בע"ה

כ"ז ניסן ע"ח – בית חגלה

אמונה ובטחון (10)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. קו הבטחון – המשכה מההשערה שלפני הצמצום אל תוך העולמות

מעלת הזמן והמקום

שלום וברוך ה' שאנחנו יושבים כאן, סמוך ונראה לעיר יריחו, מנעולה של ארץ ישראל, תיבנה ותכונן, ביחד עם כל ערי ארץ ישראל. התאריך הזה הוא תאריך מיוחד – יום אחרי היארצייט של יהושע בן נון, שהיה אתמול, כ"ו ניסן, ותיכף אנחנו נכנסים לכ"ח ניסן, יום כיבוש יריחו. זה שיש הרבה נשמות של יהודים כאן, סמוך ליריחו, דווקא ביום הזה – יעזור לכיבוש של יריחו שוב. אם בלב נתקע בשופר כל החומות יפלו ונוכל להכנס חפשי לתוך יריחו, עוד היום והלילה.

חזרה: העגול הגדול, היושר והעגולים היוצאים מהיושר

אנחנו לומדים את המאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת, הגענו לעמ' סב. פעם קודמת למדנו שיש מושג בקבלה וחסידות שנקרא העגול הגדול – שהוא אמונה שלפני הצמצום הראשון, מה שה' עשה חלל בשביל לברוא את העולמות. אחר כך ה' המשיך קו, ותוך כדי שהקו יורד – וסביבו נוצרים כל העולמות – הוא גם מוציא עגולים, והעגולים האלה הם עוד פעם אמונה. עיקר הווארט היה שתוך כדי ההתקדמות בחיים יש נקודות משבר, נקודות אין, ואז אף שאדם נמצא תוך כדי תהליך של בטחון, יזמה לממש את התפקיד שלו בחיים – "אל כל החיים יש בטחון" – בכל אופן הוא צריך מדי פעם להוציא עוד עגול של אמונה, להאמין בה' באמונה פשוטה, שיש רק ה' והוא יעשה הטוב בעיניו. ככה הסברנו פעם קודמת, ויצא שיש יסוד של עיגולים ויושר – מעגל וקו ישר בתוכו, קוטר. יש עגול שלפני החלל, הצמצום הראשון, וקו וחוט של אור אין סוף שיורד ונמשך לתוך החלל.

עגולים ויושר – נפש ורוח – קטנות וגדלות (עגל ושור)

על כך ממשיך המאמר:

הרי שאמונה ובטחון הם בסוד עגולים ויושר ([האריז"ל מסביר שהמושג עגולים הוא נפש – מושג שתכף נסביר – ואילו יושר הוא רוח. ידוע שבנשמה יש חמש מדרגות, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. יש מקום אחד שכתוב שאדם נולד רק עם נפש, ולפי כמה שזוכה מקבל את שאר המדרגות – כלומר שהן מאירות בו לפי מדרגתו. אבל יש מקום אחר שכתוב שאדם נולד עם נפש-רוח, הן השרש, והמדרגות הבאות הן התוספת – כמו נשמה יתרה בשבת – נשמה-חיה-יחידה. יש מקום שכתוב שנפש ורוח הם עגולים ויושר אחרי הצמצום. נפש היא יותר טבע – נפש היא הטבע הבסיסי של האדם, נצח-הוד-יסוד-מלכות, האינסטינקטים ודפוסי ההתנהגות המוטבעים של האדם. רוח היא למעלה מזה, אהבה ויראה, כל כחות הרגש.

אז יחסית נפש היא קטנות ורוח היא גדלות. גדלות פירושה בגרות – יש אחד שנוהג כמו הטבע בו נולד ויש אחד שמתחיל לגדול. היחס בין נפש לרוח הוא קטנות וגדלות – נושא שקשור לכל הכוונות של ספירת העומר. כתוב שבכל יום בספירת העומר ממשיכים מוחין. יש מוחין של קטנות, שדווקא הם אמונה – כמו המצה שאכלנו בפסח. מצה נקראת קטנות אבא, זה הביטוי, והיא "מיכלא דמהימנותא" – לחם של אמונה. גם ילד קטן מאמין – צריך לחנך אותו, אבל יש אמונה בטבע. בטחון, במיוחד בטחון פעיל, שאני יכול לקום ולעשות דברים דורש יותר בגרות. בגרות אותיות התגברות – צריך התגברות השכל. בגרות בגימטריא תורה, היא מעל הטבע. העגולים הם טבע, קטנות, והיושר הוא גדלות.

למשל, היום יום חמישי בשבוע הגבורה – כל יום חמישי בשבוע הוא רק קטנות לפי האריז"ל, רק אמונה. אבל מה שיהיה הלילה, כ"ח ניסן, כבר קופץ מהקטנות הכי קטנות לגדלות הכי גדלות בבת אחת, דילוג שלא בערך. הכל באותה מדה של השבוע – אם אנחנו בשבוע של גבורה, יש קטנות של גבורה ויש גדלות של גבורה. הכי קטנות ביום החמישי של השבוע, ההוד, והכי גדלות ביום הששי והיום השביעי שבא אחריו, היסוד והמלכות של השבוע. אם כן, יש לנו את מושג היסוד של עגולים ויושר שהם:] נפש ורוח[ב] [וכעת הוספנו את המושגים שלא כתובים כאן – קטנות וגדלות. שתי המדרגות האלה הן אחרי הצמצום, והנח"י – נשמה-חיה-יחידה – הן לפני הצמצום, ולכן מי שזוכה להן זו תוספת שלא בערך.

איך רואים בעגולים ויושר שאחד קטן ואחד גדול? נראה אם מישהי תשים לב, שעגולים הם אותו דבר כשהוא קטן ויושר כשהוא גדול. איזו עוד מלה באה מעגולים? משהו קטן, שיש גם חטא כזה – חטא העגל. אם עגולים הם עגל, מהו יושר? כשהעגל גדל הוא הופך להיות שור. זהו דבר פשוט שכל אחד צריך לשים לב, שעגולים ויושר הם כמו עגל ושור – כבר סימן שהם קטנות וגדלות. עגל ושור הם קטנות וגדלות של הנפש הבהמית דווקא – גם בנפש הבהמית יש קטנות וגדלות – אבל יש להם שרש בקדושה, פני שור שבמרכבה. מעגולים ויושר תיכף נגיע למושג אדם.]), כידוע בספה"ק ובדא"ח.

"אדם ישר" (קבלת האר"י) – התלבשות מכח "מח שליט על הלב"

[היושר, שאמרנו שהוא כשור לגבי העגל, שייך למושג של אדם:] "אדם ישר" [הספר החשוב ביותר של הקבלה נקרא עץ חיים של האריז"ל, ויש ספר מקביל של האריז"ל שנקרא אדם ישר – יש ביטוי "אדם ישר", שבעצם כולל את כל קבלת האריז"ל. למה? כי יחסית לגילוי של האר"י הקדוש כל הקבלה שהיתה קודם היתה בבחינת עיגולים, כולל קבלת המקובל הכי גדול שקדם לאריז"ל – רבי משה קורדוברו, הרמ"ק. לפעמים אומרים שעגולים ויושר הם כמו תהו ותיקון – תהו, כמה שיש בו עצמה, הוא לא מבורר, הוא טבעי ולא שכלי. לכן הכוונה היא להמשיך מוחין, שכל לתקן את מדות הלב – זו כל כוונת ספירת העומר. שוב, לכן כל כתבי האריז"ל נקראים "אדם ישר".

