. הנה באדם כתיב לבב [בשתי ביתין.] שיש בו שני יצרים [מתחיל כמו בעץ חיים, שהצלמים הם היצרים.]. והענין שכח המדמה שבאדם הוא האמצעי שבין השכל ובין כח התאוה המורגשת [המדמה הוא ממוצע. ראינו בעת חיים שקודם השתמש במלה אמצעי ורק בסוף כתוב ממוצע. כאן אומר שהמדמה הוא אמצעי בין השכל והתאוה[ס]. בענף ב ראינו שכח המדמה הוא הממוצע בין הנשמה והגוף, וכאן אומר שהוא הממוצע בין השכל, המושכל, לבין המורגש, כח התאוה.].

והשכל האמיתי תלוי בנקיון כח המדמה [עיקר העבודה שלנו הוא לנקות את כח המדמה. קשור למה שכתב קודם ב"טוב טעם ודעת" – צריך לטהר ולנקות את הדעת, ורק אז אפשר להמשיך מהדעת לתוך הלב.] ומה שנתערב יותר המדמה [עם התאוות] שהוא קרוב להמורגש והוא נפש התאווה [נפש הבהמית.] יכול אז יותר לטעות בהשכל [אם המדמה מתערב בתאוות אחר כך הוא עולה לראש ומבלבל לך את הראש. זה בדיוק מה שקורה, כמו שאמרנו, אצל כל מי שיש לו שטויות בראש. יש לו כח מדמה, והוא מתערב – הוא מתחיל לדמות-לדמיין תאוות. לכן כל כך גרוע להסתכל באתרים לא צנועים באינטרנט, פגם גדול – צריך שמירת העינים – שכח המדמה יורד ומתערב עם התאוות, ואז הוא עולה למח. מה הכוונה? תפתח דף גמרא ולא תוכל להבין מה שכתוב שם. הרי כל הגמרא היא מדמה – דימוי מילתא למילתא – אבל המדמה ירד לתוך הלב, שאינו מבורר, שנמשך לסתם תאוות, ואז הוא חוזר ועולה למח ומבלבל לך את המח, מעכיר אותו כמו מים עכורים. אמרנו שאתם, החתן והכלה – שהראש-תוך-סוף של השמות שלכם הוא אותיות מים – צריכים להיות מים מתוקים, צלולים, אבל יש מים עכורים – מה שכח המדמה שיורד להתערב עם המורגש בלב עושה לשכל. הוא יכול לטעות בשכל – יבוא לידי טעות. טעות מתחילה בטעות בשיקול הדעת – המדמה הבלתי מבורר מגיע לדעת וגורם שתטעה בשיקול הדעת.]

גם אז השכל אינו יכול לעזור את האדם [השכל נועד לעזור לאדם ללכת בדרך הישרה, ואם הוא עכור מהכח המדמה הוא לא יכול לעזור.] מרוב התגברות החומרי.

והנה תורה הקדושה הוא שכל אמיתי כי הוא שכל אלקי [אמתי היינו אלקי, כמ"ש "הוי' אלהים אמת"[סא].]. ע"כ ע"פ התנהגות התורה יכול לטהר את המדמה [עיקר החלטה של החתן והכלה תחת החופה הוא שהולכים להקים בית נאמן על פי תורה, כמו שהרבי כותב בברכה שלו. אם האדם ילך בדרך התורה, שהיא שכל אמתי, הוא יוכל לטהר את המדמה. העבודה שלנו היא טיהור המדמה – איך עושים זאת? כאן אמר שבהליכה בדרך התורה והמצוות, ואחר כך יסביר את עיקר העבודה לשם כך.]

כח המדמה – מקבל מהשכל ומשפיע ללב

והנה המדמה הזה מחבר את המוח עם הלב [מח מדמה לב = 169 = 13, אחד-אהבה, ברבוע. כאשר המדמה מתחבר למח זוכים לחכמה-נבואה = קבלה, 137.]. כי המוח עיקרו השכל וסופו המדמה [המח מתחיל מעצם השכל והסוף שלו הוא המדמה – הוא סוף השכל, ממילא הוא סוף המח.] שהוא מושפע מהשכל [הסוף של כל דבר הוא בחינת מקבל ממנו, נמצא שהמדמה, שהוא סוף השכל, מקבל מעיקר השכל.

