בע"ה

ז"ך ניסן ע"ט – כפר חב"ד

להביא את המשיח "היום"

אמונה ובטחון (23)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "עשו כל אשר ביכלתכם"

כ"ח ניסן – מעבר לבטחון פעיל

צהרים טובים לכולם. הגענו במאמר אמונה ובטחון לפרק ז, הפרק החשוב ביותר לגבי בטחון ומשיח.

לפני שנתחיל, ודאי כולן זוכרות שהערב כבר כ"ח ניסן. בתולדות עם ישראל זהו יום כיבוש יריחו על ידי יהושע בן נון[ב]. אתמול היה כ"ו ניסן, היארצייט של יהושע בן נון[ג], הרבה שנים אחרי כיבוש יריחו. אבל בתחלת הכניסה לארץ ישראל, במלחמה הראשונה, הכיבוש הראשון הוא יריחו – המפתח של ארץ ישראל[ד]. בכ"ח ניסן – שהיה אז שבת[ה] – נפלו חומות יריחו. זהו אירוע מאד משמעותי בתולדות עם ישראל – ראשית כיבוש ארץ ישראל.

בדורנו, כ"ח ניסן הוא היום בו אחרי תפלת ערבית – בדיוק כמו עכשיו, מוצאי כ"ז ניסן, היום בערב אחרי התפלה – הרבי אמר שיחה בהפתעה, השיחה אולי הכי חזקה ומפורסמת שלו (שיחה שהרבי בעצמו כינה בהמשך[ו] בשם "השיחה הידועה"), "הדבר היחיד שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם... להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! ... ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם". שיחה שמאד זעזעה את כל החסידים, במיוחד המלים ש"אני את שלי עשיתי" ומעכשיו אני מוסר את הענין אליכם. ראוי להתבונן בכך כל שנה, שהדבר תלוי בנו, ולחשוב איך מקיימים "עשו כל אשר ביכלתכם".

מה אומר המשפט "עשו כל אשר ביכלתכם" ביחס למושגים שאנו לומדים? בטחון פעיל. יתכן שעד כה היה לחסידים בטחון סביל שמשיח אמור להגיע, והרבה זיהו את המשיח עם דמות הרבי, אבל בפועל ישבו וחכו שמשיח יתגלה – יעשה את הפעולות שלו. יש הרבה פעולות שמשיח צריך לעשות – אני לא יכול לעשות, רק הוא יכול – אז שיבוא ויעשה אותן. פתאום הרבי אומר משהו אחר: אתם צריכים לקחת את היזמה, לטכס ביניכם עצה מה לעשות בפועל ממש כדי להביא משיח עכשיו. יש כאן מעבר פאזה מוחלט לגבי החלק שלי בהחשת והבאת הגאולה. שוב, מה המשמעות בפנימיות? שצריך להגיע לבטחון פעיל בכח שה' נותן לי, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ז]. צריך להאמין בכחות שיש לי. אם הרבי אומר "עשו כל אשר ביכלתכם" סימן שיש לי כח לעשות. קודם לא חלמתי שיש לי כח, וכעת אני צריך דבר ראשון לדעת שאני יכול – "כל אשר ביכלתכם".

מ"יכולת" ל"כח"

ידוע החילוק בחסידות בין 'כח' ל'יכולת'[ח]. למה שנמצא ב'כח', בפוטנציאל, יותר קל להיות מודע, ורק צריך להוציאו לפועל. ה'יכולת' הרבה יותר עמוקה בלא-מודע – איני מודע ליכולתי, ואדרבא, אני חושב שאיני יכול. אם בא צדיק ואומר שיש ביכולת – לא בפוטנציאל-בכח – זו הפתעה גמורה (כשם שהשיחה נאמרה בהפתעה). הרבי אומר שיש לי את היכולת לשאוב כחות שאיני מכיר ממקום עמוק-עמוק בלא-מודע שלי, להוציא המון כח ולהביאו לידי פועל ממש. זהו מוסר ההשכל של הערב, כ"ח ניסן (הרומז לכח ניסי שה' נותן לי) – צריך לזכור זאת היום ובכל השנה.

שנה הבאה תהיה בעזרת השי"ת כבר אחרי ביאת המשיח, וממילא יש לנו הזדמנות אחרונה – אולי בערב כבר יהיה אחרי הגאולה, אבל יש זמן-מה כעת – להתבונן מה אומר לנו "עשו כל אשר ביכלתכם". כמדה בנפש היינו בטחון פעיל חזק, עד כדי בטחון מופרז, שאינו מתיישב בשכל כלל, כמו שנסביר. לכתחילה, אולי המחשבה שביכולתי להביא את המשיח היתה סימן שאיני מאה אחוז שפוי, אבל כשהרבי אומר לי זאת ונוסך בי בטחון שאני יכול להביא את המשיח – ודאי שהדבר אמתי, משהו גדול מאד.

הרבי כאן, האחריות עלינו

נחשוב עוד שלב: מה פירוש "אני את שלי עשיתי"? הרי גם אחר כך הרבי המשיך להנהיג, וכששאלו מה עושים תכל'ס הוא הסביר שצריכים ללמוד עניני גאולה ומשיח[ט]. המנהיגות המשיכה, הרבי לא התפטר, אז מה הכוונה? לפעמים, כדי לתת למישהו אחר תפקיד – שעד כאן אני עשיתי – אני חייב לסגת. על דרך סוד הצמצום בקבלה – עלי להסתלק כדי לעשות מקום עבורך, שתמלא את מקומי[י]. הרבי כאן בעצם ממנה אותנו בתור ממלא מקום, אבל ידוע ש"הצמצום לא כפשוטו" – הרבי לא באמת נעלם, הוא רק רוצה שנרגיש שהאחריות עלינו עכשיו.

יתכן כאן משחק של "רצוא ושוב", כמו שמלמדים ילד לקבל תפקיד – ההורה צריך קצת להסתלק, לומר 'אני לא יכול, אתה יכול, תעשה אתה'. הילד יכול לבכות – 'לאן אתה הולך אבא? לאן את הולכת אמא?' אז ההורה צריך לחזור ולהרגיע – 'אני עדיין פה, אל תדאג, לא הלכתי'. כל פעם שהאבא אומר 'אני עדיין פה' הוא קצת חוזר לחלל, והילד נרגע – לא הכל עלי – ושוב האבא מבטא, בדבור או מעשה, שאינו פה ועל הבן למלא את מקומו. ה"רצוא ושוב" יכול לחזור הרבה פעמים, הכל כדי לחנך את הילד.

בין עשרת המבצעים של הרבי מבצע חינוך כנגד הנצח[יא], הבטחון הפעיל – לקחת אחריות על הדבר הכי גדול בעולם, הבאת המשיח, מתוך בטחון שיש לי כח, ואם אין לי כח יש לי יכולת, "עשו כל אשר ביכלתכם". זהו מוסר ההשכל של היום.

ב. מפגש רבי יהושע בן לוי עם המשיח

מעבר תקופה – זמן מסוגל למשיח

מוסר ההשכל האמור קשור מאד, בהשגחה פרטית, לפרק אליו הגענו, העוסק בסיפור הכי מפורסם בגמרא של קשר בינינו, התחתונים, למשיח. הסיפור מבטא את התמיהה שכולנו תמהים בלב ובנפש – 'מה קורה? למה משיח לא בא? מתי הוא יבוא?' – כמו שהרבי תמה 'עד מתי?!'. גיבור הסיפור הוא רבי יהושע בן לוי, בדור התפר בין התנאים לאמוראים. כנראה דווקא בדורות התפר בתולדות עם ישראל פתאום מרגישים את החלל וחייבים לדעת איפה משיח, וזהו גם זמן מסוגל לביאת המשיח.

מי שחכם מרגיש שהגיע סיום תקופה, שהוא גם מעבר בין עולם לעולם – העולם הקודם הגיע למלכות. בסיפור דנן, עולם התניא הגיע לסיום המלכות – לרבי, רבינו הקדוש, מחבר המשניות. התלמיד מרגיש שרבי כזה כבר לא יהיה, לא יהיו עוד תנאים (המנחים אותנו מאות שנים) – מפחיד! – וצריכה להתחיל תקופה חדשה, תקופת האמוראים. לגבינו, אחרי הרבה דורות, אמורא ותנא שניהם "ראשונים כמלאכים", אבל עבור מי שחי אז פתאום נגמרה תקופה ומתחיל משהו חדש. למעבר קוראים 'קרן זוית' – נקודת-מפנה בין קיר לקיר, בין כיוון לכיוון – נקודת 'אין' בין 'יש' ל'יש'[יב]. בנקודת 'אין' יש הרגשת חלל, נגמרו התנאים, ודווקא אז נשאלת השאלה 'איפה משיח?' – זהו הזמן הכי טוב למשיח לבוא, גמרנו משהו בהיסטוריה וטרם התחלנו משהו חדש. עד כאן רק לגבי העיתוי של ריב"ל, שנמצא בתפר, ולכן הסיפור מתרחש איתו.

