בע"ה

כ"ה מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

;

 

אמונה ובטחון (5)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ביאור ב: מדרש ארבעת המלכים

בטחון פעיל ובטחון סביל

צהרים טובים לכולם. היום בע"ה נסתכל בהרבה ספרים. הגענו לאמצע פרק ב של אמונה ובטחון. בפעם הקודמת למדנו על שני סוגים של בטחון – בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בספירת ההוד. אמרנו שהבטחון הפעיל יותר זכרי והבטחון הסביל יותר נקבי. יש מאמר מפורסם בזהר, "איהו בנצח איהי בהוד". צריך את שניהם, ואדרבא – צריך להתחיל מהוד, "הולך בת­ֹם ילך בטח".

על שניהם יחד כתוב "בטחות חכמה" – שתי הכליות, עצת כליות. יש את עצת הכליה השמאלית, "חשוב טוב יהיה טוב", ועצת הכליה הימנית "קום עשה", תקום ותיזום, תעשה משהו גדול ותצליח – תצליח לעשות מה שה' רוצה, אבל זה תלוי בך. ידוע הביטוי-השאלה "בידי מי מפתח הגאולה?"[ב] והתשובה היא שהגאולה תלויה בנו, צריך לקום ולעשות. על זה למדנו פעם קודמת, על שני סוגי הבטחון. [חלק מהבנות הבינו שכליה ימין היא לחשוב ליזום וחלק שבפועל ליזום.] בפועל ליזום – צריך לדעת במחשבה שה' נותן לי את הכח, אבל צריך לקום וליזום בפועל.

יש בסוף המאמר ביאור רק על הנקודה הזו. אותו נלמד היום – ביאור על שני סוגי הבטחון, כדי שנבין לעומק מהו בטחון פעיל ומהו בטחון סביל. יש כאן הרבה מראי מקומות – היה רצוי להכין מראש את מראי המקומות, חבל שלא הכנתי, אבל אחרי שנלמד יש כמה שבועות להתעמק בזה, לעבור על כל הספרים שכעת נפתח ולראות בפנים את המקורות לנושא שמדובר כאן. זהו נושא מאד מענין ויסודי, נוגע למלכות ישראל, מלכות בית דוד, למשיח.

ארבעה מלכים מבית דוד

נתחיל לקרוא:

בפתיחתא דאיכה רבה [יש מדרש רבה על כל חמשה חומשי תורה ועל המגלות, וכאן מביאים מהמדרש על מגלת איכה, מתוך ההקדמה הארוכה שם – הקדמה של לד פרקים.] פ"ל (ובכ"ד במדרשי חז"ל [מופיע בשינויים קלים בעוד מקומות בחז"ל.]): "ארבעה מלכים היו [בין מלכי בית דוד הצדיקים. יש מלכי בית דוד בממלכת הדרום ומלכי ישראל בממלכת הצפון. מלכי הצפון לא היו צדיקים, ובמלכי בית דוד היו כמה צדיקים גדולים וגם כמה שלא היו צדיקים בכלל. מתוך הצדיקים מציינים כאן ארבעה. כל אחד מהם בקש מה' עזרה או מתנת כח מסוימת כשיצא להלחם נגד אויבי ישראל.], מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.

המלך הראשון במלכי בית דוד הוא דוד עצמו והאחרון הוא צדקיהו, ואם סופרים יש 21 מלכים. כאן הוא מציין את הראשון, דוד, את החמישי, אסא – דוד-שלמה-רחבעם-אביה-אסא – הששי, יהושפט בן אסא, והארבעה-עשר, חזקיהו. כולנו ודאי זוכרים את מאמר חז"ל שחזקיהו היה ראוי להיות משיח אם רק היה אומר שירה לאחר הנס שה' עשה לו, ועליו נקרא תיכף. אם כן, יש משהו מיוחד בחזקיהו שהוא המלך ה-דוד מדוד המלך, כמו שדוד הוא הדור ה-דוד מאברהם אבינו. המלך הראשון כאן הוא דוד והאחרון הוא חזקיהו, וביחד הם עולים 150 – פעמיים (הממוצע) בטחון. רומז שהם שני קצוות של הבטחון – כמו שנראה – דוד הוא הקצה של הבטחון הפעיל, הנצח, וחזקיהו הוא הקצה של הבטחון הסביל, ההוד.

תביעת ארבעת המלכים

דוד אמר (תהלים חי) [הוא אומר בבטחון, אבל יש כאן גם 'תביעה' כלשון המדרש – מבקש מה' כח לעשות זאת.] ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם [יש שני פסוקים מקבילים, בסוף ספר שמואל ובתהלים יח – פרק חי בתהלים הוא שירת דוד בסוף שמואל, שהיא הפטרת שביעי של פסח, בשינויים קלים. בתהלים כתוב "ארדוף אויבי ואשיגם" ובשמואל "ארדפה אויבי ואשמידם" והסיום זהה "ולא אשוב עד כלותם".], אמר לו הקב"ה אני עושה כן [נותן לך את הכח, ובאמת כך היה. תיכף נקרא שוב בתוך המדרש, שם יש את כל הסיפור.]...

עמד אסא ואמר אני אין בי כח [כמה שהוא צדיק – אין לו כח. צריך להבין למה אין לו כח. התהליך כאן הוא שכל מלך צדיק יותר מאוחר יש לו פחות כח, תש כחו. כמו שאמרנו, הבטחון הסביל הוא בחינת נוקבא, נקבה, חויה של תשות כח. אלה מלכים גדולים, אבל תש כחם, כל אחד אומר שאין לו כח. כמו שהמפרשים מסבירים, על כל אחד מהסיפורים שכאן כתוב בפירוש בתנ"ך הביטוי אין כח – 'אין לי כח' (הפסוקים מופיעים בפירוש הרד"ל[ג]). כל אחד מכיר את החויה הזו, 'אין לי כח'. היא עוברת מדור לדור.] להרוג להם [לא יכול לכלות ולהשמיד את האויבים כמו שעשה דוד.] אלא אני רודף אותם ואתה עושה [אני אעשה פעולה, ארדוף, אבל רק אתה ה' תפיל אותם – אני לא יכול להרוג אותם.], אמר לו אני עושה [וכך באמת היה.]...

עמד יהושפט [בנו] ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה [אני אעמוד על מקומי, אשיר וארנן עם כל עם ישראל – פטנט טוב, במקום לצאת לקרב כולנו נתכנס יחד ונתחיל לומר תהלים ושירות ותשבחות.] ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה [הקב"ה הסכים על ידיו, כי באמת "הוי' יראה ללבב" ורואה שכל דור הוא פחות ופחות עם כח עצמי, כלומר גם פחות ופחות עם בטחון עצמי. מה המעבר כאן? למה זהו ביאור על פרק ב? כי יש כאן מאמר שכולו נע מנצח להוד, מבטחון פעיל, יוזם ועושה, לבטחון סביל. בכל חז"ל, בכל התורה, זו הדוגמה העיקרית של שני סוגי בטחון וגם התהליך ביניהם בהיסטוריה שלנו. כשנפתח את המדרש המקורי נראה מה קרה אחרי כל המלכים האלה – אחרי כל התהליך היה עוד מלך צדיק, יאשיהו, אבל אצלו כבר היה מה שנקרא 'מקרה אבוד', כבר היתה גזרה, והיינו כל כך לא ראויים, כל כך בלי כח, שאפילו לעשות מה שחזקיהו עשה לא היה כח לעשות. מה הוא עשה? נראה:]...

עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה [אין לי כח אפילו לכנס את כולם לומר שירה.] אלא אני ישן על מטתי [אני הולך לישון – אבל הולך לישון מתוך בטחון סביל עד הקצה האחרון, אין לי מה לעשות בכלל, הכל עליך ה'. ממש השאלה "בידי מי מפתח הגאולה?" – אם לצד הבטחון הפעיל הכל עלינו ואם לצד הבטחון הסביל הכל על ה'. כל השאלה כאן, וגם המעבר, קשורים לחדש כסלו אליו אנו נכנסים תיכף – כסל לשון בטחון. החוש של חדש כסלו הוא חוש השינה, ממש הבטחון של חזקיהו שהלך לישון, אבל בחדש כסלו קמו המכבים – דוגמה עיקרית בתולדות ישראל של בטחון פעיל – מעטים כנגד רבים, נלחמו ונצחו. שתי דוגמאות בטחון מהקצה אל הקצה.] ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה...".

סיום ההתדרדרות מבטחון פעיל לסביל – חורבן הבית

שוב, בהמשך באו הצאצאים של חזקיהו, עד צדקיהו, שאפילו כח ללכת לישון מתוך בטחון לא היה להם. כלומר, סוף התהליך מהבטחון הפעיל לבטחון הסביל היה חורבן הבית. כאילו לומר שאם אין כח של "הולך בתום ילך בטח", תנועה להגיע מבטחון סביל לבטחון פעיל, אלא רק ירידה מבטחון פעיל ליותר ויותר בטחון סביל, בסוף "הודי נהפך עלי למשחית" והבית חרב. אפשר לומר שבסוף נשארנו עם אמונה, בלי שום בטחון – ודאי היו צדיקים בדורו של צדקיהו, שאמרו שמה שה' עושה הוא ודאי טוב, כפי שיתברר בסוף. זה נותן פתח לה' לעשות כפי שעלה בלבו בלי התערבות מצדנו – צריך להחריב את הבית ולהגלות את ישראל, ובסוף יבואו משיח. מתי? "המאמין לא יחיש" – לא יודע מתי.

