בע"ה

כ"ח אד"ש ע"ט – כפר חב"ד

מה אפשר לומר על ה'?

אמונה ובטחון 22 – חלק ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אהיה אשר אהיה" – "רצוא ושוב" בין אמונה לבטחון

גאולת מצרים והגאולה העתידה – אמונה (ובטחון סביל) ובטחון (פעיל)

יום טוב לכולן. בפעם הקודמת למדנו על שם "אהיה אשר אהיה"[ב] – שם הגאולה ושם לידת העם והגואל. רש"י מסביר שהשם חוזר פעמיים לומר ש"אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות"[ג] – גם עכשיו, בשעת יציאת מצרים, וגם לעתיד לבוא, בזמן משיח. למדנו שעל יציאת מצרים כתוב "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[ד] – אך מיד כששמעו את הבשורה מפי משה וכתוב "ויאמן העם"[ה], האמינו שהגאולה קרובה לבוא, האמונה הפכה לבטחון, אמנם בטחון סביל, בכך שה' בא לגאול אותם עכשיו.

הסברנו את ההבדל בין הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה: אמנם גם עכשיו עלינו לזכור את האמונה שהיתה והפכה לבטחון ביציאת מצרים, אך כעת צריך שהאמונה תהפוך לא רק לבטחון סביל אלא לבטחון פעיל. בטחון סביל הוא מצד ההוד, "איהי בהוד"[ו] (כאשר מצרים היא הלעומת-זה דאמא[ז], ד"עד הוד אתפשטת"[ח]), וכעת צריך בטחון פעיל, "איהו בנצח" – עכשיו אנחנו משתפים פעולה עם ה', ו"בידי מי מפתח הגאולה?", בידינו[ט]. כמובן, הכל מנווט ומונחה מלמעלה, ה' רוצה שנעזור לו – כביכול – להביא את הגאולה, וברגע שנעשה כל שביכולתנו להביא את הגאולה (כדברי הרבי[י]) ה' ייענה אחרינו ויביא את הגואל ואת הגאולה בפועל ממש.

אם כן, יוצא שבסופו של דבר ה"אהיה" הראשון, של גאולת מצרים, הוא יחסית אמונה – הגם שהאמונה הפכה להיות בטחון, זהו בטחון סביל, שיותר דומה לאמונה[יא] – ואילו הגאולה העתידה עיקרה בטחון. הסברנו שבמשך כל הגלות מאז חורבן בית שני, כמעט אלפים שנה, החזיקה אותנו האמונה. אבל עכשיו, אם רוצים שתבוא הגאולה, שהכל יקרה בפועל – 'הנה זה קורה' – צריך לעבור למצב של בטחון פעיל, בטחון שמצד הנצח ("נצח ישראל"[יב], שרש מלכות בית דוד, "[ויצא חטר מגזע ישי] ונצר [נוטריקון נצח ישראל] משרשיו יפרה"[יג] – דוד המלך עדיין לא היה בזמן משה רבינו ויציאת מצרים). העיקר היום הוא הבטחון הפעיל. עם זאת, חשוב מאד לזכור מה שהיה במצרים.

עד כאן מה שלמדנו בפעם הקודמת. הפסקה הבאה – אותה צריך ללמוד היום, והיא בעצם סיום הפרק, בעמ' עא – מעמיקה בענין, אך לפני כן נאמר עוד משהו בנוגע לשם "אהיה":

הוי' ואהי' בסוד הזמן

כפי שהוזכר, שם "אהיה" כתוב פעמיים, "אהיה אשר אהיה", הראשון על גאולת מצרים והשני על הגאולה העתידה, שכבר קורה. המיוחד בשם "אהיה" שהוא בלשון עתיד. שם הוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד"[יד] – כל הזמן (בהיותו בעצם למעלה מן הזמן). שם הוי' מתחיל באות י, על שם העתיד המתמשך, המתהוה בכל רגע – סוד הזמן עצמו, שעצם מציאותו מתהווה בכל רגע מחדש. כך, גילוי שם הוי' הוא תמידי, בכל זמן. אומרים "הוי' מֶלֶך [בהוה], הוי' מָלָך [בעבר] הוי' ימלֹך לעֹלם ועד [בעתיד]" – שם הוי' כולל את כל הזמנים. לעומתו, שם "אהיה" הוא דווקא על שם העתיד, והוא שם הגאולה ושם הלידה.

לפי קבלה[טו], היחס בין שם הוי' לשם אהיה – שני שמות עצם של ה' – הוא ששם הוי' בחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ"[טז], בחינת אבא, ושם אהיה בבינה, אמא, היולדת, "אם הבנים שמחה"[יז]. אם כן, אף ששם הוי' כולל את כל הזמנים, היה הוה ויהיה כאחד, הוא שייך לחכמה שהיא "עומק ראשית"[יח] – "הוי' מָלָך". הבינה, לה שייך שם אהיה, היא "עומק אחרית" – "הוי' ימלֹך".

