בע"ה

י"ז טבת ע"ח – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (7)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן (חלק שני)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א-ב.

ביאור בענין "באתי לגני" אות ח – והקשר שלה לאמונה ובטחון – נדפס בפני עצמו.

ג. אמונה ובטחון – הכח להמשיך ארור לברוך

אחרי ההקדמה הנ"ל נפתח את הספר במקום אליו הגענו, בעמ' נז בפסקה למטה. אמונה ובטחון הן האלף-בית שלנו – אמונה מתחילה ב-א ובטחון ב-ב. נסביר כאן את משמעות אמונה ב-א ובטחון ב-ב, נתחיל מאמונה:

אמונה – "אין עוד מלבדו"

וזהו שתחלת אמונה א, בחינת "אין עוד מלבדו"[ב] [בהמשך נראה שהאותיות א-ב-ג רומזות לשלשה פסוקים/מאמרים יסודיים, שאחד מתחיל א, השני ב והשלישי ג. ה-א של ההתבוננות ותיקון התודעה שלנו היא "אין עוד מלבדו". איך מתאים לאמונה כפי שהסברנו עד כה? עד עכשיו הסברנו באריכות שאמונה היא כח לפנות את התודעה מכל דבר אחר חוץ מה', שיש רק ה' – לכן מאד מתאים ל"אין עוד מלבדו". אמונה היא "אין עוד מלבדו", כולל אין מחשבות אחרות חוץ ממחשבת ה'. אמונה ו"אין עוד מלבדו" משלימים לכפולה של אחד (אמונה היא בחינת אחד; אמונה = אלהינו – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – 325 = 25 פעמים אחד, והוא המשולש של כה, וכן האות ע במספר קדמי – "עין בעין יראו", ע"ד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". באמונה "אין עוד מלבדו" יש ד תבות ו-טז אותיות – גם בדילוג תבות וגם בדילוג אותיות כל דילוג בפני עצמו הוא כפולה של אחד, הכל אחד, ודוק.],

כאשר מאמין באמונה שלימה וכאלו רואה בראיה חושיית איך שאך ורק אלופו של עולם [האות אלף מלשון "אלופו של עולם" – כמו שהזכרנו קודם את "אלופו של עולם" ו"צדיקו של עולם". ככה הרבי הסביר את סוד הגאולה, שצריך להחדיר א בתוך ה-גולה – הגולה היא חומר הגלם, לא צריך לבטל אותו, אבל צריך להחדיר בו א. הרבי הסביר שלש רמות של אלף, אבל הכי פשוט הוא ההסבר של "אלופו של עולם" – להרגיש השגחה בכל דבר. מהי האמונה כאן? שאני כל כך מאמין בה', ורק רואה השגחה פרטית על כל צעד ושעל בחיים, עד שמרגיש וכאילו רואה שיש רק ה' במציאות ו"אין עוד מלבדו"] נצב בכל אתר ואתר [אתר ר"ת אמונה-תענוג-רצון, שלשת הראשים שבכתר, אבל הכל מתחיל מה-א, מהאמונה. לכן אמונה מתחילה ב-א, להתעצם עם ה-א.].

"ארור... ואמר כל העם אמן"

והנה פלא, חז"ל אומרים שאם ה' היה בורא את העולם ב-א ולא ב-ב ה-א היתה מתפרשת "ארור". מה הפשט? שוב, חז"ל נותנים טעם לכך שה' לא ברא את עולם ב-א, אלא רק פתח בה את עשרת הדברות, כאשר נתן לנו תורה – "אנכי הוי' אלהיך". עד אז ה' לא ברא את העולם ב-א אלא ב-ב – וכך הוא בורא את העולם בכל רגע מחדש – כי ב היא לשון ברכה בעוד א היא לשון ארור. איפה ההופעה הכי מרוכזת בתורה של לשון "ארור"? בפרשת כי תבוא ה' אומר שכאשר נעבור את הירדן עלינו ללכת לשכם (התחנה הראשונה של אברהם, ראש כל המאמינים, בארץ) בין גרזים ועיבל ושם לכרות ברית עם ה', ושם יש יא ארורין (ארור = יא פעמים הבל) מפורשים בתורה (בסוד "ימלט אי נקי ונמלט בבר כפיך [בר לשון ברכה, כמו בר של בראשית, 'בר כפיך' היינו 'ברך פיך']", כמבואר במ"א). ששה שבטים עומדים על הר גרזים, והכהנים והלוים פונים לשם לומר "ברוך", ואחר כך פונים להר עיבל, עליו עומדים עוד ששה שבטים, ואומרים "ארור". המיוחד הוא שבתורה כתוב רק צד ה"ארור" ("צד האפל" של עם ישראל, בחינת הר עיבל עם השבטים העומדים עליו – אותיות אפל ואותיות עיבל מתחלפות, ודוק. על הר עיבל דווקא נבנה מזבח לה', והוא יותר גבוה מהר גרזים, אך ללא צמחיה, בחינת "ארור". אפל ע"ה = עיבל, וביחד, אפל עיבל = "אין עוד מלבדו"), וכל פעם הפסוק אומר "ארור... ואמר כל העם אמן".

