בע"ה

כ"ד סיון ע"ח – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (12)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אמונה-בטחון-תקוה בזכות האבות

אמונה, בטחון, תקוה

בקר טוב, אנחנו ממשיכים במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת עמ' סו. לפני שנקרא נחזור על המושגים ונעמיק בהם עוד.

עד כה עסקנו בשלשה מושגים – התחלנו עם אמונה ובטחון, לאורך כל המאמר, ובפרק הזה, פרק ד, הוספנו תקוה. הסברנו באריכות את המושגים לפי קבלה וחסידות, ובקיצור:

האמונה בנפש משקפת את הזיקה והקשר שלנו לאור אין סוף שלפני הצמצום (שמעידים על השרש שלנו בו).

הבטחון נקרא ראשית הקו. אור אין סוף הוא סובב כל עלמין והקו הוא ממלא כל עלמין. ראשית הקו היא לפני התלבשות הקו במציאות – דבר המתבטא בבטחון בלי אחיזה בסבה כל שהיא במציאות.

תקוה היא כבר כמו חוט התקוה ("תקות חוט השני"), כאשר יש 'קצה חוט' של אחיזה בסבה כל שהיא שיכולה גם בדרך הטבע לעזור להצלה, לישועה, לגאולה, שאני זקוק לה.

אמונה, בטחון, תקוה – אברהם, יצחק, יעקב

בעצם הכל מתחיל מאמונה, שבמדה מסוימת כוללת את כל המושגים האלה, את כל העבודות האלה בנפש. אמונה היא מדת אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[ב], עליו כתוב "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[ג], הוא הראשון אודותיו כתוב שהאמין. ההופעה הראשונה בתורה של אמונה היא אצל אברהם אבינו. לכן הוא גם היהודי הראשון, ובעקבותיו אנחנו "מאמינים בני מאמינים". הסברנו שבאותו פסוק, "והאמִן בהוי'", המשמעות היא בעצם בטחון – ה' הבטיח לו בן, בלי שום סיכוי, כי גם הוא וגם שרה לא היו מסוגלים בדרך הטבע ללדת, ולמרות שאין סיכוי הוא האמין. מה הכוונה שהוא האמין בה'? שהוא בטח. כמו שאומרים "הרבי הבטיח – הרבי יקיים", כל שכן וק"ו שכאשר הקב"ה הבטיח הוא יקיים. לכן בעצם אמונה כוללת בטחון.

הבטחון עצמו כולל תקוה, כי אלה בעצם שני סוגי בטחון: בטחון אחד בלי סבה, שבמכתב של הרבי הקודם הוא קורא לו "בטחון גמור", ללא שום אחיזה במציאות, ובטחון שני שכבר יש לו אחיזה באיזו סבה במציאות. בבטחון הגמור הצטיין יוסף הצדיק, כמו שלמדנו[ד]. כמו שנראה, הוא ירש את הגֶנים של הבטחון הגמור מיצחק אבינו. כתוב שהנכד יורש מהסבא, יותר מהבן, הרבה גֶנים רוחניים. יעקב הוא תקוה – הוא משתדל במציאות ותולה את בטחונו על סבה מציאותית, כפי שלמדנו – אבל יוסף בנו צריך להצטיין במדת הבטחון יותר ממנו, ולכן נענש כאשר תלה את תקוותו בשר המשקים. מאיפה יוסף הצדיק קבל את תכונת הבטחון הגמור? "אין קורין אבות אלא לשלשה"[ה] – את כל התכונות בנפש יורשים משלשת האבות. יוסף כאן מגלה תכונה ששייכת בעצם ליצחק אבינו.

מתוך כך מגיעים כבר לרעיון חדש, שלא הסברנו עד כה: ששלשת הדברים האלה, אמונה-בטחון-תקוה (אמונה, בטחון בלי סבה ובטחון עם סבה), הם כנגד אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב. כולם נכללים באברהם אבינו – מצד אחד הכל אמונה, אחר כך מתפרט לאמונה-בטחון, ובסוף אמונה-בטחון-תקוה.

ורמז נאה: אמונה-אברהם בטחון-יצחק תקוה-יעקב = 1326 (משולש 51, 26 פעמים 51) = אמונה פעמים אחד – הכל נכלל באמונה (כנ"ל) ב"הוי' אחד", אמונת "אחד היה אברהם"[ו]. והוא עולה הברכה השלישית של ברכת כהנים (שכנגד יעקב, הבחיר שבאבות – "יעקב אשר פדה את אברהם"[ז]): "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[ח].

עקדת יצחק – התכללות המדות

כתוב בחסידות[ט] שבעקדת יצחק התכללו המדות של שני האבות הראשונים, אברהם ויצחק, בכל אחד מהם:

מדתו של אברהם היא אהבה, "אברהם אֹהבי"[י], אך בעקדה הוא גלה בעצמו את המדה ההפכית, יראה, כפי שאמר לו ה' כשעמד בנסיון העקדה – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[יא], אתה ירא ולא רק אוהב. מה הפשט שהוא ירא את ה' בעקדה? שיש לו קבלת עול עד כדי מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת. לא יכול להיות כזה דבר שה', שהוא רק טוב, יאמר להקריב את הבן היחיד, שהוא ההמשך של כל הדורות, ואף על פי כן הוא עושה זאת ועושה הכל בזריזות. כאן מובן מהי יראה – שהוא ירא את ה' בקבלת עול מוחלטת, למעלה מטעם ודעת. מבחינת האופי והדרך של אברהם אבינו, הצווי להקריב את בנו הוא בדיוק ההיפך ממנו – אברהם הוא אחד שרק אוהב את כולם, אהבה בלי סוף – מחבק את כולם, אוהב את ה', בורא עולם, שהוא גילה בגיל שלש[יב].

מדתו של יצחק היא יראה, "פחד יצחק"[יג], אבל בעקדה הוא פשט את צווארו למיתה מתוך אהבה עד כלות הנפש. לכן אף שלא נשחט בפועל, מתוך הרצון שלו אז – האהבה הכי רבה בעולם – להקרב לשם ה', באמת הנשמה שלו פרחה מהגוף והוא היה שלש שנים בגן עדן[יד]. באותו זמן גדלה רבקה – בזכות העקדה נולדה רבקה והוא חכה לה שלש שנים. איפה הוא חכה לה? בגן עדן. עד שהיא היתה ראויה להנשא, אז חזר לעולם הזה – הוא הגיע ישר לשדה, "ויצא יצחק לשוח בשדה"[טו].

בכל אופן, יצחק הגיע בעקדה לשיא של אהבה ואברהם גילה שהוא לא רק אוהב את ה' אלא גם ירא את ה' מאד.

התכללות ביראה מכח האמונה ובאהבה מכח הבטחון

עקדה היא חבור והתכללות של שני דברים שונים, יש פעולת עקדה אצל אברהם ואצל יצחק, אצל אברהם מאהבה ליראה ואצל יצחק מיראה לאהבה – מהו הכח שמחולל את העקדה הזו? כח של אמונה ובטחון.

אצל אברהם אבינו כח האמונה, האחיזה באור אין סוף שלפני הצמצום, מאפשר לגלות את שרש היראה שנמצא בתוך האהבה. אחד ההבדלים בין אהבה ליראה הוא בין כח הבלי-גבול לכח הגבול, ביטויים חשובים בחסידות. אהבה אמתית היא בלי גבול – כמו שאמרנו, אהבה לכולם, חובקת את כל היקום, "וימינו תחבקני"[טז], חובקת הכל כולל בורא עולם. יראה היא כח הצמצום, כח הגבול. באור אין סוף שלפני הצמצום, שהוא אברהם אבינו, גלוי בעיקר כח הבלי-גבול. כתוב[יז] שכמו שה' הוא כח הבלי גבול יש בתוכו גם כח הגבול. בעקדת יצחק, אברהם – שהוא בלי גבול – מגלה בתוכו את כח הגבול. היראה שלו היא המשמעת שלו, קבלת עול שלו, שהוא מוכן לעשות דבר שלגמרי הפוך ממנו – לא מתיישב אצלו בכלל, שולל ממנו את כל צדקת הקיום שלו – ואף על פי כן הוא מצמצם את עצמו לגמרי, הולך על מה שה' אומר לו, וגם עושה זאת בזריזות עצומה. זהו גילוי כח הגבול שבתוך כח הבלי גבול, אותו עושים על ידי אמונה. אמונה היא גם לשון כח – "אמונה אמן"[יח]. ודאי דברנו[יט] על כך שאחד מפירושי אמונה הוא כח, תוקף, חוזק.

מהו הכח של יצחק בעקדה להפוך את היראה לאהבה, אהבה רבה ועצומה עד כדי כלות הנפש, להקרב על המזבח לשם ה'? כח של בטחון ללא סבה. ראשית הקו היא בטחון בלי שום סבה. ראינו[כ] שבטחון צירוף אותיות "חן טוב" – לשון שיש בתנ"ך[כא]. הבטחון הוא שודאי יהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה. איך? איני יודע, אין שום סבה לדעת-לנחש-לחוש איך יהיה טוב, אבל ודאי יהיה טוב, גם כמו שאני רואה את הטוב. בשרש זו מדת יצחק אבינו, מה שקראנו ראשית הקו. מדה זו נותנת לו את הכח לעבור מפחד לאהבה. עקדה היא כלות הנפש. חז"ל[כב] אומרים שיצחק הוא כמו יונה, "יונתי"[כג] זה יצחק – למה? כי כתוב שמכל החיות והבהמות היחידה שאם באים לשחוט אותה פושטת את צווארה, מוכנה להשחט, היא היונה. אף חיה לא מוכנה ברצון להשחט. יש משהו ביונה שפושטת את צווארה. זו תופעה פלאית. לכן יונה, שהיא מדרגה מאד גבוהה – כמו "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי"[כד] – הולכת על יצחק אבינו, כך חז"ל אומרים במדרש. זו התכונה שאנחנו יורשים מיצחק אבינו. שוב, איך הוא פועל זאת בנפש? על ידי בטחון.

יצא משהו יפה, שאמונה ובטחון הם כחות להכליל, משני כיוונים שונים, את שתי המדות של אברהם ויצחק. הכח של אברהם להפוך את האהבה ליראה הוא אמונה והכח של יצחק להפוך את היראה לאהבה הוא בטחון.

התגברות על הפחד על ידי בטחון מופרז

נאמר בצורה פשוטה: אחד פוחד, יש כל מיני פחדים בעולם, חרדות. איך מתגברים על פחד? כתוב בענין הרבה במאמר הקודם כאן בספר, "פרק בעבודת ה'"[כה]. איך אפשר להפוך פחד לאהבה עד כלות הנפש (שהיא סוד העקדה)? עם בטחון. הביטוי כאן הוא בטחון גמור, בלי שום אחיזה במציאות. באיזה עוד מלה משתמשים? בטחון מופרז. בטחון מופרז הוא, כמו כל תופעה תוהית, בסכנת שבירה[כו].

אחד הפירושים[כז] בקבלה לאברהם-יצחק-יעקב מכוון אותם כנגד שלשת העולמות עקודים-נקודים-ברודים. לא נכנס לענין שלהם[כח], רק נאמר שעולם העקודים, שכנגד אברהם אבינו (קשור לעקדה), הוא תהו יציב, בו יש אורות עצומים שכולם מרוכזים בכלי אחד – יש לו שליחות, ענין אחד, ואת כל הכח הוא מכניס לאותו דבר. אכן תהו, אבל יציב – לא נשבר.