מושג זה] הוא סוד תקון כל העולמות בהתלבשותם זה בזה [אמרנו שיושר הוא בטחון, סימן שתקון המדות תלוי בעיקר בבטחון. היסוד הוא שצריך להאמין, אבל בשביל לתקן את הנפש – להפוך את העגולים, הטבע, לכח בונה – צריך בטחון. מה קשר בין עגולים לטבע? אמרנו פעם קודמת – טבע הוא לשון טבעת, העגולים הם כמו טבעות. שוב, הטבע הוא אמונה, אבל לתקון המדות לא די בעגולים – צריכים יושר. כמו שכתוב בפרקי אבות – שמתחילים ללמוד השבת – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", הדגש הוא על היושר, "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", בקבלה תפארת היא הקו הישר בנפש. אף על פי שתפארת היא מדה בלב – היא בטוי בלב של אחד שיש לו שכל ישר. תקון העולמות בהתלבשותם אינו אמונה אלא בטחון.],

ותלוי, לכל לראש, בהמשכת "מוחין" להיות "מח שליט על הלב" [אם יש בטחון יש גדלות, וכמו שכתוב בתניא – משפט שמקורו בעצם בזהר, אבל הוא מיסודות ספר התניא והחסידות – שגדר הבינוני, ההגדרה של הבינוני שהוא האדם הרצוי בתניא, הוא שיכול לשלוט על המדות שלו, על התאוות שלו. קוראים לכך גם המשכת מוחין וגם התלבשות, כמו שכתוב כאן. כאשר אני ממשיך משהו ברוחניות הדבר שנמשך מתלבש בתוך מה שאני מושך אליו. אם כתוב "מח שליט על הלב" הכוונה שהמוחין – שהם אור, חיות, אנרגיה – נמשכים ללב, כדי לשלוט עליו, ובעצם הם מתלבשים בלב. לכן למוחין האלה, המתלבשים בלב, קוראים "מוחין השייכים למדות". יש מוחין מופשטים לגמרי, מוחין בעצם, שלא שייכים למדות. משהו אחר, שלא מדברים עליו כרגע. כאשר כתוב "מח שליט על הלב" הכוונה לשכל שכן שייך למדות, הוא בשביל לתקן את המדות, וכאשר ממשיכים אותו למטה, לשלוט על הלב, הוא גם מתלבש בתוך הלב. או, בלשון הקבלה, הוא נעשה המוחין של פרצוף הלב. הלב עצמו הוא אישיות שלמה, והשכל של הלב היינו המוחין שהמשכנו אל הלב והם נעשו חלק מהלב.

זו התלבשות, שהיא עיקר החידוש של האריז"ל. לפני האריז"ל לא היה את המושג התלבשות אלא רק השתלשלות – כמו טבעות, עוד טבעת ועוד טבעת. השתלשלות היא כמו שלשלת, שרשרת, שהיא טבעת בתוך טבעת. לכן האריז"ל אומר שכל הקבלה שקדמה לי היתה רק השתלשלות, טבעת אחוזה בטבעת, טבע. התלבשות, שהיא יותר 'עבודה' בלשון החסידות, היא דבר בתוך דבר ממש, כמו נשמה בתוך גוף – מח שליט על הלב. זהו גם היחס בין נפש לרוח.].

קו היושר – חוט השדרה מהראש (ההשערה) לגוף (הבצוע)

[ממשיכים לקרוא דבר שכבר הזכרנו בשיעור הקודם, אז נוכל לקרוא יותר מהר:] הקו וחוט [הסברנו שהמושג חוט בתוך האדם] הוא על דרך חוט השדרה [שבעצם מעמיד את כל הגוף – כל הגוף בנוי ונצב סביב חוט השדרה. הגם שהוא מצד האחור, הוא הכח שמעמיד ומחזק את כל הגוף. ודאי שחוט השדרה בגוף האדם קשור למושג החוט.]

הנמשך מסוד ה"השערה" העליונה [חוט השדרה נמשך ממח הדעת, צד האחור בגוף. מה שהולכים להסביר עכשיו שראש וגוף במבט הכי גדול, הכי כללי, הם מה שה' תכנן את העולם לפני הצמצום הראשון ומה שהוא אחר כך בצע את התכנון שלו אחרי הצמצום. את כל הסודות האלה כל אחד צריך ללמוד על עצמו. הביצוע של התכנון הוא הקו – מתחיל מהקו שיורד לתוך החלל, וסביבו לו מתפתחים, נאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים, כל העולמות. אם כן, מהמשכת הקו ולמטה הכל בצוע, אבל אין בצוע בלי תכנית – כמו אדריכל, לא בונים בית בלי תכנית. איפה תכנית הבית? היא הראש על גבי הגוף. כל הבית שבונים, כל המציאות, כל העולמות שיש – אני ואתה ואת וכולנו – בתוך החלל. אבל מי חשב עלינו? ה' חשב עלינו, תכנן אותנו.

איפה נמצאת המחשבה הזו? במדרגה התחתונה יחסית של כל מה שיש לפני הצמצום, לפני ראשית התהוות העולמות. על גבי הצמצום עומד, כביכול, התכנון – ההשערה, מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ה' משרטט בדיוק מה שהולך להיות – לפני שהוא מתחיל את הפעולה, את הבצוע. קוראים לו "השערה", ועוד הרבה שמות. הציור שלנו עכשיו הוא שיש ראש ויש גוף. בקבלה עיקר החלוקה בכל מקום הוא ראש וגוף, ג"ר וז"ת, ג ראשונות, חב"ד או כח"ב, ו-ז תחתונות. בכל עולם יש את הג"ר והז"ת שלו, אבל כאן הכי גדול – לפני הצמצום ואחרי הצמצום – הראש והגוף. כל החלל, עם הקו שנמשך לתוכו, הוא הגוף – הקו הוא חוט השדרה, שמחזיק את הגוף. הקו ממשיך לתוך הגוף מהראש שמתכנן כל מה שעתיד להתהוות. הקו הוא הזרוע המבצעת.]