על כך נסובים המשפטים הבאים כאן:

א זו היא גם בסוד "ארור... ואמר כל העם אמן" (שעל כן בתורה נכתב צד ה"ארור" דוקא [ה"ברוך" לא מקביל ל"אמן", ולכן לא נכתב בתורה. יש משהו ב"אמן" – קבלת הדבר מתוך אמונה – שמתאים ל"ארור" יותר מאשר ל"ברוך" (מכאן גם נבין לעומק את מאמר חז"ל "רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך אמר ליה רבי נהוראי השמים [לשון שבועה, אורות-התפעלות דתהו] כן הוא תדע שהרי גוליירין [חלשים, רש"י] יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין" – בענית אמן על ברכה יש עצמה של אורות דתהו, בחינת "ארור", כלומר הפיכת ארור והתכללותו בברוך, משא"כ בברכה עצמה, שהיא בחינת אורות מועטים וכלים רחבים של עולם התיקון. ענית אמן היא כח המנצח בפועל – "גבורים יורדין ומנצחין" – כח אדיר של עולם התהו. יוסי נהוראי = משיח[ג], רבי יוסי רבי נהוראי = הר גרזים הר עיבל!). איפה יש עוד בתורה "אמן ואמן", שגם קשור לקללה ולא לברכה? בפרשת סוטה, בה האשה אומרת "אמן ואמן" על הקללה. רואים שיש איזה קשר בין אמן להיפך-הברכה – למה?

נשים לב: אמרנו קודם שיש משהו באות ר שקשור לאמונה. מה מיוחד במלה ארור? מאד דומה למלה אחרת, מלה הכי טובה – אור (שייך ל"צד המואר" שבנפש) – "וירא אלהים את האור כי טוב [הכי טוב]". בארור יש שתי אותיות ר, השרש של ארור הוא ארר (ואילו השרש של אור הוא אור). [מאמר מוסגר: כדאי לרכוש לתיכון הרבה ספר השרשים לרד"ק, שלכל בת יהיה הספר הזה, צריך ללמוד אותו הרבה.] יש פה שני שרשים קשורים מאד – אור ו-ארר. השער המשותף לשני השרשים הוא אר. בארר ה-ר כפולה. אלה שני שרשים כמעט זהים. מה יש בארור הזה שאחרת מאור? ה-ר נכפלת, יותר מדי ר... (נשמע ר...ע[ד]), יותר מדי אמונה שלא באה לידי בטחון ("רצוא" בלי "שוב", כמו חטא נדב ואביהוא) – אמונה מאד עצמתית אך בלי אחיזה במציאות (רק "גאט איז אלץ", "סאיז דאך אלץ הבל הבלים...", בלי "אלץ איז גאט"). איך אנחנו מסבירים אמונה? לפנות את התודעה, אין כלום. אבל אם יש יותר מדי פינוי – שבאמת נשאר 'אין כלום' – הופך להיות בתודעת האדם איזה תהו ובהו, פוסטקייט באידיש, ריקנות. דווקא שם, במצב התוהי הזה, ב"חלל הפנוי", שורר היפך-הברכה. והוא סוד "יהי מארת [חסר כתיב]" הנאמר ביום רביעי של מעשה בראשית, לשון מארה, היפך-הברכה (מה שצד האפל של הנפש הוא מואר-מואר, הלעומת-זה של שני מאורות גדולים יחד, ע"ד סגי נהור)[ה]. נסביר תיכף יותר טוב. עוד פעם, ה-א עלולה להפוך לארור, אם היא לא מתקבלת ועוברת דרך ה-ב של בראשית. שוב, בתורה כתוב צד ה"ארור", אף שאמרו גם "ברוך", כי ארור קשור לאמן וגם לאמונה.] וד"ל),

מטרת ה"ארור" – פינוי הטומאה מארץ כנען

מה היתה הכוונה כשאמרו "ארור"? להמשיך קללות למציאות? לעשות רע? לא מתאים לנו. כעת כורתים ברית עם ה', מה הקשר לכל כך הרבה "ארור"? מה עושה ה"ארור" הזה? הכל חוזר למה שאמרנו בהתחלה, שאמונה היא כח לפנות את התודעה ממחשבות זרות. מה באמת ה"ארור" רוצה לעשות? מה הכח שלו? אם אני אומר "ארור" מי שיעשה כך וכך, "ואמר כל העם אמן" – מה הפעולה של האמירה? לבטל את אותו הדבר.

המטרה של ה"ארור" היא שהדבר הזה לא יהיה ח"ו בתוכנו – שאצל יהודים התופעה הזו לא תופיע אף פעם. החל מתחום המחשבה, שאף אחד לא יעיז להתקרב לענין – לא יחשוב עליו, לא ידבר עליו ולא יעשה אותו. המטרה היא לפנות את המחשבה-דבור-מעשה, סוד אד"ם – כפי שמבואר בסוף הפרק ב"באתי לגני" השנה. יש שני דברים בפרק שהם מחשבה-דבור-מעשה. בהתחלה הוא מדבר על ציור האות ה – למעלה מחשבה, קו ימין דבור והנקודה משמאל מעשה. בסוף הוא אומר שזהו סוד המלה אדם – א היא מחשבה, דם ר"ת דבור-מעשה. אם המחדו"מ הם בקדושה זהו אדם דקדושה, "אתם קרוים אדם", ואם המחדו"מ הם בקליפה זהו גם אדם – אדם בליעל. כל מלחמת היצרים היא בין אדם לאדם, שתי בחינות אדם (סוד "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" וכן "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו"[ו]).