ריב"ל-אליהו-משיח

נקרא בפנים בתחלת פרק ז:

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו [הוא מצא את אליהו הנביא – הוא היה צדיק גדול, ראוי לגילוי אליהו[יג].] דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי [אליהו עמד בפתח מערת רשב"י. כבר רומז לימים אלה, מתקרבים לל"ג בעומר, ההילולא והיום טוב הגדול של רבי שמעון בר יוחאי, מרא דאתרא דארץ ישראל ומגלה פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא, בזהר הקדוש – הראשון שגלה וכתב את סודות התורה. לרשב"י יש שתי מערות: המערה שהזכרנו לאחרונה[יד], בה התחבא מפני הרומאים שלש עשרה שנה ובזכותה זכה לכל מעלותיו[טו] – בזכות המערה (יסוד אמא עילאה) זכה ל"זיהרא דאמא עילאה"[טז], מקור ספר הזהר – ומערת קברו במירון. מי שיסע למירון, במיוחד בתקופה זו, יכול לכוון שבפתח המערה עומד אליהו הנביא – לפחות כאן בסיפור.]...

אמר ליה [ריב"ל לאליהו הנביא]: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה [למה אתה שואל אותי? לך תשאל אותו.].

בתחלה ריב"ל חשב שלא יוכל למצוא את המשיח לבד, לכן הוא שואל את אליהו הנביא. למה אליהו הנביא צריך לדעת מתי יבוא משיח? בפשטות, הוא יגיע יום אחד לפניו לבשר את הגאולה (וכדלקמן), כדי שנתכונן למשיח, שנוכל להתלבש יפה ולקבל למחרת את פני משיח צדקנו. מסתמא יש תכנית בשמים, ואליהו יודע מתי הוא אמור לבוא ולבשר – לכן שריב"ל שואל אותו אודות משיח. אך אליהו הנביא אומר – 'אפילו אני לא יודע, לך לשאול את משיח עצמו'.

המהר"ל מפראג מסביר[יז] שריב"ל ואליהו הנביא ומשיח הם שלש רמות שכל-מודעות. רבי יהושע בן לוי הוא תנא-אמורא גבוה בתורה, אבל הוא באין-ערוך פחות מאליהו הנביא – לכן צריך לשאול אותו, לא יודע לבד – ואליהו הנביא קומה אחת למטה ממשיח. כמו שלש קומות שכל אחת מהן היא מודעות אחרת, עולם אחר. יכולתי לחשוב שריב"ל בעולם העשיה, הכי תחתון, אבל באמת הוא בעולם היצירה – עולם האמוראים; אליהו הנביא בעולם הבריאה; אבל משיח בעולם האצילות – אלקי לגמרי. חידוש גדול שלריב"ל יש גישה ישירה למלך המשיח.

בין פתח המערה במירון לפתח רומי

ריב"ל כמובן מתייחס ברצינות לדברי אליהו שביכולתו למצוא את המשיח, ושואל אותו:

והיכא יתיב [איפה יושב המשיח]? אפיתחא דרומי [עוד פתח.].

ריב"ל הלך לפתח במירון. למה כל היהודים נוהרים לשם? כי רשב"י הוא 'רבי שמח'[יח]. הוא גם מקור הקבלה והחסידות, וגם מקור עבודת ה' בשמחה בלי שום חשבונות איפה אני בעולם, עד כדי כך שמסופר[יט] שהקפיד מאד על מי שלא שמח אצלו. אתה רוצה להיות אצלי? צריך לחייך. אל תכנס לכאן אם אתה לא שמח. אליהו עומד שם בפתח, ריב"ל שואל איפה המשיח, ואליהו עונה שהוא בפתח – אבל לא בפתח הזה, אלא בפתח הפוך לגמרי, פתח רומי, מלכות הרשעה, הממלכה-הממשלה המשעבדת אותנו בגלות האחרונה – שם תמצא אותו. יש מפרשים ש"פיתחא דרומי" היינו משהו רוחני, אבל בפשט הכוונה שער רומי בגשמיות. רואים שעבור ריב"ל לא בעיה לקפוץ בשניה ממירון לרומי (נשים לב שאותיות רומי הן הראשונות במירון[כ]).

בליל שביעי של פסח דברנו על הפסוק "זה השער להוי' צדיקים יבאו בו"[כא]. כתוב בחסידות ש"שער" הוא כמו "פתח"[כב], ודנו באיזה פתח יש להכנס לעבודת ה' (תלמדו ב"ואביטה"). כאן יש פתח מאד גבוה, פתח המערה של רשב"י, ויש פתח הכי נמוך, הכי בשפלות שיכול להיות – פתח הממלכה הרשעה – ודווקא בו יושב משיח. כנראה שכדי להביא משיח צריך להכנס בפתח התחתון. המחשבה הראשונה של רבי יהושע בן לוי היא להכנס בפתח העליון, הפתח של מערת רשב"י, אך לא – אומר לו אליהו הנביא – לך לפתח התחתון, פתח רומי.

המשיח המצורע

רבי יהושע בן לוי שואל את אליהו הנביא איך יכיר את המשיח בפתח רומי, שמסתמא יש בו הרבה אנשים. לומדים מכאן שמשיח אינו אחד שמיד אפשר להכירו – לא מישהו עם שטריימל וקפוטה והדרת פנים, זקן גדול ויפה, ונראה מהסיפור שאפילו אי אפשר להבחין במראה אם הוא יהודי או גוי. לדברי אליהו, הוא סתם אחד חולני שיושב בפתח רומי:

ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים (רש"י [על הגמרא מפרש]: מנוגעים [בנגע צרעת.], והוא ג"כ מנוגע דכתיב 'והוא מחולל מפשעינו'[כג] [פסוק בישעיהו – בפרק שלם העוסק במשיח כמנוגע וסובל – שתיכף נראה בפנים.], וכתיב 'חליינו הוא נשא'[כד] [רש"י מביא שני פסוקים מאותו פרק, ומקדים להביא את המאוחר ביניהם. בשני פסוקים לשון נופל על לשון – "מחולל" "חליינו". לרש"י גם "מחולל" הוא מענין חולי, וכן פרש המלבי"ם שהכוונה לחולי פנימי עיי"ש, אך לשאר מפרשים "מחולל" הוא מלשון חיל וחלחלה – לשון חלל, בפרשת שבוע הבא כתוב "ולא תחללו את שם קדשי" (וההמשך "ונקדשתי בתוך בני ישראל'[כה]) – ובכל אופן שניהם משער חל.]).

משיח יושב בשער רומי בין המצורעים. באותה סוגיא מכנים חז"ל את המשיח "חיוורא דבי רבי"[כו], דהיינו מצורע, שעורו הופך חוור-לבן. יש מי שכל העור שלו לבן, הכי מצורע שיכול להיות, חולה אנוש, ואז יש נשיאת הפכים, הכל מתהפך – "כֻלו הפך לבן טהור הוא"[כז]. כנראה שזהו תיאור המשיח עצמו[כח].

סימן המשיח: דריכות תמידית

בכל אופן, המשיח נקרא "חיוורא", מצורע, והוא יושב בעיר הגדולה בעולם (באותה תקופה) בין המצורעים. אפילו בין הגוים המצורעים לא יושבים עם הבריאים, כי זו מחלה מדבקת שכולם פוחדים ממנה, ולכן גם ברומי המצורעים יושבים מחוץ לישוב – כל המצורעים יושבים בחוץ, בפתח רומי, ואתם מלך המשיח, וקשה להבחין בינו לבין האחרים. לכן אליהו הנביא ממשיך להסביר איך מזהים את המשיח:

וכולן שרו ואסירי בחד זימנא (רש"י: מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרין וקושרים אותן [גוף המנוגעים מלא פצעים והם חובשים אותם. כל המנוגעים מורידים את התחבושות מדי פעם – כנראה כמה פעמים ביום, אולי כל שעה – מאווררים את הפצעים, מקנחים את ליחתם וחובשים אותם מחדש. משמע מהתיאור שלא מדובר בצרעת של התורה, שאינה פצעים עם ליחה שדורשים כזה טיפול. כתוב[כט] שבדורותינו אין בדיוק את צרעת התורה, שהיא נס ופלא. כנראה מושגי הנגעים והצרעת משתנים בכל דור. התופעה שכאן יותר מוכרת לנו – פצעים בכל הגוף, ר"ל, שצריך כל פעם להסיר את התחבושת, לקנח את הליחה ושוב לחבוש. כל המנוגעים עושים את כל התהליך, מורידים-מאווררים-מנגבים-חובשים, בכל התחבושות יחד, כנראה יותר קל.])

[אבל, מלמד אליהו הנביא את ריב"ל, המשיח נוהג אחרת:] ואיהו שרי חד ואסיר חד [לא כל הפצעים יחד, אלא פצע-פצע – מתיר תחבושת מפצע אחד, מנגב וחובש-קושר, ורק אז מתיר מהפצע השני וכו'. למה? לכאורה יותר קל לעשות כמו כולם.], אמר [המשיח חושב-אומר לעצמו] דילמא מבעינא דלא איעכב [שמא יקראו לי לבוא לגאול את עם ישראל – שלא אצטרך להתעכב אפילו שניה אחת. אני חייב לפתוח ולקשור את הפצעים, אבל עושה זאת אחד-אחד, שברגע שיקראו לי לבוא לגאול את עם ישראל לא יקח הרבה זמן – אצטרך רק לחבוש פצע אחד ולרוץ.] (רש"י: ... ואינו מתיר שני נגעים יחד, דסבר אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים [אם היה מתיר יותר מנגע אחד בבת אחת היה עליו לקשור שנים או יותר ולהתעכב.]).