זהו התהליך במדרש, שכל הזמן פוחת הבטחון הפעיל וגובר הבטחון הסביל. מצד אחד, כשיש יותר בטחון סביל יש גם רושם שהנס שה' עושה יותר גדול – חזקיהו הולך לישון וה' עושה הכל לבד, כל מחנה סנחריב מתו בלילה אחד, מליונים לפי חז"ל. בתנ"ך כתוב שהיו שם מאה שמונים וחמשה אלף, אבל חז"ל אומרים שאלה רק המפקדים, הקצינים, ועם החילים הפשוטים היו מליונים. יצא מלאך וכולם נהרגו בלילה אחד – נס עצום. לכאורה הנס של חזקיהו וסנחריב הוא יותר מהנס של דוד, רק שאצל דוד הכח האלקי התלבש בו ואצל חזקיהו לא, הכח האלקי ירד כפי שהוא.

אפשר לשאול מה יותר טוב. יכול לבוא מישהו ולומר שעדיף שה' יעשה הכל. אם אני עושה חלק אפשר לקבל את הרושם הלא נכון שאני משהו, שהישות שלי משהו בפני עצמו ח"ו. אם ה' עושה הכל ברור שיש רק ה'. מה קורה בסוף? אם יש תנועה כזו, כל הזמן פחות ופחות בטחון פעיל, בסוף יכול להגיע לחורבן. אחרי הנס הגדול של סנחריב השלב הבא הוא כבר חורבן הבית, שאין כח לכלום – אפילו ללכת לישון בשקט אין כח. שוב, חזקיהו הולך לישון בשקט – מתוך בטחון סביל בה'.

ב. לימוד המדרש במקורו

זו הקדמה. כעת נקרא את המדרש ונראה עוד כמה פרטים. כשתעשו חזרה צריך ללמוד בפנים את כל המקורות הללו ולהתבונן בהם היטב. שוב, פתיחתא דאיכה רבה ל:

אי-אמון נבוכדנצר ביכולתו להחריב את הבית

(ל) זבדי בן לוי [חכם לא כל כך מוכר לנו[ד].] פתח [בקינת ירמיהו על החורבן:] לא האמינו מלכי ארץ וגו'

חז"ל מסבירים שכל מלכי העולם לא האמינו שמישהו יחריב את ירושלים, כולל נבוכדנצר ששלח את נבוזראדן על ירושלים. למה הוא לא האמין? כי הוא עצמו היה שר צבא אצל סנחריב. לפי חז"ל גם נבוכדנצר וגם נבוזראדן היו במחנה סנחריב ובנס הם נצלו. נחזור ליציאת מצרים, שירת הים, כשהמצרים טבעו כולם טבעו חוץ מניצול אחד – פרעה. לפי חז"ל אחר כך הוא הלך ונעשה מלך נינוה, קשור לסיפור של יונה הנביא. נס דומה – שכולם מתים, שה' משמיד את כולם מלמעלה – הוא נס סנחריב בזמן חזקיהו המלך. היו שם מליונים שכולם מתו, אבל כמה נצלו – לא רק אחד. בהמשך כאן יש מחלוקת בין החכמים כמה באמת נצלו – אחד אומר שעשרה נצלו ואחד אומר שששה נצלו ואחד אומר ששלשה נצלו ואחד אומר ששנים נצלו. יש כמה וכמה דעות, והדעה האחרונה – על פי פסוק – היא שארבעה עשר נצלו. כמה שלא נצלו, כולם מסכימים שמביניהם היה נבוכדנצר בעצמו.

הוא היה נוכח, הוא ראה את הנס הגדול הזה, וכתוב שהוא אפילו ראה בעיניו את המלאך שירד מהשמים להשמיד את מחנה סנחריב. לכן מאוחר יותר, כשהשליך את חנניה מישאל ועזריה שלא הסכימו להשתחוות לצלם שעשה לכבשן האש הוא ראה דמות רביעית. הוא השליך שלשה צדיקים לתוך האש וכאשר הסתכל לאש ראה מישהו רביעי מסתובב שם. מי הוא היה? גבריאל המלאך שבא לצנן את האש כדי להציל את הצדיקים. כתוב שהוא ראה איש אלקים, דמות מלאך אלקים – איך הוא הכיר אותו? חז"ל אומרים שהכיר אותו – אותו אחד שראיתי אז, בזמן חזקיהו המלך, הרבה שנים קודם, שבא להשמיד את מחנה סנחריב. אותו אחד שאז השמיד את מחנה סנחריב בא להציל את חנניה מישאל ועזריה.

אם כן, נבוכדנצר הוא לא טיפוס פשוט בכלל. בתנ"ך ה' קורא לו "עבדי" – עבד של ה' לעשות שליחות של חורבן הבית. אחר כך הוא הכי רשע, לא רק שעושה את השליחות ומחריב את הבית אלא עושה עצמו אלוק – מארבעת המלכים שעשו עצמם ע"ז. לא מזמן היה לנו שיעור גם על נבוכדנצר וגם על נבוזראדן[ה].

השתלשלות ההיסטוריה משלב לשלב – מנס חזקיהו לחורבן הבית

כל זה היה רק לחזק מה שאמרנו, שבהיסטוריה שלב מוליד שלב, חוליה מולידה את החוליה הבאה – כך צריך ללמוד את כל ההיסטוריה, השתלשלות של שלשלת-שרשרת חוליות – ומתוך נס חזקיהו העצום בא בסוף החורבן. מתוך נס חזקיהו ניצל בנס נבוכדנצר, שראה שהיה כח פיזי להחריב את העיר אבל ה' בוחר בישראל, לכן הוא עצמו לא האמין שה' יאפשר להחריב את ירושלים. הוא הלך על זה – בלי בטחון עצמי. מתוך הנסיון לא האמין שיכול להיות.

ה' סובב סיבות כדי להביא אותו לירושלים, לצור על העיר ולהחריב אותה, אך הוא חשב שה' משחק איתו משחק – שרק מפתה אותו כדי שיבוא וגם יפול, כמו כל מי שהיצר לישראל. הוא יודע היטב שכל מי שהיצר לישראל סופו רע, והיה בטוח שכל מה שהוא עושה נובע מתוך כך שה' משחק איתו ולא יצליח אף פעם להחריב את ירושלים – אבל בסוף הוא הצליח. כמובן, הכל כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הכל משקף את המצב שלנו.

שוב, מה זה מלמד אותנו? שככל שיורדים שלב אחר שלב מהבטחון הפעיל לבטחון הסביל בסוף יוצא נבוכדנצר. אפילו הוא לא מאמין שיכול להיות – כי חווה מה שחווה קודם – אך "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", אותיות הוד הפוך. כל ההיסטוריה-ההשתלשלות של תהליך הבטחון שכעת נקרא היא להסביר את הפסוק "לא האמינו מלכי ארץ", שנבוכדנצר לא האמין בעצמו שיצליח להחריב את הבית.

דוד במלחמת עמלק

[כעת בא מה שקראנו:] ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקב"ה אני עושה כן [כאן מובאים פסוקים שלא העתקנו בביאור:] הה"ד (ש"א ל') [חשוב שתלמדו בפנים, כי ככה תלמדו הרבה פרקי תנ"ך. כל שלב כאן הוא מלחמה מסוימת – לא משהו כללי, פרק חשוב בחיי דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו. אצל דוד מדובר על מלחמת עמלק, בסופה כתוב:] ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם

מהו למחרתם ר"י בן לוי אמר לשני לילות ויום אחד [ה' נתן לדוד כח להלחם ולהשמיד את עמלק לילה, יום ולילה – עד הבקר השני, שהוא "למחרתם" בלשון רבים. כדי שהוא יוכל לרדוף ולהרוג ה' האיר לו. הוא יוזם לרדוף ולהשיג ולהרוג, וה' עוזר לו – חוץ מכך שנותן לו כח פיזי ורוחני הוא גם עוזר לו בנסים. מה הוא עזר לו? שבשני הלילות שהיה צריך להלחם הוא האיר את הלילה:] היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן [במסכת ברכות.] על הזיקין [כוכבי שביט וכיו"ב.] ועל הזועות ועל הברקים [מברכים "עושה מעשה בראשית". בשני הלילות שהוא לחם הלילה היה מלא זיקין וברקים. מענין, לא מדובר במשהו לגמרי על-טבעי אלא בתופעות טבע שיש עליהן ברכה, אבל ה' ריכז – צמצום מלשון ריכוז – שכל אותו לילה היו זיקים וברקים בשמים, וכך היה אור והוא הצליח לרדוף וגם להרוג את כולם.] הה"ד [בהמשך אותו פרק בתהלים, בו כתוב "ארדוף אויבי ואשיגם וגו'", שבח דוד המלך את ה' ואמר:] (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו' [וחז"ל מפרשים זאת על הזיקים והברקים שהיו בשמים בשני הלילות, עד שהוא גמר את מלחמתו. הכל מתחיל ממלחמת עמלק. הבעל שם טוב אומר ש-עמלק בגימטריא ספק – ספק באמונה. כנראה שדווקא נגד עמלק צריך בטחון פעיל. גם משיח בן דוד, בסוף, ילחום נגד עמלק, כמו שנסביר.]