אחר כך יש אורות גדולים מאד דתהו, אבל עם עשר משימות שצריך לעשות. כמו שאשה קמה בבקר, ויש לה עשר משימות לעשות, והיא עם המון אנרגיה. בכך שהיא מנסה לחלק את כל האנרגיה לעשר משימות יש בעיה, כי כשהיא מנסה לשים את כל הכח כל פעם במשימה אחת היא עלולה לשבור את הכלי, את המשימה הספציפית, הפרטית. זה בדיוק מה שקרה בעולם הנקודים, העולם שבא אחרי העקודים. יצחק אבינו בא לתקן את השבירה.

איך אני יודע שיצחק אבינו תקן את השבירה? עולם הנקודים נשבר לפי הקבלה, הוא מת. מי היהודי שחי הכי הרבה זמן בתנ"ך? יצחק אבינו. אין יהודי עם אורך חיים יותר גדול ממנו שמפורש בתנ"ך. אברהם אבינו לא השלים את חייו ויעקב אבינו לא השלים את חייו, ורק יצחק השלים את חייו – חי הכי הרבה זמן. יש כאן דבר והיפוכו – הוא עולם שמתמוטט, אבל לא רק שלא מתמוטט אלא חי הכי הרבה זמן. [הוא מת בעקדה.] אכן פרחה נשמתו בשעת העקדה, כמו אצל כל היהודים בשעת מתן תורה, אך לאחר שלש שנים בגן עדן כנ"ל ה' החזיר את נשמתו לגופו בעולם הזה. היה צריך למות אז, באהבה עצומה, אבל בזכות שכולו לה' ויש לו בטחון אמתי בה', בלי סבה, ה' נותן לו את התגמול שמגיע לו – שהוא חי בשלמות, יותר מכולם.

יעקב אבינו, כפי שכבר הוסבר, נקט בבטחון עם אחיזה במציאות – מה שנקרא "כלים דתיקון".

רק נסיים את הרעיון שאמרנו קודם: הבטחון של יצחק הוא כמו שאדם מפחד והפחד צריך להפוך לצחוק[כט] – "פחד יצחק", יצחק לשון צחוק, וגם אהבה בתענוגים[ל]. איך הפחד הופך לצחוק? כי הוא בוטח בלי סבה. יהיה כל כך טוב, טוב הנראה והנגלה, מתוך הפחד, שהופך את הפחד לגמרי. רק הבטחון הגמור – בטחון מופרז, בטחון של תהו – יכול להפוך את הפחד עצמו לצחוק.

בטחון מופרז בראשית היציאה לשליחות

ניתן עוד דימוי: אמרנו שאברהם הוא אור אין סוף שלפני הצמצום ויצחק הוא ראשית הקו. מהי ראשית הקו? שהאור רק מתחיל להכנס לתוך החלל, רק מתחילה להכנס לשם תודעה. על ידי הצמצום ה' עושה חלל, ריק, שתכליתו לברוא בתוכו את העולמות. אם כן, מהי התחושה של ראשית הקו? רִיק. עדיין אין עולמות בכלל, ויש רק תחושה שאני עכשיו מתחיל לרדת לתוך הריק. זה פחד! אחד הדברים שהכי מפחידים הוא ריק, ריקנות מוחלטת. לעת עתה החלל הזה, של הצמצום, הוא מציאות של ריק – שאין כלום.

ראשית הקו היא תחלת הירידה מלמעלה. למעלה יש הכל – לאדם היה הכל, הוא היה בחממה, אור אין סוף שלפני הצמצום, הכל היה בסדר. עכשיו פתאום הוא נשלח לאיזה מקום, איזו שליחות, ואין שם כלום – ממש כלום. באמת השליחות שלו היא ליצור בתוך המקום הזה – שבינתים אין בו כלום – חיים תוססים, חיים יהודיים. כמו שאחד שיוצא לשליחות לאיזו פנה נדחת בעולם, שאין בה כלום – הוא נשלח כדי ליצור שם קהילה יהודית. השליחות היא הקו, וראשית הקו היא כשרק מתחילים להגיע למקום שאין בו כלום, לתוך ריק. במקום יש ריק וגם בנפש יש ריק – יש פחד, השליח לא יודע מה יהיה, כל העתיד שלו נעלם לגמרי. יש לו שליחות, אז מה צריך לעשות? שם דווקא, ברגע של הפחד, צריך להתחזק בבטחון, עד כדי בטחון מופרז.

כשדברנו בהתחלה על פתיחת תיכון לבנות היה הרבה פחד. לפני שנה היה יותר פחד, אבל כעת לא כל כך חשים פחד, מרגישים ש'הנה זה קורה' (בטוי שדברנו עליו[לא]), זה מחזיק, אבל בהתחלה היה פחד. מה עושים כשיש פחד? צריך להתחזק מאד בבטחון – ודאי יצליח. איך? איני יודע עכשיו, אבל מאה אחוז יהיה בסדר. הבטחון הזה הופך את הפחד לאהבה עד כדי צחוק, שצוחקים, נהנים. זהו כח הבטחון של יצחק בעקדה. לעומתו, הכח של אברהם הוא האמונה, שמתוך הבלי-גבול של אור אין סוף מגלה את כח הגבול.

תקות יעקב בזכות אבות (שהחלה בו) ובזכות בנים

מהו יעקב? תקוה, שיש לה אחיזה בסבה. ליעקב אבינו יש שתי זכויות שאין אצל הראשונים. לפעמים אדם נאחז בסבה שאינה דווקא סבה גשמית – יכולה להיות גם סבה רוחנית. יעקב אבינו יכול להיות בטוח – בטוח במובן של תקוה עם סבה, יכול לשבת לבטח – כי יש לו שתי זכויות.

בתחלה יש ליעקב זכות אבות. בדיוק מה שעכשיו תארנו, איך אברהם ויצחק מתכללים בעקדה – ליעקב יש זכות אבות. "זכות אבות" אומרים דווקא בלשון רבים – ליצחק אבינו יש אבא צדיק, גדול מאד, אבל אי אפשר לומר שהוא יכול לסמוך על זכות אבות. דווקא ליעקב, האב השלישי (והמשולש, כמו שמסביר הרבי[לב], שהוא כולל את כל השלשה), יש זכות אבות, אברהם ויצחק. והסימן: יעקב זכות אבות משלימים ל-לב ברבוע ("לב ישראל חי"). עצם ה"זכות אבות" של יעקב הופכת את הבטחון שלו לתקוה – יש לו במה להאחז.

יש לו עוד זכות. מאז ומתמיד, מאז שנולד, יש לו זכות אבות. אבל ברגע שהוא התחתן והתחיל להוליד ילדים, שבטים, יש לו גם זכות בנים. גם בענין זה אין כמותו באבות – לאברהם ויצחק בקושי היה בן אחד, וליעקב כבר יש שבטים, עד שיש לו שנים עשר שבטים. הוא בטוח, כי יש לו במה להאחז. חוץ ממספר הילדים, המיוחד אצל יעקב אבינו ש"מטתו שלמה"[לג], שכל הילדים שלו צדיקים. לא כמו אברהם שיש לו בן אחד צדיק ובן אחד רשע ולא כמו יצחק שיש לו בן אחד צדיק ובן אחד רשע. מטתו של יעקב שלמה, יש לו משפחה של צדיקים.

שוב, ליעקב אבינו יש שני דברים להאחז בהם – קודם כל סבא ואבא, הזכות שלהם, ואחר כך הבנים שלו. כמו שיש זכות אבות יש זכות בנים – יש פה יב ילדים צדיקים, שהולכים להמשיך אותו ולהביא את היהדות, בסופו של דבר, לכל העולם. יב הבנים נקראים יב גבולי אלכסון – להגיע לכל קצוות תבל, לכל אפסי ארץ, הם עתידים להתפשט. ברגע שיוסף נעלם והוא חשב שהוא מת הוא התאבל ללא הפסק. למה? כי פגע אצלו ב"מטתו שלמה". עיקר האחיזה שלו, עיקר הזכות שלו, הוא זכות הבנים שלו. שוב, הכל מסביר שליעקב יש במה להאחז. יש לו זכות למעלה וזכות למטה, ולכן הוא שייך לתקוה. יש לו הרבה הצדקה להיות עם תקוה, שהכל ודאי יהיה טוב, בסדר. ורמז נאה לשתי האחיזות של יעקב אבינו, שיחד נותנות לו תקוה: תקוה = אבות בנים[לד]!

עבודת יעקב – מיזוג אברהם ויצחק

נסביר יותר את עבודת יעקב ביחס לאברהם ויצחק:

אברהם אבינו הוא המתחיל. יש מושג חשוב מאד בחסידות, במיוחד אצל גדול המשכילים של חב"ד, רבי אייזיק מהומיל[לה] – 'התחלה', להתחיל משהו חדש. ההתחלה היא חידוש, כמו יש מאין. אצלנו ההתחלה היא אברהם אבינו, ש"אברהם התחיל להאיר"[לו] – התחיל אור חדש, "ויאמר אלהים יהי אור"[לז]. עד עכשיו העולם היה משמש באפלה, היה "תהו ובהו וחשך"[לח], ובא אברהם אבינו "ויאמר אלהים יהי אור". ככה חז"ל מסבירים, שהפסוק "יהי אור" הולך על אברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר".

בדור השני הענין עוד לא מגובש. בלשון החסידות, המדרגה הראשונה היא אור והמדרגה השניה היא מים, "מיא דניידי"[לט], עוד לא יציב – לכן אין לו אחיזה יציבה, כזו שתאפשר לו לתלות את הצלחתו, כלפי שמיא, אך ורק בזכות אבות. יש לו אבא צדיק, אבל זכות אבות היא דווקא כשיש שני אבות, שני עמודי תווך[מ]. מכיון שיצחק לא חי בזכות אבות מדתו הפכית ממדת אביו – הוא צריך לעשות משהו חדשני, לעבוד את ה' בצורה אחרת.

ליעקב יש זכות אבות, לכן העבודה שלו ממצעת את שתי העבודות הקודמות – הוא לא הולך בכיוון אחר, עבודתו היא למזג יחד את סבו ואביו, שכל אחד הלך בכיוון אחר בעבודת ה'. המכנה המשותף שעובדים את ה' מאה אחוז, אבל אברהם עובד את ה' ככה ויצחק ככה, ובעקדה יש התכללות ביניהם. יעקב אומר שאני רוצה את שניהם, יש לי זכות אבות – שניהם – ואני צריך למצוא את שביל הזהב איך לחבר אותם יחד.

ידוע בחסידות שכאשר מוצאים את שביל הזהב שמחבר שני דברים יחד מגיעים לשרש גבוה משניהם. לכל ממוצע מחבר יש שרש יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר. יעקב הוא התפארת, ויש בו מה שהוא רק המיזוג הנכון בין החסד והגבורה, ויש בו משהו שהוא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[מא], עולה עד הכתר, יותר גבוה משני הקוים, ימין ושמאל, שכנגד אברהם ויצחק. זו פנימיות מדת התפארת, שנקראת תפארת שבתפארת.