בהמשך הוא יאמר שסוף כל דבר הוא יסוד העפר שבו – קשור למה שלמדנוה בעץ חיים על העפר שלפני חטא אדה"ר, שממנו נברא, והעפר שאחרי החטא. יש שלשה יסודות משפיעים, אש-רוח-מים, ויסוד אחד מושפע, רק מקבל, ולכן לא מופיע כלל בספר יצירה – העפר. המדמה הוא לשון דומם, כמו שהוא לשון דימוי מילתא למילתא – דומם הוא אבן, יסוד העפר. המדמה הוא יסוד העפר של השכל. מי אוכל עפר? הנחש הקדמוני[סב], ניזון משם. גם עמלק שהזכרנו קודם – "כאשר ירים משה ידו"[סג] – ניזון מהמדמה, מיסוד העפר. עפר בגימטריא שכל[סד] – הוא סוף השכל וניזון מהשכל[סה].]

ונחקק השכל בכח הזה [כאן משתמש במושג חקיקה במשמעות של חיבור, כנ"ל – השכל נחקק בלב, החתן נחקק בתוך הכלה, ביסוד הנוקבא, הכוונה של הספירה הערב, יסוד שבמלכות. המשפיע נחקק בתוך המקבל – המקבל כאן הוא כח המדמה, יסוד העפר שבשכל.]

ותחילת הלב ג"כ מכח המדמה [לא רק סוף השכל אלא גם תחלת הלב, כמו כל ממוצע שיש לו שתי בחינות. אם כן, בעצם יש שתי מדרגות במדמה. בהמשך הוא יסביר שכח המדמה הוא תמיד שנים – בסוד שתי הנשים של יעקב, לאה ורחל. זהו עיקר הדרוש כאן. לאה היא סוף השכל ורחל היא תחלת הלב או גם סוף הלב. כמו שהסברנו קודם, המדמה עומד בין כל שתי מדרגות. אם נאמר שיש מדמה של המח ומדמה של הלב – המדמה של המח הוא לאה והמדמה של הלב הוא רחל. בכל אחד יש מעלה, וגם חסרון.] אשר יש בו רשימת השכל [בתחלת הלב יש רשימו של השכל. משתמש במלה "רשימת" כמו סוד הרשימו בקבלה – יש רשימו אחרי שמשהו מסתלק. סוף המח אינו רשימו אלא הדומם-העפר של השכל שמקבל מהאש-רוח-מים של השכל. אבל תחלת הלב היא אחרי צמצום, אחרי סילוק השכל, ואף שהשכל לא נמצא כאן רשימו ממנו נשאר, כמו בסוד הצמצום. הרשימו שנשאר מהשכל הוא המדמה של תחלת הלב.]. והוא [המדמה שהוא תחלת הלב, אך כולל בזה גם את המדמה שהוא סוף השכל כדמוכח מדבריו בהמשך.] מאיר להמדות והתאוות המורגשות.

וע"י כח המדמה הזה שהיא סוף מחשבה המושכל ותחילת המורגש [הגדרה של ממוצע – כאן מסביר מאד יפה מהו ממוצע. כמו שאמרנו קודם, כל הענין הוא להבין מהו ממוצע.] עי"ז מתחברים המוח עם הלב. שיורד המחשבה למדמה [קודם המחשבה יורדת למדמה.]. ומתמצית כח הנ"ל שבמוח [המדמה שבמח] מאיר להתמצית שבלב [המדמה שבלב. כעת הוא קורא למדמה "תמצית" – תמצית בסוף ותמצית בהתחלה, תמצית בסוף המח ותמצית בתחלת הלב.]. וממנו להמורגש [מח-המושכל, תמצית המח, תמצית הלב, המורגש-לב.].

