בע"ה

י"ט תמוז ע"ז – כפר חב"ד

קובץ שמע 

אמונה ובטחון (1)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אמונה ובטחון

היום אנחנו רוצים להתחיל ללמוד את המאמר "אמונה ובטחון" מתוך הספר "לב לדעת". מציעים שהנושא הזה יהיה הנושא של כל השנה – כי זהו מאמר גדול שבע"ה יקח לנו כל השנה ללמוד אותו – יכול להיות נושא שנתי מאד טוב, כי הוא יסוד היסודות של מי שהולך בדרך ה', שהוא מאמין, בוטח, וכל הזמן מתחזק באמונה ובבטחון שלו.

אמונה – כל מה שה' עושה לטובה; בטחון – יהיה טוב הנראה והנגלה

נפתח בספר לב לדעת בעמ' נג. לפני שנתחיל לקרוא בפנים רק נבין את הפירוש הפשוט מהי אמונה ומהו בטחון:

אמונה היא שאני מאמין שכל מה שה' עושה הוא לטובה, כמו שאמר רבי עקיבא "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שה' עושה הוא לטובה, אפילו שאיני מבין זאת, כמו בסיפור של רבי עקיבא שקרו לו דברים שלמראית עינים אינם טובים אך הוא מאמין שבודאי הם טובים היות שהם מה' וכל מה שה' עושה הוא טוב. אמונה היא בלי שאני מבין, בלי שהדבר מתקבל על דעתי, ואני מבטל את דעתי.

ואילו בטחון הוא שאדם בוטח שיהיה טוב, כמו הווארט המפורסם "חשוב טוב יהיה טוב". בבטחון יש כמה פירושים, ואחד מהם הוא הבטחה – מי שמבטיח מקיים, והבטחון שלי הוא בטחון בהבטחה של ה' שיהיה טוב. אני בוטח בו, גם מלשון בטוח – הפירוש הכי פשוט של בטחון הוא שאני בטוח, בטוח שיהיה טוב, אין ספק בדבר.

בטחון הוא כמו אור יום. על המלה ספק אומרים צל – אין לי שום צל של ספק. ספק מטיל צל על המודעות של האדם, ומי שבטוח אין לו שום צל, הכל ברור אצלו ובטוח במאה אחוז שיהיה טוב. זהו הבטוי הידוע שהרבי מאד אהב – הבטחון הוא ב"טוב הנראה והנגלה". לא טוב שאני מאמין שכל מה שה' עושה טוב, אף שלא מתיישב על דעתי, בלי הבנה והרגשה, רק באמונה, אלא בטחון שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה לי.

אם כן, אלה שתי מדות שיש אפילו ניגוד ביניהן – אבל הן צריכות ללכת יחד, יהודי צריך להאמין חזק ולבטוח חזק. עיקר האמונה, שצריך לקבל דבר איך שהיה, להאמין שה' הוא עצם הטוב וודאי עושה טוב אף שאיני מבין זאת, הוא כמו בסיפור של רבי עקיבא – לגבי דבר שקרה, מתייחס לעבר. איני מבין למה היה ככה, אבל ודאי היה הכי טוב שיכול להיות. בטחון, לעומת זאת, הוא כלפי העתיד – "חשוב טוב יהיה טוב", אני מאה אחוז בטוח שיהיה טוב, טוב איך שאני מבין, טוב הנראה והנגלה. עד כאן רק כדי להכנס לפשט של שתי המלים האלה, אמונה ובטחון.

אמונה – הראש העליון שבכתר

אם מסתכלים בדף של "פנימיות הספירות בעבודת ה'" (סוד הוי' ליראיו עמ' לא) – זו המפה של עבודת ה'. לכל אחד יש נפש עם כל הספירות ובספירות יש את הגוף של הספירה, או הפעולה של הספירה, והיינו השמות שנתנו בספרי הקבלה (כתר, חכמה, בינה, דעת וכו') ויש את הכח הפנימי, היותר נפשי, המניע הפנימי של הספירה, והיינו השמות של הספירות בחסידות, השמות שיותר נוגעים לעבודת ה' שלנו. כל מה שלומדים חסידות – הדף הזה הוא מפת הדרכים.

בכתר יש שלשה כחות פנימיים, שנקראו "שלשה ראשים" – אמונה-תענוג-רצון – והכי גבוה הוא כח האמונה. הכח הכי גבוה בנפש הוא האמונה שלנו בה', למטה ממנו תענוג ולמטה ממנו רצון. כלומר, מתוך אמונה צומחים תענוג ורצון, אבל המקור הוא אמונה. הכתר הוא העל-מודע – נמצא אצלי אבל לא מודע. אחר כך יש את החב"ד, שפנימיותן בטול-שמחה-יחוד. אחר כך חג"ת, עיקר הרגש של הלב, שפנימיותם אהבה-יראה-רחמים. בסוף כחות המעשה, נה"י, עם המלכות בסוף. רואים כאן שבטחון, המלה השניה שלנו, היא פנימיות הנצח. פנימיות ההוד נקראת תמימות, פנימיות היסוד אמת – שמשמעותה כאן להגשים ולאמת דבר, כח ההגשמה בנפש – ופנימיות המלכות היא השפלות, כמו דוד המלך שאמר "והייתי שפל בעיני".

בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בהוד

כאן הבטחון כתוב בנצח, אבל באמת יש בטחון גם בהוד. נראה בהמשך את הפסוק "הֹלך בתֹם ילך בֶטח" – נצח והוד בגוף הן שתי הרגלים, "הלך בתם" היינו רגל שמאל ו"ילך בטח" רגל ימין, כמו שצועדים שמאל-ימין-שמאל-ימין, ובעצם גם התום-התמימות הוא בטחון, רק שקוראים לו בטחון סביל. בבטחון יש שני סוגים – בטחון פעיל ובטחון סביל.

בטחון פעיל הוא שאני בוטח שיש לי כח ליזום ולעשות משהו. למשל כאן, כדי להקים את בית הספר שלנו צריך בטחון – זהו בטחון של נצח, צריך פה לנצח. לקחת יזמה עם בטחון שהדבר יצליח, שבית הספר יצליח, נקרא נצח. גם תלוי בארגון, אבל בעיקר לקחת יזמה ולבטוח שיצליח – ובאמת יצליח. זהו הבטחון שמצד הנצח, בטחון פעיל, הבטחון לעשות ולפעול משהו.