סוד עולם המלבוש – אריגת רלא שערים פנים ואחור

(מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ג] [בקבלה המציאות של התכנון וההשערה היא גם, במרכאות, עולם מלא שנקרא "עולם המלבוש", כמו שתיכף יהיה כתוב כאן. מלבוש נשמע כמו לבוש חיצוני – איך יכול להיות שהתכנון של ה' לפני התהוות כל העולמות נקרא מלבוש?! מה הקשר? הוא הרי מח של אין סוף. אך הענין הוא שכל הדימוי של מלבוש הוא כאילו יש כאן אריג – לכל התכנון של ה' יש צורת אריג, מלבוש, חוטים שתי וערב. האריג נוצר מצירופים של אותיות האלף-בית. על המציאות הזו של ההשערה, שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא". כמו תכנית אדריכל, בה מסתכל המהנדס ואומר לפועלים מה לעשות. יש שם נוסף לעולם המלבוש, שלא כתוב כאן – "תורה הקדומה" (בלשון המקרא, "משל הקדמֹני", משל אותיות שמלה, מלבוש), "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

האריג כאן הוא כל הצירופים האפשריים של שתי אותיות. יש כב אותיות של האלף-בית – הן עדיין לא תכנון. כדי לתכנן משהו צריך לחבר שתי אותיות יחד. כמה צירופים כאלה יש? (484) יפה מאד, אם אפשר אותה אות פעמיים – אא, בב וכו' – המספר הוא מה שאמרת, 22 ברבוע. יש 22 אפשרויות מה אות הראשונה ו-22 מה האות השנה, ומספר הצירופים הוא הכפל שלהם. כך אם אני יכול לעשות אותה אות כפולה – אם אני מרשה שיהיה אא, בב וכו' – מספר הצירופים (שנקראים גם שערים) יהיו כמו שאמרת. אבל שתי אותיות זהות אינן שער, אלא רק שתי אותיות שונות. אז איך עושים את החשבון?

האות הראשונה היא אחת מ-22 ואילו האות השניה היא רק אחת מ-21 (כי את הראשונה קבעתי והשניה לא יכולה להיות הראשונה). אז כמה אפשרויות יש? 22 כפול 21 – 462. אבל כל שער הוא בשני כיוונים, "פנים ואחור" בלשון הקבלה. מה הדימוי? שלכל שער אני יכול להכנס מכיוון אחד, ואז המזוזה מצד ימין היא האות הראשונה והאות השניה בצד שמאל. אבל אם אני נכנס מהכיוון ההפוך – יוצא – ה-ב בצד ימין וה-א בצד שמאל. זהו אותו שער, אבל הוא בכיוון הפוך – אב או בא, אב הוא אלף-בית פנים ו-בא הוא אלף-בית אחור. המשפט הראשון של ילד הוא 'אבא בא' – בא הוא הכיוון ההפוך של אותו שער. הילד נכנס ויוצא שוב ושוב מאותו שער. אם כן, הנוסחא היא 22 כפול 21 חלקי 2. כמה זה? 231, רלא שערים. לכן הביטוי בקבלה וחסידות, כמובא גם בשער היחוד והאמונה בתניא, הוא רלא שערים פנים ואחור. רלא שערים פנים ואחור הם עולם המלבוש, שהוא בעצם הראש שמעל הגוף של כל מה שמתרחש בתוך חלל הצמצום.] ב-רלא שערים פנים ואחור, סוד "עולם המלבוש" [למה נקרא מלבוש? שוב, כי הוא כמו אריג – אריג של שכלים.],

השערה ובצוע – חש-מל – פנים ואחור

מלבוש בגימט' חשמל [גימטריא חשובה בקבלה. למה נקרא חשמל? כי הוא "עתים חשות עתים ממללות" – לפעמים שותק ולפעמים מדבר. כשה' רק חושב אותו, ועדיין לא מבצע אותו, הוא "חש". אחד מסודות המלה קו שהיא שתי האותיות הראשונות של קול – קו ל..., כמו לומר 'קו לחיים'. הקו לוקח משהו מופשט, מחשבה – המלה "חש" גם קשורה לביטוי "מחשבה", שהיא אור המאיר לעצמו ואדם מכוון הכל החוצה. הכיוון החוצה הוא כבר "מל". אם כן "מלבוש" שוה חשמל, במקומו הוא "חש", אבל הוא בשביל להתגלות, "מל". במל-בוש ה"מל" קודם ל"חש"-"בוש", בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה".

עוד גימטריא, מהאריז"ל:] בגימט' אור פני אל ["חכמת אדם תאיר פניו" – כשיש לאדם הרבה פנימיות רואים על פניו, בדיוק מה שאני רואה על הפנים של כל אחת ואחת כאן. החכמה היא הברקה-הארה כששומעים משהו. אם לא מאיר יכול להיות בעיה שלי, אבל אם כן מאיר – וגם האיר לך – את מחייכת. כלומר, את האור הפנימי רואים על הפנים – לכן פנים הם פנימיות, סימן של פנימיות, והם גם "לפני", כמו שנסביר. יש לפני ואחרי, ולענייננו יש תכנון לפני הצמצום ובצוע אחריו. מה שלפני הצמצום הראשון ("לפני" לשון פנים) נקרא "אור פני אל", הוא אצל ה' כביכול בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו" ("'אל' נהירו דחכמתא") – אדם דאצילות (לא "עולם האצילות", שהוא אחרי הצמצום, אלא "אדם דאצילות", שהוא לפני הצמצום).

אם כן, אלה רמזים – יש השערה, שנקראת גם אדם דאצילות שלפני הצמצום, רלא שערים. היחס ביניהם הוא חשמל, גם סוד "ישב אהלים" – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו. הפנים הם "אור פני אל", הארה מהאור המאיר לעצמו, "חכמת אדם", באור המאיר לזולתו, "תאיר פניו".] כנודע).

בטחון "לכתחילה אריבער"

[אמרנו שקו הוא בטחון, שנקרא קו וחוט, חוט השדרה בגוף. יוצא שהבטחון בנפש, כשאדם בוטח בה' כדבעי – גם הבטחון הסביל, היותר נקבי, וגם הבטחון הפעיל, היותר זכרי, הוא השדרה של כל המציאות:] הבטחון הוא חוט השדרה המעמיד ומקיים את כל הגוף. הוא [חוט השדרה שבא מהראש, שלפני הצמצום, אל הגוף שאחרי הצמצום. הוא] ממשיך מוחין (שלמעלה בעצם מטבע העולם, כלומר מבלי להתחשב במניעות ועכובים שמצד הטבע המדומה, [כאן ווארט חדש, ווארט של הרבי המהר"ש בחב"ד:

העולם אומר שאם אי אפשר ללכת מלמטה צריך לקפוץ מלמעלה. מענין שאפילו צדיקים אמרו כך, שלכתחילה צריך להתכופף – להתחשב בתנאי המציאות, הגשמית, החברתית, המדינית. היו פועלים לפי כללי המשחק – זו התכופפות. אנחנו רוצים לתקן את המדינה, להפוך את העולם, לעשות מהפכה – השאלה האם מתחשבים בכללי המשחק, כל דבר לפי כללי המשחק, או שלא, שמדלגים מלמעלה.

