בע"ה

ו' כסלו תש"פ – כפר חב"ד

בטחון נקי ושכל טוב

אמונה ובטחון (28) חלק ראשון – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מה הבעיה של משיח-שקר?

השקר של המשיח

אנחנו בפרק ז במאמר, העוסק בסיפור של רבי יהושע בן לוי ומשיח[ב]: רבי יהושע בן לוי שאל את המשיח מתי הוא בא – הוא אמר "היום" ולא בא באותו יום, אז רבי יהושע בן לוי התלונן בפני אליהו הנביא שמשיח שיקר לו. אליהו אמר לו שמשיח התכוון לפסוק בתהלים "היום, אם בקֹלו תשמעו"[ג]. בכל אופן, יש הרבה תוקף ביכולת של רבי יהושע בן לוי לומר שהמשיח שיקר – אנחנו רוצים להבין זאת, מה המשמעות של ה'שיקר' הזה.

הכל הוא ה'?!

נתחיל מחזרה על משהו שכבר למדנו בשיעור הקודם[ד] (בסוף הפסקה בעמ' פג). כתוב בחסידות[ה] שהאדם צריך להיות כל הזמן ב"רצוא ושוב"[ו]. ה"רצוא" הוא שיש רק ה', "גאט איז אלץ", אין שום דבר חוץ מה' – זהו יסוד האמונה שלנו. ה"שוב" הוא כיוון הפוך, שהכל הוא ה' – "אלץ איז גאט". האמירה השניה – לפיה גם השלחן הוא ה' – היא יותר חידוש. לומר שיש רק ה' – מילא. אמנם הדבר נוגד את החושים שלנו, אבל יהודי הוא למעלה מטעם ודעת, אז הוא יכול לעצום עינים (כמו בשעת קריאת שמע) ולומר שאין שום דבר חוץ מה'. אבל עיקר החידוש הוא לומר שכל מה שנמצא, כל מה שאני חווה בחיים, הוא ה' – עצמותו יתברך, בלשון החסידות – ה"שוב". "רצוא" הוא כלפי מעלה ו"שוב" כלפי מטה. "רצוא ושוב" הוא דופק החיים – צריך כל הזמן להיות בתנועה נפשית של "רצוא" ל"גאט איז אלץ" ו"שוב" ל"אלץ איז גאט".

הסברנו כאן בסוף הפסקה שלומר שהכל ה' נשמע שקר. השלחן הוא לא ה' – אסור להשתחוות לשלחן. אבל יש משהו בזה שהשלחן משקף את הבורא שלו, את העצמות של בורא עולם, ומה שנדמה כשקר בסופו של דבר הוא אמת לאמתו, יותר מאמת סתם. "ה' הוא הכל" זו האמת אבל "הכל הוא ה'" זו אמת לאמתו, שנדמית כשקר – פרדוקס (נשיאת הפכים) לגמרי.

ה' הוא הכל – אמונה, הכל הוא ה' – בטחון

איך התנועות הללו באות לידי ביטוי בנפש? באמונה ובטחון. אמונה היא שה' הוא הכל, בעוד ההרגשה שהכל הוא ה' נוסכת בי המון בטחון לעשות דברים, כי כל מה שאני נוגע בו הוא הקב"ה – הוא כביכול בידים שלי – ואם הכל ה' גם אני ה' (מזכיר את אמרת הרבי הרש"ב "ידעתיו [שהכל הוא ה'] – הייתיו"[ז] בניחותא) ו"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ח].

אמרנו שה"שקר" הזה הוא באמת התכונה העצמית של משיח. לכן הוא יכול לומר בבטחה, בבטחון גמור, שאני בא "היום", אף על פי שלמעשה לא רואים זאת בעינים – בעזרת ה' יתברך נראה זאת בקרוב, "תיכף ומיד ממש", כמו שהרבי (בעל הבטחון הגדול) אומר.

על רקע הנקודה הזו ספרנו את סיפור רבי עקיבא כנושא כליו של בר כוכבא, בן כוזיבא, עם כל הרקע ההיסטורי וההסברים שלמדנו בפעם הקודמת. תכל'ס, בר כוכבא היה סוג של משיח שקר – הוא אמר על עצמו שהוא משיח, כמפורש בחז"ל, והדבר לא התממש. עם זאת, הוא משיח שקר שגם הרמב"ם, הפשטן ופוסק ההלכה, ממליץ עליו טוב – כפי שנראה – ויש משיחי שקר הרבה יותר גרועים, שגם אותם נזכיר בהמשך[ט] לפי דברי הרמב"ם.

