בע"ה

כ"ח אדר ע"ח – כפ"ח

אמונה ובטחון (9)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אמונה: סוד הצמצום על ידי כניסת המאור במקום האור

צהרים טובים לכולם. יש לכל אחת ספר? אנחנו בעמ' ס – סיימנו פעם שעברה את פרק ג ומתחילים פרק ד:

צמצום של סילוק וצמצום של ריכוז

מכל הנ"ל נמצא שהאמונה היא בסוד הכח דעצמותו יתברך ממש שפעל את הצמצום הראשון, [שהוא] צמצום בבחינת "סלוק" כל אור עצמותו לצדדין, כביכול.

במושג צמצום יש שני פירושים, לכאורה הפכיים – יש צמצום שהוא סילוק של משהו הצדה (החוצה) ויש צמצום שהוא ריכוז של משהו פנימה.

חז"ל משתמשים במלה צמצום בדרך כלל במובן השני, כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" – השכינה היא אור אין סוף וה' מרכז-מצמצם אותה בין שני בדי הארון בבית המקדש. לעומת זאת, בקבלה בדרך כלל משתמשים במלה צמצום במובן הראשון – סילוק משהו הצדה, פינוי מקום, כמו שלמדנו הרבה על אמונה, שהיא כח בנפש לסלק את כל המחשבות הזרות ולהיות נקי בשביל לקבל את האור מלמעלה.

בפירוש של צמצום לשון סילוק, יש גם שתי בחינות – שני גוונים – או שממש מסלק כל מה שהיה קודם, שלא נשאר כלום, נשאר וואקום, חלל ומקום פנוי בלשון הקבלה, או שזהו צמצום בו העיקר והרוב מסתלק אבל בכל אופן נשאר מעט. לגון השני קוראים צמצום בבחינת מיעוט – היה הרבה אור קודם, לא היו כלים להכיל את האור הגדול. לא יכולנו לקבל ולכן צריך למעט. כמו שערה מהמח – במח יש הרבה אור ובשערה יש מעט מאד, אבל לא לא-כלום אלא מיעוט.

אם כן, יש צמצום של סילוק גמור, צמצום של מיעוט וצמצום של ריכוז. סילוק ומיעוט הם שני גוונים של אותו פירוש.

שני פירושי צמצום – הצמצום והקו

בקבלה הצמצום הראשון שה' עשה כאשר רצה לברוא את העולם הוא קודם כל לסלק את כל אור אין סוף שהיה קודם, האיר במקום בו עתיד להיות העולם, כדי לפנות מקום לעמידת העולמות – שיהיה מקום למציאות להתהוות ולהתקיים. אחר כך יש עוד צמצומים בסדר ההשתלשלות, לכן קוראים לצמצום זה הצמצום הראשון. הצמצום הראשון הוא סילוק גמור, אבל אחר כך שאר הצמצומים – עליהם נדבר היום – הם מיעוט.

מה עם צמצום של ריכוז? בדרך כלל בקבלה לא משתמשים במובן של ריכוז, אבל יש תופעה שמתאימה לו – הצמצום כדי לעשות את הקו (מצד פנימיות הקו, כח ההתכללות שבו, כמו שיתבאר). אחרי הצמצום הראשון, שעושה חלל לעמידת העולמות, איך ה' בורא את העולמות? יש קו של אור, עליו נאמר "אז יבקע כשחר אורך" – קרן אורה בוקעת ונכנסת למקום הצמצום. הקו הזה הוא אור אין סוף מצומצם-מרוכז (מצד פנימיותו, משא"כ מצד חיצוניותו הוא על דרך שערה ביחס למח, שעובר דרך מסף עצם הגלגלת ועל ידי כך מתמעט עד מאד), כמו בפירוש "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון".

אם כן, בהתהוות העולמות יש את כל סוגי הצמצום.

הצמצום – לא כפשוטו

בכל אופן, בדרך כלל כשאומרים צמצום בקבלה וחסידות הכוונה לצמצום הראשון, שהוא סילוק האור. גם בו יש שני פירושים שונים והפוכים אחד מהשני: האם כשאני אומר שיש צמצום וסילוק אני מתכוון ב'רצינות', שבאמת האור עוזב, או שהצמצום הוא רק למראית עין הנבראים ובאמת ה' עדיין נמצא עם האור שלו בדיוק כפי שהיה לפני כן? כאן יש כבר מחלוקת בין איך שהחסידות מפרשת את הקבלה לבין איך שמקובלים אחרים, לא על פי חסידות, מפרשים את הקבלה. היות שכתוב שהצמצום הראשון הוא סילוק יש אחרים שמפרשים אותו כפשוטו, שהאור הסתלק, אין יותר – הוואקום הזה, החלל, הוא באמת חלל שאין בו שום אור. אבל הבעל שם טוב לימד אותנו – יש גם מקורות לפני כן, אבל מיוחס במיוחד לבעל שם טוב – שהצמצום הראשון הוא לא כפשוטו. כלומר, הוא נראה לנו סילוק, אך באמת הוא רק העלם – האור עדיין נמצא במקום, והוא רק מתעלם, ולכן נראה לנו חלל. מצדנו, דעת תחתון, רואים סילוק – כך אנחנו רואים את המציאות. אבל מצד דעת עליון, איך שה' יודע את האמת, לא רק שהוא לא עזב אלא גם האור שלו לא עזב – הכל חי וקיים כמו לפני הצמצום. לכך קוראים "צמצום לא כפשוטו". אם כן, במלה צמצום יש הרבה גוונים שונים. מתחיל מסילוק או ריכוז – שני הפכים – ובסילוק גופא או סילוק או מיעוט, וגם בפירוש הסילוק אליבא דאמת יש מהקצה אל הקצה, אם ממש סילוק או שרק מצדנו נראה סילוק אך באמת "אני הוי' לא שניתי", לא הוא ולא האור שלו הסתלקו. כך אנחנו מאמינים, שהצמצום לא כפשוטו. אמרנו שהאמונה קשורה לחלל, וכעת נרחיב – עיקר האמונה שלנו שהצמצום לא כפשוטו, ואף שנראה שיש צמצום, אם אנחנו מאמינים שלא כפשוטו גם מתגלה משהו מה"לא כפשוטו", מהאמת לאמתו.

סילוק באמצע וריכוז בצדדים

מי פועל את הצמצום? מדברים על הצמצום הראשון, שנקרא סילוק – אנחנו מאמינים שלא כפשוטו, אך זו המלה הנקוטה בספרי הקבלה והיא נכונה מצדנו. כתוב כאן "סילוק", שכל אור ה' מסתלק, אך לא כפשוטו. סילוק האור הוא "לצדדים" – גם מלה מכתבי האריז"ל – וגם זו מלה טעונה משמעות. בשביל מה צריך לומר "לצדדים"? כנראה יש משמעות מיוחדת בכך שהאור כעת בצד.

כשהוא אומר שהאור הולך לצדדים הוא מתכוון גם לכלול את פירוש צמצום לשון ריכוז, כי אם היה הרבה אור והכל הולך לצדדים – הוא הסתלק באמצע, אבל התרכז בצדדים. כלומר, הצדדים כאן מקבלים הרבה עצמה של אור מרוכז. נדמיין בגשמיות, כשמשהו הולך לצדדים אז בצדדים יש את כל הריכוז של מה שהיה קודם בפנים, בתוך. כמו שנראה בהמשך, יש את האור שלמעלה – שנקרא העגול הגדול, שמקיף מלמעלה את חלל הצמצום – יש את החלל ויש את המציאות של הצדדים. זה יהיה מאד חשוב. דווקא בגלל הסילוק יש ריכוז בצדדים. כשאומרים שה' צמצם את שכינתו בין שני בדי ארון הכוונה שהריכוז באמצע, אבל גם הסילוק הוא ריכוז – בצדדים. אחר כך הוא ממשיך קו לתוך החלל, שהוא ריכוז באמצע.

נשיאת הפכים בצמצום לא כפשוטו – רק מכח העצמות

שוב, למדנו שהאמונה שלנו היא סוד כח ה' בעצמו שפועל את הצמצום. איך קוראים לתופעה הזו? למה אני אומר שלעצמות – לה' עצמו – יש את הכח לחולל את הצמצום ולעשות חלל? אני אומר לחולל כי מדובר בחלל. אולי לא כח עצמי, אלא כח פחוּת ממנו? לעשות חלל – שלעינינו יראה שאין פה שום דבר, אבל מצד ה' לא קרה שום דבר, נשיאת הפכים גמורה בין דעת תחתון לדעת עליון, לחולל כזה נס ופלא – רק בכח העצמות, בכח ה' שנושא הפכים לגמרי.

נסביר בנוגע לנו: קורים לאדם דברים – יש דברים שנראים טובים ויש דברים שנראים לא טובים. הצמצום נראה גם לא טוב (מצדנו) וגם טוב (מצד ה'). איך יכול להיות כזה דבר, שהכי רע והכי טוב באותו זמן? זו דוגמה של נשיאת הפכים, שהיא רק בכח העצמות, ה' עצמו. זו האמונה שלנו, שעצמותו ממש מחוללת את מה שנקרא הצמצום הראשון, סילוק האור לצדדים, שעוד נדבר עליהם יותר. כמה שוה הכי רע ועוד הכי טוב? אהיה פעמים טוב – עוד יתגלה שהכל מה שהיה הוא ויהיה הוא באמת הכי טוב. בשביל הגימטריא הזאת צריך לכלול הכי רע, והוא סוד "הרע כסא לטוב".

המאור נכנס במקום האור

כל ההסבר הזה שייך למשפט הבא:

והוא בסוד "המאור נכנס במקום האור", כמבואר בדא"ח[ב].