הרבי המהר"ש אמר שפעם היו אומרים שצריך להתחשב, 'ללכת מלמטה', אבל אם אי אפשר ובכל אופן יש יעד שחייבים להגיע אליו – כמו שלמשל הממשלה גוזרת גזרה שנגד התורה, כמו כל מיני גזרות נגד חינוך יהודי – אז צריכים ללכת במסירות נפש כנגד הגזרות, כסיפורי הצדיקים הגדולים. אבל אם אפשר לפעול אצל השרים – הגוים, במדינת גוים, או כאן במדינה בארץ, אותו הדבר – תנסה לעשות זאת. אם לא הולך – תלך במסירות נפש, תדלג מלמעלה. אבל, המשיך הרבי המהר"ש, אני אומר] "לכתחילה אריבער"[ד] [לשכוח מכללי המשחק, לקפוץ לכתחילה מלמעלה – רק כך אפשר להביא את המשיח. אין משחקים יותר, סוג אחר של משחק, רק כך אפשר להביא את המשיח.

שכל ישר מלפני הצמצום – ללכת על כל הקופה

יש היום עוד ביטוי חשוב – צריך לכתחילה לחשוב מחוץ לקופסא, וממילא צריך לפעול מחוץ לקופסא. כל הכללים, כל הטבע, שמים אותך בתוך קופסא – מי שחושב מחוץ לקופסא, וכ"ש שפועל מחוץ לקופסא, נקרא "לכתחילה אריבער". זהו חידוש גדול מאד שהתחדש בדורו של הרבי המהר"ש (מכחו של הרבי המהר"ש), כי עד אז העולם אמר אחרת. לכן אמר "ואני אומר", "און איך זאג", "לכתחילה אריבער". עוד מעט יום ההולדת שלו, ב' אייר, "תפארת שבתפארת", ואנחנו כבר ב'היקף' שלו – כבר צריך להתקשר לרבי המהר"ש ולפתגם שלו. תפקיד חוט הבטחון הוא להמשיך ממקום שלמעלה מהעולם בכלל, למעלה מהטבע – סוג של "לכתחילה אריבער".

צריך להמשיך מוחין במדות – מהו מח? שכל ישר. לא רק שאני פועל מתוך אינסטינקט, טבע, אלא שאני גם מבין. הרבי המהר"ש אמר ש'העולם אומר ככה ואני אומר הפוך' – הוא הבין מה שהוא אומר. הוא הבין שלאור המציאות – ואם כך בדורו, כ"ש בדורנו, העולם כל הזמן משתנה וממציא נוגדנים חדשים לאמונה בה' ובתורתו, מנסה להעמיד מחסומים בפני יישום יעדי התורה לתקון עולם – צריך לפעול בדרך של "לכתחילה אריבער". זהו שכל, אבל איזה שכל? שכל של לפני הצמצום. התפקיד של חוט השדרה, הקו, הוא להמשיך מאותו שכל – שיהיה שליט על הלב, שינווט ויכוון את מדות הלב.],

וע"ד "ובגוים לא יתחשב"[ה] [נושא שדברנו עליו לפני שני שיעורים – שכאן בארץ צריך להיות "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – לא להתחשב בגוים ובגוישקייט כלל. הולך ישר על האמת, ואם צריך לחולל מהפכה הוא גם הולך על כל הקופה. אצל מי שהולך לפי כללי המשחק הכל קמעא קמעא, כל פעם רוצה להשיג משהו קטן – ואם יצליח מה טוב, ימשיך הלאה. מי שפועל שלא בדרך של "לכתחילה אריבער", שלא הולך על כל הקופה, אז אם יש לו השפעה על משרד מסוים בממשלה – זה מספיק בשבילו בינתים. אם זו מפלגה דתית והוא יכול לקבל תקציבים לישיבות שלו הוא חי מבסוט. זהו לא "לכתחילה אריבער", לא ממשיך שכל מלפני הצמצום – לפני הצמצום המצב כמו שהוא צריך להראות באמת, לכתחילה. זו הכוונה "מלמעלה". (השאלה אם מצליח לרדת למציאות?) זה תלוי בחוט השדרה שלך – שיורד לגוף, אבל ממשיך שכל מהראש, מלפני הצמצום, בדיוק איך שהמציאות צריכה להראות. יש ביטוי רווח, שיש רצוי ומצוי – מי שמתחשב במצוי הוא לא "לכתחילה אריבער". "לכתחילה אריבער" הכוונה שיהיה כמו הרצוי, כמו שצריך להיות.] כנ"ל)

אנטומיה אחרי הצמצום

במדות – חי חוליות צלעות ואברים [דימוי שהזכרנו בפעם הקודמת. חי חוליות הן כנגד ברכות התפלה, שמונה עשרה, שיש בהן גם ממד של אמונה וגם של בטחון, כמו שנסביר. מתוך החוליות נמשכות צלעות – האשה נבראת מהצלע של האדם – יש חוט שדרה, חוליות, ומהחוליות נמשכות צלעות. הסברנו שיש בכל צד שבע צלעות אמתיות ועוד חמש צלעות לא ממש אמתיות – צריך ללמוד קצת אנטומיה כדי להבין למה – סוד "זה אל זה". אחרי הצלעות יש אברים – רמח אברים.], כמבואר בדא"ח

(חוט השדרה, חוליות, צלעות, אברים הם בסוד ד אותיות שם הוי' ב"ה שלאחר הצמצום [הכל אחרי הצמצום. חוט השדרה והחוליות הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אחר כך יש את הצלעות, ואחר כך יש את המילוי שלהם באברים עם גידים, בשר ועור, שהם המלכות כאן. אמרנו שחוליות וחוט שדרה והצלעות שיוצאות מהן הם כמו המנורה שיש בגופה כפתורים מהם יוצאים קנים. שוב, חוט השדרה-חוליות-צלעות-אברים היינו י-ה-ו-ה אחרי הצמצום. חוט השדרה-חוליות-צלעות-אברים שוה י-ה-ו-ה פעמים "וחי בהם" (במצות, באברים, רמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברין דמלכא). חוט השדרה שוה אצילות, היינו סוד האות י של י-ה-ו-ה זה שלאחר הצמצום.

כבר אמרנו שיש גם י-ה-ו-ה שכולל לפני ואחרי הצמצום – הקו והעולמות הם וה. הקו הוא ו (צורת קו ישר), והעולמות – שכוללים חמש מדרגות, א"ק אבי"ע, רצון-חכמה-בינה-מדות-דבור – הם ה-ה. אם כן, יש ה מדרגות בעולמות, ויחסית ללפני הצמצום הקו והעולמות הם וה – "והנגלֹת לנו ולבנינו". אם כן, מה הם י-ה? בכל תא קטן יש י-ה-ו-ה, בכל אטום, וגם בכל היקום יש י-ה-ו-ה וגם לפני הצמצום. י-ה-ו-ה משקף הכל, הכל הוליסטי. אחרי הצמצום יש וה, ומהם י-ה? ההשערה היא ה עילאה, ה ראשונה, ומה שעלה ברצונו כביכול לברוא את העולמות הוא ה-י. יש גם קוצו של י, מדרגת "יחיד", עוד לפני שיש רצון לברוא את העולמות. צריך ללמוד זאת יותר לעומק. כאן כתוב עיקר הווארט, שהמדרגות שאחרי הצמצום הן הגוף –], כלומר בבחינת "גופא" בכלל [חוט שדרה עד האברים הכל גוף, לא ראש – רק בגוף יש י-ה-ו-ה – והראש הוא ההשערה שלמעלה.]).