אסא במלחמת זרח הכושי

[אחר כך:] עמד אסא [בסיפור המלחמה בזרח מלך הכושי. פעם אחת בתנ"ך שפתאום כוש בא ונלחם עם עם ישראל. את כל הדברים האלה תלמדו בתנ"ך. משהו מאד מיוחד, אף פעם אין לנו עימות וענין עם כוש. יש סיפור אחד בתנ"ך שפתאום מליון כושים באו להלחם בנו. מספר החילים שם הוא הכי גדול שכתוב בפירוש בתנ"ך – בשום מלחמה בתנ"ך אין כל כך הרבה אנשים שנלחמים נגדנו כמו בסיפור של זרח מלך הכושי, "אלף אלפים". הוא בא להלחם נגד אסא,] ואמר [אסא] אני אין בי כח להרוג להם [אין לי כח להרוג את כל החילים האלה. הוא אמר את המלים "לאין כח". אחד מפירושי המדרש הוא הרד"ל – רבי דוד לוריא, גם את כל השמות האלה צריך להכיר – שכתב פירושים על כל המדרשים. יש לו אפילו הסכמה של הצמח-צדק, משהו נדיר ביותר. הוא מביא מה שאמרנו קודם, שבכל אחד מהסיפורים כתוב בפירוש שאמרו 'אין לי כח'. כאן הביטוי של אסא הוא "לאין כח".] אלא אני רודף אותם [יכול רק לעשות עצמי כאילו אני רודף אותם, ואתה תהרוג אותם – ] ואתה עושה

אמר לו אני עושה שנאמר (ד"ה ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' [כתוב שרדף אותם, אבל לא שהרג אותם, אבל לא כתוב שנפלו] לפני אסא אין כתיב כאן אלא [שנפלו] לפני ה' ולפני מחנהו [של ה'. מסבירים בפשט שה' בא עם כל המלאכים שלו, וכל ה"אלף אלפים" האלה, מליון חילים, נפלו "לפני הוי' ולפני מחנהו". מה אסא עשה? רדף אותם.

יהושפט במלחמת עמון, מואב ושעיר

[אחר כך:] עמד יהושפט [במלחמה נגד עמון ומואב יחד עם שעיר. שעיר הוא אדום – יש לו קשר לעמלק, אבל אינו עמלק ממש. שלשת אלה שהיו נגד יהושפט הם הקיני, הקניזי והקדמוני – שלשת העממים שה' הבטיח לאברהם אבינו אבל עוד לא זכינו לרשת אותם, רק כשיבוא משיח נזכה לרשת אותם, עמון ומואב ושעיר. כולם באו נגד יהושפט,] ואמר אני אין בי כח לא להרוג ו[גם ]לא לרדוף אלא אני אומר שירה [במקומי] ואתה עושה אמר לו הקב"ה [בסדר,] אני עושה שנאמר (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו' [אנחנו, היהודים, התחלנו לשיר ברנה ותהלה לה' – וה' הפיל את האויב.]

חזקיהו במלחמת אשור

עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה אמר לו הקב"ה אני עושה [נגד אשור. שוב, סדר המלחמות כאן הוא – א) עמלק, ב) כוש, ג) עמון מואב ושעיר, ד) אשור. הרבי מסביר שאשור היינו תרבות אמריקה, התרבות המערבית בכלל, ארצות הרווחה. שם, אם רק היה תופס את עצמו אחרי הנס, הכל היה בסדר, אבל זה לא קרה. ] שנא' (מ"ב י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.

אמירת שירה אחרי הנס – הפיכת כיוון התהליך

בדברי חזקיהו, "אני אין בי כח... לומר שירה", נבין דבר שיכול להיות קושיא: היה אפשר להקשות ממקום אחר – שלא מובא במדרש הזה – ביחס לחזקיהו. חזקיהו הלך לישון, אבל יש מאמר חז"ל מפורסם שראוי היה חזקיהו להיות מלך המשיח והפסיד זאת. למה הוא הפסיד? כי לא אמר שירה. כאן כתוב שלחזקיהו אין כח לומר שירה. הוא אומר בפירוש שאין לי כח לכלום. [אולי אחרי הנס.] נכון, זה התירוץ. הוא אומר לה' – כעת אני מאוים, ובמצב המאוים אין לי כח לעשות כלום, לא להרוג, לא לרדוף וגם לא לומר שירה. אני רק מאמין בך וגם בוטח בך – בבטחון סביל מוחלט – שהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא ללכת לישון.

לא סותר, כמו שאמרו הרגע – הוא אומר שאין לו כח לומר שירה לפני כן, מתוך בטחון שאם עכשיו אפתח בשירה יועיל. יהושפט אומר שאין לי הנשק המתאים, הנשק היחיד שיש לו הוא רק לומר שירה – עשה כך ופעל. אבל חזקיהו אומר שגם את הנשק הזה אין לי, אין לי כח לומר שירה. מה רוצים ממנו? שאחרי שהנס קורה – כשהוא קם בבקר וכולם נפלו פגרים מתים, כך כתוב – יודה לה', יאמר שירה.

כעת נבין משהו עמוק מאד: אמרנו שכל מה שקורה כאן הוא תהליך לקראת חורבן, בגלל הירידה, שכל הזמן יותר ויותר אין לי כח, עד שאין לי כח גם לומר שירה. אם היה קם בבקר וקבל זריקת כח מתוך שחווה את הנס – צריך זריקת כח לומר שירה – הוא היה אומר שירה. אז מה היה קורה? השירה שהיה אומר אחר כך היתה מתחילה להחזיר את הגלגל אחורנית – אז באמת הוא היה משיח.

שני המאמרים האלה הולכים יחד, הא בהא תליא – יש פה תהליך יותר ויותר סביל, ואם לא תעצור אותו ותתחיל להפוך אותו חזרה הוא יגיע ל"הודי נהפך עלי למשחית". אם הוא היה אומר שירה אחר כך הוא כבר היה מתחיל להתאושש, מתחיל להתעלות חזרה. אז לא רק שהיה הופך את הגלגל לטובה, אלא זהו משיח – כאן יש גדר של משיח, שהעולם נמצא בירידה, או שהאדם נמצא בירידה, והוא יכול מתוך חוית השגחה עצומה שה' משגיח עלי בחיי תוך כדי הירידה שלי לקבל זיק של כח, ומה שקודם לא היה לו כח לעשות, 'אין לי כח', פתאום יש לו כח לעשות, לפחות את הדבר האחרון, הכי פחות. לפחות לשיר ולהודות לה' – דלת אומרת 'דע לומר תודה', היינו תיקון ההוד, הבטחון הסביל, שלא יתדרדר עוד ל"הודי נהפך עלי למשחית" ואדרבה יתחיל להתאושש ולעלות לקראת הבטחון הפעיל. היכולת להפוך את הגלגל נקראת ביאת משיח, רק צריך להחזיר אחורה במדרגה אחת, זה עיקר החידוש שהוא נגד הטבע (טבע לשון טביעה, "טובעו בים סוף".

פליטי מחנה סנחריב – נבוכדנצר ונבוזראדן

[אחר כך הדיון כמה נשארו, כל אחד מביא פסוק – תלמדו לבד:] כמה נשתייר מהם רב אמר עשרה שנאמר (ישעיה י') ונער יכתבם שכן דרכו של נער להיות כותב יו"ד ר' אלעזר אומר ששה שכן דרכו של נער להיות שורט שריטה רבי יהושע בן לוי אומר חמשה שנאמר (שם י"ז) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ר' יהודה ור' סימון אמרו תשעה הה"ד (שם) ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה ר' תנחום בן חגילאי אמר ארבעה עשר [כמנין דוד, וחזקיהו הוא הדור ה-14 לדוד, כנ"ל.] הה"ד שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה [ממשיך המדרש:]

בין כדברי אלו ובין כדברי אלו הכל מודים שנבוכדנצר היה אחד מהם [והוא העיקר כאן.] אלא כיון שאמר לו הקב"ה עלה והחריב בית המקדש [הוא היה עם השראה, ה' אמר לו, עבד ה'.] אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי מעבד לי כמא דעבד לסבי [כאן כתוב שסנחריב הוא סבא שלו. נבוכדנצר אמר שה' רק מוליך אותי ברסן, מפתה אותי להחריב את ירושלים, כדי לעשות לי בסוף מה שעשה לסנחריב.]

מה עשה בא וישב בדפני של אנטוכיא [בין בבל לארץ ישראל, שבתנ"ך כתוב שמקום זה נקרא רבלה ובמדרש המקום נקרא דפני של אנטוכיא. הוא ממש פחד להתקרב בעצמו לירושלים, ולכן שלח את שר הצבא שלו – שגם היה מניצולי סנחריב יחד איתו. חז"ל מציינים ששניהם ראו את הנס שהיה אז, אבל הוא היה עבד כל כך נאמן לנבוכדנצר שהלך בחירוף נפש לקיים את הפקודה שלו.] ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים ועשה שם שלש שנים ומחצה בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה בקש לחזור [אחר שלש שנים של חוסר הצלחה הוא אמר נואש ורצה לחזור לבבל.]