זהו הסימן המובהק להכרת המשיח. מה לומדים מכאן? שהמשיח עצמו הוא האיש הכי דרוך בעולם לענין ביאת המשיח. גם הוא לא יודע מתי – הוא צריך שה' יקרא לו – אבל דרוך לחלוטין, חש שיכול להיות כל רגע, והדבר מתבטא באופן טיפולו בפצעיו. בהפשטה, הסימן לזיהוי המשיח הוא הדריכות הכי גבוהה לקראת ביאתו – המשיח הוא מי שחושב שבאמת ביאתי תתכן כל רגע ועליו להיות מוכן.

אליהו הנביא מסביר את המשיח

[רבי יהושע בן לוי] אזל לגביה [לא כתוב שקפץ כהרף עין, אולי נסע באניה, אך לענין הסיפור מיד הוא מגיע למשיח, ומזהה אותו לפי הסימנים.]. אמר ליה [בהכנעה, כתלמיד לרבו]: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה [המשיח]: שלום עליך בר ליואי [מיד מכיר אותו, יודע שהוא בן לוי.]. אמר ליה [ישירות, את השאלה ששאל את אליהו]: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום! [בסימן קריאה, בבטחה הכי גמורה, 'היום אני בא!'.]

אתא לגבי אליהו [ריב"ל חזר לאליהו הנביא – שוב, הכל נשמע כהליכה מפה לשם בהרף עין.] אמר ליה [אליהו לריב"ל]: מאי אמר לך [המשיח על שאלתך]? אמר ליה:... שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא [סיפר לי באבע-מעיישע, אמר שיבוא היום ולא בא.].

אמר ליה [אליהו הנביא היה צריך לתקן אותו. כפי שאמרנו קודם בשם המהר"ל – אליהו הנביא לא יכול לענות במקום משיח, אבל יודע לפרש הכי טוב את תשובתו. מכאן לומד המהר"ל שדעת אליהו הנביא היא כעין ממוצע בין משיח לריב"ל.]: הכי אמר לך [פסוק שאומרים בפרק הראשון של קבלת שבת, "לכו נרננה":] 'היום, אם בקולו תשמעו'[ל] [אני בא היום, אבל הדבר תלוי בכם. קצת כמו שאמרנו קודם לגבי דברי הרבי בכ"ח ניסן: אתם רוצים לחשוב – ואני אפילו נותן בתחלה מקום למחשבה זו – שהכל תלוי בי. אם משיח אומר שבא "היום", יש משהו לעשות? רק לשמוח ולחכות שיופיע. אבל ברגע שאומרים "אם" יש כבר תנאי, תלוי בכם.].[לא]

משיח – בין ראיה לשמיעה

תנאי, "אם", תלוי באמא-בינה – "אם לבינה תקרא"[לב] (ודורשים[לג] אִם כמו אֵם). הופעה פתאומית שייכת לאבא, חכמה (ראשית הגילוי), ראיה, אבל תנאי שייך לאמא. אם חוית משיח היא ראיה – כדברי הרבי, שצריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה-הנה משיח בא" – לא צריך זמן. חכמה היא מעל הזמן, לא צריך שהות, "פתאֹם יבוא אל היכלו האדון"[לד]. אבל אם משיח בא בבחינת מוחין דאמא נדרש שיתוף פעולה מסוים, והוא כאילו בא לחוש השמיעה.

בחסידות[לה] שמיעה היא לא סתם שמיעה באזנים הגשמיות, אלא 'דערהער', וכדלקמן – שמיעת הכוונה והתוכן, שאפילו עמוקים ממה שאני יכול לראות. יש בשמיעה משהו עמוק יותר מבראיה, ועליו נאמר ששרש פרצוף אמא גבוה משרש פרצוף אבא. "רצוננו לראות את מלכנו"[לו], אך כאן כתוב שמשיח בא לחוש השמיעה.

כתוב בחסידות[לז] שהיחס בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד הוא אמא (שמיעה) ואבא (ראיה). לכן, "פתאֹם יבוא אל היכלו האדון" אמור במשיח בן דוד. שתי הבחינות יכולות יכולות להיות באותה אישיות. אצל הרמב"ם לא כתוב על שני משיחים, אך גם אצלו יש שני שלבים[לח]: בשלב הראשון משיח יכוף כל ישראל ללכת בדרך ה' ולוחם מלחמות ה', הוא עדיין ב"חזקת משיח", ורק כשהוא מנצח ובונה מקדש במקומו הוא "משיח ודאי", שגם מקבץ נדחי ישראל ומפיץ אור-תורה לגוים. כנראה אצל ריב"ל היה מונח שמשיח בן דוד הוא הכל, רוצה אותו מיד והוא יכול לבוא מיד – לא מותנה בשמיעה שלי.

ג. נבואת יסורי המשיח בישעיהו

ישעיה נב-נג

סיימנו לקרוא את הסיפור מהגמרא. לפני שנמשיך להסבר, נסתכל בתנ"ך במקור הפסוקים שרש"י מביא, באחד הפרקים החשובים של משיח בתנ"ך. עוד לפני שהרבי דבר בכ"ח ניסן על משיח, מקובל מאדמו"ר הזקן משם רבי אברהם המלאך בן המגיד שספירת העמר היא התקופה הכי מסוגלת להביא את המשיח. מתאים שהרבי אמר שיחה זו בתחלת ימי הספירה, בכ"ח ניסן (לקראת סיום חדש ניסן, "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל"[לט]), ומתאים לעסוק כעת בנבואות הגאולה. פרק שלם של משיח נמצא כאן בישעיהו – סיום פרק נב וכל פרק נג. חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה מאוחר יותר, והחלוקה המקורית היא לפרשיות, ובאמת כל 15 הפסוקים כאן הם פסקה אחת, פרשיה אחת (עם זאת, בניגוד לחמשה חומשי תורה, בנ"ך חלוקת הפרשיות אינה לעיכובא, וגם למסורה המחלקת את הפסוקים לשתי פרשיות[מ], כחלוקת הפרקים – שתתבאר לקמן – ברור שהן המשך תכני אחד[מא]):

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם. כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ.

מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ הוי' עַל מִי נִגְלָתָה. וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר [אין לו שטריימל וגם לא הדרת פנים, זקן.] וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ [יש לו, למצורע, כריזמה פנימית שאינה תלויה בתואר חיצוני – למרות החיצוניות מתגלה פנימיותו, אישיותו, ולכן חומדים אותו.]. נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. [שני הפסוקים הבאים, ד-ה, הם הפסוקים שמביא רש"י בגמרא:] אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ [נראה שמשיח בדכאון, "מדֻכא" – הוא מדוכא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הוא שמח.] מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַהוי' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. וַהוי' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי [שוב לשון חולי.] אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ הוי' בְּיָדוֹ יִצְלָח [בסוף כאן דברים טובים, בזכות הסבל על עוונות כולם: ילדים, אריכות ימים והעיקר – הצלחה בשליחותו לגאול את עם ישראל ואת העולם (וראו במפרשים עוד פירושים בזה).]. [הפסוק הבא שוב חוזר לצרות, ואחריו שוב מדובר בשכר. יש כאן "רצוא ושוב":]. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה [יושב בשער רומי עם המצורעים, נמנה עם הפושעים] וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

"עבדי" – משיח או ישראל

הנבואה מתחילה מהפסוק הכי מפורסם על משיח, "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" – פסוק מובן שכולנו מכירים. שני הפסוקים הבאים, שמסיימים את הפרק, פחות מובנים – צריך ללמוד בדיוק את הפירוש – אבל ההשראה שלהם שמשיח בתחלה לא נמצא במצב טוב, שכולם שוממים עליו. למה באמת חלקו כאן, אחרי שני פסוקים אלה, לשני פרקים? כי הפסוק הבא, הראשון פרק נג, מתחיל בתיאור מפורט של המצב הקשה והעגום של המשיח, המחכה להופיע ולגאול את עם ישראל.

מלך המשיח נקרא כאן "עבדי", עבד ה'. יש לדעת שלפי רוב הפשטנים ה"עבדי" כאן – שמתואר כנגוע וחולה – מתייחס לכל עם ישראל, בזמן הגלות בין העמים, הרודפים, הורגים ומשעבדים אותנו. רואים כאן בגמרא שלחז"ל פשוט, כ"פשוטו של מקרא", שהתיאור מתייחס לאדם מסוים, בשר ודם – על מלך המשיח עצמו. בכל אופן, חשוב לדעת שיש כאן שני פירושים, הפירוש הפשוט – גם בחז"ל – שהולך על משיח, ויש גם פירוש שהולך על עם ישראל.