הבטחון שמצד ההוד הוא בטחון סביל, כמו שאמרנו קודם – "חשוב טוב יהיה טוב", אני בטוח במאה אחוז שיהיה טוב. כתוב "הבֹטח בהוי' חסד יסובבנו" – מי שבטוח שיהיה טוב ה' לא מאכזב אותו. חשוב לה' לראות כמה אנחנו בטוחים בו. כשאני בטוח – כמו שאני בטוח בצדיק הזה שהוא יעשה לי את הטוב בדיוק כפי שאני רוצה – כך באמת קורה. אם ה' רואה שאני בוטח בו אז "חסד יסובבנו", הוא עושה אתי את כל הדברים הכי טובים. זהו בטחון סביל.

"מי שת בטֻחות חכמה" – הבטחת הכליות וקיום היסוד

על נצח והוד כתוב "מי שת בטֻחות חכמה". חוץ מזה שנצח והוד בגוף הם הרגלים, הם גם הכליות. לפי חז"ל, פירוש המלה "בטֻחות" (גם בפסוק הנ"ל מאיוב וגם בפסוק בתהלים "הן אמת חפצת בטֻחות ובסתֻם חכמה תודיעני") היינו בכליות, אך יש כאן רמז לשתי בחינות של בטחון ("בטחות" לשון רבים ו"מיעוט רבים שנים"), וממה שנאמר "בטֻחות חכמה" לומדים חז"ל ש"כליות יועצות". הכליות נותנות לאדם עצה, ומה העצה הכי טובה? תבטח בה'. לפעמים בטוי הבטחון הוא לבטוח אקטיבית, בצורה פעילה, לקום ולעשות משהו, ולפעמים הבטחון הוא סביל – במקרה שאיני מסוגל לעשות משהו בעצמי, ואף על פי כן אני בטוח שה' יעשה הכי טוב בטוב הנראה והנגלה לי, לפי הבנתי. אלה הן "בטֻחות", שתי בחינות של בטחון[ב].

אם כן, זו המפה, שאמונה כאן היא הפסגה של כל כחות הנפש. הבטחון הפעיל הוא נצח, אבל גם ההוד הוא סוג של בטחון – בטחון סביל. אמרנו קודם ביטוי, שמי שמבטיח מקיים. לפי הספירות "מי שמבטיח" היינו נצח והוד, וה"מקיים" הוא היסוד, תכונת האמת-ההגשמה שמקיימת את ההבטחה, מקיימת את הדבר שהובטח בפועל ממש.

אלו ההקדמות. כעת נתחיל לקרוא כאן בהתחלה. כל פרק במאמר הוא התבוננות על אמונה ובטחון מנקודת מבט אחרת, מקשרת אותם למשהו מסוים בקבלה או בחסידות כדי להבין את יחסי הגומלין בין האמונה והבטחון.

ב. אמונה בה' נלמדת מאמונת צדיקים

אמונה ובטחון – צמצום והמשכת הקו

הרעיון הראשון שנפתח כאן הוא שבתחלת הבריאה, לפני שה' התחיל לברוא את העולם, אור אין סוף שלו היה ממלא את כל מה שעתיד להיות החלל, את כל היקום – לא היקום שאנחנו מכירים, אלא רק התפשטות אין סוף של אור ה'. אז – זהו המשל בקבלה – כדי לעשות מקום לברוא את העולמות, כמו שאנו יושבים כאן, יש כאן חלל, ה' צמצם את האור שלו. אנחנו מאמינים, כמו שנסביר, שהצמצום לא כפשוטו – לא שה' עזב, אלא שהוא רק העלים את הנוכחות שלו כדי לתת מקום להרגשה של נברא כמשהו אחר, כאילו אחר. אחר כך, אחרי הצמצום שיצר חלל, ה' המשיך קו של אור. נשים לב שהמלה קו היא גם מלשון תקוה. כלומר, הצמצום הוא כמו 'אין', חלל, ואז בתוך הצמצום הזה נמשך קו.

זה הדבר הראשון שרוצים להתבונן בו – שיש משהו מאד חשוב בצמצום אצל האדם, שכדי להתקשר לה' הוא צריך לצמצם קודם כל את כל שטף המחשבות שלו, שאינן לה'. כתוב "עיר פרא אדם יולד", אדם נולד פרא, הראש של כל אחד מלא תמיד מחשבות ששוטפות את המודעות שלו. אפילו שהוא לא מבין זאת, שטף המחשבות מפריע לו להיות יהודי קשור לשם, ללכת בדרך השם בלבד. כתוב בחסידות שלפני שאדם מתפלל הוא צריך להסיח דעת מכל מחשבה אחרת, מכל מה שעלול להפריע לו להתקשר לה' בלבד – זהו סוג של צמצום. הכח הזה, לצמצם את כל מה שצריך לרוקן – אדם צריך להתרוקן לפעמים במובן חיובי, להתרוקן מכל המחשבות שלו – הוא מכח האמונה בנפש.

כמו שאמרנו קודם, אם אני מאמין שה' כאן בעל הבית, וה' הוא טוב – גם בתוך האמונה אני בטוח במשהו, בטוח שה' הוא טוב – והוא יעשה הכי טוב, איני צריך להבין ולכן גם לא צריך לתכנן יותר מדי. לא צריך יותר מדי לחשוב, כי ה' הוא בעל הבית כאן. יש משהו באמונה שעוזר לאדם לרוקן את הראש שלו מכל מיני מחשבות, שהן בעצם שטויות. אז הוא יכול להתחיל להתפלל ולעשות מה שהוא צריך לעשות. מה שהוא צריך לעשות בחיים הוא כמו הקו שנמשך, שהוא כבר בטחון עם דגש על בטחון פעיל – הבטחון של הנצח, כמו שאמרנו קודם. הרעיון הזה, של הצמצום והקו שהם אמונה ובטחון, הוא הרעיון הראשון כאן במאמר.