נתן הקב"ה בלבו התחיל ממדד בחומה [ה' נתן לו רעיון – רואים שהכל מכוון מלמעלה, גם אצל הגוים הרשעים. מישהי יודעת מה קרה בסוף עם נבורזאדן, שלפי חז"ל גם הרג מליונים בירושלים, והוא שהחריב את הבית בפועל? בסוף הוא ברח והתגייר, נעשה יהודי. שוב, לא נספר פה את הסיפור – סיפור ארוך, שתקראו, מה הביא אותו להתגייר. נבוכדנצר לא התגייר, אבל מי שהחריב בפועל והרג בפועל בסוף ברח והתגייר. שוב, שלש וחצי שנים כל יום הוא הקיף את ירושלים ולא עזר כלום – לא הצליח לשבור את החומה – עד שה' נתן לו רעיון, הכל מה'. כשהוא חושב 'גמרנו, חוזרים הביתה', ה' נותן לו הברקה. כל ההברקות שמישהו מקבל – גם גוי רשע שרוצה להחריב את ירושלים – הם מה', אם ה' רוצה הוא נותן לו הברקה. מה ההברקה? קח קנה המדה וכל יום תמדוד את גובה חומת ירושלים. יפי, יום אחד הוא מודד ורואה שהחומה כך וכך, וביום השני הוא מודד שוב ורואה שהיא קצת פחות:] והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה [גם להראות לו – אתה התייאשת, ובסוף שוקע רק כי ה' רוצה.] עד ששקעה כולה וכיון ששקעה כולה [הדרך היתה פתוחה ואז] נכנסו השונאים לירושלים [והחריבו את הבית. יש כאן דוגמה יפהפיה לדרך המדרש – כל הסיפור הזה הוא כדי להסביר פשט של פסוק אחד בו פתחנו:] על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים [למה קרה? הם עצמם לא האמינו שיכול להיות, ולמה כן היה?] כיון שחטאו גלו [רק בגללנו, "מפני חטאינו גלינו מארצנו".] וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה [כל הפתיחתא כאן, כל ההקדמה, היא למלה הראשונה – "איכה", "איכה ישבה בדד".].

ירידת הדורות – לא ראויים שהנס יהיה על ידינו

לפני שנמשיך נקרא איך מפרשי הנגלה מסבירים את המוסר-השכל כאן. אמרנו שבעל המדרש הוא זבדי בן לוי. המפרש כאן (מדרש רבה המבואר) כותב שעיקר המדרש הוא לומר שמגלת איכה באה לומר שהחטא הוא הגורם, ולשם כך מתחיל עם ארבעת המלכים – שכל אחד תבע יותר מקודמו. נראה איך המפרשים הרגילים מפרשים את התהליך כאן. מי תבע יותר? דוד אמר "ארדוף אויבי ואשיגם" וחזקיהו אמר שלא עושה כלום, הולך לישון. מי תבע מה' יותר? [חזקיהו.]

על פי פשט, כפי שהוא אומר, כל אחד תובע יותר מהקודם – כל אחד רוצה שה' יעשה יותר. אבל נחשוב אנחנו, בפנימיות מה החידוש? מה זה משיח? משיח הוא שהכח של ה' מתלבש בנו – בטחון פעיל. לתבוע מה' שאתה תתגלה בתוכי זה באמת אין סוף יותר – תביעה הרבה יותר אליבא דאמת.

כאן המפרש כותב על פי הפשט, שכל אחד תבע יותר מקודמו, כי כל אחד ראה את עצמו ואת דורו וראה שראויים פחות לנס מצד עצמם. כל שלב כאן הוא נס, אבל יש נס שהוא מצד עצמי – כלומר, שהנס נעשה על ידי, אני הצינור-האמצעי כדי שהנס יתחולל – ובכל דור המלך רואה שהוא והדור פחות ראויים שהנס ייעשה על ידם. לכן, מסביר המפרש, נזקקו יותר שיראה לעין כל ישועת ה' לבדו. כל פעם המלך תבע יותר ויותר שה' יתגלה בפני עצמו, כי אנחנו פחות ופחות ראויים.

אבל באמת התביעה האמתית שאנחנו רוצים היא הפוכה. יש רבנים שאומרים שגם היום אנחנו הכי פחות ראויים לגאולה, מכל הדורות שעברו אין דור כל כך גרוע ולא-ראוי לגאולה כמו הדור שלנו. אז אחד מהשנים, או שצריך באמת רק ללכת לישון ולחכות שאולי כשנתעורר בבקר יהיה יותר טוב, או לתבוע כמו חזקיהו – אנחנו לא יכולים לעשות כלום, רק אתה, אם אתה רוצה לגאול אותנו בבקשה. מה הגישה של הרבי? בדיוק הפוך. הוא אומר שכמה שאובייקטיבית יתכן שאנחנו הכי לא ראויים, אבל צריך להאמין – בטחון פעיל הוא אף על פי כן להאמין בעצמך – שה' יכול לעשות את הנס דרכך, דרכי עכשיו, בתוך כל המצב הירוד והגרוע שלי ה' יכול להתלבש בתוכי. זה מה שלמדנו שצריך הרבה להאמין כדי לנקות את המקום, להוציא את הזבל עם אמונה, ואז ה' יוכל להכנס בי. הכניסה של ה' בי היא כבר בטחון.

ג. בטחון ומדת הנקיות

עד כאן דברי המדרש. נמשיך לקרוא בתוך הביאור:

זהר: "אין בו כח" מחשש עבירות שאדם דש בעקביו

ומבאר בזהר [פנימיות התורה, שגם מביא מדרש זה ומבאר.] (ח"א קצח, ב) שמה שכל אחד אמר "אין בי כח" היינו מחשש עונות וחטאים שהאדם דש בעקביו שאינו נשמר מהם כראוי כו'

הזהר אומר יסוד חשוב מאד, שנראה אותו גם בנגלה שבתורה. יש מושג "עבירות שאדם דש בעקביו" – עושה אותן בלי לשים לב. מאיפה באות עבירות אלה? כמו שנראה בהמשך, הכי גרוע בעבירות אלה – לפי חז"ל, לפי הפשט – הוא "אבק לשון הרע". עבירה הכי מצויה, אבק לשון הרע – שמדברים על מישהו אחר, ולא שמים לב בכלל שיש פה איזה לשון הרע, איזה גנאי או איזה זלזול או איזה צחוק וכיו"ב. זו הדוגמה העיקרית, וזה מה שמעכב את ביאת המשיח.

התקופה הזו, לפני ביאת המשיח, נקראת עקבתא דמשיחא – תיקון העקביים. כדי שמשיח יבוא צריך לתקן את העקביים, את הדברים שאדם דש בעקביו. מאיפה הם באים? האדם ממש לא שם לב, ואם הוא כן קצת שם לב הוא מיד מצטדק – 'לא נורא, לא אמרתי כלום, מה זה? כלום, גארנישט, שום דבר'. מאיפה באה תופעה זו? בחסידות קוראים למקור תופעה זו העלם הרע שבאדם, הרע שבלא-מודע. מה שקורה במודע הוא רע גלוי, ואם אדם רק רוצה הוא יכול לתקן עצמו – כי גלוי. אבל מה שמאד קשה לתקן הוא דברים שבאים מהלא-מודע שלך, שאינך יודע שהם קיימים, ואם פתאום כן צץ במודע אתה מיד מצטדק שהם בסדר, לא נורא.

אחד הענינים הגדולים ביותר של החסידות הוא בכלל לחשוף את מציאות הלא-מודע שבנפש, שיש כזה דבר – יש מודע ויש לא-מודע. הכלל בתניא שהבינוני – שמדתו מדת כל אדם – אינו שליט על הלא-מודע שלו. רק הצדיק הצליח לעשות "לבי חלל בקרבי", ואז לא יכשל בדברים שאדם דש בעקביו, אין לו יותר עבירות, עוונות וחטאים שדש בעקביו. אבל בינוני, שלא תקן את הלא-מודע, כל הזמן יש לו דברים שהוא דש בעקביו. זו באמת סבה לעיכוב הגאולה – יש עיכוב ב-כ ויש עקב ב-ק, ה"דברים שאדם דש בעקביו", ב-ק, מעכבים, ב-כ, את ביאת המשיח בתקופה שלנו, "עקבתא דמשיחא".

חשש מהרע הלא-מודע וכח דוד לרוקנו (באמונה)

כתוב בזהר שבכל דור ודור חששו יותר ויותר להעלם הרע. הזהר הוא פנימיות התורה, אז הוא גם מדבר וחושף את הלא-מודע. בכל דור יש יותר מודעות ללא-מודע, יותר מודעות לתהום – לא יודע מה יש שם, אבל יודע שיוצאים משם דברים לא טובים שאיני שולט עליהם, וכשזה המצב אין לי כח, אני מנוטרל. לפי הנגלה, כל דור הרגיש עצמו יותר גרוע, יותר ויותר עבירות, אבל הזהר אומר שלא סתם יותר עבירות אלא יותר ויותר חשש לעבירות מסוג מסוים – עבירות שבאות מהלא-מודע שלו.