משיח סובל ומתפלל עבור הפושעים

הפרשיה מתחילה "הנה ישכיל עבדי", והמלים האחרונות הן "ולפֹשעים יפגיע" – משיח מפגיע-מתפלל עבור הפושעים (כאמור ביעקב "ויפגע במקום"[מב], ופרשו חז"ל שהתפלל, תקן תפלת ערבית). לפעמים טוב לפגוע – פגע נשמע כמו נגע[מג] (כמו שכתוב "והוי' הפגיע בו את עון כֻלנו"), אבל "הכל הולך אחר הסיום", המשיח אינו פגוע (בהיותו נגוע) אלא מפגיע עבור הפושעים שפגעו בו – סימן מובהק של משיח, שלא רק שאינו שונא ונוקם ונוטר, אלא גם מתפלל בשביל הפוגע בו. כל אחד שרוצה לגלות בעצמו ניצוץ משיח צריך לדעת זאת – יש להתפלל על אלה שגרמו לי את כל הסבל.

התוכן הכללי, הווארט כאן, הוא שמשיח סובל כי הוא לוקח על עצמו את עוונות כל עם ישראל וכל העולם (גם הגוים). למה משיח צריך להיות מצורע? אמרנו שהוא טהור! כתוב כאן שבחלאיו הוא בעצם לוקח על עצמו את כל הפשעים והעוונות של כל העולם. אחרי שהוא מסיים, שהעונש מספיק, מגיעה הגאולה. כתוב שלמצוה יש שכר אין סופי, אבל עונש הוא סופי ומוגבל. לכן בעצם מחכים שסבל המשיח יגמר כבר, שהוא כבר קבל מספיק בשביל לכפר על כל הדורות מאז בריאת העולם ועד עצם היום הזה.

שוב, הסיום כאן הוא "יפגיע", בגימטריא "גל עיני" – קשור לעינים[מד]. אמרנו שמשיח מתחיל מחוש השמיעה, איך אני יודע? כי פרק נב מסיים "ואשר לא שמעו התבוננו" ופרק נג מתחיל "מי האמין לשמועתנו". אחר כך כבר גילוי של ראיה, "וזרוע הוי' על מי נגלתה", והחתימה היא "יפגיע", תפלה שמתפלל משיח עבור הפושעים. המשיח סובל אותם, סובל את חטאי כולם, וגם מתפלל בשבילם. הסוף הוא "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[מה], תורת משיח.

מבנה הנבואה – אביב פסוקים

מבנה הנבואה מתחלק (בשני הפרקים, וכן חלוקת הפרשיות במסורה לפי שיטה אחת) ל-ג ו-יב פסוקים. מה משמעות המבנה? מהם ג ו-יב? [שלשה אבות ו-יב שבטים.] כן, כמו שאמרנו בפסח – "שלשה מי יודע... שלשה אבות" ו"שנים עשר מי יודע... שנים עשר שבטיא". כנראה המשיח כאן כולל בעצמו את שלשת האבות ו-יב השבטים.

יש מלה שרומזת ל-ג ו-יב? אביב, "היום". תיכף נקרא שאחד הביטויים אליהם התכוון משיח כשאמר "היום" – בין הרבה "היום" בתנ"ך – הוא "היום אתם יֹצאים בחדש האביב"[מו]. משיח אמר "היום" סתם, ואליהו הנביא בחר "היום אם בקֹלו תשמעו" – אבל יש עוד הרבה "היום" שאפשר לבחור. אחד מפסוקי "היום" החשובים של משיח הוא בגאולת מצרים – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מז] – הוא "היום אתם יצאים בחדש האביב", פסוק קצר עם הרבה תוכן ופירושים. בשביל שמשיח יבוא "היום" צריך להיות בחדש האביב – לכן רצינו שהשיעור יהיה בסיום חדש האביב, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" (ובסיומו הרבי אמר את "השיחה הידועה", כנ"ל) – ומעברים את השנה כדי לקיים "שמור את חדש האביב"[מח]. חדש האביב נועד לחדש את ההתקשרות שלנו ל-ג (אב) אבות ו-יב שבטים.

שלשת הפסוקים הראשונים אכן מתחלקים ל-א ו-ב – פסוק ראשון ברוח אחרת מכל המשך הנבואה, מתחילים בשיא, המצב הכי טוב, ואז עוברים למצב שלפני הופעת המשיח בכל הדרו, כאשר "לא תאר לו ולא הדר". לפי המבנה, "הנה ישכיל עבדי וגו'" כנגד אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים"[מט]. בסוף משיח הוא היהודי האחרון[נ] ו"נעוץ סופן בתחלתן"[נא] – הוא כאברהם אבינו, היהודי הראשון, שמפרסם אלקות במסירות נפש לכל באי עולם.

פסוקי יהודה ודן

בהמשך, יב פסוקי פרק נג אמורים להיות כסדר השבטים. יש שלשה סדרים עיקריים לשבטים – לפי הלידה, לפי האמהות ולפי הדגלים במדבר. לפי סדר הלידה מתחילים בארבעת בני לאה הראשונים – ראובן-שמעון-לוי-יהודה – שאחריהם "ותעמֹד מלדת"[נב]. אחריהם באים דן ונפתלי – שנולדו לבלהה שפחת רחל, שנתנה אותה ליעקב כשראתה שהיא עקרה – ואז בני זלפה, שני בני לאה האחרונים, ובני רחל. לפי סדר האמהות קודם מונים את כל ששת בני לאה, כולל יששכר וזבולון, ואחר כך בני בלהה, זלפה ורחל – שינוי קל, אבל משמעותי, בין סדר הלידה לסדר האמהות. הכי שונה הוא סדר הדגלים, שמתחיל מיהודה במקום מראובן. היה אפשר לסדר בכל אחד מהסדרים, אבל הכי מסתבר שהפסוקים כאן מסודרים כסדר הלידה – שלשת האבות ו-יב פסוקים – הסדר הכי טבעי.

לאור זאת, הפסוקים שרש"י מביא מפרק נג בגמרא ("מחלל מפשענו" ו"חלינו הוא נשא") מכוונים כנגד יהודה ודן, הרביעי והחמישי. יש ביניהם קשר מיוחד? יהודה הוא בן לאה ודן בן בלהה שפחת רחל – מצד האמהות לכאורה הם הכי רחוקים. אך יעקב אבינו מברך את שבט דן "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"[נג], מדמה את בנו החמישי, דן, הירוד שבשבטים, דווקא ליהודה בנו הרביעי, המלך (שהוא "אחד שבטי ישראל"[נד]). שני השבטים האלה, "המלך שבשבטים" ו"הירוד שבשבטים" הולכים יחד ומושווים – "לא נכר שוע לפני דל"[נה] – גם במלאכת המשכן, כשה' מנה את בצלאל משבט יהודה יחד עם אהליאב למטה דן[נו].

איפה עוד הולכים יחד? משהו סודי – כתוב[נז] שהרמטכ"ל של משיח בן דוד, משבט יהודה, בא משבט דן. כל פסוקי ברכת דן הם על שמשון, ובהם גם הפסוק הכי עוצמתי ועצמי בברכות – "לישועתך קויתי הוי'"[נח]. כתוב שיעקב, מכל צאצאיו, מתעבר ומתלבש דווקא בתוך שמשון – כאשר שמשון צועק בסוף "וחזקני נא... ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים"[נט] יעקב מתלבש בתוכו וצועק "לישועתך קויתי הוי'". זהו הפסוק היחיד בברכות בו מופיע שם הוי' והיחיד בו יעקב מדבר בגוף ראשון. למה כתוב בתוך הברכות "לישועתך קויתי הוי'"? לגמרי יוצא דופן, דווקא בסיום ברכת דן – הופעת יעקב אבינו בפיו ובנשמתו של שמשון הגבור.

דן הוא גם דמות משיחית מאד. יש לו רק בן אחד, 'בן יחיד' – חֻשים, אותיות משיח[ס]. הוא בן אחד, אך באופן ייחודי מתייחסים אליו כרבים (כתוב "ובני דן חֻשים", לא 'ובן דן חשים') – היו לו באמת הרבה צאצאים. בכל בני דן, בני הירודים, העניים – היהודים הכי פשוטים ברחוב, וגם הכי חזקים, בעלי מלאכה ובעלי מלחמה – יש התנוצצות משיח, כל "בני דן חֻשים". 'חש' גם לשון חיש מהר, משיח נאו – כולם משיחסטים. בכל אופן, דן הוא החמישי (המשיחי).

רפואת המשיח באיר

שוב, שני הפסוקים שמביא רש"י, שכנגד יהודה ודן, הם "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ [לשון פצע וחבורה] נִרְפָּא לָנוּ" – הוא לוקח על עצמו את המחלה ולנו נרפא.