עבר-הוה-עתיד (הוי'-אדני-אהיה) ב"אדון עולם"

אומרים כל בקר "אדון עולם אשר מָלָך [לשון עבר] בטרם כל יצור נברא" – איך יתכן? הרי "אין מלך בלא עם"[יט], בלי עולם (אותיות עם-לו), איך יתכן שה' מלך לפני הבריאה? מוסבר[כ] שזו מלכות דאין סוף שלפני הצמצום – נושא גדול בחסידות. ידוע הרמז – גימטריא שיש לכוון כל בקר – ש"אדון" עולה אין ו"עולם" עולה סוף. הרבי הקודם מביא[כא] בשם השל"ה הקדוש[כב] שסגולה ליום טוב לכוון בבקר ש"אדון עולם" היינו אין סוף. באין סוף עדיין אין עולם, וה' מלך עוד לפני שהיה עולם. זהו "עומק ראשית", חכמה. צריך להביא ל"עומק אחרית", התכלית של הבריאה – ה' ברא את העולם כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים[כג], על ידי ביאת משיח ובנין בית המקדש.

אם כבר דברנו על תחלת הפיוט, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", מה ההמשך? "לעת נעשה בחפצו כל אזי מֶלֶך שמו נקרא". הפיוט "אדון עולם" מתחיל משלשת חלקי הזמן – "אדון עולם אשר מָלָך" בעבר, ואחרי בריאת העולם בפועל "אזי מֶלֶך שמו נקרא". "שמו נקרא" גם מרמז לפסוק שקשור ליציאת מצרים – איפה כתוב אודות "אני נקרא" לעומת "אני נכתב"? ההוה, "אזי מֶלֶך [בהוה] שמו נקרא", רומז לפסוק – ממש אחרי "אהיה אשר אהיה" – "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר"[כד], "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת"[כה]. "שמי" הוא הוי' ו"זכרי" הוא שם אדנות – "אני נכתב" בשם הוי', אך איני נקרא כך (רק הכהנים במקדש אומרים את השם המפורש[כו], אבל לנו אסור), ו"אני נקרא" בשם א-דני. אם כן, תודעת מציאות השם ברגע ההוה, "אזי מלך שמו נקרא", היא שם אדנות.

ההמשך הוא "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" – סוד שם אהיה, העתיד. כנראה בשביל הגאולה צריך להמשיך את תודעת "אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" – שהכל נגמר. מה פירוש? היה זמן לפני בריאת העולם, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". יש את הזמן שלנו, "זה זכרי לדֹר דֹר". ויש את הזמן אחרי שהכל נגמר, ואז "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[כז]. מה אומר שם אהיה? שרק אני אהיה, "אהיה אשר אהיה" – אני אהיה, איך שאני רוצה להיות, וזהו, "לבדו ימלוך נורא".

הפיוט ממשיך ומסכם – "והוא היה והוא הוה והוא יהיה[כח] בתפארה" (השם הקדוש המשתייך לספירת התפארת בפרט הוא שם הוי' ב"ה, שם הרחמים, כנודע[כט]).

"אהיה אשר אהיה" – ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה

למה דומה בחסידות התודעה של "לבדו ימלוך נורא"? יש פתגם מפורסם שחסידים אומרים באידיש, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט" ("ה' הוא הכל, הכל הוא ה'"). אומר רבי אייזיק מהומיל שזהו ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היהודית[ל]. "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כֻלכם היום"[לא], יש לנו חיוּת, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[לב] – כפי שנסביר יותר בהמשך – כמו דופק החיים, "רצוא ושוב".

מיהו יהודי? אחד שבכל שניה, בכל הרף עין, יש לו "רצוא" אדיר לה', שאין שום דבר, רק ה' – "גאט איז אלץ", אין שום דבר חוץ מה', גם מה שאני רואה אינו, אני עצמי אין, יש רק ה', "הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[לג]. אבל אי אפשר להשאר שם. מי שנשאר שם, אפילו חלקיק שניה יותר מדי, הוא כמו נדב ואביהוא שקראנו עליהם בפרשת השבוע – "רצוא" בלי "שוב", הוא נשאר למעלה, מתאפס, יוצא מהעולם הזה. ה' לא רוצה זאת, אלא "'וחי בהם'[לד] ולא שימות בהם"[לה]. לכן תיכף ומיד צריך לחזור לתודעה כאילו הפוכה – אותו דבר, אבל הצד השני של המטבע – ש"אלץ איז גאט", הכל ה', יש שולחן ויש אותי, אבל הכל ה', "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[לו].