"מדַבָּר שקר תרחק"

איפה יש בתורה רמז שבכלל יש מציאות של משיח שקר? צריך לדעת, להזהר, שיכול להיות בשטח משיח שקר. יש בתים עם שלט 'זהירות, כלב נושך' – כמו שצריך להזהר מכלבים רעים צריך להזהר ממשיחי שקר. הדבר צריך להיות כתוב, או לפחות רמוז, באיזה מקום. איפה?

כתוב בתורה "מדבר שקר תרחק"[י] – זו מודעות תמידית. רק על הפסוק הזה יש שלש עשרה דרשות הלכה של חז"ל[יא] – פסוק מאד מרכזי בתורה. אנחנו אמת, התורה אמת, "משה אמת ותורתו אמת"[יב], והדבר הכי גרוע אצלנו הוא שקר. גם בחינוך ילדים, השל"ה הקדוש אומר שלא צריך לחנך ילד לשום מדה בעולם חוץ מדבור אמת[יג] – אם הילד ידבר אמת, אם יהיה אמתי, בסוף הוא יקיים את כל התורה והמצוות. לאור זאת, האזהרה הכי חמורה בתורה כולה הוא "מדבר שקר תרחק".

איך הפסוק רומז למשיח שקר? המלה "דבר" בעברית היא גם לשון מנהיג, דַבָּר. ה' אומר למשה רבינו לגבי יהושע בן נון "דַבָּר אחד לדור ולא שני דברים לדור"[יד] – יש מנהיג אחד לדור ולא שני מנהיגים לדור, יהושע צריך להיות ה"דבר אחד" ולקבוע לבדו, אפילו לא לצרף אליו את הכהן הגדול. על משיח כתוב (בפרק שאומרים לפני תקיעת שופר בר"ה) "ידבר עמים תחתינו"[טו] – "ידבר" היינו ינהיג. עוד פעם, כל גדול בחסידות שכל פעם שכתוב "דבר" רומז גם ל"דַבַָּר". אם כן, "מדבר שקר תרחק" היינו אזהרה להתרחק ממנהיג-שקר, להזהר ממשיח שקר.

משיח שקר אמתי

נעשה יחד גימטריא יפה: כמה שוה משיח שקר וכמה שוה דבר שקר? שקר נתחיל מהתורה, "דבר שקר" עולה 806. משיח שקר עולה 958. ביחד 1764. זהו מספר מושלם, רבוע – מב ברבוע (יש שם קדוש שנקרא שם מב). יש פה ארבע מלים, וכל רבוע המתחלק ל-4 יוצא גם רבוע – רבע של רבוע הוא רבוע חצי השרש של הרבוע המקורי. אם כן, הערך הממוצע הוא 21 ברבוע – אמת.

זהו ממש רמז פלאי, שדבר שקר משיח שקר עולה אמת-אמת-אמת-אמת – הכל אמת. אבל זהו רק 'משיח שקר אמתי', לא כל משיח שקר... כששתי מלים יוצאת אותו דבר בגימטריא יתכן שמדובר בדברים זהים או בהפכים גמורים, כמו משיח-נחש. מחזק שהדבר שקר ומשיח שקר הם עיקר השקר בעולם. יש הרבה שקר, גם מלכות הרשעה היא שקר, אבל עיקר השקר הוא משיח שקר שהוא "דבר שקר". אבל יש אחד כזה שבאמת כולו אמת – אמת לאמתו.

בר כוכבא – בטחון עצמי לא מבורר

נתחיל לקרוא:

עיקר הלקוי של כל "משיח שקר" הוא בכך שאין בטחונו העצמי מבורר היטב להיות בטחון בה' בלבד, "בלתי להוי' לבדו"[טז] (הנותן לו כח לעשות חיל[יז]), אלא שבבטחונו העצמי מעורב בטחון בגאון עצמו,

נסביר בהמשך שיש כמה מדרגות במשיחי שקר. יש כאן אחד, בר כוזיבא, שאומר בפירוש שהוא משיח. חכמים קראו לו לבירור – אתה עושה מרד ברומאים, מי אתה? הוא אומר – אני משיח. ידוע ש-אני משיח בגימטריא משוגע –יתכן שהוא משוגע – אבל בר כוכבא לא היה משוגע, אלא רק בעל בטחון עצמי מופרז. הוא התכוון לטוב – לגאול את עם ישראל, להחזיר את עטרת מלכות ישראל לעם ישראל, לבנות את בית המקדש. בדור הקודם, דור חורבן הבית, גם היה מרד שנכשל – "המרד הגדול" – וכעת בא בר כוכבא, בעידוד רבי עקיבא וחכמי הדור, למרוד ברומאים, במלכות הרשעה. הסברנו פעם קודמת שהוא טיפוס מאד מורכב – יש לו הרבה טוב וגם הרבה לא-טוב. מה הלא-טוב שלו? למה הוא משיח שקר?