ראשית הקו – עבודת התפלה

[כעת יש מושג חדש וחשוב מאד שמוסבר בחסידות. הקו נמשך לתוך העגול הגדול ומוציא עגולים כל פעם. אם נצייר בהגיון, יש קטע קטן של הקו עוד לפני שמוציא את העגול הראשון – הוא בחינת כתר ו"עתיקא" ביחס להמשך הקו ולעגולים שיוצאים ממנו. אותו קטע קטן, לפני שהוציא את העגול הראשון – לפני שהוא זקוק לחדש את האמונה בתוך החלל, בתוך החיים שלו, חלל שוה חיים – הוא גם הקטע של הקו שעדיין לא מתלבש בשום דבר. הקו בעולמות הוא כמו נשמה שמתלבשת בגוף, אבל יש קטע קטן שלו עוד לפני שמתלבש בעולמות. לקטע הזה קוראים "ראשית הקו", ויש לו באופן מהותי תכונות מיוחדות שלא כמו בקו. אם בגוף, הוא כמו תחלת חוט השדרה שרק יוצא ממח הדעת, לפני החוליה הראשונה. אם אומרים שכל הקו הוא הבטחון בנפש, צריך לומר מהו הבטחון המיוחד שנקרא ראשית הקו, שהוא באיכות של הרבה יותר בטחון מאשר הבטחון של המשך הקו. זהו משהו חדש, שעוד לא דברנו עליו.]

וראשית המשכתו, ראשית הקו [כמו ראשית חוט השדרה.], תלויה [כדי להמשיכו מראשיתו לפני הצמצום] בעבודת ההתבוננות שבתפלה (עבודה שבלב, בינה ליבא[ו], זו תפלה[ז]) [אמרנו שהראש נקרא גם תורה הקדומה. כמו שהקב"ה מסתכל בתורה ובורא את העולם, גם אני רוצה להמשיך משם כח לקיים את הוראת הרבי המהר"ש "לכתחילה אריבער" – כדי להמשיך לפעול כך עלי לקבל השראה מלפני הצמצום, מחוץ לקופסא. כמו היהודי הראשון, אברהם, שכדי שיאמין בשלמות ה' צריך להוציאו מחוץ לקופסא – "ויוצא אותו החוצה". אחרת הוא נשלט תחת המזלות, וצריך שה' יוציא אותו. רק יהודי יכול להגיע לשם – גוי הוא חלק מהמציאות אחר הצמצום, בלי שרש לפניה.

אני צריך להמשיך למטה – איך אני ממשיך מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל? על ידי התבוננות בתפלה, "עבודה שבלב זו תפלה", שהיא עיקר עבודת המשכת המוחין במדות, כל הענין שבקו, להמשיך שכל לתוך המדות, לתוך הלב. ראשית ההמשכה שאני לא סתם מתפלל מתוך הלב, בהשתפכות הנפש – תכלית התפלה – אלא שאני עושה זאת מתוך התבוננות, כמו שעוד נסביר מה היא.].

ב. ביאור הרבי הריי"צ: בטחון גמור כשאין תקוה

אחד המקורות החשובים של כל המאמר כאן הוא מכתב של הרבי הקודם, שמצוטט בדף הבא. כל מה שכתוב מכאן ואילך עד הציטוט בעצם מסביר את הציטוט, לכן יקל עלינו קודם לקרוא את הציטוט ואחר כך להבין כל מה שיש באמצע. מאד חשוב להבין כאן את מקורות החסידות לנושא הכי חשוב – אמונה ובטחון.

מושג חדש בבטחון – תקוה (סוד התקוה ביריחו)

אמרנו שבקו הקטע העליון, שנקרא ראשית הקו, הוא איכותית אחרת מהמשך הקו – עוד לפני שהוא הוציא את העגול הראשון או התלבש בשום דבר. אמרנו שהוא כמו התבוננות בתפלה כדי להמשיך את ההשערה שלפני הצמצום אל תוך המודעות של העולמות הנבראים אחרי הצמצום. מה הווארט? שהוא מכניס לנו מושג חדש. כל המאמר נקרא "אמונה ובטחון", ובא הרבי הקודם ואומר שבבטחון גופא יש שני סוגים, והחלוקה כל כך חשובה עד שצריך לתת מלה אחרת – בטחון לעומת תקוה. אז בעצם עיקר החידוש של השיעור שלנו היום הוא שאנחנו מתחילים להבין וללמוד על מושג חדש שעוד לא למדנו – תקוה.

תקוה היא מלשון קו (וגם קרובה למלה תקון. גם בתהו, כמו בתקון, יש שלש אותיות של המלה תקוה. נמצא רמוז שהתקוה מיישבת את האורות דתהו בכלים דתקון) – ברור שהתקוה קשורה לקו, והתקוה הולכת יחד עם חוט, כמו שנראה תיכף בסיפור של יריחו – לכן רציתי שנלמד את הענין הזה כאן, ביריחו. כל סוד התקוה-החוט הוא בדיוק מה שהציל את רחב, שאחר כך התחתנה עם יהושע, שאתמול היה היארצייט שלו ועכשיו נכנסים ליום הגדול שלו – יום כבוש יריחו. ביום הזה, כשהחילים תקעו בשופר והחומות נפלו, נכנסו לכבוש את העיר, יהושע הזהיר את החילים לפני המלחמה שכאשר תראו בית שיש עליו "תקות חוט השני" תזהרו לא לנגוע באף אחד שבתוך הבית, צריך להציל אותם. שני המרגלים שיהושע שלח – פינחס וכלב – נשבעו לרחב שבני ישראל יצילו אותה. בסיפור הזה, תחלת ספר יהושע, יש את המושג תקוה – לשון קו – שהולך יחד עם חוט. זהו ודאי מקור הביטוי קו וחוט בתנ"ך. הכל קשור כאן ליריחו, מנעולה של ארץ ישראל.

מה יצא לנו? מבנה חדש, יותר מפותח ממה שלמדנו עד עכשיו: אור אין סוף שלפני הצמצום, שנקרא גם העגול הגדול, הוא אמונה פשוטה. אחר כך מוסיפים כאן חלוקה בקו, שקודם היה פשוט – יש את ראשית הקו, שלפני ההתלבשות, שנקרא "בטחון גמור", הביטוי שלו, שמאד מודגש (לא סתם בטחון של בטחון גמור). אחר כך גם יש בטחון, תקוה היא גם בטחון, אבל לא בטחון גמור. לכתחילה אני חושב שבטחון גמור יותר מתאים לבטחון סביל, אבל באמת יש – גם חידוש – בטחון גמור גם בבטחון פעיל. שוב, המבנה השלם יהיה – אמונה, בטחון גמור, תקוה.