יש פירוש שזהו הכפל של "אהיה אשר אהיה": ה"אהיה" הראשון הוא ה"רצוא", ובזכותו יצאנו ממצרים (כרמוז בכך שיציאת מצרים בגימטריא כלות הנפש), וה"אהיה" השני הוא ה"שוב", ודווקא בזכותו נגאל עכשיו. לעניננו, המשמעות היא שה"אהיה" הראשון הוא בעיקר אמונה – התודעה הראשונה, החויה הראשונה, היא ש"גאט איז אלץ", ה' הוא הכל, אין כלום חוץ מהקב"ה, "רצוא" ואמונה. אבל התודעה ש"אלץ איז גאט" – הכל הוא ה', כולל אני – היא כבר בטחון. מה נוסף בבטחון? שה' בתוכי, "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[לז] – בטחון פעיל, כפי שאנחנו מסבירים. הכל כי אני מרגיש שה' נמצא איתי, אני שליח של ה', ו"שלוחו של אדם כמותו"[לח] ואדמו"ר הזקן מוסיף[לט] "ממש" – אם אני שליח של ה' אני ממש ה'.

השליח הוא "כמותו ממש", מעבר לכך שלכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש"[מ] – גם מקום בו אדמו"ר הזקן מוסיף, ללשון הפסוק, את המלה "ממש". ב"חלק אלוק ממעל ממש" יש שם שני פירושים ל"ממש"[מא] – ממש חלק אלוק, או שהחלק אלוק ממשי בעולם שלנו – שגם הם גם כעין "רצוא ושוב". לפירוש זה יוצא שה"אהיה" הראשון הוא "רצוא" וה"אהיה" השני היינו ה"שוב" – פירוש חשוב לאמונה ובטחון.

ב. תפיסת ה' בחמש מדרגות

"[אהיה] אשר [אהיה]" – "הוי' אחד"

בין שני שמות "אהיה" מחברת המלה "אשר". למדנו פעם קודמת שהמלה "אשר" בחכמה, בין ה"אהיה" של הכתר ל"אהיה" של הבינה. אם מכוונים מלמעלה למטה, ה"אהיה" הראשון הוא כתר וה"אהיה" השני בינה, מתאים להסברנו כעת, שבינה היא תודעת העתיד ("עומק אחרית"). אמנם, תמיד מסבירים שגם אמונה היא תודעת העתיד – תחושת התענוג העתידי, שאינו נחווה עכשיו כתענוג. האמונה היא התקשרות לעתיד, לחוש בו כאילו הוא בהוה. כשממשיכים וממחישים את העתיד יש כבר בטחון – בטחון הוא דבקות. אם כן, בעצם גם הכתר וגם הבינה הם עתיד. בכתר כאן הכוונה לראש הכי עליון בכתר, האמונה, רדל"א – משהו עתידי לגמרי – וגם אמא היא עתיד, "אהיה אשר אהיה", "לבדו ימלוך נורא". באמצע יש את ה"אשר", החכמה, שאמרנו שהיא שם הוי' – בין הכתר לבינה.

מה הענין של "אשר"? כדרכנו, אנחנו רוצים להתבונן במלים מסוימות ומוגדרות. עכשיו ראינו והסברנו שלהיות באמונה, בכתר, היינו "גאט איז אלץ", יש רק ה', "אהיה" הראשון. להיות בבינה, באמא, שבקבלה נקראת "גרמוהי" – היא שרש הכלים, שרש המציאות, שהרי הכלים הם המציאות – היינו "אלץ איז גאט", הכל ה'. באמצע, כדי לחבר אותם, יש עוד מדרגה – החכמה, שם הוי' סתם. מה יכול להיות התואר המתאים בין 'ה' הכל' ל'הכל ה''? מה צריך להיות באמצע כדי לחבר אותם, שהוא תואר מובהק של שם הוי'? כשאני אומר את הביטוי 'ה' הכל' או 'הכל ה'' אני גם חושב על שם הוי', כי סתם ה' הוא שם הוי', אבל בפרטיות היינו שם אהיה. מה צריכה להיות החכמה? ביטוי מהתורה, שאומרים כל יום כמה פעמים – "הוי' אחד"[מב].

ואכן, כתוב בתניא – בפרק לה בהגהה בשם הרב המגיד, דבר שאדמו"ר הזקן למד מרבו – ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בספירת החכמה. זו גם בחינה של "הוא לבדו הוא ואין זולתו", כמו שכתוב שם, אבל בגוון בפני עצמו – לכן זו גם מצוה בתורה בפני עצמה. מצות האמונה היא "אנכי הוי' אלהיך"[מג] ומצות יחוד ה' היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". גם במצוות התמידיות[מד] האמונה – "גאט איז אלץ" – היא למעלה, והמזרח, מולי, הוא מצות יחוד ה', "הוי' אחד".