משיח צריך הרבה בטחון עצמי – בטחון עצמי מופרז – אבל בטחונו העצמי של המשיח האמתי צריך להיות מבורר ונקי וטהור בתכלית, בלי שום בטחון עצמי של אגו, גאוה ו'אני'. הבטחון צריך להיות בה' בלבד – בטחון שכל מה שיש לי כח בא רק מה', ובלי ה', אפילו להרף עין, אין לי שום כח, אין לי שום מציאות בכלל. אסור לומר "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[יח], אלא לזכור תמיד שה' "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – לא מדובר בבטחון סביל, הוא נותן לי כח לעשות חיל, אבל רק הוא לבדו נותן ל'אני' הזה את הכח. טוב שיש לבר כוכבא הרבה בטחון עצמי (הנושא שלנו), אבל הבטחון העצמי של בר כוכבא לא היה בכח שה' נותן לו, עד כדי כך שאמר לה' – אתה יכול לעזוב כאן, אני מסתדר לבד. זו כבר אמירה לגמרי לא טובה.

מאיפה בא הבטחון? מספירת הנצח. יש לו בטחון שינצח – מי שקם ועושה מרד נגד מלכות הרשעה צריך להיות בטוח במאה אחוז שינצח, והנצחון הצפוי הוא המניע אותו. אם הבטחון העצמי שלו לא היה מבורר מספיק, סימן שכל מה שקשור לספירת הנצח שלו גם לא היה מבורר. נצח הוא גם נצחון וגם נצחיות וגם הכח לנצח נכון על המלאכה וכשמדובר בגנרל, אלוף במלחמה, היינו נצח על החילים. כפי שהסברנו, היה לו כושר של מצביא ומארגן – אבל כנראה גם הוא לא היה בתכלית השלמות והתיקון.

"בלתי להוי' לבדו" – התגובה לחווית הצמצום

כתוב כאן שהבטחון בה' לבד הוא בטחון "בלתי להוי' לבדו". במקום אחר[יט] אנחנו מסבירים שסוד הפסוק "בלתי להוי' לבדו" הוא סוד הצמצום הראשון. לפני הבריאה יש אור אין סוף, אין שום דבר אחר, אין מקום פנוי – ופתאום יש חשך, מישהו סוגר את החשמל. מה התגובה? חשך הוא כמו וואקום, חלל הוא וואקום. יש תכונה, גם במדע, שוואקום שואב – או שואב לתוכו, או שמי שנמצא בתוכו נשאב החוצה. כך הנשמה התגובה האמתית של הנשמה לחווית הצמצום היא "בלתי להוי' לבדו" – להשאב אל ה'. לשם כך ה' עושה את הצמצום.

לפני הצמצום רק ה' נמצא, רק ה' פועל, והוא עושה צמצום כדי לתת לי מקום לפעול – רוצה שאעשה לו דירה בתחתונים, שאנצח. אבל מבחינתי, קודם הייתי באור וכעת אני בחשך. מה התגובה שלי צריכה להיות? שתוך כדי שאני מתמצא במצב החדש של הצמצום והחשך, פועל בו בבטחון שנדרש ממני, בפנימיות הצמצום גורם לי רק להשאב לה', כך שהבטחון עצמו יהיה "בלתי להוי' לבדו". כתוב "זֹבח לאלהים [אחרים] יחרם בלתי להוי' לבדו" – דווקא במקום חשוך וריק מגילוי אלקות, בו יש נתינת מקום לכח המדמה להמשך אחרי אלהים אחרים, כולי נשאב לקב"ה לבדו. כלומר, כולי מכיר שכל הכח שיהיה לי לפעול ולהצליח הוא אך ורק ממנו יתברך.