בטחון גמור – כשאין שום קש להאחז בו

נקרא את הקטע מהרבי הריי"צ, שיצא לנו בהשגחה פרטית לכבוד יריחו:

הבטחון הגמור [כמו שיש צדיק ויש צדיק גמור – שני מושגים שונים בתניא – כך יש בטחון ויש בטחון גמור, בטחון רגיל אינו בטחון גמור, וכאן הבטחון הרגיל יקבל שם חדש, תקוה. מה הגדר של בטחון גמור? בטחון גמור] בה' הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבא העזר [שאין שום מקור גשמי שאולי משם תבוא ישועתי.],

כמאמר העולם [דוגמה לבטחון שעדיין אינו בטחון גמור, כי יש חוט של תקוה היא:] 'הטובע, ר"ל, מחזיק עצמו גם בקש' [קש שיש על פני המים לא יחזיק את האדם, אבל אם הוא רואה שם קש – הוא רוצה להנצל, בכל מאודו הוא רוצה להנצל – בשבילו הקש הוא צל ומראה מקום לישועה, שאולי מכאן תבוא הישועה, מהקש הזה. אולי הוא יציל אותי. אם יש אפילו קש, שבשכל ישר אין שום סיכוי שיציל אותך, ואתה סומך או נדמה לך שאולי הקש הזה יעזור, כאשר מישהו ח"ו טובע, יש איזה בטחון – 'אני בטוח בה' שהקש הזה יעזור'. זהו לא בטחון גמור אלא תקוה – אתה מקוה שהקש יעזור לך, יציל אותך, אבל זהו לא בטחון גמור בה' לבד. בטחון גמור הוא כאשר אין קש, אין את הדבר הכי קלוש, אין את הסבה הכי קלושה שיכולה להציל אותך.],

אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת [שאתה קצת חושב שיכול לעזור.], הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה' [בטחון גמור הוא אך ורק בקב"ה, וכאן אתה סומך על איזה קש שיש כאן.].

"תקות חוט השני"

כשיש צל מראה מקום [הקש.], זהו ענין התקוה [וכפי שאנחנו מסבירים – התקוה הזו היא המשך הקו, אחרי הקטע שנקרא ראשית הקו.] כמ"ש [כאן, בסיפור של יהושע ביריחו.] את תקות חוט השני[ח] [היא שמה במצות המרגלים חוט כסימן שהחילים לא יפגעו בכל מי שנמצא בביתה.

לא רק שהיא התחתנה עם יהושע – היו להם ילדים? כתוב שבנים לא היו להם, אבל לפי חז"ל היו בנות – גם מתאים כאן לשיעור, שילדי יהושע ורחב היו רק בנות. אצל צלפחד היו חמש בנות שחבבו את הארץ ביותר, צדיקות הכי גדולות. המקום הזה הוא על שם אחת מבנות צלפחד, חגלה. אצל רחב כתוב שיצאו מבנותיה שמונה כהנים גדולים ושמונה נביאים. האנשים הכי גדולים בתולדות עם ישראל הם צאצאי יהושע ורחב – גם ירמיהו הנביא, גם יחזקאל הנביא, גם חולדה הנביאה ועוד הרבה גדולי ישראל. צריך להציל את רחב – המון פוטנציאל קיים בתוך רחב. כתוב שכל כיבוש הארץ הוא כמו שאומרים בברכה השניה, "ברכת הארץ", אותה תקן יהושע אחרי כיבוש יריחו – "ארץ טובה ורחבה". כתוך ש"ארץ טובה" שייך ליהושע עצמו, הוא בחינת טוב – יהושע עולה טוב פעמים חיה (משה רבו עולה יה פעמים חיה) – אבל "ארץ... רחבה", שרשה של ארץ ישראל במרחב העצמי, בה מאשתו של יהושע, רחב. אם כן, צריך להציל את רחב – היא הצילה את המרגלים וצריך להציל אותה.

מה אמרו לה? לשים בחלון – גם לשון חלל – "תקות חוט השני".]. חוט השני היה סימן לביתה של רחב שע"י סימן זה ידע חיל של בנ"י אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה ונק' תקות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה [לכאורה יותר מהקש הנ"ל – תקות חוט השני זהו סימן מובהק. כל אחד יודע, כל החילים קבלו הוראה מהמפקד, שכאשר רואים את תקות חוט השני לא נוגעים באף אחד בבית – יותר מגושם, עם סבה גשמית, מסתם תקוה בקש. הטובע מחזיק בקש, וגם זה לא בטחון גמור, אבל כאן לכאורה עוד פחות בטחון גמור מצדה של רחב על פי שני המרגלים. הוא מסביר שלא לחשוב שטבע, הפך להיות מחויב המציאות, שאפילו לא צריך לבטוח:], אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים [לא בטוח, כן דומה לקש.], כי יפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים [לכן לא בטוח, אבל יש תקוה טובה – תקוה שהחוט יתקיים והחילים יראו אותו. באמצע הקרב גם החילים שלנו בבהלה מסוימת – הם מחרימים את כל העיר על כל תושביה, הורגים את כולם. יש בית אחד שמצילים – מאד קשה להבטיח זאת. לכן לא פשוט בכלל שבגלל שיש שם חוט הכל יהיה בסדר. אלא מה? כמו הקש – בכל אופן יש פה סבה, סבה להצלה.],

וזו היא התקוה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו [זו תקוה טובה – שהחוט יתקיים והכל יצא על הצד הטוב ביותר.]. כי שם תקוה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי, כמו הקש לטובע בים הגדול. [כל זה הבא לשלול – הסביר מהו הקו אחרי שמתלבש, כשמתחיל להוציא עגולים. אבל מהו הקו לפני ההתלבשות, ראשית הקו? הבטחון הגמור:] אבל ענין הבטחון בה' הוא אפילו כשאין לו צל מראה מקום להושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומ"מ בוטח בה' [בלי שום צל של תקוה.].

התגברות על היאוש – חשובה אך לא מספיקה

ממשיך עם עוד חידוש מופלא. מהו בטחון לפי מה שהסביר? אמרנו שהתבגרות היא התגברות. כדי לבטוח במצב כזה, בו אדם נמצא בסכנת נפשות בטוחה, בלי שום דרך להנצל – יש מלחמה פנימית. מהו בטחון? סוג של מלחמה, במיוחד במקרים בהם דרוש בטחון גמור. מה המלחמה? נגד יאוש – לא להתייאש. יש מצבים שאדם על סף יאוש, גמרנו, אין יותר תקוה. בטחון הוא שאינו מתייאש, הוא בוטח, הגם שאין שום קש, שום חוט של תקוה. כעת מוסיף עוד משהו – שיתכן מצב בנפש שאדם מתגבר על היאוש, כלומר אומר לעצמו "אין שום יאוש בעולם כלל". מאיפה לומדים זאת? גם עוד כמה ימים – מוסר השכל של פסח שני, 'אין אבוד'. "לכתחילה אריבער" הוא ב' אייר ו"אין אבוד" י"ד אייר.