אנחנו מאמינים שהצמצום לא כפשוטו, אז אם האור עדיין כאן – למה לא רואים אותו? למה נראה כאילו הוא עזב והסתלק מכאן? ההסבר – משהו מאד עמוק בחסידות – הוא שעצמות ה', שנקראת המאור, לא נראית. לא כמו השמש, המאור של אור השמש, שאני רואה – את המאור האמתי, עצמות ה', שנקרא "החשך העליון", לא רואים. אם המאור נכנס למקום האור – מה הכוונה נכנס? הוא נמצא בכל מקום, לא צריך להכנס, אבל הכוונה כאן שכביכול הוא עושה 'מאמץ', הוא 'מתגבר', להיות נוכח, לתפוס את המקום, כמו שמישהו תופס מקום של מישהו אחר, המאור נכנס לתפוס את המקום של האור – הוא פועל צמצום. ככה מוסבר בחסידות. שוב, מבינים זאת רק בגלל האמונה החזקה שלנו שזו תופעה של העצמות ושום דבר לא הסתלק.

אם יש כאן עצמה של מאור, אף שעדיין יש פה אור – כעת המאור תפס את הזירה ולא רואים את האור. כמו שיש פה מישהו אחד באיזה מקום, מישהו מאד יפה ואני אוהב, ונכנס מישהו אחר לאותו מקום – בגשמיות לא יכולים להיות שני אנשים באותו מקום ממש, אבל ברוחניות כן – והוא אחר לגמרי, עם הרבה יותר עצמה, ומכיון שנכנס כאן איני רואה את הראשון אף שעדיין נמצא כאן. יש דוגמה בגשמיות? לא של חשך ואור, אבל כן של אור ואור – ביום, כאשר השמש זורחת, כל הכוכבים נעלמים, אף שהם עדיין למעלה בשמים. אנחנו לא רואים את הכוכבים לא כי אינם בשמים אלא כי יש פה שמש – אור השמש בהיר מאד והוא כאילו מעלים את המצאות הכוכבים. כאן יש מאור, שלא רואים אותו – הוא חשוך בעצם – והוא תופס את מקום האור, ואז אף על פי שהאור הראשון נמצא כאן איננו רואים אותו. שוב, לא כל כך פשוט, שהרי כל הזמן המאור נמצא שם – כל הזמן הוא הצטנע, ופתאום המאור החליט שאיני מצטנע, אני פה עם כל עצמתי, אך לא רואים אותי, עדיין צנוע, אלא רואים רק חלל, כאילו אין פה שום דבר.

זהו אחד המשפטים הכי חשובים בחסידות – המאור נכנס במקום האור, כח העצמות מתעצם ביותר במקום הצמצום (נשים לב שעצם וצמצום הם לשון נופל על לשון). היות שהביטוי כל כך חשוב, נחשב כמה הוא שוה – כולן הביאו את המחשבון? המאור נכנס במקום האור עולה 832 – בגימטריא ארץ ישראל. משהו מאד נחמד – אם יש כמה משפטים בחסידות הכי חשובים הוא אחד מהם, והוא שוה ארץ ישראל. מספר חשוב מאד בפני עצמו – לב פעמים הוי'. לב הוא גם כבוד, "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". הכבוד של ה', שנמצא בגלוי דווקא כאן, הוא התופעה של כניסת המאור בתוך האור – שמסבירה את מה שהצמצום לא כפשוטו.

בנפש היינו שיש משהו שנראה הכי רע, ואף על פי כן הוא הכי טוב. קשה לקבל זאת, אבל זו האמת לאמתו. יש שלשה מושגי אמת – שפת אמת, הצדדים של האמת, אמת ואמת לאמתו. כניסת המאור במקום האור היא דוגמה של אמת לאמתו. כל זה אמונה – אנחנו רואים חלל ומאמינים, לא רק שהוא לא כפשוטו, אלא מתבוננים שהוא לא כפשוטו כי המאור נכנס כאן, העצם כאן, ולכן איני רואה את האור. ה' כאן, בגלוי מבחינתו, אך עדיין צנוע מבחינתנו. מבחינתו קודם היה צנוע ועכשיו הוא מתגלה – אנחנו עדיין לא רואים אותו אבל הוא מתגלה, הוא חושף את עצמו, לכן האור שהיה פה קודם נעלם.

ב. בטחון: המשכת הקו למקום החלל (כיבוש הארץ)

הקו – נשמת עולמות א"ק אבי"ע

עד כאן הסברנו את סוד האמונה. מהו הבטחון לפי זה?

הבטחון הוא בסוד המשכת הקו וחוט אור אין סוף ב"ה [אחרי הצמצום], אור אין סוף הממלא כל עלמין [מה שנשאר סביב החלל הוא הסובב כל עלמין, אך מה שנמשך להוות את העולמות הוא הממלא כל עלמין.], כלומר שכל העולמות, החל מסוד אדם קדמון המוציא הבלי אח"פ[ג] וכו' [צריך לצייר זאת: ה' עושה חלל, עגול, ואחר כך ממשיך קו – הכח שלו לברוא את העולמות. הקו הזה הוא כמו נשמה כללית, אבל פנימית, בתוך כל העולמות – גם בתוך כולנו. כלומר, אצל כל אחד, בנשמה שלך, יש טפת אור מהקו. הקו הזה הוא הנשמה של הכל. לנשמה הזו של הכל קוראים ממלא כל עלמין – ממלא את הכל, את כל העולמות, את כל הנשמות, את כל הנבראים.

אנחנו מכירים ארבעה עולמות, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, אבל יש למעלה מהם מי שמאציל-מוציא אותם והוא נקרא בקבלה אדם-קדמון, א"ק בראשי תיבות. כשרוצים להבין קצת בשכל, לפי החסידות, א"ק הוא בעצם התכנון של ה' אחרי הצמצום לגבי כל העולמות, כל מה שעתיד להיות.

יש שני תכנונים של ה' לגבי בריאת העולמות, שהוא בורא אותנו. תכנון אחד, כביכול, הוא לפני הצמצום – בהמשך נגיע אליו. עליו כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – עוד לפני שה' מתחיל, עוד לפני הצמצום, הוא מתכנן כל מה שיהיה. על התכנון שלפני הצמצום כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – התכנון הזה הוא התורה הקדומה, כמו שרטוט בו ה' מסתכל ולפיו בורא את העולם. כמו שהאדריכל עושה שרטוט ולפיו הפועלים בונים את הבנין. זהו התכנון שלפני הצמצום, אבל יש גם את התכנון המעשי – אולי אפשר לדמות להבדל בין אדריכל למהנדס שטח. אחרי שהאדריכל משרטט הכל צריך בכל אופן מהנדס שמפקח בפועל על העבודה בשטח. זהו יחס טוב בין התכנון שלפני הצמצום לתכנון שאחרי הצמצום. לתכנון שאחרי הצמצום קוראים אדם קדמון, והיות שהעולם הראשון שיוצא ממנו הוא אצילות קוראים לו עצמו מאציל.

עיקר ההאנשה (הגשמה) – תיאורי א"ק שלמעלה מהעולמות

אנחנו יודעים כמה הרמב"ם מרחיק האנשה – שלא נחשוב שלה' יש אברים של גוף, ח"ו, אין לו גוף ולא דמות הגוף. בכל אופן, בקבלה משתמשים בדימויים של האנשה. דווקא החסידות באה לשלול, שלא נחשוב בטעות שח"ו שיש למעלה אברים או כיו"ב.

בכל אופן, מאד מענין ומשמעותי, שעיקר ההאנשה של הקבלה היא דווקא במדרגה שנקראת אדם קדמון – המדרגה הכי גבוהה אחרי הצמצום (לפי זה, פעולת הצמצום היא לפעול מעין היפוך יוצרות, מהפשטה גמורה, לפני הצמצום, למה שנראה כהגשמה גמורה, תכף לאחר הצמצום, והיינו כידוע שלפני הצמצום כח הבלי-גבול של ה' נמצא בגלוי וכח הגבול שלו נמצא בהעלם גמור, וכל ענין הצמצום הוא להפוך את היוצרות שכח הגבול יהיה בגלוי וכח הבלי-גבול יהיה בהסתר).

הייתי חושב שההאנשה מתאימה לעולמות התחתונים, אבל למרבית הפלא עיקר ההאנשה בקבלה הוא בתיאורי אדם קדמון, שיש לו אזנים ועינים וחוטם וכו'. הכל אנושי – לכן נקרא אדם – והכל משמעותי באריז"ל בשביל לתאר איך ה' בורא את העולם. יש מושג שמופיע כאן – הבלי אח"פ. הבל הוא סוג של הארה שיוצאת ממקום מסוים. למשל, מהאף או מהאזן. מהאזן לא כל כך מורגש, אבל מהאף והפה ברור שיוצא הבל כאשר נושמים. גם מהאזנים יש הבל שמהדהד. אז יש מושג מאד עמוק בקבלה שנקרא הבלי אח"פ – אח"פ ר"ת אזן-חוטם-פה. ההבדלים האלה הם מאד משמעותיים בהתהוות העולמות. שוב, יש בזה האנשה כבדה, ודווקא במקום הכי נשגב – אחרי הצמצום – שנקרא א"ק.