זהו עוד סימן פשוט לשייכות משיח לחדש איר, עיקר ספירת העומר. איר ר"ת "אני הוי' רֹפאך"[סא] (אפשר לכוון כבר מהשבת, שבת מברכין, ומיד אחריה ר"ח). יפה שהרמז העיקרי בתורה לאיר הוא סיום קריעת ים סוף ושירת הים (של שביעי של פסח, ממנו אנו יוצאים). לכן כתוב שזהו חדש הרפואה – רפואה טבעית, ישר מה', בלי דוקטורים. מה ההקדמה ל"כי אני הוי' רפאך"? אחרי "ויסע משה את העם מים סוף"[סב] באו למקום שנקרא מרה – המים היו מרים, אי אפשר לשתות, והעם זעק והתלונן. משה צעק והתפלל לה', שאמר לו לקחת עץ – כתוב[סג] שהעץ היה עץ מר, והרפואה כאן היא "דומה בדומה" – ולהשליכו למים, "וימתקו המים"[סד]. זו ההופעה היחידה בתורה של המלה מתוק, רואים שמתיקות היא שם נרדף לרפואה. באלישע כתוב "וירפו המים"[סה], לשון רפואה, וכאן "וימתקו המים". מים מרים הם מים חולניים, ומשה עסק ברפואת "דומה בדומה" – לקח את המר, השליך למים "וימתקו המים" – וכמפורש בהמשך: "אם שמוע תשמע... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רֹפאך". כלומר, אני ממתיק גם את המר שלכם.

הפסוק הבא – בפרשיה הבאה, אבל בסיום אותו פרק – הוא היעד הבא אחרי מרה, "ויבֹאו אלימה ושם שנים עשר עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים". נשמע גן עדן – מגיעים לאילמה (אותיות אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם"[סו], מקום שכולו אלקי) ומוצאים שנים עשר עינות מים כנגד שנים עשר שבטים ושבעים תמרים כנגד שבעים זקני הסנהדרין, "ויחנו שם על המים". סימן הרפואה הוא שאחרי "אני הוי' רפאך" באים לאלימה עם שנים עשר עינות מים ושבעים תמרים, ושם חונים (לא על הארץ אלא על המים).

ריחוף-מחול המשיח בגלות

לפני שנחזור לקרוא בספר נעשה עוד שני רמזים, חשבונות, כל כך יפים שחייבים לומר. אחר כך תעשו לבד, צריך לעשות חשבונות לבד (וכמובן גם להסתכל בתנ"ך בפנים). הפסוק שרש"י מביא קודם (רק את שלש המלים הראשונות), "והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו", עד האתנחתא, עולה 1369. זו הגימטריא של אחד מפסוקי משיח הכי חשובים, הפסוק הראשון בתורה שמשיח רמוז בו (לפי דרשת חז"ל) – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[סז], "זה רוחו של מלך המשיח"[סח], מקור המשיח בתורה. בחכמת המספר זהו מספר מושלם, רבוע – יחידה (37) ברבוע. משיח הוא היחידה שבנפש של כללות עם ישראל[סט] וכל הפסוק הוא יחידה פעמים יחידה, יחידה שביחידה (ה"מאד" בחמש עליות משיח, נרנח"י שביחידה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[ע] – יותר מאדם הראשון שלפני החטא).

בזכות הגימטריא היפה הזו אפשר להבין למה רוחו של משיח מתוארת בתורה כ"מרחפת" (ריחוף הוא "נוגע ואינו נוגע"[עא]) – בגלות, כל עוד משיח "מחֹלל מפשעֵנו מדֻכא מעונֹתינו" ושאר התיאור כאן, רוחו מרחפת על פני המים. מה פירוש? גם בסיפור של ריב"ל, המשיח יושב בשער רומי, מתיר וקושר את פצעיו אחד אחד – לא רוצה לפתוח כולם יחד, כדי לא להתעכב אפילו שניה באם ייקרא לגאול את עם ישראל. אמרנו שכולו דריכות להגיע – מבין ומרגיש ומקוה ומתפלל לבוא בכל רגע. הדבר מתבטא בהתנהגותו, אבל מה מצב הרוח שלו? איך קוראים לטיפוס כזה? 'מרחף'. הדריכות עצמה – דריכות לבוא בכל רגע, המתבטאת באופן טיפולו בעצמו – היא ריחוף. הוא יכול לבוא כל רגע, ואם לא בא הוא מרחף בכל רגע על המציאות.

איך חז"ל מפרשים "מרחפת על פני המים"? הזכרנו גם בסעודת משיח שדורשים בפסוק זה "אין מים אלא תשובה"[עב] (בפסוק זה) – ביאת המשיח תלויה בתשובה, ממש "אם בקלו תשמעו", הוא מרחף ומחכה לתשובה שלנו. כל זמן שאיננו עושים תשובה, או פועלים בבטחון פעיל להביאו, הוא מרחף – כמו שתיארנו את הרבי האומר "אני את שלי עשיתי", כעת אתם תעשו, ובכל אופן נשאר בתמונה (נשאר 'נהג במושב האחורי', כמו שאומרים בלועזית). הוא עבר אחורה, אבל עדיין נהג – הוא 'מרחף', ב"רצוא ושוב".

הבעל שם טוב[עג] משתמש בעוד ביטוי ל"רצוא ושוב – מחול, גם לשון "והוא מחלל מפשענו", אפשר לקרוא שהוא רוקד מהפשעים שלנו. ב"אז תשמח בתולה במחול"[עד] – דווקא של בנות – רוקדים רגל בפנים ורגל בחוץ, ריחוף מתמיד של פנים-חוץ. פתאום הופך להיות רגל בפנים רגל בחוץ: "היום – אם בקולו תשמעו. היום – אם בקולו תשמעו", כך הסיפור רוקד. הכל יצא מהרמז היפה ש"והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו" שוה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", יחידה פעמים יחידה.

רמז שני הפסוקים

כעת נחבר יחד את שני הפסוקים שהביא רש"י, הפסוקים שהמכנה המשותף שלהם הוא חולי. כעת אמרנו שחולי גם לשון מחול – כדאי שכל מי שחולה יתחיל לרקוד, רפואה בטוחה. "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע [סתם מצורע] מֻכה אלהים ומענה. [אכן באמת, למרות מה שחשבנו:] והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו מוסר שלומנו עליו [מקבל היסורים כדי שיהיה לנו שלום, כאחד הפירושים] ובחבֻרתו נרפא לנו"[עה] עולה 5012, העולה – ממש פלא – דוד פעמים משיח! בתלמוד בבלי[עו] יש כמה אפשרויות לשמו של משיח – מנחם, ינון, שילה, חנניה וכו' – אבל בתלמוד ירושלמי[עז] כתוב בפשטות שדוד יהיה גם שמו הפרטי של מלך המשיח, כמו דוד הראשון. זו גימטריא מופלאה.

שוב, אין פרק דומה בכל התנ"ך, פרק מופלא, שחז"ל מפרשים את כולו על מלך המשיח, אך יש פשטנים שאומרים שהוא רומז לכללות עם ישראל בגלות.

ד. משמעויות-פסוקי "היום" ועבודת החסידות

"זה היום" – יום של בטחון פעיל

נמשיך לקרוא בספר:

כששאל רבי יהושע בן לוי את פי משיח "לאימת אתי מר", ענהו המשיח (בבטחה גמורה) – "היום". כאשר לא בא המשיח באותו יום פרש[עח] אליהו הנביא לריב"ל שכונת המשיח היתה – "היום, אם בקולו תשמעו".

מכאן נתחיל להסביר עוד כמה פסוקים כמועמדים לכוונת משיח במלה "היום", כפי שכבר הזכרנו את הפסוק "היום אתם יֹצאים בחדש האביב". קודם כל, אמרנו שימי הספירה הם הזמן הכי מסוגל להביא משיח. איך מענה משיח קשור לספירה? כל ספירה מתחילה עם "היום" – "היום יום אחד לעומר" ועד "היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות לעומר".

נאמר רמז בהשגחה פרטית להיום: "היום שנים עשר יום שהם שבוע אחד וחמשה ימים לעומר". שנים עשר יכול להיות הרבה דברים, אבל ביום שנים עשר צריך לכוון למלה זה – שנים עשר (כמו יב שבטים) בחלוקה ל-ז ו-ה, כפי שאומרים "שהם שבוע אחד וחמשה ימים" (שהרי "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי"[עט]). דברנו בליל שש"פ הרבה על הפסוק "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו"[פ] – גם "זה" וגם "היום". איזה יום? הסברנו ששביעי של פסח, אבל זהו רמז גם לז"ך ניסן, "זה היום", "היום" ה-זה בספירת העומר.

המלה "זה" שייכת למשה רבינו – "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר'"[פא]. איזו ספירה משה הוא בלב? הנצח, שפנימיותו בטחון פעיל, הנושא העיקרי שלנו. אם כן, בהשגחה פרטית יצא שהיום יום מיוחד של בטחון פעיל, בכח משה רבינו, עם הראיה המיוחדת שלו באספקלריא המאירה, שענינה זיהוי, גם לזהות "דבר הוי'" ("זה הדבר אשר צוה הוי'") וגם לזהות את ה"דַבָּר" (מנהיג) של ה', לזהות את המשיח. יש זיהוי על פי ראיה ויש זיהוי גם על פי דערהער, על פי שמיעה פנימית. היום יודעים שזיהוי-קול יותר מדויק ויחודי מטביעת אצבע. גם את משיח אפשר לזהות בקולו – "אם בקֹלו תשמעו" (כפי שיוסבר בהמשך), אם תזהה אותו בקולו הוא יבוא מיד, "היום". רבי יהושע בן לוי שאל איך לזהות את המשיח, ואליהו סיפר לו סיפור שלם על התרת וקשירת התחבושות. היה יכול לומר לו – אתה לא מזהה אותו בקול? תדבר איתו ומיד תזהה. הוא נראה כמו כולם, אי אפשר להבחין במראה שלו, אבל אם תתחיל לדבר אתו – אתה אמור לזהות אותו בקולו, "אם בקלו תשמעו" (כמובן, לשם כך היה עליו לעשות סיבוב שלם ולדבר עם כל אחד ואחד מהמצורעים עד שיגיע למשיח...).

