בע"ה

ב' חשון תש"פ – כפר חב"ד

נח מקטני אמנה

אמונה ובטחון (27) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן – חלק ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יום ה-לב של השנה – "לחיות עם הזמן"

חדש טוב ושנה טובה לכולן.

היום יום ה-לב של השנה – יש ל ימים בחדש תשרי ועכשיו אנחנו ב-ב חשון, ל-ב. הרבה שנים עשינו התועדויות ביום הזה לכבוד יום הלב. בתניא פרק ה-לב הוא פרק של אהבת ישראל, הלב היהודי – "לב ישראל חי", אומר הבעל שם טוב. זהו יום שצריך להתחזק בלב. עיקר הלב של היהודי הוא אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו גם לומדים מתוך ספר שנקרא לב – "לב לדעת".

האות האחרונה של התורה היא ה-ל של ישראל והתורה מתחילה ב-ב של בראשית – כך אנחנו מחברים את סוף התורה לתחלתה בשמחת תורה. אנחנו עדיין יוצאים מהריקודים, המחול, של שמחת תורה, שהוא חיבור ה-לב (סיבוב הדמים של ה"לב ישראל חי"), "נעוץ סופן בתחלתן".

אנחנו יודעים שיש הוראה כללית של אדמו"ר הזקן "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע ועם הפרשיה הפרטית של כל יום בשבוע. הכי בהשגחה פרטית שהרבי שם הוראה זו ב"היום יום" היום, ב' חשון. צריך ללמוד "היום יום", והיום כתוב שאדה"ז אמר שצריך "לחיות עם הזמן", לחיות עם הפרשיה של כל יום – שייך להיום, כנראה שזה שייך לענין הלב של היהודי, שחי עם הפרשיה של כל יום.

הפרשה ה-זה בקרואים – פרשת הקשת

לא בכל שנה הקביעות זהה, אבל לפי קביעות שנה זו ה"לב" – ההוראה לחיות עם הזמן – הוא ב"חמישי" של פרשת נח. יש גם סדר בתורה שאנחנו מסבירים הרבה פעמים, שהיות שכל פרשה בתורה מחולקת לשבע – בפרשת בראשית היו שבעה קרואים, שבע עליות, וכעת אנחנו ב"חמישי" של נח, אז בעצם אנחנו בפרשיה ה-זה של התורה, ז של בראשית ו-ה של נח. אנחנו בפרשיה ה-יב, כאשר ה-יב מתחלק ל-ז ו-ה.

אם כן, יש עוד משהו מיוחד מאד בפרשיה של היום, שהיא שייכת לעיקר נבואת משה רבינו – "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''", משה התנבא באספקלריא המאירה שנקרא "זה". לאחרונה הסברנו שה"זה" של משה הוא מה שמצביע על כל יהודי ואומר עליו "זה הדבר אשר צוה הוי'" – היהודי הזה הוא "אשר צוה הוי'", צדיק, הוא רואה את נקודת הצדיק בכל יהודי.

יחסית זו פרשיה קטנה – פרשת הקשת, הברית שהקב"ה כרת עם האנושות, ברית שקיימת לעד. המלה ברית חוזרת שבע פעמים בפרשיה זו, "כל השביעין חביבין" (עוד קשר למשה רבינו, שעליו נאמר "כל השביעין חביבין" בהיותו השביעי לאברהם אבינו, הדור השביעי ליהדות) – דווקא בפרשיה ה-זה של התורה יש שבע בריתות של הקשת. אות הברית שה' נשבע שלא ישחית את העולם שוב, כמו שהיה במבול.

קטני אמנה וקטני בטחון

היות שצריך "לחיות עם הזמן" ולחבר את הפרשיה עם מה שאנחנו עוסקים ולומדים – הנושא שלנו הוא "אמונה ובטחון" – ידוע שנח היה "מקטני אמנה", זהו הביטוי, הוא האמין ולא האמין. הוא לא נכנס לתבה עד שלא דחקו אותו המים. הוא האמין במה שה' אמר – הוא בונה תבה, 120 שנה, משקיע בזה המון נגד הרוחות של כל העולם, אבל בעצמו לא נכנס לתבה עד שהמים דוחקים אותו, נחכה ונראה מה יהיה פה. זה נקרא שהוא מקטני אמנה, כפי שמביא רש"י בשם חז"ל. איך הדבר מתבטא בברית הקשת? נקרא ונראה.

אם הוא מקטני אמנה, כל שכן וקל וחומר שהוא מקטני בטחון – הרי בטחון אצלנו הרבה יותר חזק מאמונה. לפי זה, נח אינו בעל בטחון חזק, כמו שאנחנו רוצים, כמו שאנחנו מסבירים שהבאת המשיח היא רק על ידי הבטחון החזק, הבטחון הפעיל, לקחת יזמה וכו'. נח אינו במדה הזו.