הזהירות מהגשמה

כמובן, ח"ו לפרש את הדברים כפשוטם, אבל "דברה תורה בלשון בני אדם" וכל הקבלה היא משל (אחד מפירושי ענין הקו בחסידות הוא כח להמציא משל לנמשל העליון). יש אפילו אחד מגדולי האחרונים שבתחלה היה מסופק אם התלמידים של האריז"ל, שכתבו את כל דבריו, ידעו להפשיט את המשל מהגשמיות שלו ולהשיג את הנמשל. פשוט שהאריז"ל אמר דברים במשל והיה קשור לנמשל, ויש מי ששואל האם התלמידים שכתבו את הדברים ידעו להפשיט את המשל ולהגיע לנמשל המופשט מגשמיות לגמרי. בכל אופן, זו לא שאלה של החסידים – אצל חסידים פשוט שהתלמידים שכתבו את דברי האריז"ל ידעו טוב-טוב שהם רק משל וצריך להפשיטו מהגשמיות. זהו גם קשור להבדל בין חב"ד לשאר זרמי החסידות – חב"ד, האדמו"רים החל מאדמו"ר הזקן, לא פוחדים להשתמש בביטויי הקבלה ולהסבירם. היו חברים של אדמו"ר הזקן, תלמידי המגיד, שאמרו שלשון הקבלה לחוד ולשון החסידות לחוד – כשמדברים חסידות לא צריך להשתמש בביטויים כמו הבלי אח"פ, כי אדם פשוט יכול ליפול מהם בהאנשה, בהגשמה בלשון החסידות. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שקבל מרבו, הרב המגיד, שצריך דווקא להשתמש בביטויים אלה, רק לדעת איך להפשיט אותם ולהגיע לנמשל. זו דרך חב"ד, וכמו שאנחנו מסבירים שכל דבר שאדמו"ר הזקן עשה ושאר הצדיקים פחדו לעשות הוא כי הוא קבל כחות מיוחדים מן השמים לעשות זאת, ולא רק לעשות לעצמו אלא להנחיל לכל החסידים שקשורים אליו ולומדים את החסידות שלו. בכל אופן, כל זה היה רק מאמר מוסגר על הביטוי הבלי אח"פ.

קו וחוט – מדידה והתכללות

נחזור, יש את העגול הגדול, את הצמצום, ואז נמשך קו וחוט. לפעמים אומרים רק קו, אבל הביטוי המלא הוא קו וחוט – שני מושגים, שכנראה מדברים על שתי בחינות שיש בו, כמו שתיכף נסביר. בכל אופן, אומרים אותם יחד. אותו קו וחוט הוא נשמת אדם קדמון, ממנו יוצאים כל העולמות וכל העולמות], מלבישים אורו [של הקו, הממלא כל עלמין.] ונמדדים ומתכללים זב"ז ע"פ דרכו [של הקו.].

שתי המלים, "נמדדים ומתכללים", בעצם באות להסביר ולחלק מהו הקו ומהו החוט. בדרך כלל בחסידות אומרים שבקו יש שני כחות – הוא פועל שני דברים – התחלקות והתכללות:

מהו קו? קו מופיע בתנ"ך בביטוי "קו המדה" – קו הוא כמו סרגל (בקבלה וחסידות משתמשים בביטוי "מאמר קו המדה" שעולה בגימטריא אמת, היינו "אמת הבנין" – ה' בונה את העולם במדת האמת שלו, אותה מדה שהוא נותן ליעקב, כמ"ש "תתן אמת ליעקב", יעקב אותיות "אז יבקע כשחר אורך" שהולך על הקו). בשביל מה צריך סרגל? בשביל למדוד – לתת לכל דבר את המדה שלו, כמה הוא ארוך, כמה הוא רחב, כמה הוא עמוק. אם כן, הקו נקרא "קו המדה". כשאני מודד כל דבר אני בעצם מחלק אותו ממשהו אחר – לך יש את המדה הזו ולך יש מדה אחרת. המדות מחלקות בין מציאות למציאות, בין דבר לדבר.

מהו חוט? באיזה הקשר משתמשים במלה חוט? מיוחד לבנות ונשים – חוט תפירה. יש עוד מלה בשביל לתפור? "פתחי לי אחֹתי" – לשון איחוי. יש את אחיה הנביא, אחיה השילוני – נקרא כך כי הוא נבא את קריעת הממלכה, והוא צריך לחזור כדי לאחות את הממלכות. סוד אחיה השילוני, הרבי של אליהו הנביא והמורה הרוחני של הבעל שם טוב, הוא "קורע על מנת לאחות". כמו שיש "סותר על מנת לבנות", יש תפר לא מדויק והחיט קורע אותו – בזהירות – כדי לאחות יותר טוב. זה הסוד הכי עמוק בעם ישראל, כשאנחנו רואים איזה קרע בעם – חס ושלום, אבל עדיין קיים – הוא קורע על מנת לאחות. אם בית המקדש נחרב זהו סוד "סותר על מנת לבנות" ובעם ישראל הסוד הוא "קורע על מנת לאחות". אם כן, חוט הוא הכח לתפור, לאחות. יש מלאכה יהודית – לבעלי המלאכה האלה היה אפילו בית כנסת רק עבורם, מלאכה הכי מקובלת אצל יהודים מדורי דורות – להיות חייטים. לא רק בנות. היהודים החייטים היו עושים את הבגדים למלכים הגוים כי היו מאד טובים – יש חוש יהודי להיות חייט, לתפור בגד טוב. למה? כי חייט הוא מאחד, יש לו חוש באחדות, גם חוש בתפארת – תפארת היא הקו האמצעי, קו האיחוי והאיחוד.

בכל אופן, החוט הוא כח ההתכללות שיש בקו. המלה קו בפני עצמה היא כח המדידה שיש בקו, ההתחלקות. כח ההתחלקות הוא החיצוניות של הקו, והוא גם קודם – אין מה לאחות אם אין דברים מחולקים אחד מהשני. בבריאת העולמות יש קודם התחלקות, ואחר כך בא כח יותר פנימי לחבר ולאחות אותם, שתהיה התכללות (מצד אור פנימיות הקו, שהוא סוד צמצום לשון ריכוז כנ"ל). כל זה הסבר למה אומרים "קו וחוט" – כח ההתחלקות וכח ההתכללות, "נמדדים ומתכללים".

עבודת הבירורים ועבודת היחודים בהיסטוריה

למה כאן אמרנו "לפי דרכו"? כי הקו בתנועה, הולך בדרך. ככל שהקו יורד לתוך החלל – כל ההיסטוריה, כל תולדות העולם, היא בעצם ההיסטוריה של דרך הקו שהולך ומתקדם. ככל שהוא הולך יש דברים שמתהווים מסביב, יש דברים שקורים – הכל מסביב לקו. כל הדברים שקורים – שהם בעצם כל מה שקורה בחיים של הפרט, בחיים של הכלל, בכל ההיסטוריה – הם סביב הקו שכעת בדרך. קודם כל דברים מתחלקים אחד מהשני, ועבודת החיט היהודי היא לגלות את הכח הפנימי של הקו – החוט – בשביל לחבר דברים יחד.

קשור גם לשתי עבודות. גם לחיצוניות הקו יש עבודה. יש לנו עבודה שמקבילה לחיצוניות הקו ויש לנו עבודה שמקבילה לפנימיות הקו – עבודה של קו ועבודה של חוט. עבודת החוט היא לחבר, לייחד – עבודת היחודים. מישהי יודעת מה העבודה השניה? יש שתי עבודות של היהודי בעולם הזה – עבודת היחודים, יותר פנימי – וגם עבודה יותר חיצונית. (עבודת הבירורים?) בדיוק. עבודת הבירורים היא בעצם לחלק. יש שני סוגי בירורים – או שאני בורר בר מהפסולת או פסולת מהבר, אבל בשניהם אני מחלק בין דברים. הרבי אמר שהסתיימה עבודת הבירורים – נגמרה העבודה ששייכת לחיצוניות הקו – ונשארה רק עבודת החוט, לאחות ולתפור דברים יחד, עבודת היחודים.

חלל ומקום פנוי – הצמצום מצד ה' ועבודת הטיהור שלנו

כמו שלקו יש שני שמות, גם ביחס למקום אליו הוא נמשך יש שני ביטויים – חלל ומקום פנוי ("חלל מקום פנוי", ביטוי שמופיע בספרי החסידות, עולה בגימטריא 400, 20 ברבוע, האות ת, חותם האלף-בית. באות ת יש נשיאת הפכים של "ת תחיה ת תמות", הכי טוב יחד עם הכי רע, כנ"ל בסוד הצמצום).

מה ההבדל בין "חלל" ל"פנוי"? חלל רק אומר וואקום – שאין שם שום דבר. מקום פנוי גם הוא וואקום, אבל הביטוי אומר לי שכנראה קודם היה פה משהו ופינו אותו, רוקנו. יש גם ביטוי מקום ריקן. במחשבה על כל פנים יתכן מקום ריקן מלכתחילה, אבל יתכן שאני עדיין חש שהיה פה משהו והתרוקן – המקום התפנה. כמו שיש איזה רכב שכתוב עליו "פנוי להובלה" – סימן שקודם היה משהו, לא היה פנוי, ועכשיו הוא פנוי. [פנוי להובלה גם פנוי שימלאו אותו.] נכון, זה בדיוק מה שקורה.

מה היה קודם במקום? מה למדנו בפרק הראשון? אמונה אמורה לפנות דברים, לפנות תופעות שליליות שהיו קודם, מחשבות זרות. כעת המקום פנוי לכניסת מחשבות חיוביות (כמו בת פנויה שהיא פנויה להתחתן). המלך נכנס למקום שלו, לארמון, כשהוא פנוי ונקי – כעת הוא יכול להכנס.

בעצם מי שעשה את הפינוי הוא המאור שנכנס למקום האור, כנ"ל, אבל מפני שהוא פינה את האור הראשון נכנסו לחלל מקום פנוי דברים לא רצויים. כתוב "והבור רק אין בו מים" – "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". כשה' עושה את החלל, מצד החיצוניות, ללא העבודה שלנו (כל פעולה מלמעלה בלי שיתוף הפעולה מלמטה היא בהכרח חיצונית היות שהתחתון אינו כלי לקבל את אור כח הפועל), הוא עלול להתמלא מיד מחשבות זרות, נחשים ועקרבים, כמו שלמדנו בהתחלה. אני צריך לפנות אותן, ואז אני מזמין את המאור – שאני מאמין חזק שנמצא כאן (הרי הוא זה שפעל את הצמצום כנ"ל) – להופיע בדעת התחתון שלי, ושגם אזכה לראות את המציאות מתוך העינים של ה', מדעת עליון, שהרי מצדו לא קרה שום דבר, "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם", "אני הוי' לא שניתי".