תורת החסידות – "היום"

וי"ל שתורת מורנו הבעש"ט זי"ע, תורת החסידות (המעוררת לתשובה עילאה[פב] [תשובה מתוך שמחה, שמחת התקרבותו לה', עצמותו ומהותו יתברך.], תשובה מאהבה [שהופכת זדונות לזכויות[פג]. האהבה הופכת את הזדון לזכות ואז באים לשמחה עצומה, שמחה של 'מצוה' חדשה שלא היתה מעולם...], בחינת "היום (יום היינו מדת החסד והאהבה כנודע[פד] [כל ספירת העומר הולכת אחרי הפתיחה, 'היום יום אחד לעומר', ו"היום" הוא חסד ואהבה – לכן "יום אחד לעומר" הוא חסד שבחסד. "יום אחד" למעשה בראשית הוא היום של "ויהי אור", היום של "אחד היה אברהם"[פה] ש"התחיל להאיר"[פו]. כבר איזה ווארט, שבמלה "היום" המשיח אומר שאנחנו צריכים להכנס לאוירה, מציאות ומודעות של 'היום', בהירות-אור ואהבה. אם כן, אולי ביאת המשיח תלויה פשוט באהבת ישראל, שכולנו נאהב אחד את השני, וזהו 'היום'. זהו גם התיקון של ספירת העומר, שעיקרו אהבת ישראל – בתקופה זו מתו תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה[פז], ולכן בא ר"ע ואמר "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה"[פח], זו כבר התשובה. זהו כבר הסבר יפה ל"היום" – אור-בהירות שלכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש" ועלי לאהוב אותו "'כמוך' ממש"[פט], כתוספת אדה"ז.])

אם בקולו תשמעו (ענין השמיעה הפנימית – 'דערהער' בל"א – עבודת ההתבוננות ד'שמע ישראל וגו''[צ] [למשה רבינו היתה הוה-אמינא, רצון ראשון, לומר 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד'[צא]. כתוב שהדור לא היה ראוי, אבל תכל'ס התורה אומרת "שמע ישראל" – וכך יהיה לעולם ועד, לא ישתנה, וגם כשיקוים "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[צב] פסוק היחוד והאמונה ישאר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כמו שאמרנו, יש משהו בשמיעה הפנימית – דערהער – גם יותר מראיה.], המביאה לקיום כל מצותיו יתברך באמת ובפנימיות, הוא ענין תורת חב"ד בפרט)"),

במשפט שקראנו רוצים לומר שבמלים "היום אם בקלו תשמעו" יש את החסידות הכללית של הבעש"ט וגם דגש על החידוש של חסידות חב"ד: הבעש"ט בכלל הוא אהבת ישראל, "לב ישראל חי", לייקר מאד את היהודי הפשוט – שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות של ה', יותר בגלוי מאשר יהודי תלמיד חכם. לכן כתוב כאן ש"היום" היינו מלה של הבעל שם טוב – אור של תשובה מאהבה ושמחה. החידוש של חסידות חב"ד הוא המושג דערהער, להגיע על ידי התבוננות לשמיעה פנימית, עליה נאמר "שמע ישראל", התבוננות – "אם בקֹלו תשמעו". בשביל רבי יהושע בן לוי זו היתה קצת אכזבה. הוא רצה שמשיח יבוא מיד, ואמרו לו – 'לא, צריך להיות גם חב"דניק, לא רק חסיד של הבעש"ט בכלל'.

קירוב הגאולה על ידי חסד והודיה

[תורת החסידות] הינה הפצת האמת הפנימית שבפסוק "חסד אל כל היום"[צג] [זהו הפסוק הראשון שמוסיפים כאן לפסוק "היום אם בקלו תשמעו". "היום" הוא חסד, וכשהמשיח אמר "היום" הוא התכוון גם ל"חסד אל כל היום". כתוב "חסד הוי' מלאה הארץ"[צד] – צריך למלא את המציאות בחסד. גם אדמו"ר הזקן אמר[צה] שהמשיח יבוא כאשר עיקר העבודה שלנו יהיה חסד – חסד ללא גבול וגם ללא בקורת, אפילו חסד שאינו חסד של אמת, סתם לעשות טובה, אפילו שהמניעים לא מאה אחוז טהורים. העיקר להרבות בחסד, ללכת בדרך ה', "חסד אל כל היום", ועם "היום" הזה נביא את המשיח.],

שמזה נמשכת ההכרה והעבודה של [עוד פסוק עם "היום", מרבים כאן בפסוקי "היום". ה' גזר מיתה על חזקיהו שלא הסכים להתחתן ולהביא ילדים[צו]. הוא היה מלך צדיק שראוי להיות משיח, למה לא רצה להתחתן? הוא ראה ברוח הקדש שבניו עתידים להיות רשעים. בא הנביא ישעיה ואמר שימות, כי לא קיים את המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו". הוא היה צדיק עם הצדקה למעשיו, אבל קבל דברי ישעיהו, שגם נתן לו את בתו, והוא התחתן ונולדו לו ילדים – וה' הוסיף לו 15 שנים. הוא הודה ואמר:] "חי חי הוא יודך כמני היום"[צז] [דברנו[צח] על חזקיהו המלך ביחס לדוד המלך, שתי דמויות של משיח – שני עמודי התווך של התוכן כאן, שני הקצוות. דוד המלך הוא העמוד החזק של בטחון פעיל ויוזם – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[צט]. חזקיה, הצאצא שלו, הוא אב-טיפוס של בטחון סביל, הולך לישון על המטה וה' עושה הכל. הבטחון הסביל של חזקיהו הוא הוד, ולכן אומר בפסוק מתוך המדה שלו – "הוא יודך". הוא קבל מתנת חיים מה', "חי חי", ו"הוא יודך כמוני היום", בהוד – הוא מקבל חסד ואומר עליו תורה. "חסד אל כל היום" ו"חי חי הוא יודך כמֹני היום" הם שני פסוקים שהולכים יחד, אור ישר של חסד ואור חוזר של הוד.] וד"ל.

קפיצת הדרך לגאולה

ועוד יש לרמז במה שגלה הבעש"ט זי"ע שהשם הקדוש של "קפיצת הדרך" ([רוצים שמשיח יבוא "היום", שלא נחכה:] דהיינו "קפיצת הדרך" לגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו [הבעש"ט ועוד צדיקים גדולים הרבו בקפיצת הדרך – איך? הבעש"ט עצמו אומר שפעלו בכח שם קדוש של ה' היוצא מהפסוק שאמר אליעזר עבד אברהם, לו קפצה הארץ כשהלך לעשות שידוך ליצחק אבינו ומצא את רבקה אמנו. הוא ספר לבתואל ולבן "ואבֹא היום אל העין"[ק], קשור לשנים עשר עינות מים שהזכרנו קודם – היום הגעתי לבאר, לעין, ושם מצאתי את רבקה.]) יוצא מהפסוק "ואבא היום אל העין"[קא] [אם כן, "היום" היינו אותו יום שהדרך קופצת ואתה מגיע לעין, שגם מלבישה את האין, מדת אין. כתוב כאן "היום", צריך עם קפיצת הדרך להגיע היום לאין (היום בגימטריא אין). ראשי התבות "ואבא היום אל העין" הם שם הטוב – צירוף של אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ"[קב], השם של הבעל שם טוב, השם המחבר רוחניות וגשמיות, שמים וארץ. אבל הצירוף כאן הוא והאה, צירוף שונה, שתיכף נסביר את משמעותו. מהי ה"עין" כאן? כפי שרמזנו קודם –], שבסוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קג] וד"ל [אם מגיעים "היום" לאותו עין, של "גל עיני", נפעלת הגאולה האמתית והשלמה.].

ואזי [מביאים כאן מחרוזת פסוקי "היום":] – "היום אתם יוצאים (מגלות מצרים, וכל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמצירים לישראל[קד]) בחדש האביב"[קה] [כנ"ל.].