נקודת הבחירה בכח המדמה

ולכן כשאדם מתחבר א"ע עם הדעת שבמוח ע"פ תורה הקדושה שהוא השכל האמת הנקי מטעות המדמה ["טוב טעם ודעת" שמטהר את הדעת. התורה היא חכמה ברורה, נקיה מטעויות המדמה.]. והשכל שמעורר יורד כן להמדמה שבמוח [התמצית הראשונה.] והוא בוחר בו [כאן כותב בפירוש שהבוחר הוא הממוצע, המדמה. גם כלל מאד גדול. המדמה בוחר בשכל המבורר, התורה – בוחר להתנהג על פי התורה. מי שבוחר להקים בית נאמן בישראל הוא כח המדמה שלך – הוא צריך ממש לבחור, שאני מקבל על עצמי להקים בית נאמן בישראל מיוסד על אדני התורה והחסידות. בכמה מקומות בחב"ד מוסבר שהבוחר בין שתי הנפשות, האלקית והבהמית, הוא הממוצע שביניהם, נפש השכלית, סוד הצלם (מתאים למה שהוסבר לעיל שבחב"ד הממוצע, הצלם, הוא הנפש השכלית ואילו בסלונים הוא כח המדמה).] להתנהג עי"ד [על ידו] הרי הוא נוטה לטוב [אם ככה הבחור הזה, החתן הזה, נוטה לטוב.].

ואם ח"ו בהיפך שמתחבר עם המדמה שבלב [שמתערב עם תאוות הלב, המורגש בעצמו.] וע"י כן עולה בהמדמה שבמוח אז השכל מעורב ומוטעה [לא על פי תורה.] וגם מתגבר המורגש [גם השכל מבולבל וגם התאוות מתגברות.] והוא נוטה לרע רח"ל.

צדיקים, בינונים ורשעים

ועפ"ז תבין מחז"ל[סו] [שמובא גם בתניא[סז]:] צדיקים יצר טוב שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן. ר"ל צדיקים עושים ע"פ השכל התורה ואז המדמה שבמוח הנוטה לטוב נקרה [צ"ל: נקרא.] יצ"ט הוא שופטו [מחבר כאן בין המדמה ליצרים, כמו בעץ חיים, רק שמבהיר שלא מדובר ביצרים שבלב – כאן יצר הטוב הוא המדמה שבמח שמחובר לתורה, שנוטה לטוב.]. ורשעים שעושים ע"פ המדמה שבלב כי ידם בלבם [בחז"ל[סח] "הם ברשות לבם".]. נקרא יצה"ר שופטן.

ובינונים זה וזה שופטן [כאן צריך לחשוב אם הבינוני של סלונים הוא הבינוני של התניא. איך הוא מסביר כאן את הבינוני ש"זה וזה שופטן"? איך מסביר בתניא? בתניא מדבר על שתי הנפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית, אבל כאן מדבר על המח והלב, לא בדיוק הבינוני של התניא אבל קרוב לכך, בהיות מבואר בחסידות[סט] שהנפש האלקית עיקרה מוחין והנפש הבהמית עיקרה מדות:]. ר"ל פעם התגברות המדמה שבמוח ופעם להיפך וממילא יש בשניהם תערובות [יש בשניהם תערובות. הוא כאן מגדיר בינוני כטיפוס מלא סתירות פנימיות, תערובות של טוב ורע – גם בראש יש תערובות וגם בלב.]. וע"כ צריכים לרחמים כי יעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו [הפסוק[ע] שחז"ל מביאים.]. כי אפילו המדמה שבמוח נמצא בו תערובת וצריך לעזרת השם יתברך [איך הסברנו בראש חדשז מהו בינוני? אמרנו שהצדיק חייב להתלבש בבינוני כדי שיוכל להגיע לרשע – אלה הצלמים, כמו שאמרנו.].

ירידת הצדיק למדרגת בינוני

יש רמז מאד חשוב, של התקשרות, שטרם אמרנו: כעת החתן והכלה חב"דניקים, צריכים להיות קשורים לרבי. רמז מאד יפה, מימים ימימה – כמה עולה צדיק-בינוני? הצדיק נופל וקם – "שבע יפול צדיק וקם"[עא] – וכאשר הוא נופל הוא נופל למדרגת בינוני, כמבואר בתניא ב"חינוך קטן" (הקדמת שער היחוד והאמונה). ממילא, אין צדיק בלי בינוני – לכן כל כך חשוב "ספר של בינונים" – הצדיק לא יכול לתפקד, לעשות כלום, בלי הבינוני. זהו סוד הצלם – צריך בינוני, עבודת ההתבוננות (בינה לשון בינוני, המח הבינוני, כמבואר בראב"ע על התורה[עב]). כתוב בהרבה ספרים ש"שבע יפול צדיק וקם" כדי שיוכל להתחבר עם הרשעים – נופל להיות בינוני כדי להתחבר. צריך להיות צדיק-בינוני, אין נפש האלקית בלי צלם.