"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – אמונה בה' ואמונת צדיקים

כדי להתחיל מאיזו נקודת מוצא, אנחנו יודעים שיש מצוה של אמונת צדיקים – צריך להאמין בצדיק, כמו שצריך להאמין בה'. מאיפה לומדים זאת? פסוק שאומרים כל יום בתפלה, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", לפני שירת הים, אחרי קריעת ים סוף. אחר כך, בפרשת יתרו – הפרשה הבאה – כתוב "וגם בך יאמינו לעולם", דווקא אמונה במשה. אבל אחרי קריעת ים סוף כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו".

אז, מתוך האמונה הכפולה הזו בה' ובמשה עבדו, זכו לשיר את השירה. כתוב שביאת משיח תלויה בשירה של המשיח, "ברב שירה וזמרה", המלים האחרונות ששמענו מפי הרבי. גם אצלנו, בבית הספר, צריך להיות הרבה שירה וזמרה. כדי לשיר בקדושה לה' צריך קודם "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" ואז מתחילים לשיר.

יש כמה פירושים ל"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[ג], ואחד מהם שמתוך האמונה במשה אנחנו יכולים להבין טוב יותר מהי אמונה בה'. זו כאן ההתחלה – שאני רוצה להבין מה פירוש להאמין בה' מתוך שאני מאמין בצדיק, במשה עבדו.

נקרא בפנים:

א

אמונה בכחו של צדיק אמת להבטיח

כשם שהמאמין בכחו של צדיק אמת ["משה אמת ותורתו אמת". "צדיק אמת" הוא ביטוי של הזהר, בו כתוב "זכאי קשוט" – "זכאי" היינו צדיק ו"קשוט" הוא אמת. בגמרא אין את הביטוי "צדיק אמת", והביטוי שם – שמופיע גם בפרק ראשון של תניא – הוא "צדיק גמור" או "צדיק וטוב לו". הצדיק שהוא מאה אחוז צדיק נקרא "צדיק גמור" או "צדיק וטוב לו", אבל בזהר הוא נקרא "צדיק אמת".

מה פירוש "כחו של צדיק אמת"? מה הכח שלו?], "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים"[ד] [אני מאמין בצדיק ולכן אני מבקש שיעתיר בעדי בתפלה, יעורר עלי רחמים, ולא סתם יתפלל אלא אפילו יגזור. לכן יש הרבה סיפורים שמבקשים ברכה מהצדיק, הצדיק מברך, והחסיד או היהודי מתעקש ורוצה שיבטיח לו. אשה באה שהיא רוצה ילדים, הצדיק מברך אותה, והיא אומרת – לא מספיקה לי הברכה שלך, אני רוצה שתבטיח לי שיהיה לי ילד. מה זה? אמונה שיש לו את הכח להבטיח. כאן אמונה ובטחון הולכים יחד – בטחון במובן של הבטחה – שאני מאמין בכח הצדיק שאם יגזור, לא רק יבקש מה' אלא יגזור על ה', ה' חייב לקיים מה ש"צדיק גוזר".

אם אני כל כך מאמין בצדיק הזה, שיש לו כח של "ותגזר אומר ויקם לך" – הפסוק ממנו לומדים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – אני יכול לסמוך עליו מאה אחוז. ברגע שהאשה הזו באה לרבי ובקשה ברכה לילדים והרבי ברך אותה – הברכה לא שוללת שהיא צריכה לעשות מאמצים שעושים בשביל ילדים. אבל אם היא התעקשה ואמרה לרבי שלא אעזוב כאן עד שלא תבטיח לי – ברגע שהרבי הבטיח היא לא צריכה לעשות שום דבר, הכל בטוח. כעת היא יכולה לסלק את כל השטויות שיש לה בראש, שאולי צריך לעשות כך ואולי כך – מתוך שהיא מבולבלת ומוטרדת – והבטחת הרבי מאפשרת לה להסיח את הדאגה שלה. חז"ל דורשים על "דאגה בלב איש ישחנה" ש"יסיחנה מדעתו", וכעת היא יכולה לעשות זאת. לאמונה יש עוד מלה – לסמוך, אני סומך עליך מאה אחוז היינו שאני מאמין בך. אני סומך עליך תשעים אחוז, עשרה אחוז עדיין אני צריך לעשות משהו, אבל אם אני סומך עליך מאה אחוז – אני יכול לסלק את כל הדאגות, הטרדות והתכניות. יהיה בסדר.], מסלק מדעתו כל הרהור וחפוש אחר תחבולות שונות, העשויות להועיל לו בהשגת מבוקשו [עד כאן היה מלא מחשבות מה אני צריך לעשות כדי להשיג את המבוקש שלי.],

אמונה – מקור כל המדות

ומרב דבקותו בצדיק [יש כאן עוד מושג – דבקות. אמונה היא גם כמו ברית אמונים, שהיא דבקות.], באהבה רבה ויראת רוממות מעלתו [באמונה יש גם דבקות, גם אהבה לצדיק וגם יראת רוממות ממנו. אם האמונה במפת הנפש היא נקודת הראשית של כל הספירות, בעצם הכל יוצא מהאמונה – גם אהבה ויראה, שהן חסד וגבורה, ובעצם הכל יוצא מהאמונה.

כמו שנסביר בהמשך, האמונה היא כמו יסוד העפר החיובי, עליו כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". הכל מתחיל מאמונה והכל נגמר באמונה. גם האדם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אלה שני פסוקים, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" כתוב בבראשית על אדם הראשון – לכאורה לא חיובי, אבל הפירוש הפנימי שחיי האדם, היהודי, הם אמונה, מתחילים באמונה, "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", ובסוף הוא שב לעפר, הכל אמונה. בקהלת כתוב לגבי כללות כל המציאות, כל מה שיש בעולם, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – הכל מתחיל באמונה והכל נגמר באמונה.

כל זה היה רק להסביר שבעצם כל המדות של הקדושה הן בתוך המקיף של האמונה ונולדות מתוך האמונה. לכן, מי שקשור לצדיק ומאמין בכחו, מסלק מדעתו את כל ההרהורים וכו'.]

יראת הצדיק – חלק מיראת ה'

([מאיפה לומדים שצריך גם יראה מהצדיק? על אהבת הצדיק כתוב שהיא עיקר ההתקשרות שלי לצדיק. עיקר הפירוש של התקשרות למישהו הוא אהבה – לאהוב אותו, "בחבלי עבותות אהבה". אהבה היא כמו חבל שקושר שני דברים – האהבה היא המדה שקושרת אותי לאהוב שלי. כתוב שהתקשרות לצדיק היא בעיקר אהבת הצדיק, אבל גם יש יראה.