התקוה כממוצע בין האמונה לבטחון

בעולם, הסדר של כיוון אחד, כיוון הפוך ומיזוג נקרא תזה-אנטיתזה-סינתזה[מב]. מתעוררת שאלה – אם יעקב הוא הסינתזה, צריך להיות משהו בתקוה שהוא סינתזה בין אמונה לבטחון[מג]. בדרך כלל מדובר על רחמים כסינתזה בין אהבה ליראה, דבר מובן, אך לפי ההסבר של אמונה-בטחון-תקוה לא מובן במה התקוה חוזרת לאמונה – נראה שהכל סדר של הגשמה, שהתקוה מגשמת את הבטחון הגמור.

יוצא מכאן ווארט יפה – התקוה נאחזת בסבה, והרי את הסבה לא אני עשיתי אלא ה' עשה, סבה היא לשון סובב. אם כן, יש משהו באחיזה בסבה שבפנימיות חוזר לאמונה פשוטה שה' עושה. בבטחון הגמור אני 'בורא' עולם[מד] ובסבה אני מתייחס לעולם קיים – האחיזה במציאות היא בעצם אחיזה בה' (כך מצד הפנימיות, כי מצד החיצוניות התקוה למטה מהבטחון, כמו שהוסבר).

נסביר קצת יותר: האמונה היא שה' יעשה זאת כשיעלה הרצון מלפניו (כפי שנראה עוד לקמן), והסבה אומרת שה' כבר התחיל לעשות זאת איך שהוא מבין ומתי שהוא מבין – כבר עשה משהו בכיוון. גם זו הסכמה ליזמה של מישהו – היות שה' כבר התחיל לתת ליזמה שלו אחיזה במציאות, אות הוא כי ה' מסובב כך את העולם וכעת התקוה מסתמכת על הנהגת ה'.

ב. מאמונה פשוטה לתקוה טובה

אמונה שלמה, בטחון גמור, תקוה טובה

נוסיף עוד משהו, לפני שנקרא את הרמזים בספר: למדנו בשיעורים הקודמים, והזכרנו גם היום, שאדמו"ר הריי"צ כותב שהבטחון (בסוד ראשית הקו) – לעומת תקוה (כניסת הקו לעולמות) – נקרא 'בטחון גמור'. יש משפט מאד חשוב בהקדמת ספר התניא – "ונכון יהיה לבו בטוח בהוי' גומר בעדנו". רואים גם בו ש'בטחון' הולך יחד עם 'גמור'. בתניא הפירוש שה' ודאי יגמור בעדנו, וכאן המשמעות שהבטחון הוא בטחון גמור, בלי סבה – רק בטחון (אפשר לקרוא לו גם 'בטחון בטהרתו', כמו שהרבי דבר על 'שמחה בטהרתה'[מה]). אם יש כזה בטחון גמור ודאי ה' יגמור את הענין בכי טוב, יגמור בעדנו – "ונכון יהיה לבו בטוח בהוי' גומר בעדנו".

אם הבטחון צריך להיות גמור, מה התואר המקביל לתקוה? כל הסודות גנוזים בלשון הקדש. "תקוה טובה"[מו]. כמו שיש בטוי 'בטחון גמור', הבטוי המקביל הוא 'תקוה טובה'. מה פירוש המלה טובה? תקוה טובה היינו שיש סבה טובה שהתקוה תתממש. אם יש בטחון גמור ותקוה טובה, מה התואר של אמונה? אנחנו בחב"ד לא אומרים אחרי התפלה יג עיקרים, אבל שרים לגבי משיח – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". לכאורה, התאר של אמונה הוא "שלמה" – אמונה שלמה. אם כן, יש אמונה שלמה, בטחון גמור ותקוה טובה.

אמונה שלמה – ממוצע בין אמונה פשוטה לבטחון

אבל באמונה יש עוד ביטוי – יש שני סוגי אמונה. יש אמונה עם איזה ציור, כמו אמונה שלמה בביאת המשיח, ויש אמונה פשוטה. אמונה פשוטה ואמונה שלמה הן אותו דבר? לא. למדנו כמה פעמים[מז] פסוק מאד חשוב, "וצדיק באמונתו יחיה"[מח], והסברנו ש"באמונתו" היינו ב אמונות. יש סוד בקבלה שה' ברא את האדם "בצלם אלהים"[מט] – כתוב שהאדם עצמו הוא האות צ של הצלם, אבל האותיות ל ו-ם של הצלם הן שני מקיפים, אחד למעלה מהשני, שבעצם הם שתי אמונות. כלומר, הצדיק של הצלם חי "באמונתו", חי מוקף ומסובב בשני מקיפים שהם ב אמונות.

יש לנו הרבה פירושים מה הן שתי האמונות, אבל כעת יש לנו פירוש מאד יפה שאיני זוכר אם פעם הסברנו: האמונה הנמוכה, המקיף של החיה בנפש, היא אמונה שלמה – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" – ואילו האמונה הגבוהה, המקיף הרחוק שנקרא היחידה שבנפש, משם באה מסירות הנפש של יהודי למעלה מטעם ודעת, היא אמונה פשוטה.

מה ההבדל בין אמונה פשוטה לאמונה שלמה? מה אומרת לי המלה שלמה? מה מוסיפה המלה שלמה בביטוי "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"? היא עושה את האמונה ממשית, אמונה "בביאת המשיח", כך שבעצם ה"שלמה" מקרבת את ה"אמונה" ל"בטחון". המלה "שלמה" נותנת ציור ממשי, שאני מאמין שהדבר – "ביאת המשיח" – יקרה. אני מחכה לו כל יום, "אף על פי שיתמהמה" איני מפסיק לחכות לו שיקרה היום. אמונה פשוטה היא שמה שה' יעשה הוא הכי טוב, בלי לתת שום ציור, בלי להציע לה' מה לעשות – הוא יודע טוב ממני מה לעשות, הוא עצם הטוב. אמונה שלמה היא כבר במשהו מסוים, כמו אמונה בביאת המשיח.

אם כן, אמונה שלמה היא על דרך ממוצע בין האמונה הפשוטה לבטחון. אמונה שלמה היא כבר בכיוון של בטחון, לכן היא נקראת 'מקיף קרוב' – קרוב למה? לפנימיות, בה כבר יש ציור ממשי.

שתי מדרגות באמונה ושתים בבטחון

כעת הרווחנו עוד דבר – על ידי ההתבוננות בתארי המדות, שבאמונה-בטחון-תקוה יש בטחון גמור ותקוה טובה ובאמונה עצמה יש אמונה פשוטה ואמונה גמורה – ואם כן, יש לנו אמונה-אמונה-בטחון-תקוה:

  אמונה פשוטה

  אמונה שלמה

  בטחון גמור

  תקוה טובה

מה בעצם עשינו עכשיו? ראינו שהאמונה מתחלקת לשתים (ובהיות שהאמונה בכלל מכוונת כנגד אברהם אבינו י"ל שזה סוד "אברהם אברהם"[נ] – כפי שנאמר לו בעקדה – שתי בחינות של אברהם, שתי בחינות של אמונה), אמונה פשוטה על גבי אמונה שלמה, וגם הבטחון מתחלק לשנים, בטחון ותקוה, שהרי גם התקוה היא בטחון, בטחון עם סבה. לפי זה, כל הסדר הוא יותר ויותר ממשי, יותר ויותר יש מאין, יותר ויותר המחשה – מאמונה הכי עליונה, אמונה פשוטה, לאמונה שלמה לבטחון הגמור ולתקוה הטובה.

ג. רמזי אמונה-בטחון-תקוה במספר סדורי

כעת נתחיל לקרוא בפנים. הפסקה האחרונה של הפרק היא סיכום עם רמזים, ועם הסבר תוכני לרמזים האלה. כדאי שכל אחת תחזיק ניר ועט ותנסה לעשות את הגימטריאות שנעשה פה.

אמונה – "הוי' אחד", בטחון – "הוי' אחד"

יש סוג חשבון שנקרא מספר סדורי, בו מחשבים כל אות לפי המיקום שלה, מ-1 עד 22. מ-א עד י אותו דבר, מ-1 עד 10, אבל כ במספר סידורי שוה 11, בעוד במספר הרגיל היא 20, ל היא 12, מ היא 13 וכו' עד ת, ששוה 22. בחשבון הרגיל אמונה היא 102 ו-בטחון הוא 75, יחד 177. תקוה בחשבון הרגיל היא 511. אם נחבר יחד בחשבון הרגיל יוצא 688 (רק אמונה תקוה עולה 613, כנ"ל הערה לב). אבל יש תופעה מיוחדת כאשר עושים את חשבון שלש המלים האלה במספר סדורי. כעת נראה משהו מאד יפה – אתן תחשבנה כמה שוה אמונה במספר סדורי:

במ"ס אמונה [1, 13, 6, 14, 5 – סה"כ 39.] בטחון [2, 9, 8, 6, 14 – סה"כ 39. זו כבר תופעה יפהפיה – במספר הרגיל אמונה לא שוה בטחון, ודווקא בחשבון של מספר סדורי אמונה ו-בטחון שוים אותו דבר – 39. איזה ביטוי הכי חשוב בתורה שוה 39? (טל.) המלה טל שוה 39 במספר רגיל, אבל אני מחפש ביטוי שיהיה שוה 39 גם במספר הרגיל וגם במספר סדורי – "הוי' אחד". גם עולה אחד-אחד-אחד, 'חזקה' של אחדות, כי הוי' הוא אחד-אחד ועם עוד אחד כבר ג פעמים אחד. מכיון שכל האותיות ב"הוי' אחד" הן מתחת עשר הוא יוצא אותו דבר גם במספר רגיל וגם במספר סדורי. רמז יפהפה, שבמספר סדורי גם אמונה היא "הוי' אחד" וגם בטחון הוא "הוי' אחד".]

ק"ש ("הוי' אחד") "בשכבך ובקומך" – אמונה ובטחון

לפי הרמז היפהפה הזה נאמר כוונה:

כמה פעמים ביום אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נא]? מהי המצוה? בין תריג המצוות יש מצוה לקרוא קריאת שמע – זו מצוה אחת[נב], לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בלילה וביום, היום הולך אחר הלילה[נג]. כתוב "בשכבך ובקומך"[נד], הפסוק מקדים את הלילה – יש מצוה לקרוא קריאת שמע "בשכבך" ומצוה לקרוא "בקומך". הייתי יכול לחשוב, וכך באמת יש אומרים[נה], שאלה שתי מצוות, אבל רוב מוני המצוות מונים את קריאת שמע בערב ובבקר למצוה אחת.

בהמשך כתובה מצות תפילין, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטֹטפֹת בין עיניך"[נו]. אנחנו נוהגים לכתחלה לומר רק ברכה אחת על שני התפילין, "להניח תפילין". זו הלכה של בנים, אבל הבנות צריכות לדעת בשביל הבנים שלהן. אם הילד הפסיק, דבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, צריך לומר עוד ברכה, "על מצות תפילין". אבל אם לא הפסיק אומרים ברכה אחת. אסור לדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש – הלכה שגם שייכת לנשים, לא להפריע לבעל כשהוא בין תפילין של יד לתפילין של ראש, מצוה חשובה מאד... כי אסור להפסיק. אם (כאשר לא הפסיקו) אומרים ברכה אחת, "להניח תפלין", הייתי יכול לחשוב ששניהם מצוה אחת, אבל לא – לפי הרמב"ם[נז] אלה שתי מצוות שונות. למאי נפקא מינה? אם לאדם אין תפילין של ראש אבל יש תפילין של יד, צריך להניח בברכה (וכן להיפך), כל אחת מצוה בפני עצמה. לכתחילה, כמובן, צריך להניח את שניהם.