כתוב בהלכה[מה] לכוון ב"אחד" שה-א היא "אלופו של עולם", ה-ח היא שבעה רקיעים וארץ וה-ד היא ארבע רוחות. כלומר, "הוי' אחד" אומר שה' מתאחד עם כל המציאות – ה"אלופו של עולם" נמצא ב-ז רקיעים וארץ, עד התא-החלקיק האחרון. ה' עצמו חודר וממלא הכל, כמו הביטוי בקבלה וחסידות "ממלא כל עלמין" – ה' נמצא בכל דבר, ובלעדיו הדבר לא קיים, כמו שהרמב"ם כותב ש"יש שם מצוי ראשון"[מו] ובלעדיו אין שום דבר בעולם. כשאני אומר 'ה' הכל' הכוונה שהוא כל מה שיש – לא "הוי' אחד", אלא שאין שום דבר חוץ מה'. גם 'הכל ה'' אינו זהה בדיוק ל"הוי' אחד" – שה' חודר בהכל, נמצא בהכל ומתאחד עם הכל. ב'הכל ה'' הוא לא מתאחד, אלא לכתחילה הכל הוא. לכן, אפשר להתבונן ש"הוי' אחד" היינו ה"אשר" בין "אהיה" ל"אהיה".

"אנכי מי שאנכי"

את השם "אהיה אשר אהיה" מקשר הזהר הקדוש[מז] לביטוי "אנא מאן דאנא"[מח], דהיינו "אנכי מי שאנכי"[מט] (ה"אנכי" שפותח את עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", היינו גאולת מצרים שעל ידי שם "אהיה אשר אהיה", בפרט על ידי ה"אהיה" הראשון[נ]), גילוי העצמות ממש[נא].

יש כאן רמז מובהק להסבר הנ"ל: אנכי עולה הוי' הכל וכמובן גם הכל הוי', שתי הבחינות (הוי' הכל והכל הוי') הן סוד "אנכי מי שאנכי", על דרך "אהיה אשר אהיה".

והנה, הוי' הכל (אנכי) הוי' אחד הכל הוי' (אנכי) ועוד "אהיה אשר אהיה" (ג כנגד ג) עולה אברהם אברהם אברהם (שעולה "[נעשה אדם] בצלמנו כדמותנו"[נב], כאשר רק אברהם עולה "בצלם אלהים"[נג], כנודע) – זו האמונה לה זכה אברהם אבינו, היהודי הראשון, "ראש כל המאמינים"[נד] (בו נאמר "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[נה]).

שלשת דורות החסידות

שלש הדרגות "אהיה אשר אהיה" ("אנכי מי שאנכי"), שכנגד כח"ב, הן גם סוד שלשת הדורות הראשונים של החסידות – מורנו הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הזקן:

ה"אהיה" הראשון שבכתר, ברדל"א, כולו אומר ישראל בעל שם טוב, אמונה פשוטה, תחושת התענוג העתידי (של "חד חרוב") שבתודעת "הוי' הכל".

הרב המגיד הוא שגלה (לאדמו"ר הזקן) את סוד "הוי' אחד" בחכמה, כנ"ל.

אדמו"ר הזקן הוא סוד ה"אהיה" השני שמתגלה באמא, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[נו], הבטחון (הפעיל) בזכותו יבוא משיח צדקנו בב"א.

והנה, הוי' הכל הוי' אחד הכל הוי' עולה "פה אל פה [אדבר בו]"[נז] (יחוד נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה), ומבואר במ"א ששלש התבות "פה אל פה" (שבעצמן על משקל "אהיה אשר אהיה" ו"אנכי מי שאנכי") רומזות לימי ההולדת (ה"מזל גובר") של הבעש"ט, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן[נח] (שהם "אתפשטותיה דמשה [בנבואתו עוסק הפסוק, כנ"ל] בכל דרא ודרא"[נט] בנשיא הדור), ודוק היטב.

מלכות – "הוי' מלך"

נמשיך את ההתבוננות הנ"ל: אם שלש המדרגות "גאט איז אלץ", "הוי' אחד" ו"אלץ איז גאט" היינו כח"ב – קוצו של י, י ו-ה עילאה – צריך להשלים גם את ה-ו, המדות, ואת ה-ה, המלכות. למלכות, די פשוט, שייך ביטוי שכבר אמרנו – "הוי' מלך" (כולל כל הזמנים). יש כאן חידוש, "הוי' מלך" אינו כלול ב'הוי' הכל', "הוי' אחד" ו'הכל הוי'' – "הוי' מלך" אומר שיש עולם שה' מנהיג אותו, "אין מלך בלא עם".