לא לחשוב פעמיים על "פרו ורבו"

אחרי שנח יצא מהתבה ה' צוה אותו ב"פרו ורבו", כפי שצוה את אדם הראשון – הרי העולם שמם ו"לא תהו בראה לשבת יצרה", אז עכשיו המבצע העיקרי הוא "פרו ורבו", שיהיו הרבה אנשים, הרבה ילדים. לכן ה' אומר לו:

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר. ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם.

רש"י הראשון כאן הוא:

(ט) ואני הנני - מסכים אני עמך [לאיזו ספירה שייכת הסכמה? בפרצוף הדעת הסכמת הדעת היא הוד – שאצלנו היינו בטחון סביל, לא העיקר אצלנו. נצח והוד, שני הבטחונות, הם גם "כליות יועצות". ה' אומר לנח שאני מסכים אתך, הולך לפי הראש שלך.]

שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה [מה היה בראש שלו? ה' אמר לפרות ולרבות – אבל הוא חושב פעמיים. טוב לחשוב פעמיים? אם זה מתוך ספק, חוסר בטחון, אז לא. אם ה' מצוה לעשות משהו צריך לעשות אותו מיד, לא לחשוב פעמיים אם זה כדאי או זה יחזיק מעמד כו'. נח חושב פעמיים ואז הוא מתחיל לדאוג – חויתי בעצמי מבול, אולי יהיה עוד פעם מבול, בשביל מה ללדת ילדים? גם חזקיהו המלך, שתכף נקרא עליו, חשש מלהוליד ילדים מפני שראה ברוח הקדש שהבן שיוליד יהיה רשע ובגלל זה נמנע מלהתחתן. בשביל זה הוא התחייב מיתה בידי שמים, אך כאשר ישעיהו הנביא הוכיחו על כך הוא חזר בו וזכה לעוד חמש עשרה שנות חיים (ואכן הוא הוליד את מנשה שהיה רשע גמור אך בסוף ימיו חזר בתשובה...).] עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא [בשביל מה מבטיחים? כדי שיהיה לו בטחון. נח דואג וה' מבטיח לו. נצח והוד נקראות "בטֻחות", הן גם הבטחות – ה' מלמעלה מבטיח לנח.] שלא לשחת העולם עוד וכן עשה ובאחרונה אמר לו הנני מסכים [שוב המלה הסכמה. ולא די כאן בהבטחה – הוא גם עושה לו אות:] לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות [ממשי וגשמי להבטחתי – קשת בענן.].

כך פותח – רואים כאן את הראש של נח, שהוא טיפוס דואג. יש לו מה לדאוג, הוא עבר את המבול, ובכל אופן – זה לא אברהם אבינו, לא בדיוק יהודי שהוא בעל בטחון. נח דואג מה יהיה, כמו אמא שדואגת – אפשר להוליד עוד ילד או לא? נושא ששייך לבנות בפרט. יש אחד שחושב פעמיים – לא טוב לחשוב פעמיים בנושאים האלה (השנה הזאת היא שנת תש"פ – תהא שנת פתאים, "פתי יאמין לכל דבר" למעליותא ו"שומר פתאים ה'". דווקא בנושא הולדת ילדים צריך להיות פתי ולסמוך אך ורק על ה' שצוה לנו "פרו ורבו", כמבואר בחז"ל. ואז – תהא שנת פוריות, שנה פוריה בכל). כשהוא חושב פעמיים הוא מתחיל לדאוג מה יהיה. אבל ה' טוב, ה' מרחם, מבין עם מי יש לו עסק, ש'זה מה יש' – זו מציאות האנושות כרגע, אין מישהו אחר, אין אברהם אבינו עדיין, יש רק נח, אז צריך ללכת לפי הראש שלו – ולכן מסכים עם נח, וחוץ ממה שהבטחתי לך שהכל יהיה בסדר, שלא יהיה שוב מבול, גם אעשה לך אות כדי לחתום את ההסכמה שלי. ככה רש"י פותח. אם כן, זהו הווארט שמאד קשור לנושא שלנו, לאמונה ובטחון.

צדיקים גמורים – בעלי בטחון גמור

אחר כך, עוד כמה פסוקים הלאה, כתוב:

ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם.

"לדרת עולם" כתוב חסר דחסר – אפשר לכתוב "דורות" בשתי ווין, וכאן אין אפילו ו אחת. למה ה' כתב זאת ככה בתורה? רש"י אומר:

לדרת עולם - נכתב חסר שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי (ב"ר):

יש דורות שיש בהם צדיקים שאינם כמו נח, אלא צדיקים שהם בעלי בטחון – או בטחון סביל או בטחון פעיל בשלמות – ואז אינם צריכים את האות. עוד פעם, רואים שרש"י מאד מדגיש שאות הוא רק בשביל קטני אמונה וקטני בטחון. הדורות שלא צריכים את אות הקשת "צדיקים גמורים היו" – כדי לא להזדקק לאות צריך להיות "צדיק גמור", דהיינו בעל בטחון גמור. צדיק גמור יכול להיות גם בטחון סביל גמור – "חשוב טוב יהיה טוב", "יהיה טוב", נקודה, הכל יהיה בסדר! סביל עדיין, אבל גמור – לגמרי, בלי ספק וספק ספיקא, לא חושב פעמיים, יהיה טוב!