אם כן, תפילין הן דוגמה למצוה שמתחלקת לשתים ואכן נחשבת שתי מצוות שונות. אבל יש מצוה שמתחלקת לשנים ונחשבת רק מצוה אחת – מצות קריאת שמע. מתאים לקריאת שמע, שכל ענינה הוא "אחד", להחשב למצוה אחת אף שהיא מתחלקת לשתי אמירות, פעמיים ביום.

בכל אופן, כעת עשינו גימטריא יפה, ש"הוי' אחד" שוה (במספר סדורי) גם אמונה וגם בטחון – רמז שנותן לי מחשבה מה לכוון בלילה ומה ביום. אמנם "הוי' אחד", אבל יש את הפן בו הוא מתגלה לי בלילה והפן בו הוא מתגלה לי ביום. מה ההבדל? באיזו מדה אנחנו חיים בלילה? אמונה – פסוק מפורש, "ואמונתך בלילות"[נח]. אבל בטחון הוא אור יום, שאני רואה את היעד. מה ההבדל בין אמונה לבטחון? באמונה אין ציור ובבטחון יש ציור. מי נותן את הציור? אור היום. לכן "הוי' אחד" שבגדר בטחון הוא קריאת שמע של היום ו"הוי' אחד" שבגדר אמונה פשוטה הוא קריאת שמע של הלילה (בתוך האמונה גופא אפשר לחלק כמו שחלקנו קודם, שהלילה הוא אמונה פשוטה והיום הוא אמונה שלמה). שוב, הכל לפי הגימטריא היפהפיה הזו, ש-אמונה שוה בטחון – "הוי' אחד" ששוה אמונה בלילה ו"הוי' אחד" ששוה בטחון ביום.

מספר הכרחי – גדלות מוחין, מספר סדורי – קטנות מוחין

נאמר עוד ווארט: החשבון הרגיל, שמכונה "מספר הכרחי", אומר שיש עשרה צעדים לאט-לאט, קמעא קמעא, ואחר כך מתחילים לקפוץ עשרות – מעשר לעשרים, מעשרים לשלשים – ואחר כך קופצים במאות. זאת אומרת, שהראש של המספרים בדרך הרגילה הוא שמ-1 עד 10 אני צועד צעד אחר צעד, אחד אחד, ופתאום כשאני מגיע ל‑10 אני מקבל איזה כח, ומתחיל לקפוץ – מ-10 ל-20 ל-30, מתקדם בעשרות. עד כאן הלכתי ביחידות ומתחיל לקפוץ בעשרות. מגיע למאה ושוב קורה לי שינוי בפנים – מקבל המון כח – ומתחיל לדלג במאות. זה אומר משהו – כל תופעה בתורה היא לימוד מעמיק בנפש.

לעומת זאת, מהו מספר סדורי? אחד שיש לו ראש של סדר, לא בגדלות כל כך. ככל שמצמצמים את החשבון יש פחות גדלות ורחבות מוחין[נט]. מספר סדורי אומר שהאדם הוא 'חסיד' מובהק של סדר – הכל חייב להיות מסודר, "בסדר והדרגה", לא קופצים אף פעם, אחד-אחד עד הסוף, מ-1 עד 22, לא מדלגים. ראש אחר, הוא רק מסודר (הראש המשיחי הוא להכניס אורות דתהו בכלים דתיקון – להכניס אי-סדר, קפיצות-דילוגים, בתוך הסדר). על כל פנים, במספר סידורי הכל מסודר, וכשהכל מסודר יוצאת התופעה הזו, ש-אמונה ו-בטחון שוים אותו דבר.

כל בן הוא "אחד"

כעת נחשב את המלה הבאה במספר סדורי:

תקוה [22, 19, 6, 5 – 52. מה הקשר בין 52 (תקוה) לפעמיים 39 (אמונה-בטחון)? אמרנו ש-39 היינו אחד-אחד-אחד, "הוי' אחד", ו-52 מוסיף עוד ד פעמים אחד. מתי אומרים ארבעה "אחד"? ארבע פעמים "אחד" שוה בן בחשבון הרגיל – מתי אומרים ארבע פעמים "אחד"? "כנגד ארבעה בנים דברה תורה – אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". בהגדה של פסח יש ארבעה "אחד" – עם ישראל מורכב מארבעה פעמים "אחד" – סך הכל שוה בן – ארבעה סוגי בנים. כתוב שכל בן, גם הבן הרשע, קשור ל"הוי' אחד" וגם ל"מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[ס]. גם יהודי שמתנהג כמו גוי הוא "אחד", "גוי אחד". כולם "אחד" – "אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". אם יודעים שיש ארבעה "אחד" בעם ישראל מקבלים הרבה תקוה.]

כמו שאמרנו, אחיזת יעקב בתקוה היא גם בזכות הבנים שלו. מי אמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? כתוב שהבנים אמרו זאת ליעקב – "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד"[סא]. הבנים אמרו שכולנו "אחד", וגם אם יצא מאתנו איזה בן רשע – גם הוא "אחד", "לא ידח ממנו נדח"[סב], "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[סג] ובסוף גם יתגלה שמעולם לא חטא[סד]. כולנו אחד, איך? כי מאמינים ש"הוי' אחד". מי שמאמין שה' אחד גם הוא בעצמו אחד.

משה-משה ומשיח

מה כתוב כאן בסוגריים? שמספר זה הוא:

(משה משה משיח [איך? כעת מחשבים מספר סדורי – משה הוא 13-21-5, סה"כ 39.:]; "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו"[סה] [פעם ראשונה ה' מתגלה למשה בסנה ואומר לו "משה משה"[סו] ו"לא פסיק טעמא בגוויהו". לאברהם ה' אומר בעקדה "אברהם אברהם"נ, אבל יש קו מפסיק. ליעקב ה' קורא "יעקב יעקב"[סז] עם קו מפסיק באמצע, וגם לשמואל בפעם הראשונה ה' קורא "שמואל שמואל"[סח] אבל יש קו מפסיק. רק אצל משה אין קו מפסיק, אז יש שני משה יחד, בלי הבדל בין האמונה שלו לבטחון שלו.] וד"ל)

אם משה שוה 39 במספר סדורי הוא שוה אמונה, אבל שוה גם בטחון, כי עולה אותו דבר. מה אומר לגבי "משה משה"? שאצל משה אין שום צמצום והפסק בין האמונה שלו לבטחון שלו. משה שוה אמונה ובאותה מדה ממש הוא שוה בטחון. זה בדיוק מה שה' רוצה לנסוך במשה. מה תוכן ההתגלות בסנה? ה' ממנה את משה להוציא אותנו ממצרים, להביא את הגאולה ולתת לנו תורה. בשביל שליחות זו הוא צריך להדגיש לו שדווקא אצלו יש את הכח לגמרי לחבר את שני העמודים האלה, של אמונה ובטחון – הכל "הוי' אחד", הכל משה. משה שוה אמונה ושוה בטחון. ממשה רבינו יוצא בסוף מלך המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[סט]. עכשיו אנחנו מפרשים ש"משה משה", שניהם, היינו הכח שלו להוציא אותנו ממצרים ולתת לנו תורה. אחר כך, מה ש"הוא גואל אחרון" הוא כבר משיח. כמה שוה משיח בחשבון הזה? 13, 21, 10 ו-8, סה"כ 52, תקוה. אם כן, יש פה עוד פנינה, ששלשת המושגים שלנו בחשבון הזה הם משה-משה-משיח.

יש תוספת (שמתאימה למה שיתבאר עוד בסמוך), שהמלה משה היא בת שלש אותיות והמלה משיח בת ארבע אותיות – 39 הוא אחד-אחד-אחד, ממוצע כל אות של משה הוא אחד, ו-משיח הוא אחד-אחד-אחד-אחד, גם ממוצע כל אות. לומדים מזה שאחרי "משה משה", אמונה ובטחון גמור, יש למשיח עצמו במה להאחז, יש תקוה. כמו שאמרנו שליעקב אבינו יש זכות אבות כך למשיח יש זכות משה – פעמיים משה, אמונה ובטחון – ואחיזה זו נותנת לו תקוה הכי טובה לממש את השליחות שלו, שליח ועוד י עולה משיח, שהיא להביא את הגאולה השלמה לעם ישראל ולהביא תורה חדשה. את שתי הפעולות שמשה עשה פעם ראשונה (יציאת מצרים ומתן תורה) הוא עושה פעם אחרונה.

רמזים יפים כאלה חשוב שכל אחת – גם בתור אמא וגם בתור מורה או מדריכה – תראה לילדים, לעשות את החשבונות האלה יחד עם הילדים.

ד. אמונה-בטחון-תקוה בעשר הספירות

אמונה-בטחון-תקוה כנגד עשר הספירות    

חלוקת אמונה-בטחון-תקוה במספר סידורי היא מאד יפה, לכן מתייחד לה סיום הפרק. שוב, אמונה במספר סדורי היא ג פעמים, בטחון הוא ג פעמים אחד ו-תקוה היא ד פעמים אחד – סה"כ י פעמים אחד, "העשירי יהיה קדש להוי'"[ע].

[אמונה-בטחון-תקוה במספר סידורי] עולה טל טל בן (טל עולה ג"פ אחד ובן עולה ד"פ אחד. נמצא שבכללות, יותר כוללת מהנ"ל [מכל מה שהוסבר עד כה על אמונה-בטחון-תקוה.], הם [ג-ג-ד] בסוד [החלוקה המדויקת של הספירות:] ג"ר [ג ראשונות – כתר-חכמה-בינה או חכמה-בינה-דעת, מוחין.] ג"א [ג אמצעיות, הרגש בלב – חסד-גבורה-תפארת.] ד"ת [ד תחתונות, כחות המעשה בפועל – נצח-הוד-יסוד-מלכות.], חב"ד חג"ת נהי"ם וד"ל.

את הקשר הזה לומדים מעצם החלוקה של המספרים – מי שלומד קבלה מודל של 4-3-3 מיד מכוון אותו לעשר הספירות. אם המודל מתאים, צריך לומר שהאמונה כאן היא כנגד הג"ר – אחד-אחד-אחד בספירות העליונות, המושכל של הנפש. אחר כך, הבטחון, שהוא גם אחד-אחד-אחד, הוא אחד-אחד-אחד של הרגש – חסד-גבורה-תפארת. אחר כך התקוה, שכבר יש לה סבה מעשית – תקוה טובה עם אחיזה מעשית – היא אחד-אחד-אחד-אחד כנגד כחות המעשה של הנפש, נצח-הוד-יסוד-מלכות. עצם החלוקה הזו כבר אומרת לי את ההקבלה המתבקשת[עא].