צריך להתבונן לאיזו מדרגה מהשלישיה הראשונה הכי דומה "הוי' מלך". בראש השנה, יום המלכת ה' עלינו למלך, אנחנו אומרים עשרה פסוקים של מלכויות. בגמרא[ס] יש סוגיא שלמה האם "שמע ישראל... הוי' אחד" הוא פסוק של מלכות, ואנחנו פוסקים שכן[סא] – אומרים אותו בתור הפסוק האחרון, החותם (המלכות שבעשרת פסוקי המלכויות, "העשירי יהיה קדש להוי'"[סב] – "קדש" הוא תמיד הארה של חכמה עילאה, "קדש מלה בגרמיה"[סג]). בכל אופן, שיוך "הוי' אחד" למלכויות אינו פשוט – לכאורה האמירות שמשהו "אחד" ושמישהו "מלך" הן שתי אמירות שונות. בכל זאת, רואים שיש זיקה בין אחדות ה' שמתגלה בחכמה לבין מלכותו[סד]. אכן, כפי שהחכמה מכונה בספה"ק "חכמה עילאה" כך המלכות מכונה "חכמה תתאה" ("חכמת שלמה" לעומת "חכמת אלהים"[סה]). ועוד, "מלך עליון" בקבלה הוא כינוי לספירת החכמה (חכמה עילאה).

"הוי' מלך" חווים בלבושים, מחשבה-דבור-ומעשה, אותם צריך לשעבד שיהיו כרצון המלך – שאחשוב רק מה שהתורה (דבר המלך) אומרת, אדבר מה שהתורה אומרת ואעשה מה שהתורה אומרת. לבושי נפשי צריכים להיות נתינים-אזרחים-עבדים של המלך, ולפעול כפי רצונו המתגלה בתורה (לשון הוראה, מצות המלך). איפה אני עבד של ה'? במלכות שלי, הכוללת את שלשת לבושי נפשי.

ז"א – ה' טוב

אבל איך אני מרגיש את ה' בלבי? איך מתאים לתאר את ה' בלב? הרי הלב לא מרגיש אף אחד מהדברים שאמרנו – לא גאט איז אלץ", "אלץ איז גאט", "הוי' אחד" או "הוי' מלך". איזו מלה צריך להוסיף לה' בלב? כל המלים כאן עם שלש אותיות... בלב אני חש כמה ש'הוי' טוב' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[סו] – ואיך טוּב ה' נוגע כביכול למהותו העצמית ממש.

הביטוי "גאט איז אלץ" הוא מאד גבוה, כתר – אין שום דבר חוץ מה', וממילא אי אפשר לתאר את ה' בשום תאר המוכר לנו השייך, גם, לנבראים. אף על פי כן, כתוב בחסידות שבכל אופן, כל כמה שאי אפשר להגדיר את ה' ואין לו שום תואר, אפשר לומר שה' הוא עצם הטוב. אף על פי שלא נותנים לה' תוארים – אפשר לומר שה' הוא טוב. לא סתם טוב, אלא הטוב ב-ה הידיעה, עצם הטוב – אין טוב אחר.

סיכום ורמזים

אם כן, המבנה שבנינו עכשיו הוא ממש אלף-בית. יש אצלנו הרבה דברים שאנחנו מגדירים כדבר הראשון שצריך לדעת בכלל באידישקייט. כעת עשינו כזה דבר – שיעור ראשון, התבוננות ראשונה. שייך לכתות עוד יותר נמוכות מאשר התיכון כאן, כבר מהגן – הוי' הכל, הוי' אחד, הכל הוי', הוי' טוב, הוי' מלך:

קוצו של י               הוי' הכל      אהיה

            י               הוי' אחד      אשר

            ה              הכל הוי'       אהיה

            ו               הוי' טוב

            ה              הוי' מלך

כמה שווים יחד חמשת הלשונות? הוי' הכל הוי' אחד הכל הוי' הוי' טוב הוי' מלך עולה 360 (שכם, ראשי תבות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שאומרים אחרי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") העולה ד פעמים מלך דהיינו מלך "פנים ואחור": מ מל מלך מלך לך ך. והנה, ראינו לעיל (בפנים ובהערה סג) שמלך הוא אחד – מלך אחד בהכאה פרטית (מ פעמים א, ל פעמים ח, כ פעמים ד) גם עולה 360 (מלך "פנים ואחור")! ללמד ש"כל הנחלים ['נחלי אמונה'[סז]] הֹלכים אל הים וגו'"[סח], הכל (מכתר עליון, רדל"א, אמונה פשוטה, ולמטה) כלול במלכות, במה שיהודי פשוט (הקשור לפשיטות העצמות, כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[סט]) מקבל על עצמו עול מלכות שמים בפשיטות, בהיותו יהודי (המודה באחדות הוי' ו"כופר בעבודה זרה"[ע]).