"ארור" היינו לפנות את השטח – החל מהמחשבה – ממה שהיה כאן בארץ. היתה כאן תרבות כנען, כל התועבות אשר שנא ה'. כלומר, כל האויר שהיה כאן – "אוירא דארץ ישראל מחכים", בטול שיורד עד לבטחון, מראשית קו הימין לסופו – היה מלא טומאה. לכן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא ללכת למקום בין גרזים ועיבל, לומר יא פעמים "ארור" וכולם צועקים "אמן", ובכך לפעול – כמו שפועל כח האמונה – את פינוי הטומאה, את סוד הצמצום. אחר כך הברוך (ה-ב של ברוך שלאחר ה-א של ארור) הוא סוד המשכת הקו (ומה ש"פותחים בברכה" – קודם פנו להר גרזים ופתחו ב"ברוך" – היינו משום ששרש הקו הוא לפני הצמצום, בתפארת הנעלם, שמשום כך הברכות נעלמות ולא כתובות בתורה). נקרא זאת בפנים:

שעל ידי העברת בני ישראל בברית הערבות ["לשון נופל על לשון" – עוברים בברית הערבות. סימן השנה הוא תהא שנת ערבים-חברים – "כל ישראל ערבים" ו"כל ישראל חברים". כמו שדייקנו, קודם ערבים ואז חברים – את הערבות קבלו בין גרזים לעיבל. הערבות כל כך חזקה שפועלת גם על המחשבה. הערבות היא בדרך כלל רק על הנגלות, הדבור והמעשה, אבל בנסתרות אין ערבות – כאן ברית ערבות כל כך חזקה שפועלת גם על המחשבה, מטהרת את האויר, כמו הרבה תורות של הרבי הקודם על טהרת האויר על ידי אותיות התורה. כאן כתוב שעם אמונה מטהרים את האויר. אור-אויר-ארור – הכל קשור.] וקבלתה באמונה שלמה, פינו את אוירת ארץ ישראל ממחשבות כנען [שנמצאות באויר. גם היום, בדור שלנו, יש עדיין באויר את המחשבות הלא טהורות. לא נצליח ליישב את הארץ בלי לפנות את המחשבות – לטהר את האויר.],

ובסוד "כל הארץ של הקב"ה, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"[ז] [הכל תלוי באויר.] וד"ל [הכוונה לעניננו ש"ברצונו נתנה להם" היינו שגם במחשבות הזרות יש ניצוץ אלקות. עבודת הבינוני היא לבטל את המחשבות הזרות, כמו "ארור", עד שיקויים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". אבל יש גם עבודת צדיק, כמו שמלמד הבעל שם טוב, שבכל מחשבה זרה יש ניצוץ אלוקי שמתחנן שאקבל אותו ואעלה אותו לשרשו בקדושה, שלא אדחה אותו, שאם אדחה אותו אהרוג אותו. אצל הבינוני כתוב "הבא להרגך השכם להרגו" – הוא מתחנן שאעלה אותו, אבל הוא בא להרוג אותי ולכן צריך לדחות אותו ולהסיח דעת. עם זאת, צריך לדעת שיש גם בו ניצוץ, הכל מכוון מהקב"ה – זו המשמעות של "ברצונו נתנה להם". אבל כעת הגיע הזמן שה' רוצה שנכנס לארץ ונפנה את המחשבות האלה, ונמשיך בארצנו הקדושה רק מחשבות טהורות – "וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". נפרש שתוך כדי "נטלה מהם" הוא מוציא משם את ניצוצות הקדושה.].

עד כאן דברנו על ה-א של האמונה.

שרש הבטחון באמונה העליונה

יש פה הערה מאד חשובה. בפסקה הזו עיקר הווארט הוא מה שלמדנו עד כה, שגם באמונה שלקראת בטחון יש שתי רמות. באותיות של קבלה וחסידות, יש את האמונה של רדל"א – הראש העליון שבכתר – ויש בתוכו את "חביון עז העצמות", ממש ה' עצמו. יש הבדל בין האמונה לכשעצמה, כלבוש של "חביון עז העצמות", לבין מה ששרש האמונה שלנו – ההתקשרות שלנו בעצמות ה', עצמות גם לשון עצמה – הוא בחביון עז העצמות ממש.