יתכן שהתגברת – יש בטחון בנפש, חוט שדרה, אדם שלא מתייאש יש לו חוט שדרה – אבל אתה עצוב במצב זה, בוטח אבל עצוב. כעת אומר שלא מספיק לי, לא מספיק לחסידות – צריך במקום שאין שום חוט תקוה, שום קש, שום כלום, גם לבטוח בה' בבטחון גמור, כמו צדיק גמור. כל גמור הוא תכלית – צדיק גמור של תניא שונא את הרע ומואס ברע במאה אחוז. גמור פירושו עד גמירא – הולך על משהו עד הסוף. בטחון גמור הוא שאין מקרה שאתה לא בוטח, גם אם אין צל של תקוה, הולך עם הבטחון עד הסוף – אחרת זה לא בטחון גמור. הוא מוסיף כאן שאפשר להיות עם בטחון גמור ועדיין להיות עצוב – לא מה שאנחנו רוצים, מה שדורשים.

והנה גם אז, כשהוא בוטח ה' אך נפשו מרה עליו והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו [הוא לא נראה טוב. הרי הוא בסכנת מות. הוא בוטח בה', ויחד עם זה נראה לא טוב. הרי אמרנו שפנימיות של האדם מתבטאת בפנים, כמו "חכמת אדם תאיר פניו". אם הוא הפנים לגמרי את הבטחון הגמור הוא גם יאיר את הפנים שלו, הוא לא יהיה עם תוגה חרישית נסוכה על פניו. אם הוא בוטח בה' ועדיין תוגה חרישית נסוכה על פניו – ביטוי יפהפה של הרבי הקודם, הוא סופר גדול ויש לו לשונות יפהפיים, זו דוגמה.],

ראשית הקו – בטחון גמור בשמחה – שיטת מורנו הבעש"ט

[על הבטחון הגמור עם התוגה החרישית הנסוכה על הפנים אומר הרבי הריי"צ:] אין זה עדיין הבטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע [הוא חדש משהו מופלא – זהו כן בטחון גמור, כמו צדיק גמור, אבל לא הבטחון הגמור של הבעל שם טוב.

איך נסביר זאת במושגי הקבלה שאמרנו? בטחון גמור הוא הקטע של ראשית הקו – גם שם צריך לומר שיש חיצוניות ראשית הקו ופנימיות ראשית הקו. חיצוניות ראשית הקו היא בטחון גמור, אבל עדיין אפשר להיות עצוב, עם תוגה חרישית נסוכה על פניו. אבל הבעל שם טוב לא מסתפק בזה, הוא רוצה את הפנימיות – הפנים, "חכמת אדם תאיר פניו" – של ראשית הקו גופא, שהיא בטחון גמור מלא שמחה, שגם רואים את השמחה על הפנים שלך, כמו אחת כאן שמחייכת. זהו סימן טוב של בטחון גמור עם שמחה על הפנים.].

כי הבוטח בה' בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או ח"ו גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו [אם הוא הולך בדרך הבעל שם טוב ויש לו בטחון גמור בה', הגם שהמצב שלו כרגע לא טוב – ואחר כך אומר אפילו שהוא רע – זו לא סבה להיות בצער, עם עגמת נפש. יש דברים שרואים גם אצל הרבי, שמישהו בא לרבי עם איזו מצוקה נפשית שדרך העולם, מנהג העולם, להיות ממנה בצער – והרבי פשוט בטל זאת, לא צריך להיות בצער, תהיה שמח, תעשה משהו אחר. הרבי בטל את הרגשת העצב. זה קשור לדרך הבעל שם טוב. מי שקשור לה' באמת, וה' הוא אך ורק טוב, אין סבה מוצדקת בעולם להיות בצער. זהו נסיון.

איפה כתוב בתניא? אגרת הקדש "להשכילך בינה" – אגרת הקדש יא בתניא. הרבה חסידים אמרו שהיא הפרק הכי חשוב בספר התניא, שגם כאשר רע לאדם לגמרי הוא צריך להאמין ולבטוח שהכל בא מעצם הטוב – הכל מה', שהוא עצם הטוב, הכל הכי טוב שיכול היות. אז האדם מחייך, לא מצטער. הוא אומר שם שזהו נסיון – לא פשוט, אך ליהודי יש כח לזה – וכאשר הוא עומד בנסיון הוא הופך הכל לטוב הנראה והנגלה.

(למה זה רק ראשית הקו ולא כולו?) ברוב המצבים בחיים יש מה לעשות, רק במצבים מיוחדים אין מה לעשות. ודאי צריך להאיר בכל מקום, אבל במצב שאין בו שום קש ושום חוט של תקוה צריך להגיע לאותו מקום – שכל הזמן נמצא – שיש בו בטחון גמור, ולא סתם בטחון גמור אלא בטחון גמור עם שמחה.

גיור רחב – עליה לראשית הקו (השלמה)

יוצא מדברי הרבי הקודם שהמושג של "תקות חוט השני" – הקש בו נאחזת רחב ביריחו, איפה שאנחנו נמצאים – עדיין אינו הבטחון הגמור. מכך מתאים להסיק שהגיור של רחב – שבעקבותיו היא התחתנה עם יהושע והעמידה כהנים גדולים ונביאים, כנ"ל – הוא בעצם עליה מתקוה לבטחון גמור.

חז"ל[ט] מדגישים שבדברי האמונה של רחב למרגלים, לפני הגיור, היא אמרה "כי הוי' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – "שמתהו בשמים ובארץ" – אך לא סיימה ב"אין עוד" שהוסיף משה רבינו לביטוי זה ("וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"), "משה שמו אף בחללו של עולם". בדרגת התקוה רחב חפשה קש להאחז בו בים החלל הפנוי, ולא הרגישה ש"אין עוד" גם ב"חללו של עולם" והכל הוא ה' גם כשנדמה שאין כל תקוה. בגיור היא עלתה לדרגת ראשית הקו – המדרגה שנקראת "אות אמת" שבקשה מהמרגלים, הגילוי ש"הוי' אלהיכם אמת" ואין עוד אמת מבלעדיו יתברך) – דרגת הבטחון הגמור שהתבארה כאן.

מהסבר זה 'הרווחנו' גדר חדש לראשית הקו – ראשית כניסת אור אין סוף לחללו של עולם, המגלה ש"אין עוד מלבדו" גם בחללו של עולם, שאין מקום ריק ממנו יתברך והצמצום אינו כפשוטו. בנפש היינו שגם כאשר אין שום תוכן במודעות, דוגמת שנת חזקיהו, ה' נמצא שם בכבודו בעצמו – גילוי שהכבוד שוכן (גם ובעיקר) במקום מכובד ונקי, כפירוש כיבוד-טאטוא הבית (כמובא בחסידות בכ"ד) כשאדם מגיע למצב של "ונקה", נקי מנכסיו לגמרי.

בטחון גמור סביל ופעיל

אם המצב על דרך הטבע אומר יאוש, שאין שום תקוה, איזה סוג בטחון זהו? אנחנו מדברים על בטחון פעיל ובטחון סביל, והייתי חושב שכאן בטחון סביל – שאין לי מה לעשות. כמו שלמדנו על חזקיהו המלך, שאין שום דבר במה להנצל, וראשית הקו אומר לי לבטוח בטחון גמור בטוב הנראה והנגלה, ושאם אני הולך לישון אני עושה זאת גם מתוך בטחון וגם עם חיוך גדול על הפנים.