צדיק-בינוני עולה 332 – הרבי, מנחם-מענדל, צריך לחשוב עליו תחת החופה. הצדיק חייב להיות בינוני – לכן רבה אמר "כגון אנא בינוני"מג – אחרת אינו יכול להתחבר לרשע, תכלית מציאותו בעולם. אמרנוז שאם הוא צדיק שאינו גמור הבינוני שבו מאפשר לו להתחבר לרשע שאינו גמור, ואם הוא צדיק גמור צריך לגלות את פנימיות הבינוני שבו שמאפשרת לו להתחבר בדרך 'לא מקומית' לרשע הגמור.

השתלשלות החיות מכסא הכבוד עד לאברי הגוף

כעת הוא מתחיל לדבר על השתלשלות החיות. נקרא בפנים:

והנה כל ההשפעה מחיות האדם יורד מלמעלה לתוך הנשמה אשר היא אחוזה ודבוקה ומתחת כסה"כ חצובה. וממנה להשכל והמדמה. ומן שם למורגש. ומהמורגש למוטבע [מהו המוטבע? רק כעת מסביר. המושגים מושכל-מורגש-מוטבע כמובן נמצאים גם בחב"ד, יש מאמרים שלמים של הרבי הרש"ב על כך, אבל בכל אופן אצלו שלישיה זו היא אחת המטבעות השגורות לגמרי. כל הזמן הוא מדבר על מושכל-מורגש-מוטבע – מאיפה לוקח זאת? מהרמ"ק והקודמים.

מהו המוטבע?] שהם הד' מרות [שהן תכונות הגוף, לאיזה מצבי רוח אדם נוטה. אם אתה טיפוס עצוב – זו מרה שחורה, טחול. טיפוס שמח – מרה לבנה, ריאות. טיפוס שמקפיד – מרה אדומה, כבד. אם אתה נוטה לשקוע בתאוות – פגם הברית וכדומה – זו מרה ירוקה, כיס המרה. ארבע המרות האלה הן המוטבע של הנפש, באיזה טבע אתה נמצא. מי שיש לו מרה ירוקה – התיקון של יסוד המים, שאתם קשורים אליו, כנ"ל – צריך להפוך את מרירות המים, עצם המר, למים מתוקים. זהו טבע התאוה, לא רגש התאוה. לתאוה יש רגש ויש טבע.] ומהם לכל אברי הפועלים באדם.

סיכום המדרגות

נסכם את כל המדרגות שהוא אומר: שרש, חיות, נשמה, מח-שכל, המדמה בסוף המח, המדמה בתחלת המורגש, המורגש, סוף המורגש שהוא גם כח המדמה, ומביא לגוף עצמו. בהמשך הוא כותב שגם לפני השכל יש מחשבה דקה – רומז לשרש המדמה, כמו שדברנו על שרש הממוצע שמעל שני הדברים שהוא מחבר, כמו מלאכי השרת שמעל הנשמה כמבואר בעץ חיים שלמדנו (בסיום השיעורה). תכלית המדמה המבורר היא להפוך לנבואה – נבואה יותר גבוהה מהשכל. צריך לומר שיש מדמה שהוא למעלה מהשכל, אך כאן הוא לא מסביר זאת בפירוש. עיקר הווארט שיוצא, שעל דרך האין בין כל שתי מדרגות בדרושי חב"ד, כך אצלו בין כל שתי מדרגות של הנפש יש כח המדמה. כל זה קשור לסוד פרה אדומה.

שוב, נחזור על המדרגות שאמרנו: שרש, חיות, נשמה, מחשבה דקה, שכל, כח המדמה של השכל, כח המדמה בתחלת הלב, מורגש, כח המדמה בסוף הלב, מוטבע, כח המדמה נוסף – שלא כותב כאן בפירוש, אבל כותב שיש מעבר מהמוטבע של הנפש, האינסטינקטים – לגוף ממש. אם כן, יש כאן 12 מדרגות, ועם ה', אור אין סוף ב"ה, שמעל הכל, יש 13 מדרגות, כנגד יג מדות הרחמים (ו-יג הכחות הפנימיים של הנפש, כנגד ג הרישין שבכתר ו-י ספירות בלימה, ודוק היטב ותשכח[עג]).