החידוש כאן הוא ששרש הבטחון הוא דווקא בדרגה העליונה של האמונה. באמונה הרגילה ה-א יכולה להפוך להיות ארור במובן שלילי, לכן ה' לא ברא את עולם ב-א. אבל ה-א של האמונה העליונה, ה-א של "אנכי הוי' אלהיך" של מתן תורה – כפי שמוסבר בחסידות – מכריחה את ה-א שלמטה ממנה להכנס ל-ב של הבטחון והברכה. זהו עיקר החידוש של הפסקה של היום, ומתחילים להסביר זאת כאן בהערה יב:

"אין עוד מלבדו" – מקור לאי-אכפתיות (שמאפשרת רע)

ועיין בפלח הרמון בראשית ד"ה ואשה אחת וגו' אות ז (סב, א), ומבואר שם שאם היה נברא העולם ב-א היה קיום נצחי לרע ח"ו [ב-א יש משהו נצחי, משהו בלתי-משתנה ששום דבר לא משנה אותו. למה אם אני אומר ש"אין עוד מלבדו" ומסלק כל דבר אחר, אני עלול להנציח את מציאות הרע? משהו עמוק שמוסבר בחסידות: אם יש א במובן של שויון – אפילו שויון אלקי, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ושום דבר אחר לא קיים – גם לא מענין אותי שום דבר אחר. כל מה שיש יכול להשאר כי הוא גארנישט, שום דבר. מתוך ראש כזה גם הרע במציאות יונצח, מלשון קיום נצחי. לא יהיה כח להלחם נגד הרע, כי מהו רע?! מה מענין אותי בכלל טוב ורע?! כל המציאות לא מענינת אותי, יש רק ה'!

עוד פעם: מכך שיש רק אמונה, רק ה', "אין עוד מלבדו", יכול להתסעף שאני לא 'שם' על כלום, כולל הרע – אפילו דברים טובים הם גארנישט, וכ"ש דברים לא טובים ודאי בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא. אז לא אעשה שום מאמץ לבטל את המציאות של הרע, כי היא אינה מציאות בעיני. לכן הוא אומר שאם ה' היה בורא את העולם ב-א הוא היה נותן קיום נצחי למציאות הרע, ח"ו.].

"המאמין לא יחיש" – אמונה-נטולת-בטחון

וי"ל [תוספת על מה שהוא אומר:] שהוא בסוד "המאמין לא יחיש" [למי שמאמין שיהיה טוב – לא שעכשיו יהיה טוב הנראה והנגלה, אלא שפעם יהיה טוב, ה' טוב ואני סומך עליו – אין כל לחץ, יש לו את כל הזמן שבעולם, כי בעצם הוא למעלה מהזמן. לא צריך למהר ולזרז שום תהליך. לפי זה, מה שאומרים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח... אחכה לו בכל יום שיבוא [היום]" אינו "המאמין לא יחיש".

עוד מעט הילולת הרמב"ם, יום ראשון, צריך לומר משהו לכבודו: יש לרמב"ם יג עיקרי אמונה, שהכי נוגע בדור שלנו (שהוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, כמו שאמר הרבי) הוא עיקר האמונה בביאת המשיח. הרמב"ם לא מתכוון רק לאמונה בביאת המשיח אלא לבטחון, שיבוא כל יום ("היום", כפי שאמר משיח עצמו לרבי יהושע בן לוי). אם יש רק אמונה אפשר לומר, כמו שאיזה רב אמר פעם, שמשיח יכול לבוא גם עוד אלפיים שנה, לא אכפת לי, שיבוא מתי שהוא רוצה, מתי שה' ירצה. אז הוא לא מחכה לו בכל יום שיבוא באותו יום, הוא לא דרוך ש"הנה הוא בא". "המאמין לא יחיש" לא ממהר את התהליך – הכל "קמעא קמעא". בעצם, גם אלו שאומרים "קמעא קמעא" לא מתכוונים כמו אותו רב, הם מתכוונים לעוד עשרים-שלשים שנה, לא לעוד אלפיים שנה. יש מדרגות, יש חוגגים שבעים שנה למדינה ואומרים שיקח עוד שבעים שנה. לא כן החב"דניקים, הם אומרים 'נאו' ("היום"). אך יש מישהו שלא מאמין בכלל (מצד הנפש הבהמית שבו – לכל אחד יש נפש הבהמית וגם עמלק קטן בפנים, עמלק בגימטריא ספק כידוע), אבל לא יכול לומר שלא מאמין במשיח, חייב להאמין, אז הוא אומר שיתכן שיבוא בעוד אלפיים שנה, ויש לו פסוק על מה להסתמך – "המאמין לא יחיש" (אך ראה רש"י ורד"ק מה הפירוש האמתי של "המאמין לא יחיש": "המאמין דבר זה [של העמדת מלך משיח שיהא בציון לאבן בחן] לא ימהרנה לא יאמר אם אמת הוא ימהר לבוא", כלומר שלא יתלה את אמתת הנבואה במהירותה לבוא, לא שלא יחכה לנבואה לבוא היום; "לא יחיש וימהר לראות זאת הנבואה אבל על כל פנים יראה אותה ואם לא תהיה כל כך בקרוב לא תרחק". ורמז נאה: "המאמין לא יחיש" = שרה – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", אל תחיש ואל תחשוש, תסמוך על שיקול דעתה, על רוח הקדש שלה).

מה רואים כאן? ש"המאמין לא יחיש" (לגריעותא, לפי הקריאה השטחית של הפסוק, לא אליבא דאמת כנ"ל) לא עושה שום דבר, לא פועל לבטל את הרע, ולכן הרע יכול להתקיים לנצח. לכן ה' לא ברא את העולם באות א.], שללא מדת הבטחון [בפועל ממש, נאו.], מקור המשכת הברכה לעולם בפועל ממש אין כל דחף להחשת ה"קץ שם לחשך" עיי"ש [כדאי להסתכל שם בפנים.] וד"ל.