מה לגבי דוד המלך? המיוחד של דוד המלך שאומר "לבי חלל בקרבי". הוא, "ידע איניש בנפשיה", באמת שליט – הוא לחם וניצח גם את העלם הרע. ברגע שהוא עשה את ה"לבי חלל בקרבי" – פעולה בעצם של אמונה, לעשות חלל ריק, כמו שהסברנו, ריקנות מכל הדברים הלא-טובים – הוא יכול לקבל, לנסוך בעצמו, בטחון פעיל אדיר.

[מה ההבדל בין הלרוקן של היהודים לריקון של הודו?] דברנו בפעם הקודמת, בשיעור הקודם, ששם כאילו לרוקן – אבל בלי תכלית, התכלית היא למלא. [פעילות הריקון אותו דבר?] להיות חלל הוא להיות מת – הכי לרוקן אפשר חלילה להתאבד, אין התרוקנות יותר מזה. זה בעצם מה שעושים במזרח, מבחינה רוחנית. זהו ריקון כתכלית, אבל ריקון הוא רק אמצעי. כפי שהסברנו פעם קודמת, היות שאין תכלית בריקון עצמו (של הודו) הוא באמת רק דמיון, רק כח המדמה שלהם, כי אין בו התכלית של המילוי.

עיי"ש [ומה מעלת דוד, שאמר "ארדוף אויבי ואשיגם"?] שרק דוד היה נשמר ומפשפש כראוי [חז"ל אומרים שאדם צריך לפשפש במעשיו, וכאן מוסבר שהפשפוש כל כך עמוק עד שאתה מגיע לתהום שבקרבך, העלם הרע, וזו עבודת הצדיק – אתהפכא. מה שאין כן עבודת הבינוני, כל הזמן אתכפיא, כפי שנראה תיכף יותר.]

לימוד מסילת ישרים

(והיינו מדת הנקיות [שהסברנו שקשורה לאמונה.] שבה הצטיין דוד המלך ע"ה, וכמבואר במסילת ישרים [חידוש שמביאים כאן מספר זה. קשור למה שכתוב בהמשך, שפעם היתה לנו בהשגחה פרטית שיחה עם הרב חנן פורת ע"ה – כאן עוד כתוב שיחיה – והוא היה מאד בקי בספר מסילת ישרים לרמח"ל, ספר המוסר העיקרי שלומדים בישיבות מוסר. כשדברנו על נושא זה הוא ציטט מתוך הספר, ובאמת נראה בתוכו – עוד ספר שטוב שתלמדו בו את הקטע המובא בהמשך. בקונטרס התפלה של הרבי הרש"ב כתוב שאחרי תפלת ערבית טוב ללמוד ספרי מוסר. מומלץ ללמוד ספרי מוסר כל יום אחרי ערבית – לא ראיתי אף אחד שעושה זאת, אבל כך כתוב. מי שעושה זאת ויתמהו עליו – שיוכל לומר שכך כתוב.

ספר המוסר הכי מקובל בעם ישראל היום הוא מסילת ישרים, ספר קטן. הוא מסודר על פי מאמר רבי פינחס בן יאיר בו כתוב שתורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות – וכך הלאה, עד שמגיעים לרוח הקדש ותחית המתים. כל פרק בספר הוא אחת ממדות אלה ואיך היא מביאה לזו שאחריה.]

מסילת ישרים: "זריזות מביאה לידי נקיות" – אתכפיא המביאה לידי אתהפכא

[הענין האמור כאן מבואר במסילת ישרים] בבאור מדת הנקיות

אמרנו שבכלל נקיות היא מדה של בת, אבל כולם צריכים להיות נקיים – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". אדם צריך להיות נקי, בלבוש, בגוף וגם בנשמה. רבי נחמן מסביר את "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" על תיקון הברית – קשור לדברים שאדם דש בעקביו.

במסילת ישרים קודם מבאר את המדה בכללות ואחר כך הוא מפרט, וכך יש לו ביאור מדת הנקיות בכלל ואחר כך פרטי מדת הנקיות, יחסית ארוך, ובסוף הוא גם מסכם 'בדרכי קנית הנקיות', ואחר כך עובר למדה הבאה – מדת הפרישות. הגרסה שלו בסדר המדות האלה אינה גרסה של כולם. משהו מאד יפה וקשור לענין שלנו הוא ההתחלה, ביאור מדת הנקיות – לפחות את שני העמודים האלה מאד כדאי אחר כך לקרוא בפנים.

אני אומר בעל פה: המדה הקודמת היא זריזות. הוא מסביר[ו] שאדם שזריז לשמור עצמו מעבירות השמירה היא בדרך של אתכפיא. הוא לא משתמש במלים אלה, אבל זו דוגמה יפה של אתכפיא ואתהפכא – אני אומר בלשון של חסידות, תלמדו אותו ותתרגמו ללשון של חסידות. הוא אומר שמהנקיות והלאה מתחילה אתהפכא – מתחילה עבודת צדיקים. היות שהמאמר של רבי פינחס בן יאיר שוה לכל נפש כנראה שכל אחד יכול וצריך להגיע לכל הדרגות הכתובות בו. דבריו בתחלת הביאור מתאימים ללשון הרבי הריי"צ – אתכפיא המביאה לידי אתהפכא. הוא אומר שצריך לעבוד את ה' באתכפיא, אבל כזו שתביא אותנו לאתהפכא – אצלו זה "זריזות מביאה לידי נקיות".

הגדרת הנקיות

עוד פעם, הוא לא מדבר על נקיות פיזית של בגדים וגוף אלא נקיות נפשית:

מדת הנקיות היא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ומכל חטא. לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי [החטאים שבאים מהרע הגלוי], אלא גם כן ממה שהלב נפתה בו להורות היתר בדבר [הלא-מודע].

בספר הזה של הרמח"ל רואים את הנצנוץ, ההתחלה, של גדר הלא-מודע של האדם. לכן אומרים שהרמח"ל הוא שלב של הקדמה לחסידות. כשתקראו כאן תראו זאת. אבל מה שמענין אותנו הוא מה שמקשר למה שלמדנו:

והנה ודאי כי מלאכה רבה היא לאדם להגיע אל שלימות המדה הזאת, כי העבירות הנכרות וידועות קלות הם להשמר מהם, כיון שרעתם גלויה. אך הדקדוק הזה המצטרך לנקיות [שאדם מגיע עד לדברים שאדם דש בעקביו, כמו שבודקים את החמץ בסדקים ובחורים, להגיע לפרטי פרטים, בדיקת חמץ בערב פסח היא חיטוט אחרי החטאים שבאים מהלא-מודע.] הוא הקשה ביותר, כי הוראת ההיתר מכסה על החטא [הוא אומר שבדברים שבאים מהלא-מודע אדם מורה היתר לעצמו. כמו שאמרנו קודם, הוא מצטדק כל הזמן], וכמו שכתבתי.

והוא כענין מה שאמרו זכרונם לברכה עברות שאדם דש בעקביו [אותו ביטוי שהזהר מביא להבין מה שקרא בהיסטורית המלכים, ועבירות אלה] סובבות אותו בשעת הדין [מה שסובב ומקיף את המודע – מחוצה לו, אבל סובב אותו ביום הדין – הוא העבירות שאדם דש בעקביו.]. ועל דרך זה אמרו זכרונם לברכה רובם בגזל ומיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע [כאן הוא כותב מה שאמרנו קודם, שעיקר הדוגמה למה שאדם דש בעקביו הוא אבק לשון הרע. הוא מביא שרוב האנשים נכשלים בגזל, רק מיעוט בעריות – אבל כולם נכשלים באבק לשון הרע. למה כולם? כי הוא בא מהלא-מודע. הוא גם מורה היתר לעצמו וגם לא מודע לכך בכלל – צף לו מהלא-מודע. גם לזה יש יוצא מהכלל – צדיק, הצדיק של התניא – אבל הוא נדיר מאד.]. כי מפני רוב דקותו [הוא עוד לא הגיע ממש ללשונות החסידות של 'העלם הרע', אבל הוא אומר שהדבר מאד דק ולכן] כל בני אדם נכשלים בו, במה שאין מכירים אותו [אם אתה לא מכיר את האויב אתה נכשל.].

מעלת דוד במדת הנקיות

כעת עובר לנושא שלנו:

ואמרו זכרונם לברכה שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה [הוא היה האדם הכי נקי בעולם. אם היה נקי, הכוונה שהיה לו לכלוך שהיה צריך לנקות בהתחלה. למה לא אומרים שמשה רבינו היה נקי – כנראה שלכתחילה לא היה כל כך זקוק לעבודת הנקיון, הנקיות. אבל מי שהיה מאד זקוק הוא דוד המלך, במיוחד לפי המבואר בקבלה שדוד יצא לראשונה מתוך הקליפות הכי קשות בגלגולי הנשמות. יש נשמות שעברו כמה גלגולים, כבר חלק מתוקן, אבל יש אחד שרק מתחיל וגם בא ממקום הכי שקוע ברע – הוא מלוכלך לגמרי, והדוגמה היא דוד המלך. כל החיים שלו הם עבודת הנקיות.]

ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק [זה המשפט שרצינו, משפט חזק ביותר. כל השיעור היה בשביל המשפט הזה של המסילת ישרים – בגלל הצלחתו לנקות עצמו לגמרי הוא היה הולך למלחמה בבטחון חזק. כלומר, הבטחון תלוי בנקיות – שאצלנו כמו לומר שהבטחון תלוי באמונה, הנושא שלנו. כאן הוא מביא את הפסוק עליו דברנו:] והיה שואל [מה'. תובע, בלשון המדרש.] ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, מה שלא שאלו אסא, יהושפט וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך [הוא אומר שהמלכים שבאו אחרי דוד היו פחות נקיים ממנו, וממילא היה להם פחות בטחון עצמי. משהו מדהים, שככל שאדם הוא נקי ככה יש לו בטחון עצמי מצד הקדושה, בטחון פעיל של נצח.].

[הוא ממשיך:] והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו שם [באותו פרק בתהלים] יגמלני הוי' כצדקי כבור ידי ישיב לי ואמר עוד (שם) וישב הוי' לי כצדקי כבור ידי לנגד עיניו [יש כאן פעמיים הביטוי "כבור ידי" – בור היינו נקיות, מנקים בבורית, סבון.] והוא הבור והנקיון הזה שזכרנו. ואז חזר ואמר (שם) כי בך ארוץ גדוד וגו' ארדוף אויבי ואשיגם. והוא עצמו אמר עוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב.

הוא מסכם ואומר:

ואמנם ודאי, שהמדה הזאת קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה, ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצא בהם כדי הטעאה. ובודאי שמי שהגיע לזאת המדה, כבר הגיע למדריגה גדולה, כי בפני מלחמה חזקה עמד ונצח.

עד כאן – מקור מאד חשוב ללמוד אותו ולהתבונן בו.

הבטחון לפי הנקיות

נמשיך לקרוא בתוך הביאור:

שלפי ערך הנקיות בנפש – מכל מדה רעה ומכל חטא (בחינת "בר לבב" ו"בור ידי" [שתי המלים הראשונות של התורה מתחילות בר – "בראשית ברא". אפשר לומר שהראשונה היא "בר לבב" והשניה "בֹר ידי". הפסוק הראשון בתורה מתחלק ל-יד ו-יד אותיות. האות הראשונה של התורה היא ב והאחרונה ל – יחד לב, רמז ל"בר לבב" ומבנה הפסוק הראשון הוא רמז ל"בֹר ידי", הכל מדת הנקיות. מי שיש לו נקיות יש לו בטחון – ה-ב של בראשית היא גם ה-ב של בטחון, כמו שנסביר בהמשך המאמר. הנקיות, שמביאה אדם לבטחון, היא תכלית האמונה – לנקות, כפי שהסברנו ועוד נסביר.]. מ"בר" נעשה "אביר", בלב ובידים, ע"י המשכת אלופו של עולם [שקודם האמין בו. אלופו של עולם היינו סוד ה-א של אביר] לשרות עליו ולהאיר בו וד"ל), ובפרט מכל אותן עבירות שאדם דש בעקביו – כך מדת הבטחון [כפי שקראנו כעת במסילת ישרים.].

ד. שירת החתול

אמונה ובטחון – שירת הכלבים ושירת החתולים

כעת מתחיל משהו חדש:

והנה הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם וגו'" הוא שירת החתול בפרק שירה,

כולן יודעות מהו "פרק שירה"? אחד הנושאים שצריך להשתלם אצלנו טוב-טוב, לדעת, גם כדי להעביר הלאה – כל מי שרוצה להיות מורה, מדריכה וגם אמא בע"ה, אחד הדברים החשובים הוא פרק שירה. בהרבה סידורים – כמו בסידור בית יעקב לר"י עמדין, שהרבה צדיקים היו מתפללים מתוכו – כתוב "פרק שירה" בהתחלה. חז"ל אמרו שמצוה לומר פרק שירה כל יום, רק שהאריז"ל והחסידות אמרו שאחרי שיש לנו פסוקי דזמרה יוצאים בהם ידי חובה של פרק שירה. בכל אופן, יש ענין מאד גדול בפרק שירה.

יש קשר מיוחד לשנה שלנו, כי הסיום – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא שירת הכלבים, שאומרים "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו". זו השירה האחרונה, שחותמת את פרק שירה, ו"באו נשתחוה" עולה תשע"ח. יצא לנו כאן שהחתול הוא מדת הבטחון, לטוב ולמוטב, והכלב שייך לאמונה ("כלבים אומרים 'באו נשתחוה...'" – כלבים בגימטריא אמונה) – נושא בלמודי הטבע.

עד כאן למדנו על אמונה ובטחון, וצריך לתרגם זאת לכלבים וחתולים... לבני אדם. הפסוק הזה, שהוא שיא הבטחון הפעיל של דוד המלך, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", הוא שירת החתול בטבע.

חתול – קשר הצניעות והנקיות

ומובא בחז"ל (עירובין ק, ב [תיכף נראה בפנים.]) שאלמלא ניתנה תורה לישראל היינו לומדים [כמה מדות טובות מהחיות, וביניהן:] צניעות מחתול כו' [אנו יודעים שצניעות היא המדה המיוחדת לאשה.], ופרש"י "שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו", דהיינו ענין הנקיות שבכלל הצניעות

במאמר עליו מבוסס מסילת ישרים, מאמר רפב"י, אין צניעות – יש ענוה, יש נקיות, יש פרישות, יש טהרה, אבל אין צניעות. יש מאמרים אחרים בחז"ל של עלית מדרגות שצניעות מפורשת (ראה שכינה ביניהם פרק "הדר מצוה צניעות"), אבל במאמר זה אין צניעות. לאיפה היא הכי קשורה? כתוב שהיא נכללת בנקיות – שצניעות ונקיות הולכות יחד.

כאן רואים שבתוך תכונת החתול – הוא צנוע וגם מכסה צואתו – יש נקיות. מה חתול עושה כל הזמן? מנקה את עצמו, מלקק את עצמו. רואים שיש קשר בטבע בין צניעות לנקיות. מאד קשור לבת – יסוד בחינוך בנות – שבת נקיה היא בת צנועה. צריך להיות גם נקיה בגוף, בלבוש, אבל בעיקר נקיה בנפש. ברגע שאין נקיות בנפש, ממילא יש איזה חלילה היפך-הצניעות. יש ביטוי שתיכף נראה, "נקיי הדעת" – "נקיי הדעת שבירושלים". ככל שאדם נקי בדעתו כך הוא "הצנע לכת עם ה' אלהיך". ממש הא בהא תליא, הנקיות והצניעות, ובעולם הטבע, בחי, הקשר של המדות האלה מופיע בחתול.

היות שהחתול כל כך נקי השירה שלו היא פסוק הבטחון של דוד המלך, תכלית מדת הבטחון הפעיל של "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", כח הנצח בנפש. והרמז: נצח ר"ת נקיות צניעות חתול! שאר אותיות נקיות צניעות חתול עולות מלכות מלכות מלכות, רמז מובהק לדוד מלך ישראל חי וקים לנצח.

הקשר הדו-כיווני בין הבטחון והנקיות

(ועיין בפרוש עיון יעקב על הע"י שמתיחס לפסוק הראשון שאומר החתול בפרק שירה, לפי כמה נוסחאות, ועיין באריכות במאמר "ארדוף אויבי ואשיגם" במלכות ישראל ז [פעם היו חוברות של מלכות ישראל ומאמר זה היה בחוברת ז – כעת יש ספר, שגם תיכף נפתח[ז].]), כך [כל הווארט שנקיות מביאה לבטחון מתוך הספר מסילת ישרים.] שמעתי מפי הרב חנן פורת שי' [ע"ה].

[כעת אומרים גם בכיוון ההפוך:] ויש להוסיף, שגם על ידי הבטחון החזק של חלוץ הצבא [כמו שבט גד שהלכו בראש החלוץ במלחמה על כיבוש ארץ ישראל.] במלחמת המצוה של כבוש הארץ לפני שלמות עם ישראל דוקא [כמו אז, בימי יהושע.], זוכים לתכלית הנקיות [שלא רק הנקיות מביאה לבטחון, אלא גם הבטחון של מי שהולך כחלוץ צבא לפני עם ישראל הוא סגולה לזכות לנקיות.