על החיוך הגדול על הפנים לא למדנו עד כאן – זהו חידוש כאן. אבל יש עוד חידוש, שהחיוך הגדול על הפנים לא משקף רק בטחון סביל אלא שייך גם לבטחון פעיל. כאן מתחילה כבר נשיאת הפכים, נראה איך הוא כותב:], אלא צריך לעשות כל מה שביכלתו לעשות עפ"י התורה והשכל האנושי [כבר משהו פעיל, מעשה. הוא אמר שמצד אחד אין שום קש – אם היה קש יש לי מה לעשות, לתפוס את הקש, אבל הוא אמר שזהו לא בטחון גמור. בטחון גמור הוא כשאין קש, אז מה אני יכול לעשות? לכאורה שום דבר. אף על פי כן הוא אומר שממשיך לעשות.

הדוגמה הכי פשוטה: כל הרופאים אמרו נואש – אין מה לעשות. אבל הוא ממשיך לבטוח בטחון גמור, ממשיך לעשות – לתת צדקה, לעזור לאנשים, לבטוח שבודאי ה' יעזור. וגם, ממשיך לעשות – לנסות עוד תרופה, איזה רופא אלטרנטיבי שכולם אומרים שהוא שטויות. גם זה – אם מישהו אומר שאפשר לעשות הוא מוכן.],

בטחון גמור מוליד עצות – "עשו כל אשר ביכלתכם"

[לכאורה, אם יש מישהו שנותן עצה לעשות זו תקוה.] החידוש שלבטחון הפעיל במקרים האלה בעצמו יש כח יצירה פנימית. השכל שלו, הרצון שלו – הרצון לחיות, במקרה הזה – מוליד רעיון. בשטח אין שום קש שאולי יציל, אבל הוא ממציא קש.

הוא מדגיש כאן שהוא עושה זאת על פי תורה – ההשראה לקשים האלה אינה שטויות. אמרנו קודם שאולי יש רופא אלטרנטיבי שיכול לעזור לו – לאו דווקא שצריך לפעול בדרך הזו, אלא מחליט בשכל טוב. יתכן שמחליט שהרופאים אמרו לא – אין לי יותר עסק עם רופאים בכלל. אני בוטח בה', ותוך כדי זה ממשיך לעשות משהו – מה יציל אותי? שאעשה מבצעים של הרבי. איך שלא יהיה – כן או לא – זהו בודאי הכי טוב שאפשר לעשות ואני עושה אותו עכשיו בשמחה.

זהו הפן של בטחון פעיל במקרים האלה, בראשית הקו. יש אחד שלא עושה כלום – חזקיהו – הוא הולך לישון, אבל עכשיו חדשנו שהולך לישון עם חיוך, שמח. כאן הוסיף שגם עושה דברים באותו מצב. עושה דברים על פי התורה והשכל האנושי להציל עצמו, וגם – כמו שאמרנו, לא כותב בפירוש אבל התכוון לכך – עושה מצוות ומעשים טובים.

איך שייך לכ"ח ניסן, היום? "עשו כל אשר ביכלתכם". מה הרבי אמר היום? "אני את שלי עשיתי", השכל שלי מיצה את עצמו, עשיתי כל מה שאני יכול. כעת אני מוסר לכם – "עשו כל אשר ביכלתכם". הוא היה יכול לומר 'אין לנו מה לעשות, כעת נשאר רק לבטוח בה' שיבוא משיח'. היה מתבקש, אך הוא לא אמר כך. מה המסר של הרגע הזה? "עשו כל אשר ביכלתכם". בדיוק מה שכתוב כאן. זהו פן של בטחון פעיל בדרגה של ראשית הקו, שנקראת בטחון גמור.

הבטחון בהצלת ה' מצד השגחתו הפרטית

ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השי"ת [בטוח במאה אחוז שה' יעזור, והוא גם עושה כל מה שהוא יכול לעשות.]. להיות השגחתו ית' על כל נברא ונברא [גם ווארט יפה – לא צריך לחשוב שה' יציל אותי כי אני צדיק, ואפילו לפי לשונו לא כי אני יהודי, אני נמלה. כמו שהבעל שם טוב אומר שאדם צריך לחשוב שאני והנמלה אותו דבר. יש השגחה פרטית של ה' על כל נברא, וכמו שמציל את הנמלה – מכאן הבעש"ט הגיע לאמונה בהשגחה פרטית – הוא יציל אותי, לא גרוע מהנמלה. עם זה יש לי בטחון גמור, חיוך על הפנים, ואני עושה הכי טוב.

הרבי לא רק אמר 'עשו כל אשר ביכלתכם' דברים טובים, אלא לטכס עצה. כמו היום – אין מה לעשות, המדינה מקרה אבוד, המצב מקרה אבוד. צריך רק לבוא מישהו ולומר ש"מקרה אבוד" שוה משיח... בכל אופן, הרבי לא אמר שאין מה לעשות, אלא שאני עשיתי כל שביכלתי וכעת אני מוסר את המשימה לכם, קודם לטכס עצה איך מביאים את המשיח ולעשות כל מה שאתם יכולים. ההוראה זו עדיין חיה וקיימת, הכח שמקבלים ברגע זה הוא הוא הוראה זו של הרבי.]...

כל עניניהם ותנועותיהם היותר קלות [של כל נברא, של כל נמלה קטנה או איזה יצור שלא יהיה] הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו ית' הנה היא הנותנת חיים ועוז [גם חיים שהחולה יחיה וגם שיתחזק לגמרי בעז ותעצומות.] לכל החי בשמים ובארץ [וכמו שנותן לכל החי בשמים ובארץ יתן גם לי, נותן לכולם.].

סיכום וברכות

עד כאן הציטוט של הרבי הריי"צ, מיסודות המאמר שלנו. הגדיר לנו מהו ענין ראשית הקו, בטחון גמור, ויש את המשך הקו, שהוא תקוה טובה. יש הרבה מה להסביר כאן – כל מה שלא קראנו לפני הציטוט הוא בעצם הסבר הנושאים שיש בציטוט. את זה נקרא בפעם הבאה בע"ה, אבל כבר אפשר לקרוא ולנסות להבין.

שנזכה לטכס עצה איך להביא את מלך המשיח תיכף ומיד ממש – הרבה תלוי בנשים צדקניות, שבזכותן תבוא הגאולה. שתהיינה בשורות טובות, התחלת זמן טוב, קיץ בריא בגשמיות וברוחניות, ושיהיה משיח נאו, זה העיקר.

תודה לבעלת הבית, לבעלת המקום, ושמחתי לראות שיש כאן עוד משפחות – חידוש גדול מאד. כן ירבו, שהמקום יהיה שוקק חיים, ויתפשט, שוב, שכל חומות יריחו וכל חומות כל העולם יפלו – היום הוא היום שהכלי פול.