חזקיהו ורשב"י – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

רש"י נותן שתי דוגמאות לדורות כאלה – ש"דרת" חסר בא למעט אותם, דורות שלא זקוקים לאות הברית כלל, כי יש להם בטחון גמור בה', ואז הם עצמם אות הקשת. מי הדוגמה? "דורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי".

איזה בטחון יש לחזקיהו מלך יהודה? הוא צדיק גמור ויש לו בטחון גמור – בטחון פעיל או בטחון סביל? [סביל.] הוא הולך לישון, בוטח מאה אחוז שיהיה בסדר, שה' ינצח את האויבים. אין לי מה לעשות, איני יכול להלחם ולנצח אותם – אז הולך לישון מתוך בטחון סביל גמור. הוא צדיק גמור מצד ההוד – יותר מנח. לפי זה צריך לומר שרבי שמעון בר יוחאי הוא צדיק גמור ובעל בטחון גמור גם מצד הנצח – מה שזקוקים בשביל להביא משיח.

חזקיהו יכול היה להיות משיח – פספס זאת, בכך שלא אמר שירה אחרי הנס הגדול שה' הפיל את כל מחנה סנחריב, לא תפס את עצמו שצריך להודות לה'. הוא מצד ההוד, ובעצמו לא הודה לה' – לא אמר שירה – אז פספס את ההזדמנות להיות משיח. איזה משיח? אף על פי שהוא מבית דוד, האריז"ל אומר שהיה יכול להיות משיח בן יוסף. חידוש, פלא, סימן שגם צאצאי בית דוד הם לאו דווקא משיח בן דוד – יכול להיות משיח בן יוסף, כמו שאומר האריז"ל על חזקיהו.

על ספר הזהר כתוב "בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי" – נצא מהגלות על ידי משיח בן דוד, אז רשב"י ודאי שייך למשיח בן דוד, בטחון פעיל גמור. במה רואים שלרבי שמעון יש בטחון פעיל? בבטחון העצמי שלו (לכאורה נגד הכתוב "כבֹד אלהים הסתר דבר") לגלות רזין דרזין דאורייתא, וכמו שהוא קרא על עצמו את הפסוק "הולך רכיל [לשון רגל, ברגל ימין, נצח, בטחון פעיל, לכתחילה אריבער] מגלה סוד [= נצח]" למעליותא (המשך הפסוק הוא "ונאמן רוח מכסה דבר". ידוע שבשבעת שמות הצדיקים שבתנ"ך "נאמן" הוא מצד הנצח, מדת משה, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", ומבואר בדא"ח דהיינו שאינו מגלה לאחרים את סודות ההשגחה הפרטית ומה שעתיד להיות שה' מגלה לו. אך ניתן לפרש את כל הפסוק למעליותא, אצל רשב"י, שהוא "מגלה טפח [תוך כדי שהוא] ומכסה טפחיים", שהרי "תורת ה' תמימה" – התורה נשארת שלמה ללא שום 'נגיעה' בה גם לאחר גילוי סודותיה, כפירוש הבעל שם טוב. נמצא שה"הולך רכיל מגלה סוד" הוא הוא ה"נאמן רוח מכסה דבר", ודוק. ורמז יקר: רבי שמעון ועוד "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך").

מי זקוק לאות?

עד כאן היה לחיות עם הזמן, שיש כאלה שזקוקים לאות ויש כאלה שלא זקוקים לאות. כך בכל דבר. אות הוא סימן. יש אנשים שלא יעשו שום דבר בחיים – הם פוחדים, הם דואגים (פחד ר"ת פוחד חושש דואג) – אם לא יקבלו איזה איתות מהשמים, אור ירוק מהשמים (או איזה סימן של 'או-קיי' מהרבי).

יש אנשים שלא זקוקים לכך (היו אלה שהרבי הורה להם מפורשות – אתה תפעל בעצמך, לפי הבנתך, ואחר כך תדווח לי...) כי הם צדיקים גמורים, הכוונה בעלי בטחון גמור. אנשים כאלה הם בעצמם האות, סוד "צדיק יסוד עולם" – הצדיק בעל הבטחון הגמור הוא עצמו האות קדש, היסוד, עליו העולם עומד. והיינו מה שהנצח וההוד, שתי דרגות הבטחון, שתי הכליות היועצות, 'מבשלים' וממשיכים את הזרע-קדש ליסוד על מנת להפרות ולהחיות את המציאות, העולם כולו.