והנה, כל חמש הדרגות כלולות ב"אהיה אשר אהיה" (בסוד "הוי' בחכמה [הוי' אחד] יסד ארץ [הוי' מלך] כונן שמים [הוי' טוב] בתבונה [הכל הוי']"[עא], וכן בסוד "מה שמו [הוי' אחד] ומה שם בנו [הוי' טוב]"[עב] ו"כאמה [הכל הוי'] בתה [הוי' מלך]"[עג], ודוק). כאשר נחבר ל-360 הנ"ל את "אהיה אשר אהיה", 543, נקבל 903, משולש מב (אהיה אהיה, כמבואר בזהר ובכוונות) שעולה ז פעמים "הוי' הוא האלהים"[עד], כפי שאומרים בסוף תפלת נעילה דיום הכפורים, "אחת בשנה"[עה].

ג. אמונה ובטחון (אין ויש) בחמש המדרגות

כתר-חכמה-בינה – השראה-התלבשות-השתלשלות

נדגים את הג"ר – "אהיה אשר אהיה" – על ידי ממד נוסף של הבנה:

הרבה פעמים ג הראשונות, כתר-חכמה-בינה, מקבילות למה שרבי אייזיק מהומיל קורא שלש קבלות, שהן בעצם שלשת המונחים העיקריים שאדמו"ר הזקן משתמש בהם בתניא. יש לו ספר שלם, "מאמר השפלות והשמחה", בו הוא מסביר שמפתח הבנת ספר התניא – יסוד חסידות חב"ד – הוא שלשת המונחים השתלשלות-התלבשות-השראה. הוא אומר[עו] שהן מקבילות לשלש קבלות – קבלת הרמ"ק (הכוללת-מסכמת כל מה שקדם לאריז"ל), קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט. קבלת הבעש"ט היא השראה, קבלת האריז"ל התלבשות, והקבלה שהיתה לפני כן – רק הספירות וכו' – היא השתלשלות, כמו טבעות של הספירות והעולמות המשתלשלים זה מזה. וביחס לשלש הספירות כתר-חכמה-בינה, הג"ר, כתוב שהשראה היא בכתר, התלבשות בחכמה והשתלשלות מהבינה ולמטה.

התלבשות היא בדיוק מה שהוסבר לעיל בענין "הוי' אחד" – שה' מתלבש בכל דבר. "אלופו של עולם" הוא אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם – ה' מתלבש ממש בתוך המציאות. ההשראה מלמעלה היא "גאט איז אלץ" – ה' הוא הכל, זו ההשראה של היהודי. אבל בהשתלשלות תופסים שכן יש מציאות, הדברים מתפתחים – השתלשלות היא התפתחות, כמו אבולוציה, המציאות מתפתחת, יש תהליכים. בהמשך השיעור (חלק שני) נדבר על תהליכים – יש דברים שקורים פתאום, כמו שכתוב שמשיח בא פתאום, ויש גם תהליכים. תהליכים הם השתלשלות, שמתחילה מבינה (לעיל הסברנו שבתולדות החסידות הג"ר הנ"ל הם הבעש"ט הרב המגיד ואדמו"ר הזקן. דווקא מאדמו"ר הזקן מתחיל עיקר סדר ההשתלשלות של "רבותינו נשיאינו" מדור לדור הכל צאצאי משפחת אדמו"ר הזקן. הבעש"ט שורה על הכל מלמעלה והרב המגיד מתלבש בתוך סדר ההשתלשלות ממש, ודוק).

השתקפות היש האמתי בהשתלשלות

שוב, בבינה יש "ראשית היש", ואם יש 'יש' – הוא כמו שאנחנו מכירים. מה הדבר הכי גדול שאפשר לומר על ה'יש' הזה? פתגם שעולה גם מהתניא, באגרת הקדש כ – אולי הקטע הכי עמוק בספר התניא – שה"יש האמתי", עצמותו יתברך, משתקף ב"יש הנברא" (היינו מה שאדמו"ר הזקן אמר לבנו, אדמו"ר האמצעי, שבעוד שאתה מתפלל עם אור אין סוף הסובב כל עלמין אני מתפלל עם הסטנדר, וד"ל).