איך אני יודע? משה רבינו אומר לבני גד ובני ראובן, החלוץ לפני עם ישראל, שאם יקיימו תנאם, יעזבו בתיהם וילכו להלחם במסירות נפש בעד עם ישראל יתקיים בהם:] – "והייתם נקיים מהוי' ומישראל" [הפשט שיקיימו את מילתם, אבל הביטוי הוא "והייתם נקיים". יש להבטיח ויש לבטוח – אם תעשו מה שהבטחתם, מתוך בטחון פעיל מאד, כי אתם החלוצים במלחמה – תזכו להיות נקיים. זו אסמכתא שעובד גם בכיוון השני.],

חבור "נקיי הדעת שבירושלים" עם החלוצים

[בני גד ובני ראובן הם יהודים פשוטים מאד – לא הסלת הנקיה של תלמידי החכמים, אלא היהודים הפשוטים והחרוצים, כמו היהודים שהבעל שם טוב הכי אהב. כשהם בוטחים ופעולים עם בטחון פעיל הם נעשים נקיים,] ועד כדי ש"נקיי הדעת שבירושלים" יוכלו לשבת יחדו עם הכי רחוקים [נקיי הדעת שבירושלים לא מסכימים לשבת עם כל אחד, הם בקורתיים מאד, ורק אם יודעים שזהו יהודי צדיק מוכנים בכלל לשבת ולדבר איתו. נקיי הדעת שבירושלים הם 'בעיה', קשה להתקרב אליהם.

אם אחד לוחם במסירות נפש על עם ישראל נעשה גם נקי, ואז גם נקיי הדעת שבירושלים יכולים לשבת איתו יחד – כי "מצא מין את מינו", נקיי הדעת שבירושלים מוצאים אצלו נקיות מסוג אחר, סוג שאין להם. יתכן שהחלוצים האלה – כאן אנחנו מדברים על הדור שלנו, דהיינו הדור הקודם או הקודם-הקודם שעדיין קוראים לו הדור הקודם...], לכאורה, בענין התישבות הארץ וד"ל).

מובלע כאן ווארט של מלכות ישראל, איך חרדים יכולים לשבת יחד עם חילונים וביחד ליזום דברים למען העם והארץ. הווארט שהדבר אפשרי, אבל יוצא מכאן שיש שני תנאים – תנאי אחד שהרחוקים יהיו באמת חלוצים לכבוש את הארץ, עם תודעה של שלמות הארץ ותודעה של שלמות העם, ושבאמת החרדים יהיו "נקיי הדעת שבירושלים", גם תנאי לא פשוט... אז הנקיות מוצאת את הנקיות ויכולים לשבת יחד, דווקא בנושאים האלה – לשבת יחד כדי לטכס עצה איך להביא את המשיח, כמו שהרבי אומר, לטכס עצה איך להביא משיח יחד. אמרנו 'הדור שלנו', אבל הלואי שהיה כך – כל הזמן יש ירידת הדורות, קשה למצוא את החלוצים האלה, וכמובן גם את הצד השני...

פירוש בית יעקב לפרק שירה

חשבתי שבטוח נסיים היום, אבל אני רואה שקשה – רק נאמר המקורות שתכינו לבד:

מקור אחד הוא סידור בית יעקב – בכלל חשוב להכיר אותו. חוץ מחב"ד, הוא הכי חשוב מכל הסידורים עם פירוש – הרבה צדיקים התפללו בו, לא רק בגלל הנוסח (אנחנו מתפללים לפי הנוסח שלנו), אלא בגלל הפירוש. רבי יעקב עמדין הוא בן של החכם צבי, שאביו והוא היו הלוחמים העיקריים נגד השבתאות בדור שלפני הבעל שם טוב ובדור הבעל שם טוב. כל ספר שלומדים, צריך גם שיעור הכנה על האישיות – מי המחבר. צריך לדעת מיהו רבי יעקב עמדין, היו לו חיים מאד מיוחדים – אחד שלא רצה להיות רב רשמי, כדי שיוכל להקדיש כל חייו לתורה ולהפצת תורה.

הוא כותב שאחרי שכתב את כל הסידור הזה, עבודה אדירה, רק בסוף הוא שם לב שלא שם פרק שירה בתוך הסידור והבין שהוא גולת הכותרת של הכל – בלעדיו אי אפשר שיהיה סידור – והחליט שגם צריך לכתוב לו פירוש. ישב וכנראה כתב בן לילה – לילה לפני הגשת הספר לדפוס – פירוש על פרק שירה. זהו פירוש ממש נהדר, פירוש עמוק-עמוק על פרק שירה.

ר"י עמדין: סוד החתול – קליפת נגה

הוא מגיע לחתול[ח], ורק נאמר את הווארט – ההסבר שלו מהו חתול בשרש. הוא מביא פסוק מאיוב, "וערפל חתֻלתו". בסוף ספר איוב ה' מתגלה לאיוב ושואל אותו חמשים שאלות על מעשה בראשית, "איפה היית ביסדי ארץ וגו'", והשאלות האלה אמורות לענות לו על כל הסבל שלו. אחרי כל הקושיות האלה ה' מברך אותו והוא נעשה מאושר, כפלים לתושיה – ה' מברך אותו בשבעה בנים ושלש בנות, שהבנות הן למעלה מהבנים. זהו הסיום הטוב של ספר איוב.

בפרק בו ה' מדבר עם איוב, כשהוא מדבר על סוד מעשה בראשית, יש ביטוי "וערפל חתֻלתו". המלה "חתֻלתו" מקבילה למלה "לבֻשו" שמופיעה קודם בפסוק ("בשומי ענן לבֻשו וערפל חתֻלתו"). מכאן לומדים שחתול הוא סוג של לבוש. איזה שם של לבוש דומה היום לחתול? שייך לבנות, לאמהות וגננות – חתול לשון חיתול. זהו סוד עולם המלבוש – מלבוש בגימטריא חשמל, כתוב שמלבוש הוא סוד החשמל. אמרנו קודם שהחתול כל הזמן מנקה את עצמו. יש פה תופעה של חשמל? בשערות שהחתולה כל הזמן דואגת לנקות יש חשמל סטטי, תופעה חשמלית, שהיא ממש הסוד של "ערפל חתֻלתו".

הוא אומר שסוד החשמל של החתול קשור למושג קליפת נגה, שיש לה חלק טוב וחלק רע – יוצא מדבריו שיש חתולים טובים וחתולים לא טובים. שוב, צריך לקרוא את הקטע בפנים – קטע לא גדול – ואם קצת קשה אולי מישהו יסביר לכן מה שכתוב כאן.

הכי מענין אצל החתול היינו שיש בו טוב ורע. מישהי יודעת איך אומרים חתול בארמית? [שונרא.] יפה, איפה אומרים? [בחד-גדיא.] עם ישראל, אנחנו, הגדיא, ומיד בא השונרא ואוכלת את הגדיא – לכאורה השונרא הוא רע, אויב. מה חז"ל אומרים? במסכת ברכות כתוב שהרואה חתול בחלום – זהו סימן טוב או סימן לא טוב? מישהי פעם חלמה חתול? זהו סימן טוב או לא? זו דוגמה מצוינת – הדוגמה העיקרית בכל חז"ל – שפתרון חלומות הוא לפי המלה כפי שהיא בלא-מודע של האדם. כמו שכתוב בתניא, כל דבר נברא עם השם שלו – כשאדם רואה משהו, אף על פי שלא רואה את האותיות ולא שומע את השם, בעצם הוא רואה את שם הדבר. מי שרואה חתול בחלום כתוב בגמרא שיש מקומות – בבבל ובארץ ישראל, שדברו בארמית – בהם קוראים לחתול "שונרא" ויש מקומות שקוראים לו "שינרא". איפה היום ההבדל בין שונרא לשינרא? יש אנשים שאומרים שורוק חיריק? [הונגרים.] לא רק הונגרים, יש הרבה יהודים טובים – גם הונגרים וגם פולנים – שאומרים שורוק כמו חיריק. חז"ל אומרים שאתה רואה חתול, אבל אם בלא-מודע שלך – במקומך או אתה עצמך – קוראים לו שינרא הוא סימן טוב מאד של שיר-נאה, אבל אם אתה במקום שנקרא שונרא זהו שינוי-רע (זו גרסת הערוך).

הוא מסביר שבמלבוש, בקליפה של החתול, שינוי הוא השתנות – יכול להתהפך, לתת יניקה לקליפות. צריך אחר כך להפוך אותו חזרה, הוא מסביר – וכשמתהפך חזרה לטוב ה' שוכן בתוך הערפל. היו פעמיים שה' שכן בערפל – במתן תורה ובבנין בית המקדש. כשה' שוכן בערפל כל השונרא, כל ה"ערפל חתֻלתו", נעשה מלבוש דקדושה. גם חלק הרע הפך להיות טוב. הוא מסיים זאת בסוד המלה ערפל. איזה שם של אשה דומה לערפל? ערפל הוא ערף. אנחנו "עם קשה ערף" – יש "עם קשה ערף" למעליותא, החלק הטוב בערפל, ולגריעותא, החלק הרע בערפל. ערפה היא מלשון ערפל – משהו רע או טוב? הוא אומר שיש בה חלק טוב וחלק רע. היתה קליפה, לשון עורף, אבל בסוף נעשתה הבדלה – שרות דבקה בנעמי, דבקה בקדושה, ואילו ערפה חזרה לסורה. בסוף ערפה נעשית אמא של גלית, שדוד – שיצא מרות – היה צריך להלחם בו ולנצח אותו. הסיום כאן שהתיקון הסופי של החתול שלנו הוא, בלשונו, "וערפה דבקה בחמותה" – שלעתיד לבוא גם ערפה, כל הערפל, תחזור להדבק בנעמי. זהו תיקון החתולה.