ד. התיקון תלוי בשפלות

עיקר תקון המדמה: שפלות

כעת וא מגיע החלק העיקרי, שבשבילו קראנו עד כאן. צריך ללמוד הכל, אבל נסתפק במשפט הבא כי החתן צריך ללכת... עד כאן הוא אמר שתיקון המדמה תלוי בתורה, אבל כעת אומר את העיקר. בלי המשפט שנקרא עכשיו בכלל לא היתה זו חסידות אלא חקירה, כי אצלנו חסידות היא מלה אחת – שפלות. בטול שפלות, ענוה והכנעה[עד]:

וענין המדמה תלוי על מדת ענוה. שבזמן שאדם נכנע בעיניו [הוא משתמש גם בענוה וגם בהכנעה.] ויודע שאין לו שום מעלה כי כל חיותו וכל מעלותיו אינם רק חיות השי"ת הנותן לו בכל רגע ורגע. ומה שקנה עבד קנה רבו [הכל "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[עה].]. וא"כ אינו נפרד לעצמו [אינו כלום לעצמו, גארנישט פאר זיך.] ולכן מגיעו החיות [להנשמה וממנה] להשכל והמדמה. כפי האמת וכפי השורש הדבר. והרי הוא מדובק בשרשו [אם יש לו ענוה ובטול הוא דבוק בשרש שלו.].

אכן כשיש בו גאוה ומעלה [מרגיש את מעלת עצמו.] הר"ז [הרי זה] ח"ו כענין בפ"ע [עושה עצמו דבר יש ונפרד בפני עצמו.]. ונפרד משורש החיות שהוא נמשך מהשי"ת [כאן רומז ל-ג המדרגות העליונות הנ"ל, כנגד ג רישין שבכתר: השי"ת, שרש החיות (הנמשך מהיותו כלול בהשי"ת, באור אין סוף ב"ה), החיות. וקל להבין שהם כנגד רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך – אמונה, תענוג, רצון, ודוק.]. וזהו מצד המדמה שנוטה להמורגש [גאוה היא סימן שהמדמה שלו נוטה למורגש.] והמורגש הוא חומרי שהחומר נראה כדבר בפ"ע [מציאות וישות.]. וכל ההתחלקות ופירוד הכל בא מצד החומר [הפירוד בין אנשים הוא בגלל החומר, שהמדמה מתחבר עם המורגש.]. ולכן אז נתרחק מהשורש והשכל האמת. ע"כ המדמה ממשיכו אחר כל התאוות והמורגשות אשר ע"כ אחז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"ג שנעשה ר"ל רשות לעצמו. אכן השפל רוח אחז"ל שהקב"ה משרה שכינתו עליו כמאה"כ אני אשכון את דכא.

נקרא עד כאן.

שרש התאוה – גאוה

יוצא מדבריו כלל גדול בסוגיא חשובה, בו רואים שהוא נוטה לחב"ד. יש שאלה – שהתשובה עליה לא מוסכמת בספרי החסידו השונים – מה קודם בנפש, גאוה או תאוה? סוגיא עצומה, האם התאוה באה מהגאוה או שהיא מזינה את הגאוה. כאן בדרוש מאד ברור אצלו שהגאוה היא סבת התאוה – זהו כלל גדול, כל הלימוד שלנו. כל הפגמים, כל פגם הברית וכל מה שיש בעולם, הם רק דבר אחד – ישות וגאוה. זו שיטת סלונים וגם שיטת חב"ד. לא אצל כולם ברור ככה לגמרי. כל הבעיות מתחילות מגאוה, ולכן התיקון של הכל הוא ענוה, בטול ושפלות והכנעה.

איך הוא מסביר? פשוט מאד, שאם אתה ענו אתה מחובר לה', ואם אתה גאוותן "אין אני והוא יכולים לגור בכפיפה אחת"[עו] ואתה נפרד מה'. אם אתה ענו – מבין שהכל בא מלמעלה – אתה מחובר לשרש, מתקן את כח המדמה שלך וממילא אין לך תאוות זרות.

יוצא שהברכה העיקרית לחתן שיהיה ענו, "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[עז] – אם תהיה ענו בחופה תהיה חתונה שמחה וכל החיים שמחים.