ביאת משיח על ידי שלש סעודות

וכן יש לרמז במה ששלש סעודות דשבת נלמדו[קו] מג"פ תבת "היום"[קז] [בפרשת ירידת המן, אחרי קריעת ים סוף ושירת הים ו"ויבאו אלימה". ירידת המן גם קרתה בתקופה זו, ט"ז אייר, באמצע ספירת העומר. שם כתוב "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצֻאהו בשדה"[קח] – פסוק עם ג"פ "היום". משה רבינו אומר שבשבת לא יוצאים ללקט את המן, אסור, "שבו איש תחתיו"[קט] – כל אחד צריך לשבת במקום שלו, לא לצאת כמו כל יום מימי השבוע. המן שקבלו "לחם יומים", כפול, ביום ששי – הוא גם לשבת ו"אכלהו היום". כתוב על "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו"[קי] – "ברכו במן וקדשו במן"[קיא], שירד כפול בששי ולא ירד בשבת. מג"פ "היום" בשבת לומדים שכדי שמשיח יבוא צריך להקפיד על שלש סעודות. יש חקירה אם משיח יכול לבוא בשבת, מכאן נראה שכן – הפסוק היחיד בתורה שיש בו 'חזקה' של ה"היום". רק מה? בפעם השלישית כתוב "היום לא", לכן מנהג חב"ד לא ליטול ידים – טועמים משהו, אבל לא חייבים ליטול ידים[קיב]. האכילה העיקרית מבין שלש הסעודות היא הסעודה הראשונה – "אכלהו היום" (ובה עיקר ענג שבת – "אכלהו היום" בגימטריא ענג). אחר כך יש מצב בינים, "כי שבת היום להוי'"[קיג] – הסעודה השניה, סעודתא דעתיקא קדישא ("היום להוי'"), שבין אכילה לאי-אכילה. על פי פשט עושים סעודה גדולה ביום, אבל בכל אופן היא נלמדת מהמלים "כי שבת היום להוי'" (להוי', לא לכם). סעודה שלישית היא כבר "היום לא תמצאהו בשדה".].

עבודת "וידעת היום"

נמשיך הלאה, לפסוק שדורשים בו בחסידות באופן מיוחד את המלה "היום":

כל הנ"ל הוא בסוד "וידעת היום וגו'... אין עוד"[קיד] [יש הרבה פירושים ל"היום" בפסוק, ופירוש אחד שמובא בחסידות[קטו] הוא שקודם כל צריך לדעת "היום", ועל ידי ידיעה ראשונה זו באים לידיעת "כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בפשט הכוונה שהידיעה תהיה היום, אבל מפרשים שצריך להפנים ולקלוט "היום", כמו אצל משיח – צריך לדעת ולהפנים את "היום", האור, הבהירות, האהבה. אם תדע את "היום" תגיע לידיעה שהיא התכלית, ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".],

ובסוד "היום-יום" [של ספירת העומר, כנ"ל. רק ביום הראשון אומרים "היום יום" צמוד (אחר כך כבר "היום שנים עשר יום", לא צמוד). הרבי כל כך אהב את הביטוי "היום יום", שאומרים רק ביום הראשון, שקרא כך לספר הראשון שהוציא לאור – עיקר פתגמי החסידות, לוח "היום יום"[קטז].] (וכמבואר בדא"ח[קיז] ד"היום" [עם ה הידיעה.] קאי על עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הראשון, בחינת "באורך"[קיח] העצמי, ואילו "יום" [בלי ה הידיעה.] קאי על גלוי אורו יתברך לאחר הצמצום [המשכת הקו. משהו מאד יסודי. על כך כתוב גם "באורך נראה אור".] – "נראה אור"עד וד"ל [שוב: הבהירות אצל ה' עצמו – ואצל מי שזוכה להתבטל כולו, "לאשתאבא בגופא דמלכא"[קיט], כפי שדברנו בשש"פ – נקראת "היום". האור שנמשך אלי, "באשר הוא שם"[קכ], בחיי, במקומי, עם כל הבעיות שלי – עם כל החלל והחולי – נקרא "יום", והוא "נראה אור" לעומת האור שלך, "באורך".]).

ה. "היום" – לעבור לגאולת "אחישנה"

נעבור לביאורים בסוף המאמר. את הביאור על דוד וחזקיהו, בפרק ב, למדנו (כנ"ל). על פרק א והפרקים שבאמצע לא היו ביאורים, אך יש הרבה ביאורים על פרק ז ופרק ח, ונראה הפעם רק את תחלת ביאור א לפרק ז:

"היום" במשמעות של "עכשיו" (היינט!)

עיין בפרוש "אוצר בלום" שב"עין יעקב" [קובץ כל האגדתות שבגמרא, בו יש פירושים מיוחדים להעמיק באגדות – פירושים שאין על דף הגמרא. כמה כרכים יש בתלמוד בבלי? הרבי היה מאד חזק, הרים הכל ביד אחת. מקובל להדפיס ש"ס בבלי ב-20 כרכים. עין יעקב אוסף את כל האגדות, ויש בו חמשה כרכים יותר קטנים.] שמקשה הלא משמע שריב"ל חזר ודבר עם אליהו באותו יום ו"עוד היום גדול" לביאת משיח, עיי"ש מה שתרץ [לא כתוב כאן תירוצו, שנאמר תיכף בעל פה.].

הכל התחיל מפתחא דמערת רשב"י, שם פגש ריב"ל את אליהו הנביא, ששלח אותו לפתחא דרומי – הוא הלך לשם, חפש את משיח ומצא אותו. שאלנו איך הוא הלך – באניה? משמע מהקריאה הפשוטה שההליכה והחזרה – אחרי ששמע ממשיח, שחוזר לאליהו ומתלונן שהמשיח שקרן – לא לקחו הרבה זמן. לכן יש מפרשים שהכל קרה באיזה עולם רוחני – אמרנו שריב"ל בעולם היצירה, לא בעולם העשיה – עולם בו ערך הזמן שונה מתפיסת הזמן בעולם שלנו. כשקוראים בפשטות, משמע שהכל קרה מיד, דבר אחרי דבר – הוא שמע מאליהו הנביא סימנים לזיהוי משיח, מיד הגיע לשם, מיד מצא משיח, שאל אותו וענה לו מה שענה, ומיד חזר לאליהו ואומר שהמשיח שקרן, הוא שקר לי. לא כתוב בפירוש שהיה למחרת או לאחר כמה ימים, ובפשט משמע שהכל היה רגע אחרי רגע, כמו בחלום. אם כן, שואל ה"אוצר בלום" שאלה פשוטה – איך הוא יודע שהוא שקרן? עוד היום גדול!

כדי שנבין יותר טוב, נקרא כאן עוד משפט, שאינו בדיוק דברי ה"אוצר בלום", אבל קרוב להם:

וי"ל ש"היום" הוא ע"ד "עכשיו" [לא עד שקיעת החמה, "היום" על השעון, אלא יותר 'משוגע'. איך יודעים ש"היום" אינו 12 או 24 שעות? איך אומרים באידיש? 'היינט'. אולי הם דברו במאמע-לשון, ורק תרגמו לעברית... מישהו שואל 'מתי תבוא?', או 'מתי משהו אמור לקרות?', ואני אומר 'היינט' – יכול להיות 'היום', אבל גם יכול להיות 'עכשיו', בשניה הזאת, אז מיד יכול לבוא ולומר שלא קרה.] – "תכף ומיד" (הערך הממוצע של שתי התבות תכף ומיד עולה ה פעמים יום – היום) – ממש (וכמו בל"א "היינט" ודוק),

"לא אתא אליהו מאתמול"

שוב, ה"אוצר בלום" שואל: אם הכל קרה רצוף, ועדיין לא הגיע הלילה, איך ריב"ל חוזר ואומר לאליהו שמשיח שקר? יש עוד זמן – תן לו צ'אנס, יכול להגיע עד הערב, אנחנו עוד לא מחר. הוא משיב שבעצם היה קשה לריב"ל – גם באותו יום, ברגע שאמר "היום" – מה שהזכרנו קודם, שכתוב במקום אחר בגמרא שיום שלפני ביאת משיח יבוא אליהו הנביא לבשר את בוא המשיח, ורק למחרת יבוא משיח (ואם "לא אתא אליהו מאתמול", הרי שלא יבוא היום[קכא]).

אם אנחנו מדמים יום ולילה לבהירות והסתר, המשמעות היא שיהיה איזה יום – בהירות – עם מסר-חויה מהשמים שמשיח עומד להגיע מחר. עד שהוא יבוא יהיה באמצע איזה לילה, קצת חשך, ואז מחר על הבקר יבוא משיח. זו משמעות ביאת אליהו יום לפני ביאת משיח לבשר. אפשר להבין זאת כשני שלבים של חוית גאולה בנפש: מישהו היה חולה, היה בגלות, בבית הסהר – דימוי הכי טוב מי שהיה בבית הסהר, כך באמת עובד, בדרך כלל מודיעים לאסיר יום קודם שישתחרר – מקבל איזה מסר שעתיד לצאת, ובינתים הולך לישון, קם מחר בבקר ומשתחרר ב"ה.

לכן אומר הפירוש "אוצר בלום" שברגע בו שמע ריב"ל מפי משיח "היום" היה קשה לו – איפה אליהו הנביא? קשור לכך שאליהו הנביא כאן באמצע, שלח את ריב"ל אליו (גם מסביר את טעם שאלת ריב"ל לאליהו מתי בא משיח, הרי אתה צריך לבוא יום קודם ומסתמא הודיעו לך מן השמים באיזה יום עליך להגיע, כנ"ל) – ריב"ל חושב שאם אליהו הנביא לא בא אתמול משיח לא יכול לבוא היום. במנטליות של ריב"ל מונח שלא יתכן שמשיח אומר שיבוא היום – תאמר שאליהו יבוא היום ויבשר ואתה תבוא מחר. אם אני יודע שאליהו לא בא אתמול, ואתה אומר "היום" – אתה שקרן. לפירושו לא משנה אם "היום" הוא עכשיו או עד הערב – הרי אליהו לא בא אתמול, אתה לא יכול לבוא היום! הוא תלמיד חכם, למדן – בעיה של תלמיד חכם ש'עושה חושבים'. כמו שאמרנו, היום של אליהו הנביא הוא יום לפני עוד לילה. בכל אופן, אליהו הנביא עוד לא בא – איך אתה אומר לי שאתה בא היום?!