נקודת החידוש: אמונה במוחין

למה רצינו לומר זאת? כי נותן לנו תמונה יותר כוללת על אמונה-בטחון-תקוה. בכל מקום, גם לפני הצמצום, יש עשר ספירות, שמתחלקות 4-3-3, וכעת אמרנו שהן בעצם אמונה-בטחון-תקוה. מכל דבר שעושים יוצאים חידושים בהבנה הפנימית. כאן עיקר החידוש הוא שאמונה קשורה דווקא לשכל, לחב"ד, ובטחון כבר קשור לרגש, ללב, ותקוה קשורה למעשה.

די פשוט ויפה מאד: בטחון הוא בעצם רגש בלב, ותקוה – שיש לה אחיזה במציאות – שייכת למעשה. שני אלה מאד מתיישבים על הדעת. עיקר החידוש הוא שאמונה, שהיא משהו מופשט, הפשטה, שייכת למוחין בעצם. יש שכל שהוא לצורך מדות, שכל שמוליד רגש – הוא לא שכל מופשט, צריך איזו המחשה לשכל כדי שיפעל על הלב. אבל יש שכל רק לשם שכל, לא בשביל להוליד רגש בלב, רק דבקות השכל באיזו אמת נצחית. השכל המופשט הזה, אצל יהודי, הוא בעצם האמונה שלו. זהו החידוש העיקרי שיוצא לנו מהמבנה הזה.

אמונה: דבקות המוחין

נקרא בפנים:

האמונה היא דבקות עצם החב"ד שבנפש בעצמותו יתברך [שכל הוא מלשון הסתכלות (שׂ שמאלית ו-ס מתחלפות). כשאדם מסתכל כביכול בבורא עולם, בכבוד ה' – "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[עב], בלשון הזהר – הוא נדבק בה', "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם"[עג]. כמו בגשמיות, החוש שהכי מדבק אותי למשהו אחר הוא ראיה[עד]. כשאדם מתבונן ומסתכל באלקות הוא נדבק בה'. אמונה היא גם דבקות, היא קשר. כאן מדובר במוחין בעצם, עדיין לא מוחין לצורך לידת מדות. והנה, אמונה דבקות עולה בדיוק חכמה-בינה-דעת, מוחין בעצם!],

בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[עה] [אבא הוא חכמה, הסתכלות, ופנימיות אבא מגיעה עד לפנימיות עתיק – פנימיות אבא היא אחד עם פנימיות עתיק. עתיק הוא תענוג ופנימיות עתיק היא רדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע). רד"לא – כמו שוודאי הזכרנו – הוא שרש האמונה של נשמות ישראל. אם כן, המשפט מהקבלה "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[עו] אומר לי שהדבר הכי פנימי בשכל הוא בעצם אמונה פשוטה. כתוב[עז] שדווקא המשיח יגלה את המשפט הזה, הסוד שפנימיות השכל היא-היא אמונה פשוטה.]

ולתוספת העמקה: דבקות היא בעיקר כח הדעת, לשון התקשרות והתחברות כמבואר בתניא[עח], ואילו הבינה היא המעבר הממשיך מחכמה-אמונה לדעת-דבקות. הבינה מגלה את שרש הבטחון בתוך האמונה ובכך הופכת את האמונה למעין תמונה (חילוף אתב"ש הוא בבינה, כמבואר במ"א) וציור שאפשר להיאחז ולהדבק בו. נמצא שסדר חב"ד הוא-הוא שרשי האמונה-בטחון-תקוה בתוך האמונה עצמה, וד"ל.

"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"

בכל אופן, אם יש פה שני ביטויים – "פנימיות אבא" ו"פנימיות עתיק" – צריך גם להבדיל ביניהם, ולשם כך מביאים הסבר של רבי הלל מפאריטש, ה'עובד' הגדול בחסידי חב"ד: 

("פנימיות אבא" היינו ההרגשה בנפש איך ש"איהו תפיס בכולהו עלמין", "פנימיות עתיק" היינו ההרגשה איך ש"לית מאן דתפיס ביה"[עט]).

ההסבר כאן הוא לפי עוד משפט מפתח בזהר הקדוש[פ]: כתוב שהוא, ה' עצמו, תופס בכל העולמות אבל אף אחד לא תופס בו. ה' תופס בכל העולמות, כי בלי המצאות בורא עולם אין קיום לשום דבר. איך הרמב"ם אומר זאת בהלכה הראשונה של הספר שלו? ש"כל הנמצאים... לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"[פא]. "המצאו" של הקב"ה היינו שהוא נמצא בתוך כל המציאות, תופס בכל המציאות. החלק השני הוא: "לית מאן דתפיס ביה" – אין לי שום תפיסה כלל וכלל מי הוא ה'אתה' שתופס בכל מקום. כלומר, אף על פי שהוא תופס כאן בכל, ובלי התפיסה שלו שום דבר לא קיים בכלל –"לית מאן דתפיס ביה", אף אחד לא תופס בו, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אין שום מחשבה שתופסת בה' בכלל.

זו גם צורה להבין את הבטוי "פנימיות אבא פנימיות עתיק": "פנימיות אבא", פנימיות השכל, היא לחוש מי הוא שתופס בכל העולמות, לראות בעין השכל שאתה (השי"ת) בכל מקום, ו"פנימיות עתיק" היא התחושה שאי אפשר לתפוס אותך בכלל, "לית מאן דתפיס ביה".

שוב, המשפט "פנימיות אבא פנימיות עתיק" אומר שפנימיות השכל היא אמונה פשוטה, ומשיח יגלה זאת. הווארט של רבי הלל הוא ההקבלה למשפט השני – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". מהי "פנימיות אבא"? מהו שכל? השכל תופס משהו. מי מבטא את שיא השכל? הרמב"ם. השכל מבין – יש לו איזו תפיסה בכך – ש"מאמתת המצאו נמצאו כל הנמצאים", היינו שמציאות ה' תופסת בכל היקום. במלים הכי פשוטות – ה' כאן, ה' משגיח, אין שום דבר בלי ה'. זה מה שהשכל רואה – שהקב"ה נמצא פה אתי, בכל מקום. יש את הדודל'ה של רבי לוי יצחק מברדיטשב – שיר, צריך הרבה לשיר ברחוב – "למעלה – דוּ, למטה – דוּ". 'דוּ' היינו 'אתה' באידיש – אתה נמצא בכל מקום, "איהו תפיס בכולהו עלמין".

שיחת חסידים וחסידות ברחוב

השתמשנו כאן בשני משפטי מפתח בקבלה וחסידות. חשוב מאד לשנן את המשפטים האלה. כמו שצריך לשנן פרקי אבות, וכל מיני דברים של קדושה, צריך הרבה לשנן משפטי מפתח של הקבלה והחסידות. כתוב[פב] שכאשר שני חסידים נפגשים ברחוב דבר ראשון הם שואלים 'מה נשמע בעתיק ואריך?', מדברים בסודות הקבלה. אצל בנות צריך להיות עוד יותר (וזהו סימן מובהק של ימות המשיח) – כשהן נפגשות אחת אומרת לשניה: "פנימיות אבא פנימיות עתיק", והשניה עונה: "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה", זו שיחת רֵעוֹת חסידיות.

כמובן, אפשר לומר את תוכן המשפטים הנ"ל בשפה המדוברת: חברה אומרת – 'את יודעת, לאחרונה אני רואה יותר ויותר השגחה פרטית בחיים שלי, יד ה' המכוונת, וזה מאד מחזק אצלי את האמונה בה' אחד יחיד ומיוחד ובתורתו הקדושה', ועונה החברה – 'צריך לזכור שאף על פי ששום דבר לא יכול להתקיים בלי ה', והוא ממש נמצא בכל מקום, אי אפשר להשיג אותו בשכל כלל, רק בנקודה הפנימית של הלב'. צריך הרבה לשנן משפטים אלה, וגם לדעת איך 'לתרגם' אותם לשפה המדוברת, ושהדיבורים יצאו בדרך ממילא מהלב.

בטחון: מוחין השייכים למדות

בכל אופן, עד כאן הסברנו שאמונה היא בעצם עצמות החב"ד, עצמות הג"ר. הכל יצא מהרמז ש-אמונה במספר סדורי היא אחד-אחד-אחד, כנגד שלש הספירות הראשונות, חב"ד; בטחון במספר סדורי הוא שוב אחד-אחד-אחד, כנגד שלש הספירות האמצעיות, חג"ת; ובסוף תקוה במספר סדורי היא אחד-אחד-אחד-אחד, כנגד ארבעה הספירות האחרונות, נהי"ם. נמשיך לספירות הבאות:

הבטחון הוא ההתקשרות לרצון השי"ת בהשערת העולמות כולם וכו' [בשיעורים הקודמים, כשהסברנו את סוד הבטחון, אמרנו שלפני הצמצום יש מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – תכנון ה' את הבריאה. אחר כך יש את הצמצום והמשכת הקו. כפי שהסברנו קודם, התודעה של ראשית הקו היא כמו שאברהם הולך למקום של רִיק, ואז צריך בטחון גמור. אחר כך, כאשר מתחיל להווצר משהו – אותו שליח מתחיל לבנות קהילה במקום השליחות, מתחילים להיות עולמות סביב הקו, ככל שהוא מתקדם ומפתח את השליחות – יש יותר ויותר תקוה טובה. אם כן, כל סוד הבטחון – כפי שהסברנו – הוא היאחזות ב'ראש', בתכנון לפני הצמצום, ומימוש שלו אחרי הצמצום. אמרנו שההמחשה לכך בגוף היא חוט השדרה היוצא מהמח האחורי. אם כן, מהו בטחון? "התקשרות לרצון ה' יתברך בהשערת העולמות כולם"],

שבכללות הוא כנגד המוחין שבמדות [התכנון הוא לא שכל בעצם, אלא שכל שמתכנן מה לעשות וגם מה להרגיש – בכל מה שעושים יש רגש. אם כן, המוחין מהתכנון והלאה כבר אינם מוחין בעצם אלא מוחין לצורך מדות. ברגע שהולכים לצורך מדות כבר מתחיל להיות בטחון, לכן בטחון הוא אחד-אחד-אחד שכנגד ג האמצעיות –] חג"ת.

תקוה: חסיד עושה סביבה

התקוה היא מציאות הקו הנאחז בעולמות שבבחינת פועל [כמו אותו שליח שכבר פועל. יש ביטוי בלוח 'היום יום'[פג] שמדגיש וממחיש את הענין – כתוב ש"חסיד עושה סביבה", חסיד צריך לעשות סביבה, ואם הוא לא עושה סביבה עליו לעשות חשבון נפש 'מה אני עושה בחיים בכלל?!'. כל חסיד וכל חסידה צריכים לעשות סביבה. מה פירוש? בדיוק מה שמדובר עכשיו – להמשיך קו וחוט התקוה שמסביבו יתהוו עולמות. תכלית השליחות לעולם הזה היא לעשות סביבה – שממך, מכל אחת ואחת, תווצר סביבה. תקוה טובה שתווצר סביבה טובה.] וד"ל.