כיבוש הארץ: כניסה מהצד המואר (מסביב) לצד האפל (במרכז)

כל ההשתלשלות והעבודות שלנו במציאות הן סביב הקו, ובכך מתחיל המשפט הבא, שנותן דוגמה לכניסת הקו למקום החלל:

ירידת הקו למקום החלל ומקום הפנוי, היא על דרך כניסת בני ישראל לארץ כנען [מדמים את כל החלל למה שה' בתחלת הבריאה כבר ייעד את המקום הזה, ארץ ישראל – בגימטריא "המאור נכנס במקום האור", כנ"ל – לעם ישראל, שרק הוא יוכל לגלות את המאור שבו. אבל, בינתיים, ה' נתן את המקום לכנען – היפך-הקדושה לגמרי. בינתים הוא כאילו מסר את החלל לנחשים ועקרבים, שהם יופיעו בתוך "הבור רק אין בו מים", "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". לפי זה כניסת עם ישראל לארץ כנען היא כמו זריקת יוסף לתוך הבור. יוסף נזרק ללא רצונו, אבל ה' מצוה אותנו להכנס ולכבוש את הארץ, לרשת את הארץ.

נחזור רגע לצדדים: מי שעוקבת אחרי השיעורים של החדשים האחרונים[ד] – מדברים על שני צדדים, הצד המואר והצד האפל של הנפש. אם ה' סלק את האור, אבל בעצם ריכז אותו בצדדים, מהם הצדדים? יש איזו שפה, כמו "שפת אמת", בה מה שהיה בפנים מרוכז. בדרך כלל אני חושב שיש קו באמצע ושני צדדים, ימין ושמאל, אבל כאן צריך לדמיין קצת אחרת – בכל נקודה בעגול יש שני צדדים, בחוץ ובפנים. בחוץ נמצא אור אין סוף, צד מואר, ובפנים החלל הפנוי, שבתחלה הוא ארץ כנען, צד אפל. כל מה שאנחנו מדברים הוא שבתוך האפל הזה יש כח אדיר, פוטנציאל שעלינו לגלות, שהוא בעצם המאור (שנכנס במקום האור). שוב, יש שפה – כשלמדנו את הנושא אמרנו שבפשטות שני צדדים של האדם הם כמו שני פרופילים, ימין ושמאל, אבל כאן הדימוי הגיאומטרי אחר, יש עגול עם צד מואר בחוץ וצד אפל בפנים, ויש לו שפה שהיא בעצמה נקראת צדדים. "צדדים" אומר שבכל נקודה בשפה הזו יש שני צדדים, ובשפה גופה יש ריכוז של האור שהיה קודם בפנים וכעת המאור דחק אותו לצדדים. בחיצוניות זו ארץ כנען ואנחנו מצווים לרשת אותה.]

([לכן מודגש כאן שבפנימיות הצד המואר הוא המקור ממנו מגיעים לכבוש את הארץ בני ישראל –] שבאו מעבר הנהר [לא ביציאת מצרים, אלא שרש עם ישראל מעבר לנהר פרת – משם בא אברהם אבינו. כעת אנחנו, הבנים שלו, צריכים להכנס ולרשת את הארץ. "עבר הנהר" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, הצד המואר – נהר לשון נהרה, אור.], דהיינו מבחינת האוא"ס שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח[ה])

תכלית כיבוש הארץ – התפשטות ארץ ישראל בכל הארצות

מה רוצים מכל זה? אנחנו מגדירים את הקו כבטחון. הקדושה של מקום החלל – שהוא גם קדוש – היא אמונה, אבל בשביל לכבוש את הארץ צריך הרבה בטחון, ודווקא בטחון פעיל, כמו שכתוב כאן. הבטחון הזה הוא סוד הקו.

[הקו הוא על דרך בני ישראל שבאים לארץ] לרשתה [אנחנו, היהודים, שלוחי ה' להכנס לתוך החלל ולרשת אותו, עד שבסוף נגלה שבעצם מה שיש כאן בחלל הוא עצמות ה'.]. כבוש הארץ וישובה [כתוב שלקח שבע שנים לכבוש את הארץ ועוד שבע שנים לחלק את הנחלות וליישב את הארץ. ביחד – כבוש וישיבה – נקרא ירושת הארץ, שדורשת שבע של כיבוש ושבע של ישוב.]

(וכל שכן תכלית כונת ירושתה [עד כאן דובר על ירושת הארץ בפעם הראשונה, הכיבוש במלחמה על ידי יהושע ואחר כך צריך ליישב, ולארץ הזו יש גבולות. אבל מה התכלית?] – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[ו] [הכרת המאור שנכנס במקום האור צריכה להתפשט לכל הארצות, ולא רק כל הארצות בעולם הזה אלא כל העולמות, כל החלל הפנוי. עדיין לא ירשנו וכבשנו נכון את ארץ ישראל – כל זמן שאין לעם ישראל תודעה של מה שלומדים כאן, אמונה צרופה, לא הגענו לכאן עדיין. אנחנו עדיין בגלות. אבל אחרי שמגיעים לכאן ומתעצמים עם קדושת ארץ ישראל יש את התכלית האמתית, שהתודעה המקומית של ארץ ישראל תתפשט בכל הארצות, בכל העולם, עד שכל החלל הפנוי יימלא בגילוי המאור שנכנס במקום האור כדי לחולל את החלל. אנחנו עכשיו הקו, וכל מה שכתוב כאן בא להמחיש למה הקו הוא בטחון (קו הוא גם לשון תקוה, "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'" – כל הזמן אנחנו בתקוה טובה ש"עוד מעט" נגיע לתכלית, למשיח, וגם בזמנים קשים אנחנו בתנועה נפשית של "אולי יש תקוה". אף פעם לא מתיאשים ח"ו, כל הזמן מתחזקים בבטחון). כאן חסר בספר סוגר סוגריים –])

ירושת הארץ – בטחון פעיל עם "זכרון ארץ ישראל"

[אם הדימוי הוא ירושת הארץ – מה צריך בשביל לרשת את הארץ? המון בטחון. לא סתם בטחון, אלא בטחון פעיל לכבוש את הארץ מפני יושביה. אם כן, הכניסה לארץ, הכיבוש והישוב שלה] דורשים התעצמות במדת הבטחון הפעיל, הבטחון העצמי כנ"ל, [אי אפשר להגיע לכאן ורק לומר "חשוב טוב יהיה טוב" – "חשוב טוב יהיה טוב" טוב לחו"ל, אבל בשביל לרשת את הארץ צריך בטחון פעיל.

אבל בטחון פעיל הוא מסוכן – למה? יש חשש של מחשבת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – בדיוק מה שקורה כאן, בדורות שלנו. לכן צריך את הזכרון שבספרים הקדושים נקרא "זכרון ארץ ישראל" – שלא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא לזכור "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". זו תכלית הקו – "אז יבקע כשחר אורך", כחו של יעקב ש"מטתו שלמה", תפקיד כל היהודים להכנס למקום החשך ולרשת אותו. לשם כך צריך בטחון פעיל, זכרי – כולם צריכים להיות זכרים גבורים, גם הבנים וגם הבנות. אך יש סכנה, סכנת "כחי ועצם ידי", ולכן צריך את הזכרון:] אך בזכרון תמידי ("זכרון ארץ ישראל") "כי הוא הנותן לך [דרכך, שאתה תקום ותיזום ותכבוש את הארץ.] כח לעשות חיל [להצליח.]"[ז].

מה כתוב בפסקה שקראנו? שהאמונה היא הכח לעשות חלל, כניסת המאור במקום האור, עם כל המשמעות, והבטחון הוא הקו שתכליתו למלא את החלל באור-כי-טוב – להתפשט בכל הארצות, לעשות מהכל ארץ ישראל, כביטוי הצמח צדק, "מאך דא ארץ ישראל", לעשות בכל מקום ארץ ישראל.

ג. המשכת עגולים מהקו

קו החיים – תנועה והתקדמות

בדרך ירידת הקו מדרגה לדרגה (מהשגה להשגה ומהצלחה להצלחה [כמו שאמרנו, הקו יורד – הוא בתנועה, סימן שהוא חי. יש ביטוי שעוד מעט נשתמש בו – "קו החיים". מה הסימן שדבר חי? שהוא בתנועה. כתוב "כל חי מתנועע" – דבר חי זז כל הזמן. אי אפשר לומר ככה על אור אין סוף, זו איזו הגשמה, אבל הקו שאחרי הצמצום – גם לעינינו – הוא חי, נע, יורד מדרגה לדרגה.

בירידה מדרגה לדרגה של הקו היא בעצם מוציא את ההיסטוריה, כל קורות העולם. הירידה היא לפי סדר הספירות – יש ירידה במוחין, מהשגה להשגה, השגה יותר גבוהה והשגה פחות גבוהה, ויש את המדות. עיקר המדות כאן הוא הנה"י, המעשה – "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", להצליח במעשים, לרשת את הארץ. מי שקשור לקו יורד מהשגה להשגה ומהצלחה להצלחה.])

יציאת העגולים מהקו – קני המנורה

[כעת מופיע מושג חדש, שעוד לא פגשנו – תוך כדי שהקו יורד] הוא מוציא עגולים[ח] [שוב ביטוי שלקוח מכתבי האריז"ל. יש חלל ולמעלה ממנו יש את העגול הגדול – אור הסובב כל עלמין. יש קו שבוקע, נכנס לתוך החלל הזה. כתוב שהוא כביכול נכנס, ובדימוי גשמי – יש קטע קטן שלו שנקרא "ראשית הקו", שרק מתחיל לרדת לתוך החלל, ופתאום קורה משהו שצריך להבין למה הוא בכלל קורה.],

הדוגמה היא ציור המנורה – מנורת המקדש היא ממטה למעלה, אבל נצייר מנורה הפוכה. הקנה האמצעי יורד ומגיע לכפתור ומה יוצאים ממנו? קנים [לא עגולים!] כאן אלה עגולים – כנראה אם המנורה הפוכה זה "הפוך על הפוך". בכל אופן, הקו יורד קצת – ראשית הקו – ומגיע לאיזו נקודה, שיש בה רגישות מיוחדת, שצריך להסביר מה היא, ואז הוא מוציא עגול, עוד עגול. אחר כך הוא ממשיך לרדת, מגיע לעוד נקודה, ופתאום מוציא עוד עגול של אור. ככה קורה עשר פעמים – יש עשרה עגולים, עגול הכתר, עגול החכמה וכו', לפי הספירות. זו תופעה מאד חשובה בקבלה, ורוצים להסביר אותה לעניננו בנפש – בהקשר של אמונה ובטחון. מהם העגולים האלה ולמה הקו צריך להוציא אותם.