מי אומר שצריך יראה מהצדיק? פסוק ומאמר חז"ל, שהוא באמת חידוש:] "את הוי' אלקיך תירא"[ה] – "'את' [לשון ריבוי. מה אפשר לרבות ולהוסיף ל"הוי' אלהיך  תירא"? אנחנו יודעים שהאבא של הבעל שם טוב צוה לו לפני הסתלקותו לא לפחוד משום דבר רק מה'. באהבה לא כך, יש "ואהבת את הוי' אלהיך" וגם "ואהבת לרעך כמוך", שתי מצוות של אהבה, אבל יראה היא רק מה' ולא משום דבר אחר. לכן זו שאלה, חידוש, מה פתאום לירא את הצדיק?

לכן צריך לרבות את יראת הצדיק מתוך יראת ה' גופא, שבאמת יש רק יראת ה', אבל במצות יראת ה' כתוב "את הוי' אלהיך תירא", והמלה הפשוטה והקטנה "את" באה בכל מקום לרבות משהו, דבר שבעצם כלול בדבר העיקרי, ולכן חז"ל דורשים:] – לרבות תלמידי חכמים"[ו] [לפי זה, יראת התלמיד חכם היא כי אצלו מאירה הנשמה האלקית, יותר מכל אחד אחר. בעצם יראת הרוממות של הצדיק היא יראת האלקות שמאירה בו. אם הצדיק הזה הוא כמו משה רבינו, כששומעים אותו שומעים "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – יש יראה גם מהשכינה ששומעים מדברת מפיו.],

יראת ה' על ידי יראת הצדיק

וכפרוש הבעל שם טוב זי"ע[ז] ל"אִין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא"[ח] [יש בתורה, בפרשת ראה, "פרשת היראה" – "מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" והפסוקים הבאים – שיש יהודים שקוראים אותה בכל יום. משמע מהמלים האלה שה' לא שואל דבר גדול, אלא רק דבר אחד פשוט – ה' לא מקשה עלינו, הוא מקל, הוא טוב, רק מבקש משהו אחד קטן. מה הדבר הקטן? "ליראה". חז"ל שואלים – יראה היא משהו קטן? משהו של מה בכך? "יראה מילתא זוטרתא היא?!". חז"ל עונים "אִין" – כן בארמית – "לגבי משה מילתא זוטרתא היא". הרי משה אמר את הפסוק, זהו פסוק במשנה תורה, חומש דברים, שדווקא בו שומעים את השכינה מדברת מתוך גרונו של משה. משה רבינו המדבר כאן, וחז"ל אומרים שבשביל משה רבינו היראה היא דבר קטן.

מה התירוץ עוזר? הרי אני לא משה רבינו! כך כולם שואלים על תשובת חז"ל. געוואלד, מה פתאום, אנחנו לא משה רבינו! מה אתה אומר שבשביל משה זהו דבר קטן? בשבילי זה לא דבר קטן. יש בנושא פרק שלם בספר התניא, פרק מב – מישהי זוכרת מה כתוב שם? שבכל אחד ואחד יש ניצוץ של משה רבינו. אם אני מגלה את הניצוץ של משה רבינו שבי, גם בשבילי היראה היא דבר קטן. כך כתוב בתניא, ספר של בינונים. אבל בכתר שם טוב, מהבעל שם טוב, יש עוד פירוש. הרי "שבעים פנים לתורה", ויש לו עוד פירוש ב"אִין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא":], כלומר שע"י היראה מפני משה, בקל אפשר לבא ליראה את ה' [מיסודי החסידות: לא שאצל משה רבינו היראה היא דבר קטן. קודם הבנתי שבשביל משה רבינו היראה היא דבר קטן, ואז השאלה שבשבילי זה לא דבר קטן אלא דבר גדול. פירוש הבעל שם טוב, שהוא בדרך דרוש, הוא ש"לגבי משה" – אם תירא ממשה – יש קפיצה קטנה מלירא את משה להגיע ליראת ה'.]),

להפוך צעד אחד גדול לשני צעדים קטנים (המעבר לה' דרך הצדיק)

היקש היראות הוא כמו "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (שעל ידי האמונה במשה מעמיקים ומתעצמים עם האמונה הירושה לנו שאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב). לכן אנחנו מתחילים להאמין כאן מהי אמונה מהאמונה בצדיק. כי אם יש אמונה בצדיק אפשר להתקדם לעיקרי האמונה בה', כל ה"אני מאמין באמונה שלמה" של הרמב"ם, בצעד קטן. פירוש הבעל שם טוב הוא לגבי היראה, עליה הוא יודע ממאמר חז"ל על "את הוי' אלהיך תירא".

אם כן, יש כאן חבור של שני פסוקים – "את הוי' אלהיך תירא", ש"את" מרבה תלמידי חכמים, עם הפסוק "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", ממנו לומדים שיראה היא משהו קטן. איך היראה היא משהו קטן? אם אני מקיים את "את" – מלה קטנה שבאה לרבות – "'את הוי' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים", יראת הרוממות כלפי הקדושה והשכינה ששורה בצדיק – המעבר ליראת ה' הוא כבר צעד קטן.

כלומר, בעצם מחלקים כאן צעד גדול לשני צעדים קטנים. זהו בכלל יסוד חשוב מאד בחנוך. אם יש איזו קפיצה שאיני יכול לקפוץ את כולה, להגיע מכאן לשם, מה אני צריך לעשות? לחלק אותה לשני צעדים. כך לגבי יראה וכך גם לגבי האמונה – אם קשה להגיע מיד לתכלית היראה, לירא רק מה', יש לשם כך "את", שהוא יחסית צעד קטן, ומה"את" עד ל"הוי' אלהיך" יש עוד צעד קטן. קטן ועוד קטן שוה גדול (כמו שנאמר לגבי מצות צדקה, כללות כל המצות המעשיות, שפרוטה ועוד פרוטה מצטרפות לחשבון גדול).