ב. "מורח ודאין" – רצון עם שכל

להלביש בשכל את הדחפים לגאול ולמרוד

עד כאן למדנו על ליקוי אחד של משיח שקר – שבטחונו העצמי המופרז אינו בה' לבדו – וכעת נלמד על ליקוי נוסף, שהוא תוצאה מהליקוי הראשון:

ועוד (ותלוי בהנ"ל) שרצונו למרוד במציאות השקר אינו מושכל אצלו בטוב טעם ודעת

מה מניע את המשיח? בכל אחד יש ניצוץ משיח – מה מניע כל מי שרוצה לעשות משהו גדול בחיים, לקרב את הגאולה? שני דברים:

ראשית, עם ישראל בגלות – רוצים לגאול את עם ישראל. גם השכינה בגלות, "שכינתא בגלותא" – מי שמרגיש את השכינה – ורוצים לגאול אותה, "לאקמא שכינתא מעפרא". זו תנועה נפשית אחת – הרצון האדיר לגאול. כמו שהאדם הכי קרוב לך חולה ואת רוצה רק לרפאות אותו.

אבל, כאשר גם ברור מי כאן עומד מנגד, מי המתנגד הגורם לצער – מרגישים שעלמא דשקרא, שנקרא גם מלכות הרשעה, הוא הגורם לצער השכינה – מתעורר אצל מי שרוצה לגאול גם רצון למרוד בעלמא דשקרא. אמנם, יתכן שהמרד שלו בעלמא דשקרא – "פגע בו כיוצא בו"[כ] – מעורב גם בשקר של עצמו. עוד יותר, כמו שהסברנו קודם, גם המשיח האמתי פועל מתוך מה שנדמה שקר, הבטחון שלו – "בלתי להוי' לבדו" – שהוא יבוא עכשיו, "היום".

אם כן, המשיח רוצה לגאול את עם ישראל ובד בבד יש לו התלהבות רבה למרוד בשקר, להרוג את הנחש. משיח בא לקטול את החיויא בישא. האם יש לו שכל ברצון למרוד? זו הבעיה השניה: בפרק הבא – תכלית כל המאמר – נלמד על תהליך שנקרא 'קביעה רצונית'. מאמונה באים לרצון ומרצון באים לשכל – ואז הדבר מתממש בפועל. מי שבטחונו העצמי מעורב אגו – גם השכל שלו, איך מורדים בשקר, הוא משובש. אין לו מספיק שכל, הוא באמת קצת משוגע – מורד בלי שכל. אם הבטחון שלי הוא מאה אחוז בה' – השכל שלי פועל טוב. אם הבטחון העצמי לא מאה אחוז בה', אני מעורב בתמונה – גם השכל לקוי.

להריח נכון ולדעת להסביר

איך אומרים זאת?

(דהיינו מה שאינו "מורח (רצון – אריך[כא]) ודאין (בשכל)"[כב]) וד"ל.

זהו נושא חשוב: כתוב שהסימן של המשיח האמתי שהוא דן לפי ריח. בפשט הכוונה שהוא מריח ויודע מי זכאי ומי חייב – "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", לא צריך לראות או לשמוע, אלא רק לפי הריח. לפי הקבלה והחסידות חוש הריח הוא בכתר, למעלה מהשכל, אבל בדין בפועל יש ממד של שכל – לדון היינו לבחון ולהבחין.

אם כן, בביטוי "מורח ודאין" – שמשיח מריח ודן לפי הריח – יש שני ממדים: ממד הריח עצמו, שלמעלה מהשכל, וממד הדין, השכל, בו לפי פשט צריך להבין את המציאות, מה בדיוק המריבה-המחלוקת בין האנשים, וגם להבין טוב איך להכריע ביניהם. את המשיח מנחה חוש ריח מי צודק, אבל על פי הלכה – גם כשיש לדיין חוש מי צודק, הוא חייב להסביר זאת בשכל לעצמו וגם לזולת. לכל אחד מבעלי הדין יש זכות לשאול אותו "מאיזה טעם דנתוני"[כג] וצריך להיות מובן היטב בשכל למה חייב את האחד וזיכה את האחר. לכן, הביטוי "מורח ודאין" הוא הרכב של חוש הריח ושל שכל נכון ובריא.

תענוג הריח מחזק את השכל

נסתכל בהערה סו:

כמבואר בדא"ח שחוש הריח הוא בבחינת הכתר שלמעלה מן המוחין, וע"י התענוג שבריח נמשכת תוספת הארה מן הכתר לחיזוק המוחין. ראה תורת חיים שמות, תמה, ב, בבאור סוד הקטורת.