היושר והעגולים שממנו – חוט השדרה והצלעות

נסביר בהמשך שהעגולים האלה הם כמו צלעות – באמת עגול, עוד יותר דומה מהמנורה, כמו הצלעות שיוצאות מחוט השדרה. יש לאדם שדרה, וחוט השדרה הוא דימוי מאד חשוב של הקו. אנחנו מסבירים שהקו הוא בטחון – איך אומרים היום על אחד שיש לו בטחון חזק? יש לו חוט שדרה חזק. ככה צריך, לחזק את הגב, שהגב יהיה זקוף קומה בקדושה – "ואולך אתכם קוממיות", ה' רוצה שנלך זקופים. לפעמים קומה זקופה היא לגריעותא – מה יכול להיות? לא סתם גאוה, אלא בטחון עצמי פסול, כי הוא מייחס זאת לעצמו ולא ל"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אבל אם אנחנו בתודעה האמתית, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", ה' רוצה שדווקא נהיה זקופים – לכן ברא את האדם זקוף, עם שתי רגלים, לא כבהמה עם ארבע רגלים שמסתכלת על הארץ. לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, כתוב "ואולך אתכם קוממיות" – בטחון של קדושה, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".

אם כן, בטחון בגוף הוא חוט השדרה. בחוט השדרה יש חוליות – כמו הכפתורים של המנורה – והחוט יורד בתוך החוליות. כמו הבריחים במשכן, הם בתוך עגולים. מתוך החוליות האלה יוצאות צלעות, כמו עגולים – זו המנורה הפנימית, שבה באמת הקנים יותר עגולים מאשר ישרים. יש לצלעות האלה קשר מיוחד גם לאשה – למה? ה' ברא את האשה מצלע. אף על פי שמפרשים שצלע מובנו צד, בכל אופן הפשט של צלע בגוף הוא לשון צלעות – יש משהו בצלעות, העגולים שיוצאים מהקו, שהן מקור של התהוות האשה. לכן מאד צריך להבין מהם העגולים שיוצאים מהקו.

כמה צלעות יש? למדתן בשיעור אנטומיה? יש כזה שיעור? בהמשך כתוב כאן כמה חוליות יש – כפי שחז"ל מציינים. בעגולים, לפי הקבלה, יש עשרה, אבל כאן יש יותר. יש חי חוליות – למה משמעותי? זו אחת הסבות לפי חז"ל שיש חי ברכות בתפלת שמו"ע. עבודת התפלה יוצאת ממח הדעת, מח האחור, והיא קשורה גם לשדרה – יש בתפלה משהו שמחזק את הבטחון. מחד תפלה היא ביטוי של אמונה, אבל חי ברכות – חי חוליות השדרה – הן חיזוק הבטחון, כי השדרה היא בטחון. לא כתוב כאן כמה צלעות יש, אבל כמה כפתורים שמוציאים קנים יש בגוף? 12. בכל צד יש 12 צלעות – 12 כפול 2. מתוכן יש חלוקה לשבע שנקראות 'צלעות אמתיות' ועוד חמש שנקראות 'צלעות לא אמתיות' – ה-12 מתחלקות ל-זה – צריך להבין את ההבדל ולמה נקראות כך. היות שיש זה בצד אחד ו-זה בצד שני יש כאן תופעה מובהקת של "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש". לפחות אחת הצלעות האלה היא מקור התהוות האשה.

זכרון האמונה בנקודות הרגישות שבקו הבטחון

[שוב, הפסקה הזו באה להבין מהו ענין העגולים המשניים. יש עגול גדול לפני הצמצום, אור אין סוף הסובב כל עלמין, וכעת החידוש שהקו, הבטחון, כל הזמן מוציא עגולים, מוציא צלעות, מוציא קנים.] כאשר שרש כל העגולים הוא בעגול הגדול שלפני הצמצום [יש לעגולים שרש משותף. הממלא כל עלמין יורד, ותוך כדי הירידה מוציא כל פעם הארה – השתקפות – של העגול הגדול הסובב כל עלמין.],

שוב, העגול העליון הוא אמונה והקו הוא בטחון. אם הבטחון יורד וכל פעם באיזו 'נקודה רגישה' מוציא עגול – הקו כאן הוא החיים של כל העולם, ההיסטוריה, או החיים של כל אחד ואחת – האדם בוטח, אני בוטח, אבל אני מגיע לאיזו נקודה רגישה, שבדרך כלל היא נקודת חולשה. נקודת חולשה יכולה להיות גם משהו חיובי. כדי להמשיך אני צריך להזכר באמונה, להוציא עוד פעם עגול של אמונה. לפי זה, כל עגול של אמונה הוא על דרך "שבע יפול צדיק וקם" – הצדיק היה חזק בבטחון ופתאום נחלשה דעתו, יש הרבה פעמים בחיים חלישות הדעת, ואז צריכה לקרות תופעה חיובית של הוצאת עגול, עוד פעם להוציא עגול של אמונה (עגול של אמונה = ישראל. אנחנו, עם ישראל, "מאמינים בני מאמינים" – כל דור ודור, "דור הלך ודור בא והארץ [האמונה] לעולם עומדת", מוציא עוד עגול של אמונה, והיינו סוד "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אמונה היא בחינת "לא אדם" בעוד בטחון הוא בחינת "אדם").

שרש כל האמונות האלה הוא בעגול הגדול שלפני הצמצום, אבל פשוט שהעגול הגדול שלפני הצמצום והעגולים המשניים אינם אותה דרגה של אמונה. האמונה בעגולי המשנה היא אמונה פחותה, אמונה שאחרי הצמצום. האמונה הראשונה היא לפני הצמצום, ובעצם היא מחוללת את הצמצום, ואילו האמונות האלה יוצאות דרך נקודות בקו, קו הבטחון, כאשר קורה משהו. גם הנקודות האלה הן חלק מהתכנון העליון – א"ק הוא אחרי הקו, מלביש את הקו, וכעת מדברים על התכנון שלפני הצמצום – ה' מתכנן שהקו ירד עד כאן, ופתאום יהיה זקוק להוציא שוב עגול. כל העגולים, כפי שנסביר בהמשך, נקראים נפש, והקו עצמו נקרא רוח, יותר מנפש. יש לקו עוד שם – יושר. יש עגולים ויושר – יושר הוא יותר חזק, יותר מתוקן, אבל הוא זקוק כל פעם להוציא עוד עגול.

יושר ועגולים – סדר והשתוות

אם כבר הגענו לזה נאמר עוד משהו, שגם כתוב כאן בהמשך: מה ההבדל בין יושר לעגולים בכלל? יושר הוא, כמו שאמרנו קודם על הקו, בתנועה – הקו יורד מלמעלה למטה, והוא סדר של מעלה ומטה. הקו הוא עבודת ה' בסדר והדרגה – זהו הביטוי בחסידות. הקו הוא כמו צדיק, שאחד הדברים שמאפיינים אותו שהוא מסודר – יש לו דין קדימה ואיחור, יודע מה לעשות קודם ומה לעשות אחר כך. זהו אחד מסימני ההיכר של צדיק בחסידות – יודע מה לעשות קודם ומה אחר כך, לא מבולבל, יש לו סדר, כמו ליל הסדר. אם קו אומר סדר, מה אומר עגול? השתוות, שויון, הכל שוה – אין סדר כי הכל שוה, הכל אותו דבר. אלה מושגים מאד בסיסיים – סדר והשתוות.

בדרך כלל אני אומר שאדם צריך להיות מסודר, לקום בבקר, לדעת מה הוא הולך לעשות במשך היום, מה יעשה בעוד שעה ובעוד שעתיים, אבל יש גם זמנים בחיים שאדם צריך להתייחס למציאות שהכל שוה, הכל אותו דבר. אם הכל שוה, אין סדר בחיים – כשאתה הולך לעשות משהו אתה צריך סדר, קדימה ואיחור, אבל אם אתה רק משקיף על המציאות הכל שוה. "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – הכל שוה, השתוות שבלשון הבעש"ט היא "הן ולאו שוין אצלו". יש אחד שרוצה חזק משהו – ילד רוצה חזק סוכריה, צועק ובוכה לאמא. אי אפשר לצפות מהילד שיהיה בגדלות מוחין, אבל גם מי שבגדלות מוחין יכול לרצות את הסוכריה – רק שבפנים הוא יודע שכן סוכריה ולא סוכריה אותו דבר, לא משנה, "הן ולאו שוין אצלו". האמונה בה' מביאה את האדם להשתוות בנפש והבטחון מביא את האדם לסדר בחיים. סדר הוא הפוך מהשתוות – לא הכל שוה. עוד פעם, הקו הוא סדר והעגולים הם השתוות, שויון, וה' מתכנן בתכנון שלפני הצמצום שיהיה כך וכך סדר ופתאום יהיה איזה מין בטול, שחוזרים למוחין, לתודעה, של השתוות – הקו מוציא עגול.

השתוות העגול הגדול

נקרא בפנים על מדת ההשתוות:

[העגול הגדול] המקיף ושומר את חלל הצמצום [התוספת היא שתפקיד העגול הגדול הוא לשמור על החלל. הוא גם מקיף אותו וגם שומר עליו, שישאר חלל – שלא יתפשט יותר מדי וגם שלא יתכווץ יותר מדי, שלא יתבטל, דהיינו שהאור לא ימלא אותו. כל תכלית הבריאה, דירה בתחתונים, תלויה בחלל – לכן צריך לשמור עליו. השומר הוא] – כח האמונה [שגם מחולל את הצמצום וגם נשאר מלמעלה כשומר עליו.].