לסמוך רק על ה'

[שוב, המאמין בדברי הצדיק ודבק בו] סומך עליו בלבד [אם אני מאמין בצדיק תוך כדי שאני קשור אליו באהבה ויראה אני סומך עליו בעינים עצומות. אמרנו שמדה נרדפת לאמונה היא לסמוך. לסמוך יכול להיות גם בטחון, כי אם אני סומך במאה אחוז שיהיה טוב הנראה והנגלה כפי שאני רוצה. זהו בטחון, אך אם אני סומך כמו ילד על הורה שלו, שמה שהוא יעשה הוא הכי טוב, זו אמונה (ה' צוה את משה רבינו לסמוך את ידו אחת על יהושע כממלא מקומו, אך משה נהג בעין יפה וסמך אותו בשתי ידיו – ה' צוה למשה להמשיך ליהושע את שלמות האמונה בה', כפי שהיתה אצל משה נאמן ביתו של הקב"ה, ואילו משה המשיך ליהושע בפועל גם את שלמות האמונה בה' וגם את שלמות הבטחון בה', שבודאי ה' יכניס את עם ישראל לארץ ישראל על ידו). לכן איני צריך לחשוב בכלל (כך ביחס לאמונה. ביחס לבטחון יש לחשוב טוב דווקא – "חשוב טוב יהיה [בודאי] טוב").]

ואינו פונה ממנו כלל וכלל [כמו שאסור לירא מאף אחד אחר, אסור להאמין באף אחד אחר. לכן אחרי מצות האמונה, הדבור הראשון בעשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך", בא הדבור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – איני מאמין בשום דבר אחר, וגם לא סומך על שום דבר אחר, לא מבקש תחבולות. יש היום אנשים שמבקשים כל מיני שיטות – שיטות ריפוי אלטרנטיבי למיניהן. אכן יש מצוה בתורה של "ורפא ירפא", ללכת לרופא מתי שצריך, אבל יותר מדי להשקיע בחיפוש ואמונה בכל מיני שיטות שונות ומשונות גובל בעבודה זרה. כתוב בחסידות שאפילו מי שסומך על תחבולות בשביל לעשות מחיה, להתפרנס, אם יותר מדי סומך על התחבולות שהוא עושה – חושב שמהן באה הפרנסה – נקרא "עובד עבודה זרה בטהרה". מה פירוש בטהרה? שהוא לא חושב שזו עבודה זרה, אבל באמת זו עבודה זרה.

לכן מי שמאמין בה' בעצם עושה חלל, הכל כאן בשביל הרעיון שאמרנו קודם – חלל הוא הסח הדעת. אני סומך על ה', וצורת האות סמך היא עגול. יש ביטוי בקבלה "העיגול הגדול" – אני סומך רק על ה', ובתוך זה אני פנוי להובלה. אני סומך על ה', ולכן אני פנוי לעשות מה שה' מבקש ממני. מה שאני צריך – אני סומך עליו. יש ביטוי בחסידות שאם אתה תעשה מה שה' רוצה הוא יעשה מה שאתה רוצה וצריך. אצלנו מתחיל בכך שה' יעשה מה שאני צריך, ואני צריך לעשות מה שה' יבקש ממני.]

ג. סילוק המחשבות הטורדות

אמונה תמימה – סילוק הדאגות מהעתיד

[את כל זה רוצים ללמוד מהאמונה בצדיק. החסיד סומך על הצדיק ולא פונה ממנו כלל וכלל, לא מבקש עזר משום מקום אחר. הכל בשביל ללמוד מרגש האמונה בצדיק מהי רגש האמונה בה':] – כך מעיקר תכונת כח האמונה הטהורה בהשם יתברך, שהמאמין מסלק מדעתו ומחשבתו כל הרהור ודאגה רעה ["דאגה בלב איש ישחנה", "יסיחנה מהדעת".],

אלא [מקיים את הפסוק שהוא כלל גדול בתורה, גם במשנה תורה, בפרשת שופטים:] "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[ט] [הפסוק כבר קשור לתמימות. קודם אמרנו שתמימות היא גם סוג של בטחון, שקראנו לו בטחון סביל. לאיזה סוג בטחון האמונה שהיא בפסגת כוחות הנפש כנ"ל, שהיא לסמוך רק על ה', הכי תואמת? לבטחון הסביל. כך אפשר לפרש את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". אמונה בשרש, במקור, היא שכל מה שה' עושה הוא הכי טוב. אם אני סומך עליו חזק ולא רק מאמין שכל מה שה' יעשה הוא בודאי הכי טוב אלא שבודאי הוא יעשה הכי טוב כפי שאני רוצה – זה לכאורה יותר קרוב לשרש האמונה (שאיך שלא יהיה זה בודאי הכי טוב) מאשר שאני בוטח בכוחות שהוא נותן לי לקום ולעשות משהו (על מנת להשיג את מבוקשי). לכן כתוב קודם "הֹלך בתֹם", כי התום מקבל מהאמונה, ואז אני יכול ללכת מהתום לבטחון הפעיל (שבודאי יהיה טוב בטוב הנראה והנגלה אבל ה' רוצה שגם אני אשתתף עמו ואעשה מאמץ להשיג את הטוב המיוחל, מתי שאני מסוגל לכך).

תמימותו של רש"י

אבל גם אפשר לפרש את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" כביטוי של אמונה ממש. לא רק שהאמונה מתקשרת לתמימות אלא שהאמונה בעצמה היא "אמונה תמימה" (ביטוי השגור בחסידות, כמו "אמונה פשוטה"). מי מפרש כך את הפסוק?], וכפרש"י [יש לנו מאמר שנקרא "תמימותו של רש"י". הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" הוא מצוה כללית שכוללת את כל התורה כולה. יש הבנה של הרמב"ם, של הרמב"ן ורש"י – הרמב"ם יותר עם שכל, הרמב"ן יותר מקיף והכי מקיף הוא רש"י. כלומר, רש"י הכי תמים, הכי מקיף (מקיף היינו אמונה). יש בענין מאמר גדול וחשוב מאד, ומה שאנחנו רוצים כאן הוא דווקא התמימות של רש"י.