חוש הראיה הוא חכמה, חוש השמיעה בינה וחוש הטעם הוא דעת – אבל חוש הריח הוא כתר, שלמעלה מטעם ודעת. הנס שמשיח יכול לשפוט על פי ריח משבח אותו שאצלו מפותח הכתר, לכן מגיע לו כתר – "אין כתר אלא למלך"[כד].

יש כאן הסבר מאדמו"ר האמצעי על פעולת חוש הריח: אדם הולך להתעלף וצריך לחזק אותו – לחזק את המוחין – ולשם כך נותנים לו משהו חזק להריח. מתי עושים זאת לכולם, ומחלקים איזה טבק או ריח טוב? ביום כיפור. כנראה בעזרת נשים פחות עושים זאת – נשים יותר חזקות... – אבל ביום כיפור, כשאנשים חלשים, רואים בבית הכנסת שמישהו מסתובב עם טבק בשביל לחזק. ההסבר של אדמו"ר האמצעי, שריח טוב וחזק מחזק את המוחין, מתאים להבנת "מורח ודאין" – מתוך הריח מתחזק השכל. למה הריח מחזק את המוחין? הוא מוסיף מלה – התענוג שבחוש הריח. מה חסר ביום כיפור? התענוג. מי שיש לו נשמה מרגיש את ה"לחיותם ברעב"[כה] – תענוג מהצום – אבל הגוף מעונה. איזה תענוג גשמי אסור ביום כיפור? אכילה ושתיה וכו', תענוג משכל ולמטה, אבל התענוג שבכתר, תענוג הריח הטוב, מותר. גם הכתר של הגשמיות הוא רוחניות, לכן ריח לשון רוח (והוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו"[כו]). יש בריח תענוג, והתענוג של הריח מחזק את השכל.

זהו בדיוק סוד "מורח ודאין" – מריח ודן. אם נצייר, באים אנשים לדין תורה ומשיח דן אותם לפי הריח: קודם יש לו חוש להריח מי צודק – כנראה גם ביכולת להריח ולדעת מי צודק יש איזה תענוג – ואחר כך צריך לחזק את המוחין לדון לפי דין תורה. גם אם הפסק נשמע ברגע הראשון "פלא יועץ"[כז] – פלא למה פסק ככה – צריך להתיישב בשכל למה זהו הפסק, שיהיה מובן. זו משמעות הביטוי המיוחד "מורח ודאין".

הריגת בר כוזיבא

נקרא גם את הערה סז. מאיפה יודעים שמשיח "מורח ודאין"? פסוק מפורש. בפרק על משיח בישעיהו כתובים פסוקים שמתפללים עליהם בחגים "ויקוים בי"[כח] – גם סימן שבכל אחד ניצוץ משיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[כט]. ובפסוק הבא כתוב:

"והריחו ביראת ה' (ישעיה יא, ג)... רבא אמר דמורח ודאין ('שמריח באדם ושופט ויודע מי החיב...', רש"י) דכתיב 'לא למראה עיניו ישפט' 'ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ' (שם).

אחר כך הגמרא מספרת את הסיפור שלמדנו פעם קודמת:

בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין. כיוון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו" (סנהדרין צג, ב).

בר כוזיבא מלך שנתיים וחצי בארץ – הנפיק מטבעות במרד שלו. הוא אמר שהוא המשיח – היה לו הרבה אגו, כמו שלמדנו. גם למשיח יש בטחון מופרז כזה, אבל הוא אצלו "בלתי להוי' לבדו" כנ"ל – וחכמים בחנו אותו האם הוא "מורח ודאין". בגמרא כתוב חד וחלק, בקיצור, כשראו שאין לו תכונה זו – הרגו אותו. למדנו פעם קודמת שלש דעות מי הרג את בר כוכבא. הכי פשוט שנפל בקרב, אומות העולם הרגו אותו; יש מקום שמשמע שאף אדם לא יכול לו, ונחש הרג אותו; אך כאן כתוב שחכמים הרגו אותו. מה הכוונה? דנו אותו למות.