ה-א ד"אנכי" מכריחה את ה-א של "כחשכה כאורה" להתלבש ב-ב ד"בראשית"

ועוד מבואר שם ש[יש עוד א, חוץ מה-א בה ה' לא רצה לברוא את העולם, והיא ]ה-א דאנכי דמתן תורה שרשה באמיתת העצמות שלמעלה מעלה מה-א דבחינת "כחשיכה כאורה" [אמרנו ש-ארור כמו אור, רק עם יותר מדי ר – כפל ה-ר. אור הוא טוב, אבל מה הבעיה עם אור? גם אור, הדבר הכי טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב" – מה החסרון שלו? שאינו עצם, לא עצמות. הרבי תמיד מבחין בין עצם לבין גילויים – אור הוא גילוי, הכל טוב ויפה, אבל הוא לא עצם. אמונה בגילוי של האור היא בדרגת "כחשיכה כאורה" – פסוק מאד חשוב. כלומר, "כחשיכה כאורה" היינו שויון – "המאמין לא יחיש". מצד אחד "כחשיכה כאורה" הוא שבח לה', שהכל שוה אצלו, ומצד שני המנטליות הזו עלולה להזיק. אצל ה' הכוונה שגם בחשך הוא רואה, שהחשך לא מחשיך, אבל יש בפסוק הזה גם שויון – שויון של אמונה, במדרגה הנמוכה של האמונה, ממנה יכול לצאת באמת "ארור", קליפות, והיא מחיה ומקיימת את הרע.] שממנה באה היניקה לבחינת "ארור", אלא אדרבה, מה-א דעצמותו יתברך ממש בא ההכרח להלביש את ה-א הנ"ל ב-ב של בראשית מלשון ברכה [ה-א הראשונה מכריחה את ה-א השניה להמשך לתוך ה-ב, מקור הברכה.

מישהי זוכרת איפה עוד כתוב בחסידות שיש שתי א (שהיא המקור של אמונה)? דברנו קודם שיש כב אותיות האלף-בית, אבל יש בכוונות השופר וגם בכוונות המקוה של הבעל שם טוב – עוד משהו שכדאי ללמוד, קצת, בתוך סידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן, שתי הכוונות האלה שהן אולי שני המאמרים הכי חשובים בסידור – הסבר שלמעלה מהאות א באלף-בית יש עוד א, שיחסית היא כמו האות ה-23 שלפני כב האותיות. היחס בין ה-א המקורית לאותיות א-ב-ג הוא כמו הביטוי שיש "אחד המנוי" ויש "חד ולא בחֻשבן". א היא אחד – יש "אחד המנוי", שאחריו באים 2-3-4, אבל יש "חד ולא בחֻשבן", אחד שאינו בחשבון של 1-2-3. יש שתי א, שתי מדרגות אמונה, שני אחד. ה"חד ולא בחֻשבן" הוא המדרגה ה-יא לגבי הספירות. לכן הרבי כל כך אהב את המספר יא, כמו ששבט הוא חדש ה-יא, והוא נעשה רבי ביום ה-יא של שבט, גם בשנת ה-יא, תשי"א – שלשה יא. גם היום ההולדת של הרבי הוא ב-יא (ניסן). הרבי מאד אהב יא כי זו מדרגת "חד ולא בחֻשבן". במאמרים בסידור היחס הוא כמו בין הקול הפשוט לדבור. ה-א המקורית היא כמו הקול הפשוט – "הקֹל קול יעקב" – שכולל את כל האותיות, ואחר כך יש פירוט כב האותיות החל מה-א, שהיא רק אחת מה-כב. יש א שהיא הכלל של הכל ויש א שהיא פרט ראשון מבין ה-כב. ה-א של "אנכי" היא הראשונה, והיא מכריחה את ה-א שלמטה ממנה להכנס ל-ב של ברכה. ה-א העליונה יכולה להתגלות רק במתן תורה, היא החידוש של מתן תורה, בזכות – "לפום צערא אגרא" – המילדות העבריות והשעבוד במצרים, עבודת פרך.].

והיינו שאמיתת מקור האמונה בישראל היא מעצמותו יתברך ממש [כל מה שדברנו על כח האמונה לפנות – זו האמונה השניה, אבל האמונה הראשונה, של העצמות, היא אדרבא, כח שממשיך למטה, כח שמכריח את האמונה להתממש כבטחון. כן דברנו קצת בענין בשיעורים הקודמים – האמונה חייבת להגיע לבטחון. אבל אם האמונה לא מגיעה לבטחון, "המאמין לא יחיש" (לפי הפירוש השטחי כנ"ל), הסיבה היא שאין את ה-א המקורית.], אמיתת סוד טל תחיה [שתיכף נראה בפנים. יש "טל אורות", "טל ברכה" ו"טל תחיה" – מקור "טל תחיה" הוא ב-א העליונה.] וכמו שיתבאר בפנים.