בחויה המדומה של היש הנברא, כאילו מציאותו מעצמותו, הוא משקף את היש האמתי, שבאמת מציאותו מעצמותו. כל 'יש' משקף, בסופו של דבר, את ה'יש' האמתי – ה' ברא אותו כ'יש' המשקף, כפי שהוא (בלי שה' מתלבש וחודר בתוכו), את ה'יש' האמתי. אפשר להסתכל על היש במציאות ולראות את היש האמתי, מה שבעצם אומר ש"אלץ איז גאט", הכל הוא בעצם ה' (דרגת אדמו"ר הזקן כנ"ל, "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[עז]. והיינו מה שלימד אדמו"ר הזקן שלעתיד לבא הנשמה תיזון מהגוף[עח]).

למדנו בשיעורים קודמים שאמונה ובטחון הם אין ויש, כפסוק המפורש שראינו כמה פעמים – "אל כל החיים יש בטחון"[עט]. הרגשת היש של הבטחון היא לא רק ההרגשה של "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – הרגשה שה' כל הזמן מזרים לי כח – אלא, כמוסבר עכשיו, הרגשה שהיש שלי משקף את היש של ה'. לכן עלי לנצל במקסימום את היש שלי. ניצול היש שלי הוא שליחות – "שלוחו של אדם כמותו ממש"[פ]. לא רק שהשליח מקבל תמיד כח מהמשלח המזרים לו כח, אלא ששליח של ה' או שליח של המשיח הוא ה' (או המשיח) ממש, שלוחו של אדם כמותו ממש – השליח משקף אותו, עצמותו ומהותו ממש.

נתרגם מה שאמרנו לחסיד: חסיד אמתי של צדיק, של רבי, הוא מי שמסתכלים עליו ורואים את הרבי. לא חשוב אם הוא מרגיש או לא מרגיש זאת – הוא הרבי, כי הוא חסיד אמתי שלו.

השתלשלות-התלבשות-השראה ביחסי רבי-חסיד

אם אמרנו זאת, צריך להסביר גם את כל שלש המדרגות של השראה-התלבשות-השתלשלות:

שוב, אם אנחנו מביאים את המשיח בבטחון פעיל, חייב להיות שאנחנו ממש המשיח – לא נורא שנדרש איזה תהליך להבאת המשיח. אדרבא, זו מהותה של השתלשלות – היש משתלשל (שייך לחסידות חב"ד דווקא, כנ"ל שעיקר סדר ההשתלשלות מתחיל מאדמו"ר הזקן).

יש לי צדיק, רבי, ("ראש בני ישראל", שהוא נשיא הדור, השקול כנגד כל הדור[פא]), ואני מאמין שהוא בודאי המשיח של הדור – שאם נזכה הוא יהיה המשיח. יש שלש אפשרויות איך להתייחס לאותו צדיק:

אפשרות ראשונה, שהוא הכל, כל מה שיש, ואני לא פונקציה בכלל. יש הרבה שככה חושבים על רבי – כל הזמן רבי-רבי-רבי, הכל רק רבי, ואין שום דבר חוץ מהרבי. 'הרבי הבטיח הרבי יקיים' – הכל רבי. זו מדרגת ה"אהיה" הראשון.

אפשרות שניה, שאני מרגיש שהרבי מחיה אותי, (גם) בכך שהוא מלמד תורה, "תורה חדשה"[פב], "כי הם חיינו"[פג]. בלי התורה החדשה שלו, המתחדשת תמיד, איני קיים – אין לי שום קיום מבלעדי החיות שהוא מזרים בי, בעיקר על ידי דברי התורה, חידושי התורה שלו. על כך כתוב "אורייתא מחכמה נפקת"[פד], על ידי ה"אשר", גם לשון אושר[פה] – האושר הגדול שלי הוא לשמוע מהרבי דא"ח. זו המדרגה שמקבילה ל"הוי' אחד".

האפשרות השלישית, בה בעצם פתחנו כעת, היא על דרך 'אלץ איז גאט' – היש הנברא משקף את היש האמתי, כלומר שהוא-הוא. זהו תיקון ההשתלשלות. על כך אמרנו קודם שאם אני שליח אמתי, חסיד ממש אמתי, המציאות שלי משקפת את הרבי – לא שהוא מזרים בי עכשיו חיות, אלא שהאצבע שלי היא האצבע של הרבי. אני השתקפות של הרבי ממש (לא בכדי המלה החביבה ביותר על אדמו"ר הזקן – וכן על הרבי, הדור השביעי, החביב, לאדמו"ר הזקן – היא "ממש", הרומזת גם לר"ת שמו של הרבי, כידוע).

ה' טוב – בטחון, ה' מלך – אמונה ובטחון

צריך רק להשלים את 'הוי' טוב' ו"הוי' מלך": המדרגה הכי עליונה היא אמונה, ה"אהיה" הראשון. המדרגה של אמא, שהיא 'יש' בקבלה, היא כבר בטחון. מה לגבי 'הוי' טוב' ו"הוי' מלך"?