ידוע שענין העגול בעבודה בנפש האדם הוא מדת ההשתוות, "הן ולאו שוים אצלו"[ט] [בדרך כלל משתמשים בביטוי הזה לגבי הדרך בה מקבלים הערכות. יש ילדים – וגם מבוגרים – שמאד רגישים לאיך מתייחסים אלי, איך מעריכים אותי. זה סוג של גאוה, אבל הוא בטבע האדם – יש בו הרבה מודעות עצמית, שאני מודע כל הזמן איך מתייחסים אלי. הבעל שם טוב אמר שצריך השתוות – לא משנה אם מעריכים אותי או מקללים אותי, חושבים שאני חכם או שאני טפש, לא משנה לי בכלל. כעת אנחנו לפני פסח, שמנקים את הבית מחמץ. רבי הלל מפאריטש אמר שעיקר החמץ בנפש הוא אי-השתוות – את מי שאין לו השתוות צריך לשרוף עם החמץ בערב פסח... השתוות היא שלא משנה לי איך מדברים עלי – מאד קשה, לפי זה 99.9% מהאנשים צריך לשרוף עם החמץ בערב פסח...],

אנחנו לאורך כל המאמר הזה מסבירים אמונה ובטחון לגבי דברים שקורים לי בחיים – כמו שאמרנו קודם, דברים טובים ודברים לא טובים – ומה פירוש "הן ולאו שוים אצלו" בהקשר זה?

שאיך שיהיה בפועל הכל טוב [מה שלא יקרה לי בחיים – הכל טוב. למה? הרי לא תמיד נראה לי דברים טובים. למי היתה השקפה כזו בסיפורי רבי נחמן (שמחר בלילה, שבת ר"ח ניסן, יהיה יום הולדת שלו), שמה שלא יהיה הכל בסדר? התם של רבי נחמן – הכל בסדר. היום זהו ביטוי של חב"דניקים – הכל בשליט"א, הכל בשליטה, הכל בסדר, הכל טוב. למה הכל טוב?], בהיותו נמשך ממנו יתברך [הכל בא מה' – אין מקור אחר. אני מאמין בה', יש ה' אחד, הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות, הכל בא ממנו], והלא הוא יתברך עצם הטוב [וממילא הכל – שבא ממנו – טוב.]. זוהי מדת האמונה כנ"ל [ואם כן השתוות ואמונה הולכות יחד – זהו סוד העגולים.]

ד. שלש בחינות אמונה

כעת מתחילים סוגריים עד סוף הפסקה. אנחנו בספרים החדשים שלנו משתדלים לא לעשות זאת יותר מדי, אבל בכתבי החסידות – כמו למשל אצל הרבי הרש"ב (שיום ההילולא שלו בב' ניסן) – יתכנו סוגריים שנמשכות מעמוד לעמוד, ובתוכן סוגריים בתוך סוגריים, וצריך להחזיק ראש. כעת יש סוגריים שממשיכות עד לעמוד הבא. הנושא של הסוגריים האלה – עד סוף הפסקה – הוא ההבדל בין העגול הגדול לעגולים שיוצאים מהקו, מהנקודות בחיים בדרך ירידת הקו:

העגול הגדול – אמונה שהכל טוב תמיד

(העגול הגדול שלמעלה ממקום הצמצום כביכול היינו האמונה שהכל טוב מאד ובפועל ממש בכל עת ובכל רגע תמיד [שלא צריך לחכות רגע אחד כדי לראות שהכל טוב – הכל טוב בגלוי ברגע הזה. אצל התם הכל טוב – אבל יכול להיות גם במדרגת העגולים שאחרי הצמצום. אבל העגול הגדול הוא הראיה שהכל טוב בגלוי ברגע הזה ממש. מי במדרגה זו? הזכרנו אותו בפרק א – לא רבי עקיבא אלא רבו, נחום איש גמזו. הוא אמר "גם זו לטובה" גם על מה שקרה ונראה כאסון, וכתוב שראה איך עכשיו בפועל ממש מה שקרה – שגנבו את האבנים הטובות והחליפו בעפר, צריך ללכת למלך רומי בלי מנחה אלא רק עם ארגז מלא עפר – ובאותו רגע אמר "גם זו לטובה", לא רק האמין אלא ראה בפועל שהכי טוב שיכול להיות, יותר טוב מהאבנים הטובות שהיו קודם. מדרגה כזו של אמונה היא העגול הגדול שלפני הצמצום.

למה תמיד טוב ברגע זה?], שהרי הוא למעלה מהמקום והזמן לגמרי [העגול הגדול לא בתוך המקום בכלל – המקום הוא בתוך הצמצום, בתוך החלל, ולעגול הגדול אין מקום ואין זמן. ממילא הכי טוב שיכול להיות ברגע זה, בפועל ממש. מי שעושה את הזמן הוא הקו – הוא בתנועה, בדרך, והתנועה מצריכה זמן. אין תנועה בלי זמן ומקום. בפיזיקה תנועה היא מקום חלקי זמן – אם יש תנועה, הקו, יש גם מקום וגם זמן.].

עגולי הקו – האמונה שודאי יהיה טוב כשירצה ה'

העגול שיוצא מהקו בתוך חלל הצמצום, היינו האמונה, בכל שלב ושלב של "קו החיים" [כעת משתמשים בביטוי שאמרנו קודם – "קו החיים". הקו הוא כל חיי האדם.], שודאי יהיה טוב [שאני מאמין שכל מה שקורה בקו החיים שלי, בחיים שלי, הוא טוב – הכל יהיה טוב. כל מה שקורה אני אומר 'יהיה טוב' – וועט זיין גוט, הביטוי הראשון היום באידיש. איך אומרים שכבר טוב? ס'איז שוין גוט. זה בעצם ההבדל בין העגול הגדול לכל העגולים שאחרי הצמצום – בעגול הגדול תמיד ס'איז שוין גוט וכל העגולים המשניים הם וועט זיין גוט.

אני יכול להתבלבל שהעגולים האלה הם בטחון סביל – שהוא "טראכט גוט וועט זיין גוט", ביטוי דומה – אך העגולים האלה אינם בטחון כלל אלא אמונה. מה ההבדל? בבטחון סביל אני פועל במחשבתי החיובית לקרב את ה"יהיה טוב" לתוך המציאות. גם בבטחון סביל יש פעולה של חשיבה, כי "מחשבה מועלת" – אני חושב שיהיה טוב, כמו שאני רוצה שיהיה, והמחשבה עוזרת שבאמת יהיה כאן טוב. זהו בטחון סביל. האמונה כאן – העגול שיוצא מהקו – היא אחרת. איני חושב שבקרוב בוודאי יהיה טוב, אלא רק מאמין שיהיה טוב – הבדל דק, אבל מאד חשוב, בין יהודי שמאמין שיהיה טוב לפתגם "חשוב טוב יהיה טוב", שאם תחשוב טוב תראה שיהיה טוב גם מכח המחשבה שלך. בטחון פעיל הוא שאם אני רוצה שיהיה טוב אני צריך לעשות משהו. יש בטחון פעיל, יש בטחון סביל – שאני רק חושב חזק שבקרוב יהיה טוב בטוב הנראה והנגלה, ובכך עוזר שיתממש מול עיני (וכפי שמוסבר בפרק האחרון של המאמר בענין קביעה רצונית) – ויש אמונה, שאני מאמין שיהיה טוב.

מתי יהיה טוב? איני יודע – אני מאמין שפעם יהיה טוב. איזה טוב? טוב כמו שאני רוצה –], בטוב הנראה והנגלה, [מתי? איני יודע, יהיה] כאשר ירצה השי"ת [זהו ההבדל ברמב"ם בין העיקר ה-יב לעיקר ה-יג. העיקר ה-יב הוא ביאת המשיח, בו כתוב "אחכה לו בכל יום שיבוא" – כלומר, אני חושב ממש שיבוא היום, כמו שכתוב באריכות בהמשך המאמר. את האמונה בביאת המשיח צריך להאמין בבטחון סביל. אנחנו אומרים שצריכים בטחון פעיל כדי להביא את המשיח, לעשות משהו, אבל הרמב"ם מדבר על בטחון סביל – צריך להאמין, אבל זו אמונה עם בטחון סביל, עם ציפיה ותקוה שיבוא היום, "חשוב טוב יהיה טוב". מה העיקר ה-יג? תחית המתים. הנוסח שם הוא "כאשר יעלה ברצונו יתברך". אני מאמין שתהיה תחית המתים – מתי? כשה' ירצה. זו אמונה גמורה. מאד חשוב ההבדל בין ההתייחסות לביאת המשיח לסוג האמונה של תחית המתים. שניהם יקרו בפועל, הכי טוב בטוב הנראה והנגלה.],

השתוות מתוך האמונה שיהיה טוב (ולא מתוך בטחון)

וממילא מקבל הוא את כל מקרי החיים החולפים בהשתוות אמיתית ["חשוב טוב יהיה טוב" בבטחון סביל אינו השתוות, כי כל זמן שלא מתממש אני קצת מאוכזב – לא "הן ולאו שוין אצלי", אכפת לי איך יהיה ואני רוצה חזק שהטוב הנראה והנגלה יתממש במהרה. בבטחון פעיל אכפת לאדם – כל כך אכפת לו שהוא עושה, "עשו כל אשר ביכלתכם" כלשון הרבי – וגם אם איני יכול לעשות אלא רק לחשוב, רק בטחון סביל, אי אפשר לומר שלא אכפת לי, אני חושב כדי לשנות את המציאות לטובה. בשום בטחון אי אפשר לומר שאני בהשתוות לגבי מקרי החיים. אבל אם יש לי אמונה שודאי יהיה טוב כשה' ירצה, אני במדת ההתשוות לגבי מה שקורה כעת. בטוח לי שתהיה תחית המתים, כאשר ה' ירצה, ויחד עם זאת – עכשיו לא אכפת לי מה יהיה, מה שלא יהיה "הן ולאו שוין אצלי".],