אחד ממפרשי הרמב"ם, המגדל עוז, שואל[ל]: למה דנו אותו למות? על מה חייב מיתה? מה הוא עשה?! כדי לתרץ את הקושיא שלו מסבירים[לא] שמשיח גם צריך להיות נביא "קרוב למשה רבינו", לפי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה[לב]. אם אמר שהוא משיח ואין לו תכונה זו – הוא נביא שקר, שלפי התורה חייב מיתה. אבל לבעל המגדל עוז קשה – אם מפרשים לפי פשט, שדנו אותו למוות – מה פתאום הרגו אותו?!

"מורח ודאין" בדעת הרמב"ם

ועיין רמב"ם הלכות מלכים יא, ג הנ"ל, שמתעלם לכאורה מגמרא זו, ועל כך משיג הראב"ד שם.

בשני הפרקים האחרונים ברמב"ם – הלכות מלכים פרקים יא-ב – הוא מתאר את ימות המשיח. הוא כותב שם מאד חזק שלא עיקר בדת לדעת בדיוק את סדר הדברים, וגם אי אפשר לדעת – יש מחלוקת בין החכמים, לא היתה להם מסורת ברורה בענין רק כל אחד דרש לפי פסוקים כו'. בכל אופן, הוא כותב שני פרקים שלמים על משיח וכשהוא מביא את סיפור רבי עקיבא שהיה נושא כליו של בר כוזיבא, הוא לגמרי מתעלם מגמרא זו בסנהדרין, לא מביא בכלל "מורח ודאין" וודאי שלא מביא שחכמים עצמם הרגו אותו.

לא כולם יודעים – ומשמע שגם לא כל מפרשי הרמב"ם ידעו[לג] – שבאגרת תימן[לד] הוא כותב בפירוש שמשיח "מורח ודאין". זו עוד קושיא, מה בדיוק השקפת הרמב"ם בענין. כאן, ב'הלכות משיח' שלו – בהלכה שאנחנו לומדים – הוא כותב שמי שחושב שמשיח צריך לעשות מופתים שלא כדרך הטבע הוא טפש, ודעתו מנוגדת לדעת חכמים. מציינים גם שהרמב"ם פוסק[לה] כשמואל, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[לו] – נצא מהגלות, אבל חוץ מזה "עולם כמנהגו נוהג". הרבי אומר[לז] שכך בתקופה הראשונה של משיח. אמנם, יש מי שאומר[לח] שהרמב"ם לא פוסק בדיוק כשמואל, אך זהו הפשט, כפי שעולה גם מדבריו שמי שחושב שמשיח צריך לעשות מופתים הוא טפש. מסבירים[לט] שהוא מתכוון שלא לחשוב שצריך את הנס של "מורח ודאין". מה לעשות שבמקום אחר הוא כותב שמשיח כן "מורח ודאין"?! פלונטר בהבנת הרמב"ם, צריך ליישב את הכל.

קודם כל, פשיטא שהרמב"ם ידע מהגמרא. אם נסביר שבאמת לא פוסק כגמרא זו – צריך מקור אחר שפוסק כמוהו. אחד ההסברים הוא שיש במדרש איכה[מ] וגם בירושלמי[מא] סיפור אחר על בר כוזיבא, לא כמו בבבלי, ושם באמת כתוב שהגוים הרגו אותו או – לפי כמה פירושים – שנחש הכיש בו, בלי הצורך ב"מורח ודאין". כלומר, תולים שהרמב"ם סומך על מקור אחר. למה הרמב"ם מעדיף את המקורות האחרים? לכאורה הגמרא הבבלית הכי מוסמכת! כי סובר שהבבלי לא כדעת שמואל שאומר ש"עולם כמנהגו נוהג". זה הכי חזק אצל הרמב"ם, שכאשר יבוא משיח – לא לחשוב שנכנס לסדר עולם חדש. יהיה אותו עולם, אותה מציאות, אותה הנהגה כמו בעולם עכשיו, רק שמשיח יחזיר את העטרה ליושנה, יבנה את בית המקדש והכל – כמו שבר כוכבא רצה לעשות. לכן הוא מעדיף לסמוך על איכה רבה מאשר על הגמרא. שוב, מסבירים שהוא סובר שזו פשוט מחלוקת בחז"ל, כמו שכותב בהמשך בפירוש שבכל מה שקשור למשיח – מה יהיה ואיך יהיה – החכמים חלוקים, והוא מדגיש שאין כאן "עיקר בדת".