אם אני מרגיש כמה ה' טוב – אני מקבל אמונה או בטחון? בטחון, כי אני בוטח במי שטוב – אני בוטח שהוא ימלא את המבוקש שלי, כפי שלמדנו בשיעור הקודם[פו]. אני לא בוטח שאני ה', אלא שהוא יתן לי בכל עת מה שאני צריך, את הכח לו אני זקוק כדי ליישם את משימותי בחיים. ה' הוא טוב, עצם הטוב, ו"טבע הטוב להיטיב"[פז] – לכן אני בוטח בו.

מה לגבי "הוי' מלך" – אמונה או בטחון? גם וגם. מצד אחד, שרש הרדל"א במלכות, אמונה פשוטה. מה עושה המלך? מחד, כתוב "אין מלך בלא עם" – בלי עם הוא לא מלך. מאידך, לא כל אחד יכול להיות מלך, אפילו שיש לו עם. כתוב שמלך צריך להיות כל הזמן מלך (משעת לידתו ועוד טרם לידתו), כמו ב"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא"[פח]. מהי התכונה העושה אותו מלך מאז ומתמיד, גם לפני היות לו עם? מדת "רוממות עצמית" שיש לו בנפש – הוא מרומם בעצם. קשה להבין ולתפוס רוממות עצמית שאינה תלויה בעם – זו המלכות של האין סוף, ה"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". על הרוממות העצמית של המלך כתוב ששרש המלכות ברדל"א, באמונה. שם אני אין – ביחס לרוממות העצמית אני ממש אין, גארנישט, לא קיים. מה הקשר שלי למלך? אמונה – "נעוץ סופן בתחלתן". לאידך, מצד ה"אין מלך בלא עם" – שהמלך חייב אותי בשביל להיות מלך, ממש דבר והיפוכו – היש שלי הופך ל'מוחלט', חייב להיות בשביל המלכות, וממילא כבר "יש בטחון".

אמון במלך והתגייסות לצבא המלך

אם כן, המושג מלך הוא הכי פרדוקסלי, מושג של נשיאת הפכים:

מצד הרוממות העצמית שלו אני אין, והיחס שלי כלפיו הוא אמונה. מהי אמונה? הסברנו שאמונה בה', במלים פשוטות, היינו אמונה שמה שה' יעשה הוא הכי טוב – אף שאיני מבין. הוא, ורק הוא, הקובע – אני מאמין בו, נותן בו את מלוא האמון שלי, שיעשה מה שהוא רוצה, גם כי אין לי דעה. בסופו של דבר מה שהוא עושה – הוא הכי טוב. זו אמונה. ידוע הרמז שאמונה עולה ו פעמים טוב – היא כוללת את כל ששת צירופי המלה טוב, את כל גווני הטוב האפשריים במציאות. אמונה בה' היינו אמונה שכל מה שה' עושה, בין דבר שלפי מגבלות הראות שלי נראה טוב ובין דבר שנראה לי הפך הטוב, הוא 'צירוף' אחר של טוב, הכל טוב, הכל הכי טוב. מצד הרוממות העצמית אין לי אפשרות אחרת.

אבל מצד שני, "אין מלך בלא עם" – העם מציית למלך, מקבל על עצמו את עול המלכות וממלא את הפקודות. המלך זקוק לאנשים אלה, חיילים שממלאים את פקודותיו, ואחרת אינו מלך. כפתגמו של הרבי הקודם[פט], המלך 'מבזבז את האוצרות' בשביל שהחיילים – לא סתם עבדים אלא חיילים, עבדים נאמנים המוכנים תמיד למסור את הנפש בפועל ממש עבור המלך (כמבואר בלוח "היום-יום"[צ] שחיילים אלו הם "צבאות הוי'", הכינוי לו זכינו ביציאת מצרים). 'בזבוז האוצרות' הוא כדי שהחילים ינצחו במלחמת המלך – המלחמה על הכתר שלו, על עצם מלכותו.

בסופו של דבר, "עבד מלך מלך"[צא] – עצמות המלך משתקפת בעם שלו ("עבד מלך" ר"ת עם), ומי שהוא עבד של המלך (בבטול כל עצמותו למלך, כמו אליעזר עבד אברהם, שאין לו כל זהות עצמית אלא "עבד אברהם אנכי"[צב]) הוא עצמו המלך (לכן אליעזר דווקא, אחרי ריבוי הגלגולים שלו, זוכה בסוף להיות מלך המשיח, משיח בן דוד, כמבואר באריז"ל).

עד כאן ההקדמה חשובה – לפני שנגשים להמשך לימוד המאמר בפנים.