עוד פעם, אמונה היא השתוות, והשתוות לא יכולה להיות אם אני לוחץ –אפילו במחשבתי, לוחץ קצת – על מה שקורה. אם אני מוסר את הכל להשי"ת, הוא עצם הטוב והוא יעשה טוב – מתי? לא יודע, כשה' ירצה – אני יכול להיות במדת ההשתוות לגבי ההוה. ברגע שאני רוצה שמשהו טוב יקרה עכשיו, וגם מאמין שהמחשבה מועלת – שהמחשבה שלי מועילה – אני דרוך על הענין, ואז איני במדת ההשתוות, לא "הן ולאו שוין אצלי". זה מסביר למה יש מכתבים של הרבי שמשתמש בתכונה זו, מתאר "הן ולאו שוין אצלו", לפעמים כשבח ולפעמים כגנאי. אם הרבי רוצה שהאדם יעשה משהו בחיים, וכותב לו שאני רואה שאצלך "הן ולאו שוין", לא אכפת לך, הכל אותו דבר – זה גנאי הכי גדול. אבל אם הוא רוצה להרגיע מישהו – וכמו שאומר רבי הלל, צריך השתוות, צריך בסיס שה' עושה הכל טוב – זהו שבח. לגבי אמונה זהו שבח ולגבי בטחון זהו גנאי. אם הרבי רוצה לטפח את מדת הבטחון ואומר לי ש"הן ולאו שוין אצלו" זהו גנאי, הוא מגנה אותי כדי שאגיע לבטחון, אך אם רוצה לחזק את האמונה זהו שבח.

המשכת האמונה (הנקבית) מצד הנוקבא שבקו (בטחון סביל)

[שוב, המאמין מקבל הכל בהשתוות,] מתוך "שקט" נפשי שיהיה טוב [המאמין הוא שקט והבוטח אינו שקט. הקו הוא בפעילות, בתנועה, לא שקט. מתי יש שקט בימי השבוע? בשבת. כמו נהר הסמבטיון, שכל יום ויום הוא רץ ורועש, ו"באת שבת באת מנוחה" – הוא נח ושקט, "השקט ובטח", "מנוחת שלום השקט ובטח" כמו שאומרים במנחה של שבת. שבת היא דווקא בחינת נוקבא – היא כמו הכפתור. הקו יורד, בתנועה, כמו ימי השבוע, ימי המעשה בהם הסמבטיון רץ ונמהר, ובאה שבת והוא פתאום שקט – "כל מלאכתך עשויה", "הן ולאו שוין אצלו" למעליותא. כלומר, שבת היא יום של אמונה וימי השבוע ימים של בטחון. אנחנו אומרים שהיחס בין שני סוגי הבטחון הוא "איהו בנצח, איהי בהוד" – זכר ונקבה – ויחסית הבטחון הוא זכר והאמונה הוא נקבה, ימי השבוע ושבת. כל שבת היא כפתור, ממנה יוצא עגול של אמונה. שוב, האמונה היא עם שקט נפשי שיהיה טוב – מתי? לא יודע. גם לא משנה לי, "המאמין לא יחיש" – לא ממהר את הקב"ה, לא מלחיץ אותו, סומך עליו, ולא צריך לחשוב מתי יהיה.]

([כאן כתוב מה שאמרנו, לא להתבלבל בין עגולי האמונה האלה לבטחון סביל:] ואין זה עדיין מדת הבטחון הסביל, שעל ידי בחינת "חשוב טוב יהיה טוב" פועל לקרב את היעוד הטוב להתגשם, וכמבואר לעיל, אלא שמאמין סתם שודאי יהיה טוב בעתיד הבלתי ידוע [שרש אמונה בלשון הקבלה הוא רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע. לעניננו האמונה היא שהדבר ודאי יקרה על הצד הטוב ביותר. מתי? לא יודע, אף אחד לא יודע. בעגול שלפני צמצום אין אפילו את השאלה מתי יקרה – אין שם זמן בכלל, כבר קרה. עבור מי שנמצא לפני הצמצום הטוב כבר קרה, ואצל מי שאחרי הצמצום לא קרה. מתי יקרה? לא יודע ולא מפריע לי.].

הבטחון הפעיל והסביל (שגם בסביל צד פעיל [שהרי הוא חושב – מקרב את התגשמות המציאות על ידי המחשבה שלו.]) היינו בסוד שני שרשי דו"נ [דכורא ונוקבא, זכר ונקבה.] שבסוד הקו עצמו ["איהו בנצח ואיהי בהוד" – החלק הזכרי של הקו הוא הבטחון הפעיל והחלק הנקבי של הקו הוא הבטחון הסביל. העגולים אינם בטחון כלל, אלא אמונה, אבל מאיזה חלק בקו הם יוצאים? הם דומים לבטחון סביל, לכן אפשר להתבלבל, ולכן אני אומר שכאשר הבטחון הסביל של הקו – החלק הנקבי שבו – מתגבר, אז אני מגיע בקו לנקודה שכבר מוציאה עגול, אמונה פשוטה שיהיה טוב, כפי שכתוב כאן:], אכן עגול האמונה נמשך בעיקר משרש הנוק' שבעצם הקו ודוק [האמונה שיהיה טוב יותר דומה ל"חשוב טוב יהיה טוב", אף שאלה שני דברים שונים – "חשוב טוב יהיה טוב" הוא הצד הנקבי של הקו, של הבטחון, וכאשר החלק הנקבי שלו מתגבר ביום השבת, שבת היא אשה, זהו הזמן שמוציא עגול.]).

נקוי מחמץ ואכילת מצה – חלל האמונה ועגולי האמונה

[איך החלל נעשה? אנחנו מסבירים מתחלת החבור כאן, מפרק א:] סוד (עשית) החלל עצמו היינו פנוי כל המחשבות המבלבלות את חלות טהרת האמונה [אמרנו שמתחלה החלל מלא מחשבות זרות מצדנו, נחשים ועקרבים, והוא ארץ כנען. באמונה שלנו אנחנו עושים מהחלל מקום פנוי – כמו שהסברנו את ההבדל – מפנים את המחשבות, את הנחשים והעקרבים, מהבור. כתוב כאן עוד יותר – לא רק שהאמונה מפנה את החלל, כשמנקים אותו, כמו נקיון הבית בפסח, אלא שברגע שמנקים טהרת האמונה יכולה להאיר במקום. כמו שאוכלים מצה בפסח – מיכלא דמהימנותא. דוגמה מאד יפה, כדי לזכות לאכול מצת אמונה, להפנים את האמונה, צריך לנקות את הבית היטב – שלא יהיה חמץ.] וכנ"ל וד"ל.

[מה יצא מכל זה? סיכום פסקה זו:] נמצא שבסוד האמונה ג' בחינות בכלל – עגול [העגול העליון שלפני הצמצום – הכי טוב עכשיו. מדרגת נחום איש גמזו – "גם זו לטובה".], חלל [האמונה שפועלת את החלל וגם חלה בתוכו – החלל והחלות הן מאותו שרש, אותה מלה. מה רוצים שיחול בחלל? טהרת האמונה. טהרת האמונה בחלל בעצם מכח האמונה שפעלה את החלל. איך הסברנו את אמונת החלל בפרק הראשון? כמו לסמוך על צדיק. כמו שאם אני סומך על הצדיק אני מסיח דעת מכל הדברים – לא צריך לחפש תרופה או עצה אחרת – כך מי שסומך על ה' לא צריך לחשוב על שום דבר, אין לו טרדות. זו אמונת החלל – שאתה רגוע כי אתה סומך על ה'. בעגול הגדול בשביל מה לסמוך על ה' – הכל כבר הכי טוב שיכול להיות.], עגול [העגולים שהקו מוציא כל פעם, עוד עגול ועוד עגול – אמונה שיהיה טוב, אך איני יודע מתי. מאה אחוז יהיה טוב, יהיה הכי טוב – כמו שאני רוצה – אך מתי? לא יודע, לא לוחץ את ה'. כאן יש רמז בשלש המלים-הבחינות:], יא אותיות העולות יא פעמים הוי' ב"ה וד"ל [הרמז הזה אומר "הוי' אלהינו" – כמו בקריאת שמע – "אלהינו" בגימטריא אמונה. מי אלקינו? מי אמונה? ה'.].

ה. המשכת עגול אמונה ברגע הסתלקות הצדיק

רגישות האשה ואמונה בחיי הנישואין

עוד רעיון לסיום פסקה זו: אמרנו שהעגול יוצא מהקו באיזה רגע של חולשה. חולשה יכולה להיות משהו חיובי. אמרנו שזהו רגע של שבת – שבת היא חולשה חיובית. אמרנו ששבת היא אשה, לאשה יש חולשה חיובית, שהיא רגישה. בדרך כלל אשה יותר רגישה מגבר. דבר חשוב לדעת כשמתחתנים – אשה רגישה. הגבר צריך ללמוד להיות רגיש, אבל לא כל כך רגיש בטבע שלו.

אשה רגישה בטבעה כי יש לה חולשה, ומרגישות זו יוצאת אמונה שודאי יהיה טוב. מתי? לא יודע. גם מאד חשוב בחיי נישואין – אמונה שודאי יהיה טוב, אך איני יודע מתי. יצאתי מכפתור, אבל אין לי כפתור ללחוץ עליו שכעת יהיה טוב – אבל אני רגוע, ודאי יהיה טוב.