אמרנו שכאשר הקו מתחיל לרדת לתוך החלל הוא מרגיש רִיק. מעבר להרגשת הריק, אם הקו-השליח נמצא בעולם הזה, הוא גם מרגיש שכבר קיימת כאן איזו סביבה – אבל בהחלט לא הסביבה שהוא רוצה ליצור. השליח הולך לאיזה מקום, זוג צעיר שרק התחתנו ויש להם ילדים קטנים – מה הפחד? יש פה השפעות רעות מאד. כתוב "והבור רֵק אין בו מים"[פד] – "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"[פה]. בריק יש מה שנקרא היום במדע חלקיקים וירטואליים[פו], שכל הזמן נוצרים ונעלמים בחלל הפנוי – בעצם הם מזיקים, נחשים ועקרבים, שכל הזמן מתהווים בתוך החלל, בתוך הריק. עוד יותר מפחיד.

לפני שהנשמה יורדת לגוף "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"[פז] – מה פירוש "משׁביעין אותו"[פח]? נותנים לו שׂובע של כחות נפש כדי שיוכל להתמודד עם סביבת החלקיקים הווירטואליים ולהחליף אותם. כל הרע, כל הרוע, הוא וירטואלי. המשימה היא להחליף את מציאות הקליפות, הנחשים והעקרבים, ב"תוכן משתבח" וקיים[פט]. תוכן קיים נקרא "וירא אלהים את האור כי טוב"[צ] – טוב להתקיים[צא]. כך מסביר הרמב"ן[צב] על התורה, שעל כל דבר כתוב "ויאמר אלהים", מהווה אותו במציאות, ואחר כך "וירא... כי טוב" – למה צריך לראות "כי טוב"? כדי לתת לדבר קיום. מה שמתהווה יכול מיד להתאפס. מה מתהווה ומתאפס מיד? דבר לא טוב (שקר אין לו רגלים[צג], אין לו יציבות, והוא מכזב, אינו מתקיים). דבר טוב מתקיים, נשאר (הוא אמת שיש לו רגלים כו'). ככה מסביר הרמב"ן על התורה.

זהו תפקיד החסיד – להיכנס לאיזה מקום שיש בו רִיק, ובגלל הריק יש נחשים ועקרבים, ולהחליף אותם ולעשות מהמקום סביבה טובה. ככל שהוא מצליח לעשות סביבה טובה הוא מקבל יותר ויותר תקוה. אמרנו[צד] שתקוה היא קו בתוך תיק, כלים, של מציאות – מציאות של תקוה טובה.

שלשה שהם ארבעה

והיינו שהמשכת ג קוי התקון הוא ע"י העליה לרגל [אמרנו שאחד-אחד-אחד-אחד של תקוה הם כנגד הנהי"ם, המעשה, שבגוף היינו הרגלים. המוחין הם הראש, המורגש הוא הגוף והידים – יש בעצם שלש ידים, שתי הידים והגוף (שנמשך בסוד "יד רמה"[צה]) – והמוטבע-הנה"י הם הרגלים. יש מושג בתורה שעולים לרגל "שלש פעמים בשנה"[צו], כנגד שלש הרַגְלַיִם.] – נה"י [יצא לנו שתקוה היא "המעשה הוא העיקר"[צז], כנגד הרגלים.]

יש גם רגל רביעית – שמיני עצרת, שיש לו דינים בתורה שהוא "רגל בפני עצמו"[צח]. עולים רק שלש פעמים, כי מסוכות עד שמיני עצרת נשארים – לא צריך לחזור הביתה ולעלות שוב. אם כן, הרגלים-החגים הם שלשה-שהם-ארבעה – השלישי מתחלק לשתים, יש לו שתי בחינות, שבספירות היינו יסוד ומלכות. הנצח הוא פסח, ההוד הוא שבועות, היסוד הוא סוכות ושמיני עצרת הוא כבר רגל רביעי, המלכות. יוצא משהו מאד יפה, שהכח לעשות סביבה – התקוה הטובה – קשור לחגים שלנו. נחזור למשל השליח שיצא למקום נדח לעשות בו בית חב"ד, מתי הזמן הכי טוב שלו לגבש את הקהילה? בחגים. זהו הזמן האידאלי. יש איזה כח מיוחד בחגי ישראל שאפשר לגבש קהילה – לברוא עולמות (חג הוא לשון חוג, זמן הכי טוב לגבש חוגים).

שלש פעמים-רגלים

– שלש פעמים בשנה [פסוק אחד אומר "שלש פעמים" ופסוק אחר אומר "שלש רגלים"[צט]. מהי המלה פעם בעברית? גם רגלים – "מה יפו פעמיך בנעלים"[ק]. אבל יש משהו במלה פעם שקשור ללב – קשר בין הלב לרגלים – כי פעם היא גם פעימת הלב. איפה לכהן יש פעם? "פעמֹן ורמֹן"[קא] – במעיל שלו, במקום הרגלים, למטה-מטה. יש לו פעמונים כדי שישמע קולו בבואו אל הקדש[קב] – קשור להליכה שלו. אבל פַעַם גם לשון פעימה, כמו שאדם אמר על חוה בפעם הראשונה "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[קג] – הוא התפעם והתרגש. פעם היינו איזו חיות והתרגשות בתוך הרגלים.], כמבואר במ"א[קד] וד"ל)

כמה שוה "שלש רגלים"? 913, המלה הראשונה בתורה, בראשית. שתי נשים דגולות בתנ"ך אמרו "אלך" (ברגלים, כח מיוחד ברגלים) – רבקה אמרה "אלך"[קה] ורות אמרה "כי אל כל אשר תלכי אלך"[קו]. רבקה רות = בראשית! יש מקובל גדול, רבי אברהם אבולעפיא, שאומר ש"בראשית" שוה 'שלשה דברים יחד', וכך שוה גם בדיוק "שלש רגלים". 'שלשה דברים יחד' הוא לא פסוק בתורה, אבל שוה בדיוק לבטוי הזה מהתורה – "שלש רגלים".

"בראשית" היינו התהוות המציאות – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – והרמז אומר שהכח לעשות מציאות, לעשות סביבה, שליח/שליחה שעושה סביבה-קהילה של טוב, לא חלקיקים וירטואליים, הוא "שלש רגלים" (צריך לעשות גם שמים, סביבה שיש בה הרבה רוחניות, הרבה תורה מן השמים, וגם ארץ, סביבה עם הרבה אהבת ישראל ועזרה לזולת, כפי שלימד אותנו מורנו הבעל שם טוב שקודם צריך לעשות ליהודי טובה בגשמיות ורק אח"כ ברוחניות. והיינו כנגד רבקה ורות, בגימטריא בראשית כנ"ל – רבקה יולדת את יעקב, בחינת שמים, ורות יולדת את דוד, בחינת ארץ, ודוק). יש חשש מהשפעת הסביבה, אבל צריך בטחון – לדעת ש"שלוחי מצוה אינם ניזוקין"[קז], ואדרבא, הכח שלי הוא לעשות מהנחשים והעקרבים הוירטואליים סביבה טובה, ומקבלים הכי הרבה כח כאשר יוצאים לשליחות.

תקוה – תקון ביחס לאמונה ובטחון

כשנכנסים למקום השליחות – מי נכנס ראשון? כשנכנסים למים מאד חמים אי אפשר להתחיל מהראש. רק הרגלים מוכנות להכנס, ואחרי שהרגלים מתרגלות למצב הן יכולות למשוך אחריהן את כל הגוף עם הראש. הרגלים הן כמו יהודים פשוטים, כמו חילים פשוטים, כמו בני גד ובני ראובן החלוצים. אחרי החלוצים כל השאר נמשכים. יש איזה כח חלוצי בחגים, "החלצו מאתכם"[קח], ואז החסיד עושה את הסביבה שלו. הקו נמשך בתוך העולמות – זהו תיקון.

האמונה והבטחון עדיין אינם תיקון, כמו שאמרנו שאברהם ויצחק הם, יחסית, שתי מדרגות של תהו. יעקב הוא בעל עולם התיקון כי עשה סביבה, יש לו עולמות מסביבו, יחסית. המלה תקון והמלה תקוה דומות זו לזו – נ ו-ה מתחלפות, אותו דבר במספר קטן. גם במלה תקון וגם במלה תקוה יש את ה-קו, אבל כבר יש סביבה – לא כמו ראשית הקו, שאין לו כלום עדיין, כולו בתוך הריק. זהו קו שמתחיל לעשות סביבה. עושים סביבה על ידי עליה לרגל – לא יורדים לרגל אלא עולים לרגל, לנה"י, עולים ל"מעשה הוא העיקר". זהו כח הרגלים – "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"[קט], העם הוא הרגלים של משה רבינו, שהוא הראש-האמונה[קי].

ה. אמונה-בטחון-תקוה בדרך לגאולה

שלש רמות מספר

כל תוכן הסוגריים בא מתוך הרמז ש-אמונה עולה 39, בטחון עולה 39 ו-תקוה 52 – משה-משה-משיח, שיחד עולה י פעמים אחד, מספר שיש בו כמה מלים חשובות:

שעולה עין [מלה חשובה, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[קיא].] (במ"ה [במספר הכרחי, שהוא הכינוי בקבלה למספר הרגיל כנ"ל. יש מספר הכרחי, יש צמצום שלו שנקרא מספר סדורי, שעשינו עכשיו, ויש עוד יותר קטן – מספר קטן.

שאמרנו שמספר סדורי הוא בחור מסודר, בחורה מסודרת – מתחילים לספור וממשיכים באותו קצב. מספר קטן הוא פחות מזה – אחד שכאשר מגיע ל-9 אין לו כח לספור עוד אחד, חייב לחזור, לספור עוד פעם אחד. ה-י הופך ל-1, ה-כ ל-2 וכו' – יש לו כח להגיע רק עד 9. אלה שלש רמות של מוחין – אחד שמגיע ל-10 ומתחיל לקפוץ, אחד שממשיך באותו קצב, ואחד שמגיע ל-9 ואין לו יותר כח, אין לו יותר שכל, הוא מצומצם ושוב חוזר ל-1. אלה הם מספר הכרחי, מספר סדורי ומספר קטן. נקרא מספר הכרחי, לשון מוכרח – כנראה כל יהודי מוכרח להגיע למדרגה זו, ללכת, אחר כך לדלג (בעשרות) ואחר כך לדלג עוד יותר (במאות).]),

"עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה, למחכה לו"

בסוד [קודם הזכרנו את הפסוק "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", כאן מופיע פסוק עם עין אחת, פסוק מאד חשוב. אנחנו רוצים למצוא בפסוק את כל המדרגות שלנו, אם כי לא לפי הסדר:]

"עין לא ראתה אלקים זולתך (["עין לא ראתה" היינו משהו שאין בו שום תפיסה – אמרנו שתפיסת השכל היא הסתכלות העין, ואם "עין לא ראתה" הרי שאין שום תפיסה של השכל. לכן, "עין לא ראתה אלהים זולתך" כנגד] אמונה),

[אחר כך כתוב:] יעשה ([שהדבר יתגשם ויתממש בפועל ממש, כנגד כחות המעשה, שהם ה]תקוה) [למי ייעשה? כאן עיקר החידוש של הזהר – מי יזכה למשיח? מי שיחכה, "אינון דדחקין למלה דחכמתא, ודייקין לה, ומחכאן לה למנדע ברירא דמלה"[קיב]. זהו הפסוק שהוא מקור דברי הרמב"ם[קיג] – "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו". יש עוד פסוק, עוד יותר מפורש שממנו לקח הרמב"ם – "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר"[קיד]. אלה שני פסוקים של "מחכה", שה' יעשה את הגאולה למי שיחכה לו.]