עוד מעט היארצייט של רש"י, ביום האחרון של תמוז – כ"ט תמוז – זהו חדש של רש"י, ומהדברים הכי חשובים שלו הוא הפירוש על "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". מצטטים כאן את כל הפירוש שלו, שמתחלק לחמשה חלקים – יש בענין שער שלם בספר סוד הוי' ליראיו. כמו שלב לדעת הוא ספר יסודי, יש עוד ספר יסודי אצלנו – סוד הוי' ליראיו, ממנו גם הצילום של מפתח הנפש כאן. שם יש שער "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", ובו יש התבוננות דווקא בפירוש רש"י זה על כל חמשת השלבים שבתוכו:]

"[א] התהלך עמו בתמימות [ב] ותצפה לו [ג] ולא תחקור אחר העתידות [קודם אמרנו שאמונה היא על מה שהיה, כמו במאמרו של רבי עקיבא "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". כאן רואים שהאמונה היא לא לחשוב על העתיד בכלל, היינו התמימות-שלמות של האמונה.] [ד] אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות [ה] ואז תהיה עמו ולחלקו" [זו אולי הפנינה הכי יפה וחשובה של פירוש רש"י על התורה. מה יוצא מרש"י? שאדם מפנה את דעתו – לא חשוב לו מה יהיה, זו התמימות. למה לא חשוב לו? כי הוא סומך על ה', שמה שה' יעשה בודאי יהיה הכי טוב. ].

קשר האמונה והבטחון הפעיל

ראינו לעיל שאמונה זו מתקשרת למדת התמימות כפי שהיא בספירת ההוד, בטחון סביל, "חשוב טוב יהיה טוב" (כאן יש כבר מחשבה מצוירת של הטוב המיוחל כנ"ל). איך זה יכול להיות קשור אפילו לבטחון פעיל, ולא רק לבטחון סביל? אמרנו שבטחון פעיל הוא בטחון בכח שה' נותן לי – "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – לקום ולעשות משהו, כמו להקים בית ספר. איך יכול גם להתחבר לאמונה התמימה של רש"י שלא צריך לחשוב על העתיד בכלל?

מאד פשוט. יש פה אנשים שדואגים מאיפה יהיה כסף, מאיפה יהיה מקום, כל מיני דברים – אפשר בשקט להקים את בית ספר בלי שום מחשבה מה יהיה. זו השקה של בטחון פעיל ואמונה תמימה. (השאלה אם צריך לחכות להבטחה?) בטוחים, הבטחון הוא תחושת הבטחה, זו השקה של בטחון פעיל יחד עם האמונה שקשורה יותר לבטחון סביל שהכל יהיה בסדר, הכל יסתדר, וממילא אפשר להיות תמים של רש"י ולא לחשוב מה יהיה בכלל.

ריצת המחשבות מתוך מרוצת הנפש

מכאן שכח האמונה הוא הכח האיתן שבנפש לפנות מדעתו כל מחשבה (זרה [המלה הזו בסוגריים, כי אדם צריך לפנות את כל המחשבות – כל מחשבה היא זרה. צריך פשוט לפנות את הראש, לרוקן אותו מכל המחשבות, ופשוט לסמוך על ה'.]),

[כאן מתחיל עוד יסוד חשוב:] שהרי כל המחשבות כולן באות לו לאדם מכח רצונו [מאיפה באות המחשבות? כי אדם רוצה משהו. אשה רוצה ילדים, היא יכולה ללכת לצדיק ולפעול שיבטיח לה או ללכת לרופאים ולעשות כל מיני תחבולות. כל המחשבות שלה, כל הטרדות והדאגות, הן כי יש לאדם רצונות, הרבה רצונות. מהם רצונות?], מרוצת הנפש[י] [יש בהערה הפניה למאמר של רבי הלל. רצון הוא כמו לרוץ, הנפש כל הזמן רצה – כל מיני רצונות, שממלאים את האדם במחשבות, כי הרצונות מולידים את המחשבות.

מהו הרצון?], למלא את חסרונו המדומה לו [נדמה לאדם שחסר לו כך וכך, לכן רוצה למלא את מחסורו, אבל מדובר במחסור מדומה – דמיונות, כח המדמה. אבל האדם מלא דמיונות כאלה, לכן הוא מלא רצונות להשיג מה שנדמה לו שחסר לו, ולכן הוא מלא מחשבות.].

יסוד עבודת ה' – לפנות מקום לה'

מה יסוד עבודת ה'? כח בנפש להאמין בה' ולצמצם-לסלק את כל המחשבות והדמיונות. יש בטוי בקבלה שצמצום הוא לסלק הצדה – גם היום משתמשים בביטוי לשים בצד, לשים בצד את כל הרצונות-הדמיונות-המחשבות. כתוב שצדיק הוא צד ימין וש"ימין" הוא לשון אמונה. "בא חבקוק והעמידן [את כל תריג מצות התורה] על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". על ידי האמונה, הצדיק – "ועמך כלם צדיקים" – שם בצד את "הצד ציד" (כינוי ליצר הרע עם כל המחשבות-דמיונות שהוא מוליד בנפש האדם) ומפנה מקום לה' בלבד, "בלתי להוי' לבדו". ה' מצמצם את אורו האין סופי כדי לעשות מקום לעמידת העולמות כנ"ל, אך עלינו לצמצם את ה"רבות מחשבות בלב איש" כדי לפנות מקום ל"ועצת הוי' היא תקום". והוא על ידי אמונה.

המים הזידונים

מחשבות כנ"ל, [נקראות] זרימת "כח המדמה" [כמו זרם מים. כח המדמה שנדמה לו שחסרים לו כל מיני דברים, ממילא צריך לרוץ ולהשיג אותם, וצריך לחשוב איך להשיג אותם – הכל כח המדמה.] השוטפת את התודעה במים הזדונים[יא] [זהו ביטוי חדש, מתוך פסוק בתהלים, "אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים". יש כאן מלה-מושג שצריכים להתבונן בו – זדון.

מה הרד"ק והמצודות מפרשים שם? ש"מים הזידונים" הם מים שבאים לשטוף אותי מתוך רשע וזדון. רש"י לא מפרש, כנראה מלה מובנת לו, אבל כך מפרשים הרד"ק ואחריו המצודות. מהו זדון? כמו המלה הנפוצה בלשון חז"ל מזיד, ההיפך משוגג – יש מי שעושה עבירה בשוגג ויש מי שעושה עבירה במזיד. מזיד פירושו כוונה מכוונת, רצון, שרוצה לעשות זאת – הוא חושב על העבירה ומתכנן אותה. מכאן רואים שכל המחשבות באות מהרצון של האדם. יש "מים הזידונים", מים שיש בהם כוונה, מים רשעים שבאים לשטוף את האדם – את התודעה שלו – מתוך רשע וזדון. המים האלה, שהם רוב מחשבות האדם ("רבות מחשבות בלב איש"), הם משהו גרוע מאד.]