הדילוג לגאולה

הוא מתרץ מאד יפה. כעת צריך להתבונן ולנסות להפשיט הכל לחויות רוחניות שלנו לגבי הגאולה, לצד הפשט. הווארט שלו מאד משנה תכל'ס, בחשיבה שלנו:

הוא אומר שכל הכלל שאליהו צריך לבוא יום אחד קודם למשיח נאמר רק בגאולת "בעתה". הפסוק אומר "בעתה אחישנה"[קכב] וחז"ל דורשים "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'"[קכג] – אם לא זכו יש זמן וסדר והלכות איך הכל קורה. הרמב"ם[קכד] אומר שאי אפשר לדעת איך יהיה עד שיהיה, צריך להאמין, ובכל זאת כותב את התהליך. כאן כותב הרבה יותר חזק, שכל החשיבה של סדר ותהליך איך הכל יקרה נוגעת רק לגאולת "בעתה", "לא זכו".

מה פירוש "לא זכו" לעניננו כאן, באמונה ובטחון? לא זכו להגיע לבטחון פעיל. אנחנו עדיין מאמינים במשיח ומחכים שיבוא, צדיקים גמורים, עושים את כל המצוות, לומדים תורה כל היום – "לא זכו 'בעתה'", לא זוכים כי אנחנו לא זוכים להיות חלק מהבאת המשיח. הזכות היא שה' מזכה אותנו להיות שותפים, המשיח מזכה אותנו להיות שותפים – זהו המסר של היום. "אני את שלי עשיתי" ועכשיו "עשו אתם כל אשר ביכלתכם". אם אנחנו 'מרימים את הכפפה' של "עשו כל אשר ביכלתכם" זו מציאות של "זכו" וזוכים לגאולת "אחישנה" – נושא כל המאמר כאן. ואז, הוא מחדש, לא צריך שאליהו יבוא יום קודם (ואכן יש דעה שאליהו בא אחרי משיח[קכה]), אפשר לדלג. "אחישנה" היינו יותר מהר ממה שאמור להיות, ואם כן צריך לדלג על משהו, לוותר על משהו.

עוד פעם, אנשים אומרים שקודם נלמד את כל הש"ס, או נעשה משהו אחר (כל אחד עם הראש העקום שלו), ורק אחר כך יבוא משיח. אם רוצים שיהיה מיד חייבים לוותר, לדלג, אפילו בקדושה. אם הגאולה היא גאולת "אחישנה", גאולת נצח, בטחון פעיל, שנקרא מדלג – מדלגים עם הרגל, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[קכו] – על מי מדלגים? על אליהו הנביא. אם אמרנו שריב"ל הוא בעולם היצירה ומשיח באצילות ואליהו הנביא בבריאה – מדלגים על עולם הבריאה, מדלגים על עולם השכלים הנבדלים (בלשון הרמב"ם), שהוא "בֹרא חשך"[קכז], מדלגים על השכל.

הדילוג תלוי בנו

יש דברים שאין לדלג עליהם. אנו חוזרים הרבה על כלל גדול, שבסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד תורת הבעל שם טוב, מאד חשוב לא לדלג על שלב ההבדלה כדי להגיע מיד להמתקה. צריכים הכנעה, אחר כך הבדלה ואחר כך המתקה. אמרנו שכל משיחי השקר דלגו על שלב ההבדלה, רצו לקפוץ ישר להמתקה. כל הזמן אנו פוסלים זאת לחלוטין, אבל יש באמת מציאות של דילוג[קכח] – "זכו 'אחישנה'".

הדילוג תלוי ביזמה שלנו. אם המשיח מדלג על ההבדלה – הוא באמת משיח שקר. אבל אם הוא אומר "אני את שלי עשיתי ומכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכלתכם", והיינו באמת מרימים את הכפפה שנותן לנו, בבטחון פעיל (כנראה לא קרה, אבל אם היה קורה), באמת היתה "אחישנה", היינו יכולים לדלג על אליהו הנביא, לדלג על שלב ההבדלה (דהיינו על כך שקודם כל עלינו לחזור בתשובה שלמה, להיות צדיקים הראויים לקבל את פני משיח צדקנו. בכך מובנים דברי הרבי ש"כבר עשו תשובה", "צחצחו את הכפתורים", "נסתיימה עבודת הבירורים" וכו', היינו שהגם שלעיני בשר נראה שעדיין יש הרבה מה לתקן אצלנו – שלא יעכב את ביאת המשיח ח"ו אפילו רגע אחד, צריך לדלג על הכל – כבר הסתיימה עבודת ההבדלה, כעת ישר להמתקה!). ישר מהכנעה – איך בין גארנישט, לא מובן לי כלל, איך הרבי אומר לי "עשו כל אשר ביכלתכם", אבל אמרת ואני מרים את הכפפה – מדלגים למשיח (אותיות ישמח, המתקה). זהו פירוש יפה, קרוב למה שאנחנו אומרים כאן, שכדאי לקרוא בפנים. התוספת שלו היא הווארט של "אחישנה".

לדלג על הממוצע

לפני שנסיים נמשיך עוד טפה: לא פשוט לדלג. בשביל מה צריך את אליהו הנביא? רואים כאן שאצל ריב"ל בהתחלה פשוט שצריך אליהו הנביא. פירוש ה"אוצר בלום" מתחזק כשקוראים שוב את הסיפור ושמים לב שריב"ל הולך בתחלה לאליהו הנביא – פשוט לו שהוא משחק תפקיד חשוב בגאולה – אך אליהו אומר 'לא, אתה תלך ישירות למשיח', אני רק יכול לעזור לך בסימני זיהוי, אבל אתה צריך ללכת. גם אצלנו יש אנשים שרוצים להגיע למשיח דרך מישהו או דרך משהו. לא! צריך ללכת ישר. קצת דומה לכך שאנחנו יהודים, אין ממוצע בינינו לבין הקב"ה בתפלות. משיח אינו הקב"ה, אבל משיח הוא נציג שלו מעולם האצילות – ויש משהו ביהודי שצריך ללכת ישר אליו, בלי שום ממוצע, שום מישהו באמצע. האמצעי העיקרי הוא אליהו הנביא, וכמה שאנחנו אוהבים אותו, אוהבים גילוי אליהו – צריך שהוא לא יהיה ממוצע מפסיק בינינו למשיח. הוא יכול ללמד אותנו איך לזהות את המשיח, אך לא יותר.

יש סיפור מפורסם[קכט] אודות אדמו"ר הזקן ורבי שלמה מקרלין: רבי שלמה הצביע בפני אדה"ז על חסיד שלו שיש לו גילוי אליהו, ואדמו"ר הזקן אמר לו – מה אתה משבח אותו בגילוי אליהו? לחסיד הזה, רבי בנימין קלעצקר, שעומד כאן בפנה ומתפלל, יש הרגע גילוי היחידה שבנפש, שבאין ערוך יותר מגילוי אליהו (לו זכה תלמידך). כעת נסביר כמו כאן – גילוי היחידה שבי הוא גילוי משיח שבי, ניצוץ משיח שבי, בלי שום דבר באמצע. עם המשיח שבי אני קשור למשיח הכללי, בלי אליהו. מה שלמדנו מסביר את הסיפור – ישר משיח, ישר המתקה, ישר אתהפכא. אבל מה? לשם כך צריך 'להרים את הכפפה' של "עשו כל אשר ביכלתכם", להגיע לבטחון פעיל, ואפילו, כמו שנסביר, בטחון מופרז.

בטחון מופרז לכתחלה

מהו בטחון מופרז? נלמד בהמשך שבטחון מופרז בעיני בשר הוא בטחון שקרי – שקר. איך אני יכול לבטוח שמשיח יבוא היום במאה אחוז? "מדבר שקר תרחק"[קל]. לכאורה, כפי שכתוב הרבה פעמים, הכל אפשר להפוך מרע לטוב חוץ משקר – לשקר אין תרופה, צריך לבטל אותו. אך גם בכך, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל – לכן כל כך קשה לקלוט ולהפנים את הנושא הנלמד.

שוב, יש כאן הבדל מאד דק בין משיח שקר – היו משיחי שקר – למשיח האמתי, שגם נראה בעיני בשר כשקרן. לא סתם בעיני בשר, אלא אפילו בעיני רבי יהושע בן לוי. זו הקדמה להמשך הפרק: אם ריב"ל אומר שמשיח שקר לי, סימן – הדבר הכי מופלא – שיש מדה בנפש שבעיני ריב"ל נראית שקר, והיא המשיח האמתי. בנפש זו מדת הבטחון הפעיל המופרז. על פי הפסוק "פרזות תשב ירושלם"[קלא], ראשי תבות פתי – "פתי יאמין לכל דבר"[קלב]. צריך להיות פרוז – כמו פרוץ – עושים זאת עם עבודת "ופרצת". שנזכה ל"היום" – היום משיח בא.