למחכה לו (בטחון)"[קטו] [לחכות פירושו של דבר לבטוח.].

על מי בין האבות כתוב שחכה שמשהו יקרה? על יעקב כתוב "ואביו שמר את הדבר"[קטז] ביחס לחלומות יוסף. מחד הוא בטל אותם בפני האחים, שלא יקנאו בו, שלא ישנאו אותו, אבל בלבו הוא "שמר את הדבר", חכה שהחלומות יתגשמו, מה שלקח 22 שנה. יש כאן עוד מושג, שמירה, שלפעמים משמעותה לחכות שמשהו יקרה ויתגשם – כבר לא אמונה אלא בטחון. השמירה הזו יכולה להיות עם סבה (תקוה) או בלי סבה (בטחון גמור). אמרנו שיעקב בוטח עם סבות, "ואביו שמר את הדבר" עם סבה, היתה לו תקוה טובה – הוא הכיר טוב את יוסף והיה לו חוש פנימי שהחלום יכול להתגשם. החלום גם היה דימוי ממשי, והוא בטח במאה אחוז שיתממש. לכן "ואביו שמר את הדבר" – היה בטוח שיקרה.

אמונה, בטחון ותקוה בביאת המשיח

עוד פעם, יכול להיות "מחכה" בלי סבה או עם סבה. לדוגמה, לגבי משיח, אצל מי שמחכה לו עד שמוחשי אצלו – הבטחון הוא תקוה. אבל יש הרבה יהודים שלא הגיעו למדרגה זו, הם לא רואים משיח באופק בכלל, ועם זאת הם לא רק מאמינים בביאתו אלא בוטחים בבטחון גמור שהוא יגיע.

נפרט את כל המדרגות לגבי המשיח:

אפשר להאמין במשיח – דהיינו שכלל איני יודע מהו, כווארט הידוע של אדמו"ר הזקן שמשיח שכולם מחכים לו לא יבוא אף פעם – אין לי שום תפיסה מהו משיח, שום יכולת לצייר, אבל אני מאמין שה' יביא אותו מתי שירצה ואיך שירצה. אם כן, אני מאמין במשיח – משיח של ה', ולי אישית אין שום ציור במשיח.

יש מישהו עם ציור של משיח. אני לומד רמב"ם[קיז] ורואה שיש חמש פעולות שמשיח צריך לעשות – להחזיר את כולם בתשובה, להלחם מלחמות ה', לבנות את בית המקדש, לקבץ נדחי ישראל ולקרב את כל העולם – אז יש ציור. אבל יש מועמד? העולם כבר מוכן? יש אחד שחושב שהעולם רחוק מהאופן בו מצטייר לו משיח כרחוק מזרח ממערב, אבל בוטח שיהיה. זהו בטחון גמור. אמרנו[קיח] שמי שיש לו בטחון גמור עשוי גם להמציא חידושים איך לממש את הדבר שבוטח בו.

אבל יש חב"דניק טוב של הדור שלנו, שלא מסתפק בזה – הוא אומר בדיוק ההיפך, שכל העולם מוכן במאה אחוז למשיח, עשו מוכן, כמו שהרבי אומר[קיט], וגם משיח מוכן, הוא גם נמצא פה. הכל מוכן – רק צריך שמישהו ידליק את החשמל, שנראה אותו, כל אחד צריך להדליק בתוך הלב שלו. זו כבר תקוה, כי זהו בטחון עם סבה – משהו מציאותי.

שוב, יש משיח בלי ציור; יש משיח עם ציור רק שנדמה לי שהוא לא מציאותי, ובכל זאת אני בוטח שיקרה; ויש משיח עם הציור שלו, שאני מרגיש שלגמרי מציאותי, הכי מציאותי שיכול להיות – משיח כאן, העולם מוכן, וצריך רק את הדבר הכי קטן כדי שהכל יתגלגל, שהוא יתגלה לעיני כולם ויביא את הגאולה. אלה שלש מדרגות. יצא שכל המושגים שלנו רמוזים בפסוק של "עין" – "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" – והכל יצא מהרמז שאמונה-בטחון-תקוה במספר סדורי עולים עין במספר הכרחי.

נשיאת הפכי האמונה ("לא יחיש") והבטחון ("אחישנה") – סובב וממלא

המשך הפסקה דן בשני פסוקים, שנראים סותרים, שניהם בנביא ישעיהו – "המאמין לא יחיש" ו"אני הוי' בעתה אחישנה":

"המאמין לא יחיש"[קכ] [מי שמאמין לא ממהר, אינו מנסה לזרז את הדבר בו הוא מאמין. יש כאן הבדל חשוב בין אמונה ובטחון – מי שמאמין לא יחיש, מחכה בסבלנות.], אך הבוטח יחיש דוקא [הבדל מהותי בין אמונה ובטחון – המאמין רק מאמין בה', שהכל טוב אצלו. איך? מתי? איני יודע. אני רק צריך להאמין בו – האמונה בו היא התקשרות ודבקות בו, "פנימיות אבא פנימיות עתיק". בבטחון אני בוטח שיקרה, ולא רק שאני בוטח אלא יש לי חלק בזירוז הענין – הבוטח דווקא יחיש.

יוצא חידוש עצום – עד כאן רק אמרנו שאמונה ובטחון הם שני דברים שונים המשלימים אחד את השני. כעת רואים שיש משהו באמונה ובטחון שהם שני הפכים גמורים:] (בסוד שני הפכים [אבל הם] בנושא אחד [ששניהם שוים אותו דבר ממש – אמונה שוה בטחון ושניהם שוים אחד-אחד-אחד.], שאליבא דאמת אינם הפכים כלל [אצל ה' שני דברים שהם הפוכים לגמרי – כלל אינם הפכים.], אלא, אדרבה, משלימים זל"ז [עד שבשרש הם אחד לגמרי.

איך לומר זאת במלים של קבלה וחסידות?], ע"ד השלמת אור הממכ"ע לאור הסוכ"ע [האמונה, כמו "אמונתך בלילות" – אמונת אברהם אבינו, עוד לפני הבטחון שלו – היא הסובב כל עלמין, אור אין סוף שלפני הצמצום, לפני בריאת העולמות. הוא נמצא גם אחרי בריאת העולמות, אבל הוא סובב, הוא נעלם (כמבואר בתניא[קכא] שאין הפירוש סובב שעומד מבחוץ אלא שהוא נמצא בכל אתר ואתר רק שנעלם מעינינו, כאילו הוא סובב מבחוץ). אור האמונה – אור הסובב כל עלמין – "לא יחיש", לא מנהל את התהליך. לעומתו, אור אין סוף הממלא כל עלמין, שהוא בעצם הבטחון – שמתחיל מראשית הקו, נמשך לתוך הרִיק, ואחר כך בונה סביבו קהילה-עולמות – כן יחיש.],

מתחלת לימוד החסידות לומדים על המושגים "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין", אבל לאו דווקא תופסים שיש ביניהם ניגוד עצום – שני הפכים גמורים – כמו כאן, "לא יחיש" ו'כן יחיש'. הממלא כל עלמין הוא אור של תהליך – רוצים שמשהו יקרה, מפתחים משהו. זהו הקו – תהליך הוא גם דרך, יש לו דרך, כמו דרך חיים, יש לו כיוון. בפיזיקה קוראים לו וקטור – כח מכוון, יש לו יעדים. לסובב כל עלמין אין יעדים, אין דרך, הוא לא תהליך – הוא קיים, הוא חובק את הכל, הוא רקע. הסובב כל עלמין הוא רקע. על כל דבר בעולם שואלים היום בחדשות על איזה רקע הוא נעשה. מהו הרקע? הסובב. מה שנעשה הוא הממלא. רק רקע בפני עצמו לא עושה כלום. כל מה שנעשה הוא על אותו רקע, אבל הרקע עצמו לא פועל את התהליך. מי שמפתח את התהליך הוא הקו. אור אין סוף צריך להיות עם שני הפנים האלה – יש לו גם את הסובב, הרקע, וגם את התהליך-הבצוע. בסופו של דבר הם משלימים אחד את השני, חייבים את שניהם.

"לא [אמונה] כן [בטחון] עבדי משה"

הכל בסוד "לא-כן עבדי משה וגו'"[קכב] [אמרנו ש"משה משה" היינו אמונה ובטחון. בפרשת השבוע האחרון קראנו בתורה "לא כן עבדי משה"[קכג] – ה"לא" הוא "לא יחיש", משה רבינו לא רצה להביא את הגאולה, לא רצה לקבל את השליחות. ה' קרא לו "משה משה" בסנה – שם הוא התווכח שבעה ימים ושבעה לילות על קבלת השליחות לעם ישראל, לא רצה, סרב פקודה[קכד]. בסוף הוא נאלץ לקבל. משה רבינו הוא קודם כל "לא", 'איך-וויל-ניט', אני לא רוצה. אני ודאי לא בא לזרז שום דבר – תעשה כמו שאתה רוצה, אל תערב אותי בתכניות שלך, אני לא משחק, "לא". אחר כך הוא פתאום הופך להיות "כן", בעל כרחו.],

למה הדבר דומה? לבעל שם טוב ולכל הצדיקים הנסתרים. כתוב שהצדיק הנסתר הראשון שבהצלחה עבר מצדיק נסתר לצדיק גלוי הוא הבעל שם טוב. צדיק נסתר לא רוצה להתגלות – הוא רוצה להשאר כל הזמן נסתר. אדרבה, אם הוא פתאום מתגלה בעל כרחו, נגד רצונו, הוא יכול למות – יש סיפורים כאלה. הצדיק הנסתר הראשון, שהיה הכי נסתר, והתהפך להכי נגלה – דהיינו להנהיג את עם ישראל לקראת משיח, לפתח תהליך שממשיך עד ביאת משיח צדקנו – הוא מורנו הבעל שם טוב. יש הרבה הסבר, במיוחד של הרבי הקודם[קכה], איך קרה התהליך הזה – מ"לא" ל"כן".

אלה שני ה"משה", המשה של האמונה והמשה של הבטחון. איך הוא יכול להכליל את שני ההפכים יחד? כי הוא "עבדי משה" – בטל לרצון ה'. אף שאומר בהתחלה שלא רוצה – כי מאמין בה' מאה אחוז, לא צריך אותי – מקבל בעל כרחו. הנשמה יורדת לגוף גם בעל כרחה, אבל ברגע שמקבלת את הדין שחייבת לרדת לגוף היא כבר רוצה – מקבלת ברצון, כך מוסבר בחסידות. דבר שהוא בהתחלה בעל-כרחו הופך להיות ברצון – "לא כן [כי הוא] עבדי משה".