יציאת עגול אמונה ברגע הסתלקות הצדיק

כאן מובאת עוד דוגמה חשובה לכך שנקודת חולשה מוציאה עגול אמונה – הסתלקות הצדיק. אמרנו שהקו הזה יכול להיות חיים של יהודי אחד – כל החיים שלי הם קו, ובאמצע יש כל מיני נקודות שמוציאות צלעות – או ההיסטוריה של כל העולם. יכול להיות גם פנימיות ההיסטוריה – הצדיקים, ה"צדיק יסוד עולם" שהוא ה"חד בדרא" שמחזיק את אותו דור. כל קטע של קו הוא חיי צדיק אחד, וכשהוא מסתלק ומפנה מקום לצדיק הבא, סוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – ברגע שהוא מסתלק הוא נולד מחדש, כמו ב-ז' אדר – יוצא עגול.

העגול שיוצא הוא בעצם האמונה של הצדיק הראשון. כך כתוב בתניא, שהצדיק שמסתלק "שביק חיים לכל חי" – מנחיל את החיים שלו לכולם, ובעצם עיקר מה שהוא מנחיל למי שקשור אליו הוא האמונה שלו. כל זמן שהוא היה חי הייתי בטוח שמשיח בא עכשיו – בטחון – אבל כשהוא מסתלק נשארת לי אמונה שמשיח ודאי יבוא. מתי? לא יודע.

שיעור מאד חשוב לחב"דניקים, ולכל אחד – סוד הסתלקות הצדיק הוא התהוות עגול חדש של אמונה. "שביק חיים לכל חי" היינו השארת חייו – שעיקרם אמונה – לכולם. ככל שמישהו קשור אליו בחיי חיותו הוא אמור לקבל ממנו יותר אמונה. קודם היה בטחון וכעת חוזר להיות אמונה, ותיכף ומיד ממש מתחיל עוד קטע של בטחון, עוד קו, שקשור לצדיק הבא (הנשיא שבדור שהוא המשיח שבדור, ואנו מלאים תקוה ובטחון שהוא יזכה להיות המשיח האמיתי של כל הדורות). זו דרך מאד יפה להבין את סוד הקו והעגולים לאור האמונה והבטחון:

העגול השני הנמשך מסוד קו הבטחון בסוד המבואר באגה"ק כז, לגבי הסתלקות הצדיק ד"שביק חיים לכל חי"[י], דהיינו כח האמונה ([הוא משאיר אמונה-אהבה-יראה, אך העיקר הוא האמונה, שהיא התפארת – עיקר הלב.] התפארת שברוחו הטהורה, עיקר סוד הקו דפנימיות אדם ישר [שבעצם הוא בטחון, כמו שכתוב בהמשך, אבל כאשר הוא מסתלק מקבלים את האמונה שלו בטהרתה. כמו שיש שמחה בטהרתה יש אמונה בטהרתה.], עיין בלקולו"י לאגה"ק כז), עליו נאמר "וצדיק באמונתו יחיה", שנמצא, וביתר שאת וביתר עז, בהיותו משוחרר ממגבלות הגוף [דווקא האמונה שלו מתחזקת, גם בו כביכול, כאשר הוא מסתלק. למה ה' רוצה גוף? למה יש כאלה בחב"ד שמאמינים שהרבי עדיין בגוף? מה זה חשוב? כי רוצים דווקא בטחון, לא אמונה – לא רוצים לעזוב את הבטחון. גוף, שהוא מוגבל, מחייב בטחון – זהו התיקון שלו. גם ה' רוצה כך, אבל בכל מצב יש מעלה – מעלת ההסתלקות היא האמונה. כשהוא משתחרר מהגוף האמונה שלו מתחזקת, והיא מה שהוא נותן לנו בעיקר –], לכל הדבקים ומקושרים לצדיק בחייו וכו' [כל מי שהיה קשור לצדיק בחייו – בהסתלקות מקבל מנה כפולה ומכופלת מהצדיק.].

נקודות הסתלקות בחיי הצדיק – הנחלת אמונה לחסיד

כעת לוקחים את הדימוי הזה ועושים לו הפשטה:

והיינו שמפעם לפעם, משלב לשלב, במהלך החיים (סוד הקו), בטחון הצדיק [הקו שלו.], האדם הישר, כאילו מסתלק [לא רק שמסתלק לגמרי, אלא שיש זמנים בחיים שלו שהוא כאילו מסתלק. איך יכול להיות? יש סיפור מפורסם על הרבי מהשנים הראשונות, בהן היו אנשים שהיתה להם רשות להכנס ליחידות חפשית – היו שואלים שאלות עמוקות בעבודת ה' וכו'. פעם אחד מהם נכנס לרבי, חפשי, והתחיל לשאול משהו. הרבי אמר לו – אותו אחד שבאת אליו לא נמצא כרגע. אם הוא לא נמצא – אין את מי לשאול. מה הסיפור הזה בא ללמד? שגם אצל צדיק גדול יש לפעמים איזה רגע שהוא לא נמצא, כאילו מסתלק. אולי יחזור עוד כמה דקות, אבל ברגע הזה הוא לא נמצא. חיי הצדיק הם הבטחון שלו, הקו שלו, ה"אדם ישר" שלו. אך יש זמנים, כמו "שבע יפול צדיק", שהוא מסתלק.],

אך בהתעלמות גוף הבטחון, לרגע, מוציא הוא עגול חדש של אמונה [נחזור לסיפור: החסיד הזה – לא נאמר מי זה – לא היה הכי חכם. הוא הבין מה שהרבי אמר, אך לא הבין מה שכתוב כאן. הבין קיצוני – שיש זמנים שהרבי לא נמצא. מה התכל'ס של הרגע הזה? כשהרבי לא נמצא הוא מקרין, מוציא עגול של אמונה. אם החסיד היה חכם, כלומר רגיש, הוא היה מקבל זאת – היה מתחזק באמונה, גם אמונה בצדיק וגם אמונה בה'.

מהי אמונה? שלא צריך לשאול שאלות. אם הרבי אמר שמי שבאת אליו לא נמצא סימן שלא זמן בשביל שאלות – שאלות הן איזה שכל – אז זמן למה? שוב, מי שטפש חושב שלא זמן לשום דבר, הרבי לא נמצא, אבל מי שחכם – זו המצוה הראשונה של החסידות, להיות חכם, לא להיות טפש – יודע שהרגע הזה מכוון, מתוכנן, בשביל להתחזק באמונה. באמונה אין שאלות – לא שואלים שאלות, רק מאמינים. אמונה היא מח ימין וחקירה – שאלת שאלות – היא מח שמאל, כמו שדברנו בסעודת פורים, אתן יכולות ללמוד זאת. דווקא הזמן שהצדיק מסתלק לרגע הוא הזמן להתחזק באמונה, כי באותו רגע ממש הצדיק מוציא עגול של אמונה.

כל כוכב נמצא במסלול – בתוך עגול – ויש מחלוקת האם העגול מסתובב והכוכב קבוע בו יציב או שהעגול יציב והכוכב מסתובב. מחלוקת בין חכמי ישראל לחכמי האומות שיש הרבה מה לומר עליה ואין כאן המקום להאריך. בכל אופן, החסיד החכם בסיפור שלנו היה נכנס לתוך העגול שהרבי מוציא עכשיו, כשהוא אומר שאינו כאן – 'סליחה, אני לא פה'. הוא מוציא עגול, ואם החסיד היה חכם היה נכנס אליו כמו כוכב – אז יש שתי בחינות, או שהעגול היה מסתובב והוא היה רגוע, או שהוא היה מסתובב בתוך העגול. בין כך ובין כך הוא היה מרויח הכי הרבה – כנראה זו התשובה האמתית שהרבי נתן לו, אני לא פה והעבודה שלך ברגע זה להכנס לעגול האמונה.]

"משבריך וגליך" – גלי-עגולי אמונה במשברי החיים

[שוב, נמשך עגול חדש של אמונה, האמונה לפיה] – "יהיה טוב", וממילא הן ולאו שוים אצלו [אם יהיה טוב ולא אכפת לי מתי יהיה טוב – כי תלוי רק בה', ולא בי – אז ממילא גם כעת הכל בסדר אצלי, הן ולאו שוין אצלי.] – בתוך כללות מקום אמונתו הראשונה [החלל. העגולים יוצאים מהקו לתוך החלל, שגם הוא סוג של אמונה – "מצא מין את מינו". למדנו כאן היום שיש אמונה לפני הצמצום, אמונה של החלל ואמונה של כל העגולים שיוצאים מהקו. העגולים של הקו נמצאים בתוך האמונה של החלל, שמה היא?], כח סלוק הטרדות וכו' שבנפשו וד"ל).

עד כאן להיום. עיקר החידוש שיש עגולי משנה – ככל שהקו יורד הוא מוציא עוד עגול ועוד עגול. מתי? יש פסוק שלא אמרנו – "כל משבריך וגליך עלי עברו". פסוק ששני אנשים בתנ"ך אומרים – יונה הנביא ודוד המלך. העגולים יוצאים בנקודות משבר. למה הפסוק הזה רומז? "כל משבריך" היינו נקודות משבר, ומה צריך לקרות אז? "וגליך" – עגול. זהו כל הלימוד היום, אם רק הגענו אליו דיינו – מכל נקודת משבר בחיים צריך לצאת עגול חדש של אמונה, "כל משבריך וגליך עלי עברו". כך אומר יונה הנביא, שכתוב בקבלה שהוא משיח בן יוסף, וגם דוד, שהוא משיח בן דוד. עד כאן להיום. שיהיה חג כשר ושמח. לכן אוכלים מצה עגולה – שתהיה הרבה אמונה עגולה. גם מיכלא דמהימנותא וגם מיכלא דאסוותא – מאכל רפואה. יכול להיות שאת אותו חסיד הרבי רצה פשוט לרפא – עם העגולים מתרפאים, זו התרופה הכי טובה.

[כמה בנות התחלנו ללמוד אידיש בכתה – מבקשות ברכה.] שתהיה אידיש עסיסית, שיהיה שמח, ויעזור להתחזק ביראת שמים.