"ויזד יעקב נזיד" – רתיחת הנזיד השלילית וסוד סעודת הבראה

(מלשון "ויזד יעקב נזיד"[יב] וד"ל [צריך להסביר: לפי הרד"ק "ויזד... נזיד" ו"מים הזידונים" הם שני שרשים נפרדים. "מים הזידונים" משרש זוד ונזיד משרש נזד (תסתכלו בספר השרשים של הרד"ק). אבל מפרשים ומדקדקים אחרים אומרים שהם מאותו שרש, שניהם משרש זוד.

מה פירוש "ויזד יעקב נזיד"? גם תרגום אונקלוס, כמו הפשט הפשוט, הוא בשול – מלה שכל אשה צריכה לדעת... "ויזד יעקב נזיד" היינו בשל תבשיל. מה הקשר? למה נזיד הוא תבשיל? המדקדקים אומרים שהפרוש המקורי של "מים הזידונים" הוא מים רותחים, שהמלה זד היא לשון רתיחה. כאן אומרים שקשור ליצר הרע, המזיד. כמו שיש מים רותחים יש דם רותח, שהוא כח המדמה – מלשון דם – דם לא מתוקן, "הדם הוא הנפש", "נפש כי תחטא". נפש היא הרובד הכי תחתון של הנשמה, שם יכולה להיות אחיזה בחטא מתוך רתיחת הדם, לכן גם לשון תבשיל – תבשיל שעושים על האש. יש היום ביטוי 'על האש', אבל המלה הנכונה היא "נזיד", רותח. לפני שנגמור את חלק הדקדוק כאן נציין שהאות ז היא מאותיות השינים, שבהרבה מקומות מתחלפת ב-צ. לפי זה המפרשים מסבירים שיש קשר בין זד ל-צד, לשון ציד, "הצד ציד" הנ"ל. מאד מתאים, מה היה כתוב קודם? למי יעקב נתן את הנזיד בסוף? לעשו, הגם שלא בשל אותו עבורו, אלא עבור יצחק כדי לנחמו – חז"ל אומרים שהיה ביום שנפטר אברהם אבינו והוא עשה סעודת הבראה ליצחק אבינו. בכלל, ליצחק יש חוש במטעמים ואוכל. הוא עשה לו תבשיל מיוחד של עדשים כדי להברות את האבל, אך בסוף הוא שפך אותו – כמים זדונים – לפיו של עשו.

היות שהפשט כאן הוא תבשיל מיוחד שעשו כדי לנחם את האבל – איך יכול להיות קשור למחשבות? כתוב שעושים לאבל דברים שאין להם פה, כמו עדשים וביצה, כי אסור לו לדבר. מה המצב הנפשי של האבל? הוא לא יכול לבטא אותו בדבור. הוא מאד טרוד, מלא מחשבות – הן יכולות להיות מחשבות ממש לא טובות, עד כדי אבדניות ר"ל. מהי סעודת הבראה? השכנים והידידים באים ומבשלים לו תבשיל כדי להפיג את המחשבות שלו, כמו דבר והיפוכו, להמתיק את המחשבות שלו. זהו פירוש פנימי ב"ויזד". עוד פעם, יש "מים הזידונים" ששוטפים את המחשבה, מים רשעים, ויש את הסוד של "ויזד יעקב נזיד" – לכן כתוב כאן "וד"ל", שיש כאן סודות שלא הוסברו כאן במפורש.]),

אמנות רעה ואמנות טובה

[בכל אופן, המים הזדונים האלה, שאדם מלא מחשבות:] כולן "יצר הרע", [למה קוראים לו יצר הרע? יצר לשון] יצירה ואמנות רעה [לכן יש משהו ביצר הרע שקשור לאמנות – חז"ל אומרים שהיצר הרע הוא אמן גדול. גם היצר הטוב הוא אמן גדול. לומדים בבית ספר גם אמנות – צריך אמנות של קדושה. יש קשר בין אמנות לבין אמונה. יש לנו ספר מאד יסודי, "נפש בריאה" – ספר מאד קל שכל אחת יכולה לקרוא בעצמה – ותחלת הספר היא פירושי אמונה, שאחד מהם הוא אמנות. אמנות היא יצירה, האמן יוצר דברים. יצר הרע הוא יצירה ואמנות רעה.].

תקונן [של כל המחשבות האלה, המים הזדונים.] הוא רק בטולן ופינוין מהתודעה [אי אפשר לעמוד להתפלל בלי שאני מפנה מהראש את כל המחשבות, צמצום, כך כתוב בקונטרס התפלה. הכח לפנות הוא רק כח האמונה:], בכח האמונה הטהורה בהשם יתברך בלבד [אותה למדנו מהאמונה בצדיק, שגורמת לי להכיר שלא צריך תחבולות – כך אני מאמין בה' ומכח האמונה מסלק את כל השטויות שיש לי בראש, כל היצר הרע שלי.],

ראשית אמנות הנפש האלקית [חוזרים לכך שאמונה היא לשון אמנות. בתניא כתוב שאמונה היא לשון אימון – צריך הרבה להתאמן עד שקובעים במודע של הנפש את האמונה. האמונה נמצאת בעל-מודע, ועד שקובעים אותה במודע כיתד חזק צריך הרבה להתאמן. כמו שאמונה היא מלשון אימון היא גם מלשון אמנות. גם אמן צריך להתאמן באמנות שלו עד שהוא מתמחה. צריך להתמחות באמנות של הקדושה, אמנות של היצר הטוב, ראשית אמנות הנפש האלקית.],

כוונת הבשול לשבת

נפסיק כאן, חשבנו להגיע לסוף הפסקה, אבל כל הכתיבה כאן מלאה וגדושה רעיונות. רק להפנים מה שדברנו כעת צריך הרבה – לעשות הרבה חזרה ולחשוב על כל פרט בפני עצמו. הגענו עד כך שהיצר הרע הוא רתיחת הדמים, מים הזידונים, וראשית העבודה הקדושה הוא לסלק את כל השטף הזה של "המחשבה משוטטת תמיד". הפינוי הזה הוא סוד הצמצום. ההמשך כאן הוא להגיע לקו.