"בעתה [אמונה] אחישנה [בטחון]" – מעלת האשה המלחיצה

וכמבואר מכ"ק אדמו"ר שליט"א[קכו] [זו הפניה לשיחה שדברנו עליה בשיעור הקודם. הפסוק האחרון כאן הוא פסוק המוכר לכולנו שמדבר על הגאולה:]), אני הוי' בעתה (אמונה) אחישנה (בטחון)"[קכז] [על פי פשט[קכח] שתי המלים "בעתה אחישנה" אינן סתירה, והפירוש הוא שכאשר יגיע זמן הגאולה ("בעתה") היא תתחיל 'לרוץ' ("אחישנה"), וזהו סימן הגאולה. אבל חז"ל[קכט] כן רואים בהן סתירה – שהתוכן של "בעתה" הפוך מהתוכן של "אחישנה", "בעתה" הוא המתנה לעת הקבועה ו"אחישנה" היינו מהירות והקדמת התהליך. לכן הם מסבירים ש"זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'". אם לא זוכים הגאולה תבוא "בעתה" – ממש אמונה, בלי להלחיץ אף אחד, גם לא את ה'. המאמין הוא אחד שלא רוצה להלחיץ את הקב"ה – אני אוהב את ה' וסומך עליו בעינים סגורות.].

היחס בינינו לה' הוא כמו בין איש ואשה – אנחנו האשה וה' הוא הבעל: יש אשה שאומרת 'אם לא אלחיץ את בעלי לא יהיה שום דבר – אני חייבת להלחיץ אותו', "אחישנה". אבל יש אשה שאומרת 'לא רוצה להלחיץ אותו' – הכל "בעתה". שתי התפיסות הן סובב כל עלמין ("בעתה") וממלא כל עלמין ("אחישנה"), צריכים ללכת יחד. "בעתה" היינו "המאמין לא יחיש" ו"אחישנה" היינו 'כן יחיש'[קל].

אם כן, מה פירוש "זכו 'אחישנה'"? הזכות שלנו היא שאנו האשה שיודעת שחייבת להלחיץ את הבעל. זו גופא הזכות. אם אין זכות – משאירים הכל לה', שיעשה מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. זו עוד מדרגה, אמונה. אבל יותר טוב "זכו", שהאשה אומרת לבעל 'יש לי זכות להלחיץ אותך – זו הזכות שלי'. יש אשה שחוששת, 'יש לי זכות להלחיץ את הבעל או שאין לי זכות?' – היא פותחת את הכתובה לראות אם יש לה זכות להלחיץ. מי שיודעת שיש לה זכות – היא "זכו 'אחישנה'". מי שחוששת היא "לא זכו 'בעתה'". אלה הסובב כל עלמין והממלא כל עלמין, חייבים את שני העמודים האלה – קודם אמונה ואחר כך בטחון.

שנזכה ל"אחישנה", שיבוא משיח תיכף ומיד ממש. הרבי לא אהב חופש. לפני שנה התחלנו את השיעור גם בחופש, ובלי נדר נעשה ברצף גם בחדשים הבאים, ברצף בלי הפסקה, את השיעור החדשי שלנו – שה' יתברך יעזור שנצליח.

ו. "אולי יש תקוה" (השלמה)

אין, יש, ו"אולי יש"

דברנו[קלא], ועוד נלמד בפרק הבא אי"ה, שאמונה היא 'אין' ובטחון הוא 'יש'. הפסוק שמקשר את מדרגת האמונה לאין, בדרך רמז, הוא "אל אמונה ואין [עול] וגו'"[קלב] (אל הוא הנקודה האמצעית של אין, כנודע); הפסוק שמקשר את מדרגת הבטחון ליש הוא גם פסוק מפורש – "אל כל החיים יש בטחון"[קלג]. בפרק שהיום סיימנו התחדש חילוק בין בטחון גמור לתקוה. והנה, פסוק מפורש קושר גם את התקוה ל'יש' – "אולי יש תקוה"[קלד].

הפלא הוא שאין כאן 'יש' ודאי אלא "אולי יש". לכאורה, אם הסדר של אמונה-בטחון-תקוה הולך ומתממש, כפי שהוסבר, היה מתאים שהתקוה תהיה עוד יותר 'יש' מאשר הבטחון. איך נסביר שדווקא התקוה היא "אולי יש"? העובדה שיש סבה במציאות להאחז בה מחלישה במקצת את עוצמת הבטחון הגמור, עוצמה רבה של בטחון מופרז ומוחלט אף שאין שום חוט של תקוה. ההסבר עולה בקנה אחד עם המוסבר לעיל שיעקב-תקוה הוא הסינתזה, הממוצע, בין אמונה לבטחון, כאשר פן האמונה שבתקוה היינו ה"אולי" שבתקוה[קלה] – "אולי ירחם"[קלו].

רמזי שלש המדרגות

המלים המייצגות את שלש המדרגות אמונה-בטחון-תקוה הן אין-יש-אולי יש, והן עולות 728 = יעקב יעקב יעקב יעקב, ממוצע כל מלה. יעקב עצמו עולה 7 פעמים הוי' ב"ה, כך שממוצע המלים אין-יש-אולי יש הוא 7 פעמים הוי'. מצד אחד אמרנו שהכל כלול באברהם, "ראש כל המאמינים"ב (ששלשת הראשונים שביניהם, שכלולים בראשון, אברהם, הם עצמם אברהם-יצחק-יעקב כנגד אמונה-בטחון-תקוה בפרט) אך מאידך גיסא הכל כלול ב"אולי יש תקוה" של יעקב, הבחיר שבאבות. והרמז: יעקב במספר סדורי (שענינו הוסבר קודם) = אולי במספר הכרחי.

ורמזים נוספים: אין אמונה יש בטחון (שני הכללים) = 548 = 4 פעמים 137, קבלה וכו', ממוצע כל תבה. וביחד עם יש תקוה (בלי אולי) = 1369 = 37 (הקשור ל‑137, גילאי אברהם ויצחק בעקדה, סוד אמונה בטחון כפי שהוסבר היום) ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[קלז] וכו'. וביחד עם "אולי יש תקוה" = 1416 = 8 פעמים 177, אמונה בטחון (שני הכללים)! נמצא שאין יש אולי יש תקוה = 7 פעמים אמונה בטחון.

"יתן בעפר פיהו" (משתחוה בבטול גמור לארץ עד שעפר, שפלות, נכנס לפה שלו, שרק אז "אולי יש תקוה") = בראשית (ראשית עבודת השי"ת, השתחויה בבטול גמור שנושק את מדת השפלות). "אולי יש תקוה" (בחינת יעקב בפרט) = 868 = חצי מ‑7 פעמים אברהם.

"אולי" במקרא

נעמיק קצת יותר בסוד המלה "אולי": "אולי יש תקוה" היינו ההופעה האחרונה במקרא של המלה "אולי", כאשר המלה "אולי" הראשונה במקרא, היא בפסוק "אולי אִבָּנה ממנה"[קלח], בו שרה אמנו מציעה לאברהם לקחת את הגר לאשה כדי שמתוך כך תזכה גם היא לולד. "הכל הולך אחר הפתיחה" – ה"אולי" הראשון היינו תקוה טובה מצד שרה אמנו. אחרי ה"אולי" הראשון המלה "אולי" מופיעה שש פעמים בויכוח אברהם בענין סדום[קלט].

בפועל, שרה לא נבנתה מהגר, ואדרבה שרה דורשת מאברהם לגרש אותה. גם בפעם הבאה, בויכוח אברהם עם ה' כדי להציל את אנשי סדום, אברהם הפסיד בויכוח. נמצא ש"אולי" הוא באמת אולי, לא בטוח בכלל...

בספר דניאל[קמ] יש בטוי "אוּבַל אוּלָי"[קמא] ("אובל" פירושו נהר, לשון "יבלי מים"). לשון הפסוק "... ואני הייתי על אובל אולי" עולה ח פעמים "אובל אולי" – בגימטריא אמונה בטחון תקוה! כנראה שאותו נהר, "אובל אולי", הוא מציאות וירטואלית, אולי הוא קיים ואולי הוא רק אחיזת עינים כו' (וראה מלבי"ם על הפסוק ש"אובל אולי" אינו נהר מששת ימי בראשית, אלא נכרה בידי אדם, ודניאל ראה אותו בחזונו קודם שנכרה; בהמשך דניאל שומע "קול אדם בין אולי" מתוך מימי הנהר אולי).

"קו לקו"

כפי שהוסבר בארוכה[קמב], הבטחון הגמור הוא בסוד ראשית הקו והתקוה היא כבר התלבשות הקו בתוך העולמות. המעבר מראשית הקו (בטחון גמור) להמשכו (תקוה טובה) רמוז בביטוי "קו לקו"[קמג] – מראשית הקו להמשך הקו המתלבש בא"ק כו'. הקו השני הוא סוד קו המדה, כח ההתחלקות של (חיצוניות) הקו, ובתוכו סוד החוט, כח ההתכללות של (פנימיות) הקו[קמד]. נמצא שיש קו-חוט-קו, והיינו הפירוש האמיתי של "קו לקו": הקו הראשון, ראשית הקו, ממשיך מההשערה, כפי שהוסברקמב, דהיינו מוחין השייכים למדות, הכלולים בסוד הבטחון.

למעלה מההשערה יש אור אין סוף, אמונה. למטה מהקו השני יש עולמות. אם כן, ישנן כאן שש דרגות: אור אין סוף השערה קו חוט קו עולמות = 1781 = 13 פעמים 137 (ישחק במספר קדמי; אברהם במספר קדמי = 959 = 7 פעמים 137 = "אך בצלם יתהלך איש"[קמה]). והנה, המספר הכולל, 1781, עולה כמנין פסוק התקוה השלם שמבואר כאן – "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה"!

ז. שאלות ותשובות

היחס לבגרויות

שאלה: היו כמה דיונים בכתה על איך נכון להתייחס לבגרויות. ביחס לחסידות, כמה מקום נותנים להן?

תשובה: צריך להתייחס בצורה מבוגרת. צורה מבוגרת היינו שלא כל כך מעלה או מוריד – עושים כלאחר יד. לא צריך להשתגע בענין, שהרי איננו דבר עיקר, אבל צריך גם לעשות אותו – אם הוא חלק מהסדר עושים אותו. מה פירוש להיות מבוגר? בישוב הדעת, לכל דבר יש את המקום שלו.

שאלה: אז לא רוצים מצוינות בבגרויות?

תשובה: מצוינות היא משהו פנימי, בלימוד חסידות והשפעה על הזולת ומדות טובות ושפלות. מצוינות להיות בענוה. לאו דווקא בבגרויות. לא שמנסים לא להצליח, הכל בפשטות וגם ברצינות.

שאלה: לא צריך לפחד מאוירה של הפקרות, לא חייבים שום דבר?

תשובה: עוד פעם, הפקרות אינה איזון. אמרנו שמבוגר הוא מאוזן – לא הפקרות ולא להשתגע, משהו באמצע.

שליחות בחופש

שאלה: רצינו לעשות בחופש שליחות, בתור תיכון.

תשובה: רצוי מאד.

שאלה: שליחות בארץ אבל...

תשובה: אתן עדיין בנות צעירות – ודאי בארץ, לא לצאת החוצה. זה עוד כמה שנים...

בשורות טובות. העיקר הוא "עבדו את הוי' בשמחה". שנזכה עכשיו לחגי הגאולה של הרבי הקודם, י"ב-י"ג תמוז. עד הרבי הקודם תמוז היה חדש עצוב כזה, אבל עכשיו הוא חדש שמח – שהכל יהיה שמח.