"מלא ברכת הוי'"

נמשיך לקרוא בפנים, לקראת בטחון:

משא"כ תחלת בטחון היא ב של ברכה (וכנ"ל שעיקר שרש בטח הוא טח [לשון טיחה-דבקות, כמו שלמדנו. "וטח את הבית", בית לשון פנים, כמו שדברנו על פנימיות, "פנים בפנים".] וה-ב היא ע"ד תוספת ברכה וד"ל), [בפרשת "וזאת הברכה", כאשר משה מברך את כל השבטים, כתוב:] "[נפתלי שבע רצון] ומלא ברכת הוי'"[ח] [מכאן רואים שברכה היא גם מילוי.] (כאשר "שבע רצון"[ט] דוקא וד"ל [הוא לא בריצה, להשיג, אלא "שבע רצון" – כמו בשבת, ש"כל מלאכתך עשויה", ולכן דווקא היא מקור הברכה.]). ב זו היא בחינת "בשבילי נברא העולם"[י] כמבואר במקום אחר[יא],

א-ב-ג – "אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה"

כאן בהערה כתוב משהו שהוא אחד השיעורים הראשונים אצלנו. יש התבונניות פשוטות שאנחנו קוראים להן "שיעור ראשון בקבלה", שכל מי שרוצה ללמד או להדריך בבאתי לגני (או בכלל) צריכה להכיר:

כאן מבואר שהאותיות א-ב-ג רומזות ל"אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה". מה פירוש "בשבילי נברא העולם"? העולם נברא בשבילי כדי שאתקן את העולם, את החלק שלי בעולם. אבל יש פירוש – שתיכף נראה גם בפנים – ש"בשבילי" לשון שביל, אני צריך לעשות את השביל שלי כדי להמשיך את הברכה ממעלה-למעלה לתוך העולם. יש כאן יסוד גדול בעבודת השי"ת, על האדם לדעת ש"בשבילי [בשביל שלי] נברא העולם". בשביל לקיים תהא-שנת-ערבים-חברים צריך את ה"בשבילי נברא העולם". ה-ג הוא מאמר נחום איש גמזו, "גם זו לטובה". את "בשבילי נברא העולם" צריך לקיים מתוך בטחון, דחף שהעולם נברא כדי שאתקן אותו ויש לי כח לתקן אותו. ב"אין עוד מלבדו" לא אכפת לי כלום – הכל ה'. "בשבילי נברא העולם" בדיוק הפוך – העולם נברא בשבילי, אכפת לי מהעולם ואני יכול לתקן את העולם. מה אם אחרי ה"בשבילי נברא העולם" קורה משהו לא לפי התכנית, לא לטעמי? צריך להתעצם עם היחוד של שני הקודמים ולדעת ש"גם זו לטובה" (אף על פי ש"בשבילי נברא העולם", בכל אופן "אין עוד מלבדו", וממילא "גם זו לטובה").

יש כאן חכמה-בינה-דעת, זהו שיעור ראשון שמסביר את המהות הפנימית של חכמה בינה ודעת: "אין עוד מלבדו" היינו חכמה. הבינה היא בטחון – "נשים בטחות", שייך בפרטי לנשים. המילדות העבריות הן עם המון בטחון – זו גם האומנות שלהם, החוש בכל דבר הוא אמונה (מי שרוצה מקצוע, צריך חוש – שהוא אמונה), אבל אחר כך צריך ללכת אתו בבטחון. אחד הפירושים של אמונה ובטחון הוא להפוך חוש בנפש – חוש של אמנות – לבפועל, לממש ולהגשים אותו נגד מניעות ועיכובים.

עוד פעם, ה-א, החכמה, היא "אין עוד מלבדו". מה התכונה של האשה הבוטחת? "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". בבינה הזו, לאשה אמורה להיות תודעת "בשבילי נברא העולם" אפילו יותר מהאיש. האיש לא יודע בדיוק בשביל מי נברא העולם, והאשה יודעת – בבינתה היתרה – ש"בשבילי נברא העולם". אחר כך יש דעת, שהיא לראות בראיה חושית שכל מה שקורה – קורה לטוב. לא כמו רבי עקיבא, ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – שיהיה טוב פעם, אבל כעת לא טוב לפי הנראה והנגלה לעיני בשר – אלא "גם זו לטובה" כעת בפועל (ואני חש את זה כאילו רואה ממש). זו הערה יז כאן, ויש הרבה מה לפתח – ודאי כתוב אצלנו – שיעור ראשון של א-ב-ג, "אין עוד מלבדו", "בשבילי נברא העולם", "גם זו לטובה" (שלשת הלשונות יחד: "אין עוד מלבדו" "בשבילי נברא העולם" "גם זו לטובה" משלימים ל-1089, 33 ברבוע – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך").

כתוכ כאן בהערה ש-אבג הוא גם שם קדוש, השם הראשון ב"אנא בכח" – "אנא בכח גדולת" – השם הפרטי-הקטן הראשון בשם בן מב אותיות (ס"ת "אנא בכח גדולת" – אחת – רומזים לפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". ה"אחת" המתיחסת לה' היא "אין עוד מלבדו" ואילו ה"שתים" המתיחסות אלי הן "בשבילי נברא העולם" ו"גם זו לטובה", וד"ל).