[איך הבשול מתקשר כאן?] יש בשול של "את זה לעמת זה עשה האלהים". הכוונה המקורית של יעקב ב"ויזד יעקב נזיד" היא טובה, כדי להפיג או להמתיק את האבל – הרגעה שגם יש בה סילוק הטרדה, המחשבות הלא טובות. זו כוונת הבשול, צריך לבשל מתוך אמונה – אלה בישולי שבת, לבשל בשביל להכנס למצב בנפש ש"כל מלאכתך עשויה", זה סוד השבת, שאיני חושב על שום דבר, הכל עשוי, אין לי על מה לחשוב. לשם כך צריכים תבשילים מיוחדים, עם טעם מיוחד, שיתמכו במצב הנפשי של "כל מלאכתך עשויה". אבל מזיד הוא אחד שכל הזמן 'מבשל דברים בראש', ביטוי מאד חשוב – כל הזמן הוא מבשל בראש. זה יכול להיות משהו מאד רע.

מה יכול להיות מצב רתיחת הבשול הטוב? ביטוי שהרבי מאד אהב בקדושה, במיוחד לאנשים צעירים שעוד יש להם דם רותח בטבע – כמו ריתחא דאורייתא של תלמידי חכמים – קאך-זיך. כשעושים מבצעים בבית ספר צריך לעשות אותם מתוך קאך-זיך, רתיחה ובישול, קאך-זיך פירושו שהדבר מתבשל חזק אצלי. זהו בשול טוב. רואים שיש שני סוגי בשול – יש בשול כדי לעשות דברים, ויש בשול של שבת שהוא כדי להרגע, שלא צריך לעשות שום דבר אלא רק לנוח. יש בשול שמנטרל את הרתיחה, ויש בשול שהוא כן רתיחה אבל באופן חיובי, קאך-זיך בקדושה.

מקור המחשבות במרוצת הנפש

היו פה בהערות שני מראי מקומות שהן עבודת בית. בכתר שם טוב, על כך שכדי להגיע ליראת ה' בקלות צריך לעבור דרך יראת תלמיד חכמים – שני קטעים בכתר שם טוב. התוכן כתוב בפירוש, אבל אלה קטעים מורכבים שאפשר לקרוא את כולם בעבודת בית, אין זמן כרגע.

המ"מ השני הוא על "מרוצת הנפש", שמתוך שהנפש רצה "המחשבה משוטטת תמיד". המושג מרוצת הנפש מוזכר ומבואר בביאור של רבי הלל מפאריטש על שער היחוד של אדמו"ר האמצעי – בהוצאה החדשה לא תמצאו לפי הסימון כאן, הסימון הוא לפי ההוצאה הראשונה – בדף ד עמודה ג.

אומר בעל פה מה שמוסבר – כדאי ללמוד בפנים, משהו מאד יסודי: הוא מסביר שיש ארבע מדרגות של חכמה בנפש. יש את החכמה הגלויה – מה שאדם מקבל הברקה, השכלה חדשה. אני מקווה שגם כעת קבלתן כמה הברקות של חכמה – זו חכמה גלויה. יותר מזה, יש מה שאדם במצב נפשי שהוא מוכן לקבל הברקות – טרום-הברקה – יש נכונות לקבל את ההברקה, מצב בינים בין הלא-מודע למודע. יש מדרגה יותר עמוקה של חכמה, כמו ילד קטן שלא מוכן עכשיו לקבל הברקה, אבל בעצם יש לו את היכולת, כמאמר חז"ל "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", שאפשר להבחין בכשרונות הילד מהגיל הרך. כמו קישוא, שמי שבקיא רואה אותו קטן ויודע איך יגדל ויתפתח. כך גם בנפש יש את מקור החכמה, שעתיד להתפתח עם הזמן – זו מדרגה יותר עמוקה של חכמה.

יש משהו עוד יותר עמוק, שהוא החכמה כמו שהיא נמצאת ב"מרוצת הנפש" – זהו הביטוי – הרצון הפשוט של הנפש, שבעצם כולל את כל כחות הנפש, והראשון בהם הוא חכמה. שם החכמה לגמרי היולית, בלי שום מציאות עדיין, אבל היא נמצאת בתוך מרוצת הנפש. כך כתוב בביאור של רבי הלל.

בספר שלנו כתוב שממרוצת הנפש בסוף יוצאות כל מיני מחשבות. כאן היה כתוב דווקא מחשבות לא טובות, יצר הרע. במקור הכוונה לא ליצר הרע אלא לחכמות אמתיות. גם במדרגה זו, של התכללות החכמה בתוך מרוצת הנפש, יש פנימיות וחיצוניות – מחיצוניות מרוצת הנפש באות המחשבות המדוברות אצלנו בספר, ומהפנימיות מרוצת הנפש באות החכמות שהוא מדבר עליהן, כל המחשבות הטובות. בכל אופן, מרוצת הנפש היא מקור הרצון בנפש (בקבלה ובחסידות קוראים למדרגה זו בנפש בשם "גולגלתא" שמעל למדרגה הקודמת שנקראת "מוחא סתימאה").

דברי סיום

עד כאן חתיכה הראויה להתכבד, שצריך הרבה ליישב אותה. שיעורי בישול בבית הספר...

בעזרת ה' יתברך, לא יודע אם אמרו לכן, אני מאד מקוה שנוכל פעם בחדש לעשות כזה שיעור. פעם הבאה צריכה להיות עוד לפני תחלת הלימודים, בסוף חדש אב. כמו שאמרנו קודם – מה שיהיה, מאמינים ובוטחים שהכל יהיה הכי טוב, יחד עם כל היזמה שנוקטים. אחר כך יהיה עוד שיעדור בסוף אלול ועוד שיעור בתחלת חשון בע"ה. אם כן, כעת אני אומר למורות, כל החדש צריך הרבה לעבוד, לחזור ולפתח ולהתוועד, על הנקודות האלה שלמדנו. שיהיה בהצלחה ובשמחה.