עד כאן קטע קצר, יחסית, בסידור בית יעקב.

עיון יעקב: צניעות החתול מבטלת מחפשי גדולה (נוסח אחר בשירת החתול)

כעת נקרא את הפירוש עיון יעקב על העין יעקב (עירובין פ"י):

מלפנו מבהמות ארץ [ה' מלמד אותנו מהחיות – יסוד כל פרק שירה.] אמר רבי יוחנן [מרא דארץ ישראל – המוחין של ארץ ישראל כולל ללמוד דברים מהטבע.] אלמלא לא נתנה תורה לישראל [ח"ו.] למדנו צניעות מחתול [יש כאן סדר, וצניעות מחתול הוא הדבר הראשון שצריך ללמוד מהטבע – "בתר רישא גופא אזיל".] וגזל [שרובם נכשלים בו.] מנמלה [שלא לוקחת דבר מזולתה.], ועריות מיונה [נאמנות לבן זוג לומדים מיונה.], ודרך ארץ מתרנגול [הדבר האחרון הוא יחס, שלום בית – צריך גם נאמנות וגם הרבה השתדלות שתמיד יהיה שלום בין בני הזוג, לעשות מאמץ לשם כך.]...

החיה הראשונה שלומדים ממנה היא חתול, אחר כך נמלה, אחר כך יונה ואחר כך תרנגול.

כותב ה"עיון יעקב":

צניעות מחתול. ואפשר דמשום הכי שירה של חתול אם תגביה כנשר אם בין כוכבים תשים קנך משם אורידך. [למדנו ששירת החתול היא "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", אבל הוא כותב לפי גרסה קדומה של פרק שירה. הכל עבודת בית – שמות של ספרים ומחברים שצריך ללמוד על כולם – הגרסה הזו מופיעה אצל המבי"ט, אחד מגדולי האחרונים. חוץ מספרי ההלכה שלו יש לו ספר מוסר שנקרא "בית אלקים" – תשיגו את הספר הזה, או צילום – ובסיומו הוא מביא את פרק שירה, סיום תיקון האדם, וכותב עליו פירוש, אחד הפירושים הכי חשובים על פרק שירה. נוסח פרק שירה שלו אינו הנוסח שלנו, אלא נוסח קדום של פרק שירה, וגם הפירוש שלו הוא על פי אותו נוסח. בנוסח שלו יש עוד פסוק של החתול, חוץ מ"ארדוף אויבי ואשיגם" – "אם תגביה כנשר אם בין כוכבים תשים קנך משם אורידך נאם הוי'".

למה הפסוק הזה קשור לחתול? מי האויב של החתול? יצא מרבי יוחנן שהדבר הראשון שאני צריך ללמוד בטבע, להתבונן בו, הוא חתול. אם אני מתבונן בחתול, מה החיים שלו? מה הקאך-זיך שלו בלשון הרבי? יש לו איזה 'קאך' בחיים שמחזיק אותו. ממה הוא מתלהב? על מי הוא אומר "ארדוף אויבי ואשיגם"? על עכברים. זה משחק החתול והעכבר. ברגע שאני אומר חתול – אוטומטית אני גם חושב על עכבר, כי הוא הספור שלו, החיים שלו. כמו שהוא אומר "ארדוף אויבי ואשיגם" על שרודף את העכבר, עד שמשיג אותו, תופס אותו והורג אותו, כך אומר את הפסוק השני.

חז"ל אומרים כמה דברים מענינים לגבי העכבר. קודם כל, הם אומרים ש"עכברים רשיעי" – שעכברים הם רשעים, משהו שלא כתוב על אף חיה אחרת, אפילו לא נחש. אחר כך חז"ל אומרים שיש שני סוגי עכברים – עכבר דמתא ועכבר דדברא, עכברי העיר ועכברי השדה. חז"ל אומרים ש"עכברי דמתא מאיסי" – לא רק רשעים אלא מאוסים. מאוסים לאכילה לגוי, הגם שאוכל כל מיני שקצים ורמשים. אבל "עכברי דדברא עולים על שלחן מלכים". קשור לדבר הכי מופלא שחז"ל על עכברים – איך שהם נוצרים. אם מדברים על לימודי טבע, הדבר הזה של חז"ל הכי מקפיץ כל מדען בעולם – יתחיל פשוט להשתגע כשאומרים לו דבר כזה. חז"ל אומרים שעכברים נוצרים מאדמה ויש שלב בהתהוות שלהם שהם חצי גוש אדמה וחצי עכבר, ולאט-לאט נעשה עכבר שלם. כל המאמרים האלה על העכברים קשורים זה לזה – זה הדבר הבא שנתן לכם עבודת בית ללמוד עליו. אבל מי שרודף את העכברים הם החתולים.

מישהי זוכרת את המשל המפורסם של רבי יהונתן אייבשיץ, שאומרים שהוא מעשה שהיה, אם אפשר לאלף חתולה. מה הסיפור. (הקיסר אמר שאפשר לאלף חתול ורבי יהונתן אמר שאי אפשר. קבעו זמן שיוכיחו אחד לשני. הם הגיעו והגיע חתול שהנתהג כמו מלצר – הוכחה שאפשר לאלף. אז רבי יהונתן הוציא עכבר והחתול הפיל את הצלחת ורדף אחרי העכבר...) זהו, הטבע העצמי התגבר על האילוף המעושה. באותו פרק זמן היו שני גדולי ישראל שהיו חתול ועכבר – תלמדו את ההיסטוריה – רבי יעקב עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ... החתול של הקדושה הוא החלוץ, החלוץ של עם ישראל. נגד מי היום הם נלחמים? מי העכברים? הערבים. למה? מה הם צועקים? (אללה אכבר.) כל הזמן הם צועקים 'עכבר'ים. יש כאלה שהעבודה זרה שלהם היא עכבר. תלמדו על הדברי יצי"ב, הרבי מקלויזנבורג, שאמר שהאיסלאם הוא עבודה זרה. יש שכותבים שלא עבודה זרה. בכל אופן, יש עבודת העכברים.

למה החתול אומר את הפסוק הנוסף, "אם תגביה כנשר וגו'"?]. כי חוצפא מלכות בלא תגא [לוקח לעצמו שררה, כמו הערבים – תאות שררה בלי צידוק אמתי.], לכן למי שאין בו צניעות אף שתחשוב שתעלה לגדולה על ידי זה אפילו הכי משם אורידך וק"ל.

יש אנשים שעולים לגדולה תוך כדי חוסר צניעות – חושבים שאם לא יהיו צנועים יוכלו לעלות לגדולה. החתול אומר – לא, אם אינך צנוע זו מלכותא בלא תגא ובטוח שה' יוריד אותך משם, אני אעלה ואתפוס אותך ואשמיד אותך. כך הוא מסביר את הפסוק – אומר שהוא מתאים ללימוד רבי יוחנן על צניעות מחתול. מי אמר "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"? [דוד המלך.] הוא אומר זאת בפרק קל"א בתהלים, שנקרא פרק הענוה – תקראו את הפרק. זו דוגמה של צניעות, דוד המלך מצטיין בבטחון פעיל, והוא תכלית הצניעות, וכאן הוא אומר שהצניעות שלא הולך בגדולות ובנפלאות ממנו. יש אנשים שחושבים שדווקא על ידי אי-צניעות ישיגו מטרה של שררה. החתול אומר – הפוך, "אם תגביה כנשר משם אורידך", אם תרצה בחוצפה למלוך בלי צניעות אני, הצנוע, אוריד אותך. כך ה' אומר. תראו את ההמשך שלו.

סיכום וסיום

את הדבר האחרון לא נקרא בכלל – רק מראה מקום. במלכות ישראל ח"ג יש מאמר על הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם" ועליו יש ביאור "שירת החתול". כאן יש את הציטוט המלא מפירוש המבי"ט על פרק שירה – אותו תלמדו לבד, לא הרבה ולא קשה. עד כאן להיום.

בעצם למדנו את העמוד הראשון של הביאור – הכל בשביל להבחין בין בטחון פעיל לבטחון סביל. התכלית היא שצריך לחזור – גם כשאדם נמצא בנקודת שפל צריך לעשות איזה מין מהפך לקראת הבטחון הפעיל. מה שיהיה כתוב בהמשך, שלא למדנו, שיש הרבה עצמה והרבה טוב בבטחון הסביל, כמו חזקיהו שאומר שאני לא עושה כלום, אין לי שום כח בעולם, רק הולך לישון. אם רק היה שב ומתחיל חזרה את הגלגל הוא היה לוקח את כל הכח של הבטחון הנקבי ומכליל אותו בבטחון הפעיל, וזהו משיח – אז היה משיח. עד כאן להיום.

שיהיה בהצלחה רבה, הרבה "ופרצת".

[רצינו לעשות מבצע נש"ק לכבוד יום ההולדת של הרב – אם אפשר שהרב יברך.] מאד מברך שיהיה בהצלחה רבה ומופלגה, זה הנשק האמתי. [רצו להכניס ברכה לנשים בנרות שמחלקים.] טוב, אפשר שנכתוב בע"ה.