"שביל ישראל"

והוא [כמו שאמרנו] ע"ד "'בראשית' – בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ["הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז".] ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית' ["קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה". "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ר"ת תבואה, אותיות "ואהבת". אומרים כל יום בקריאת שמע "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ויש גם "ואהבת לרעך כמוך". כל פעם רומז לישראל, שאנחנו "ראשית תבואתֹה" של ה'.

אם כן, הדגש על עם ישראל הוא בסיפור השני של הבריאה, עם שם הוי', עם החטא – הסיפור הזה מתחיל מסוד התבואה. סימן שיחסית הסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא יותר תורה, אבל במלה הראשונה ה-ב רומזת גם לזה וגם לזה. הסדר, כמו שרש"י מביא בפירושו, הוא קודם "בשביל התורה" ואז "בשביל ישראל". "בשביל התורה" יותר קשור לסיפור הראשון, התורה היא אמת מוחלטת, אבל היא גם "בשביל ישראל", עם כל התהפוכות – העלית והירידות של נשמות ישראל, החל מאדם וחוה בגן עדן מקדם, שהן בעיקר הסיפור השני של מעשה בראשית.]"[יב],

וכידוע פרוש הבעש"ט זי"ע [מהפתגמים הראשונים בכתר שם טוב.] על "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו'" ש[הפשט הוא בזכות, ו]פרשו "בשביל" היינו בתוך השביל [שהוא בעצם השביל של ה-א לתוך ה-ב.] שפתח ע"י בטחונו בהשי"ת [איך עושים שביל? על ידי בטחון. זה הפירוש שה-ב היא "בשבילי נברא העולם" – גם עלי לעשות את השביל שלי.] – "וחנינא בני [הוא חב"דניק, איך יודעים? חנינא בן דוסא ר"ת חב"ד. עושים את השביל בבטחון חזק, איך אני יודע שמדתו בטחון? מההמשך:] די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת [לא צריך כלום, רק קב חרובין מספיק לו מערב שבת לערב שבת. יש הרבה סודות בביטוי קב חרובין – נשאיר[יג].]"י.

שרש העבד למעלה מהבן – "עבודה צורך גבוה"

כעת נקרא את הערה יט:

כתר שם טוב אות ה (הוצאת קה"ת), וראה בהערות וציונים שם [במהדורה מסוימת של קה"ת – צריך לראות בפנים.] באור הענין מר"ה ז"ל [יש שם ביאורים שלו לתורות הראשונות בכתר שם טוב.] שהוא דוקא כאשר עולה למדרגת העבד שלמעלה ממדרגת הבן [נושא שגם הרבי הרש"ב מסביר בהמשך תרס"ו. הוא מדבר שם על מעלות בן ועבד ובן שעולה להיות עבד.], דהיינו שרש הבינה

(ראשית קו העבודה – "עבודה לצורך גבוה" [עוד דבר שעליכן ללמוד – ט עיקרי האמונה של פנימיות התורה בספר אמונה ומודעות. שם העיקר שכנגד הבינה הוא "עבודה צורך גבוה" – שאנחנו עובדים לה' ועושים בכך נחת רוח לה'. ה' לא זקוק לעבודה שלנו, אבל בבחירתו החפשית הוא קבע שכאשר אנחנו עובדים אותו הוא מקבל מכך תענוג. כמו שאת ה' בכלל אי אפשר להבין, גם את זה, למה ה' רוצה לקבל תענוג ממנו, אי אפשר להבין – זהו עיקר באמונה. עיקר המוטיבציה לעבוד את ה', לעשות מצוות, הוא מתוך העיקר הזה, שבעבודה שלנו אנחנו עושים לה' טוב כביכול. בנגלה, ברמב"ם, אין עיקר כזה – אבל בפנימיות התורה זהו אחד העיקרים החשובים ביותר. לשם כך צריך להיות עבד, כי מדובר ב"עבודה". שרש מדרגה זו הוא הבינה – אשה, כנ"ל – וכשהבינה עולה לשרש היא יותר גבוהה מהחכמה:]) שלמעלה משרש החכמה ("בן חכם ישמח אב" [שאין בו "צורך גבוה".]), דהיינו שרש מדת הבטחון בנפש שעולה עד לפנימיות ועצמיות האמונה הפשוטה, שלמעלה מגלוי האמונה לבד, וכנ"ל בהערה יב עיי"ש.

בקיצור, הוא כותב כאן שהבטחון – כמו של רבי חנינא בן דוסא – הופך את הבן לעבד ובכך הוא עולה ל"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". העבד הזה מגיע עד לעצמות, וזהו הכח להמשיך מה-א של "חד ולא בחֻשבן" לתוך ה-א שהיא "אחד מהמנוי" – שיש בה שויון, שהיה יכול בפני עצמו להתשלשל למקום לא טוב – ועושה שביל להמשיך אותו לתוך ה-בי, בית, בית קבול, כדי להמשיך ברכה לעולם.

מקור האמונה העליונה ב"בטח בדד"

נסיים עוד שלש שורות:

והוא סוד "בטח (הנמשך מ)בדד עין יעקב אף שמיו יערפו טל"[יד] [יש  משהו במלה טל שמחבר בין האמונה לבטחון: כשעושים חשבון של מספר סדורי – כל אות מחשבים לפי מיקומה מ-1 עד 22. כמה שוה אמונה? נעשה יחד: א = 1, מ = 13, ו = 6, נ = 14, ה = 5. סה"כ שוה 39. אותו דבר בבטחון: ב = 2, ט = 9, ח = 8, ו = 6, נ = 14, גם עולה 39.

בחשבון הזה אמונה שוה בטחון – שניהם שוים טל במספר הכרחי (גימטריא רגילה). כך כתוב כאן בסוף המשפט.

היות שקשור לברכות שיצחק ברך את יעקב שלא מדעת, שהוא לא ידע את מי הוא מברך – זו ברכה שבאה מהמקום של אמונה ממש, חביון עז העצמות – הוא מתחיל מ"טל", "ויתן לך אלהים מטל". כתוב "טל אורות". ב"אורות" יש כמה מובנים – גם גשם וגם ירקות, טל שעל הירקות.], מ"טל אורת"[טו] (משרש ארור [שקשור לאור, כנ"ל.] שלמעלה מברוך [שאם לא נמשך לתוך ברוך אינו ברוך אלא באמת ארור.]) ל"טל ברכה" (ע"י "טל תחיה" [שהוא הטל של התורה, "טל תורה", שלמעלה מ"טל אורת". והוא האמונה של "חביון עז העצמות", ה-א של "אנכי הוי' אלהיך", המכריחה את האמונה של "כחשיכה כאורה", "טל אורות", להמשך ולבוא במקור הברכה, "טל ברכה".], פנימיות ועצמיות בחינת "טל אורת" הנ"ל[טז] [שבהמשכו כתוב "וארץ רפאים תפיל", תחית המתים, כל ידי "טל תחיה" שב"טל אורת".]) וכנודע שבמ"ס אמונה עולה בטחון עולה טל (במ"ה).

"בטח בדד עין יעקב" – ברכה-טוב-חיים

יש כאן הערה יד, שמפנה לסוד ה' ליראיו – משהו שכל אחת יכולה ללמוד שם – שם מבואר ש-בטח הוא ר"ת שלשת הדברים שה' אומר להסתכל עליהם ולבחור בהם ולא בהיפך: ברכה (ולא קללה) טוב (ולא רע) חיים (ולא מות). ברכה-טוב-חיים עולים יחד 312, כל יב צירופי הוי', שעולה "עין יעקב". רמז יפהפה, פנינה, ש"עין יעקב" עולה ברכה-טוב-חיים שרמוזים במלה "בטח" – "בטח בדד עין יעקב [אף שמיו יערפו טל]". "בטח בדד", תסתכל רק על ה"בטח", על שלשת הדברים האלה, ותזכה ל"עין יעקב". שוב, יש כאן דבקות ("בטח") בשלשת הדברים האלה. איך מגיעים אליה? על ידי שמגיעים ל"חד בלא חֻשבן" שממשיך את ה"אחד המנוי" (האמונה שבדרגת "כחשיכה כאורה") לתוך הבטחון.

עד כאן להיום. ב"ה סיימנו את פרק ב. יש מבצעים של י' שבט? של לימוד או מבצעים אחרים? צריך לעשות משהו. יש פעילות ב"באתי לגני"? הבנות מדריכות? צריך שכל התלמידות תהפוכנה להיות מלמדות. שה' יתן לנו משיח נאו. הדבר הכי חשוב ללמוד מהרמב"ם, שהיה חב"דניק ומשיחיסט, האמין מאד חזק שמשיח יכול לבוא בכל יום, ""אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא [היום]", לעשות מאמונה בטחון. שנלך בדרכן של שפרה ופועה.

נגינה כשרה

שאלה: יש לנו בבית ספר במעלה לבונה הצגה גדולה של כתה י"ב. היה לנו ויכוח עם פס הקול של מוזיקת ההצגה יהיה מוזיקה יהודית או שיכול להיות מגוון, של גוים ומוזיקה ישראלית.

תשובה: את אמורה לדעת מה שאני חושב...

שאלה: שאלו אם יש הבדל בין גויה שמנגנת לבין יהודי שמנגן מנגינה של שיר טמא?

תשובה: כשיהודי – במיוחד צדיקים או חסידים – לוקח ניגון רועים והופך אותו לניגון של תפלה עושים לו גיור כהלכה. כמו שגם חז"ל לוקחים איזו מלה ביונית, מושג, ומשתמשים בה בקדושה – הם מגיירים אותה. אבל סתם לקחת מוזיקה של גוים – יש בזה פגם. במיוחד אם מי שמשמיע את המוזיקה שרוי בטומאה, ודאי מכניס לה טומאה. ברוך ה' יש כל כך הרבה מוזיקה יהודית טובה, ממש טוב – לא רק מה ששמים ברדיו (שחלק מסוים ממנו הוא גם טוב), אלא מוזיקה הכי טובה – שלא זקוקים לשום דבר אחר. צריך להיות מונח בפשיטות שאין מה לחפש מחוץ לקדושה, גם בלי לשאול. היו הרבה שיחות למוזיקאים בנושאים האלה – כתוב ואפשר לקבל הרבה חומר בנושא אם רוצים ללמוד לעומק. אכן הגאולה תלויה בזכות מוזיקה טובה. הרבי אמר "ברוב שירה וזמרה" – ככה תבוא הגאולה.