ישוב דברי הרמב"ם – הסבר פנימי בגמרא

עד כאן רקע לסוגיא ברמב"ם, וכעת נקרא את ההסבר שלנו:

אך לפי דברינו בפנים יש לישב גם את דברי הרמב"ם באופן שלא יתעלמו מהגמרא הנ"ל, כלומר שמפרש את ענין השפוט שע"פ חוש הריח לא כענין ניסי, אלא כמתיחס לדקות ההבחנה שבפנימיות כחות הכתר והחב"ד שבנפשו.

לכל יהודי יש כתר, יש אינטואיציה, ואפשר לפרש בפשטות שאצל משיח חוש הכתר מפותח – יש לו חוש טוב, אינטואיציה, להבין מיד מי צודק בין שני האנשים שנכנסו לחדר, ואחר כך החוש מתלבש גם בשכל טוב. אם נפרש כך, יתכן שיש לו תכונת "מורח ודאין" גם בלי לומר שהוא נביא. הגדרה זו תסביר איך במקום אחר גם הרמב"ם אומר שמשיח "מורח ודאין". משיח לא צריך לעשות נסים, אך השאלה אם "מורח ודאין" הוא נס או חוש. ביד החזקה הוא אומר שמשיח לא עושה נסים ובאגרת תימן הוא אומר שהוא "מורח ודאין", לכן נראה ש"מורח ודאין" היינו רק חושים טובים ושכל טוב – כח הכתר הוא חוש ריח טוב, "מורח", וכחות חב"ד היינו "ודאין" בשכל טוב.

המשך ההערה הוא הצעה להסביר את הגמרא על כך שחכמים הרגו את בר כוזיבא גם לפי הרמב"ם. משהו דומה למה שכתוב כאן מציע הרדב"ז, אך בסגנון פחות 'חזק'[מב]. כאן ההסבר הוא על דרך הסברי המהר"ל מפראג, שמכל המפרשים הכי מדגיש שלא חייבים לפרש אגדות כפשוטן, בגשמיות, אלא שיש להן פירוש פנימי. כך גם אפשר לפרש כאן שחכמים לא הרגו אותו בגשמיות – מיתת בית דין – אלא באופן פנימי:

כמו כן, אפשר שמפרש את מה ש"קטלוהו" רבנן, בפנימיות, לא באופן גשמי (וכידוע בכגון דא בכ"ד בפרוש האגדות למהר"ל מפראג ז"ל), אלא שהיות והבחינו שאין בו את בחינת "מורח ודאין" וממילא אין בטחונו העצמי מבורר באמת, משכו ידם ממנו ובכך סילקו ממנו את שפע חיותו הבאה מתורת אמת, וממילא "נהרג בעונות", ודוק.

עד המבחן של "מורח ודאין" החכמים תמכו בו. לפי הרמב"ם כולם תמכו בו, לא רק רבי עקיבא. זו גם מחלוקת – רוב המפרשים אומרים שהרוב לא תמכו בו, אלא רק רבי עקיבא ועוד כמה, אבל הרמב"ם אומר שכל חכמי הדור תמכו בו. תמיכת החכמים הזרימה בו חיות מכח התורה – חכמים הם התורה, "תורת אמת", שהיא מקור של חיים, "כי הם חיינו". העידוד של חכמים – 'אתה גבור החיל, לך תצליח' – נותן לו כח לעשות חיל. כאשר חכמים רואים שאין לו "מורח ודאין" נסי וגם לא טבעי, הם מבינים ש'זה לא זה', לא ראוי להיות משיח – כל הבטחון העצמי שלו הוא אגו לא מבורר, ישות דקליפה. אז חכמים מתייאשים ממנו, ממילא הם מסלקים ממנו את הכח שנתנו לו, וממילא הוא נופל – הוא יוצא לקרב בלי הסיעתא דשמיא הנדרשת ולכן נכשל ונהרג.

סיכום ורמז סיום

קראנו שתי הערות להבין את תכונת "מורח ודאין" – "מורח" למעלה מהשכל, ומזין את השכל, "ודאין". הרצון של מי שמתיימר להיות משיח למרוד במלכות הרשעה כדי לגאול את עם ישראל צריך להתלבש בשכל בריא. יש גיבורים שעיקר ההתלהבות שלהם הוא למרוד ברע – אולי יש כל כך הרבה רצון למרוד ברע, שהגיבור קצת לרגע שוכח שעצם מה שצריך להניע אותי (ובאמת הניע אותו) הוא הדחף לגאול את עם ישראל, לגאול את הטוב. אם אין לו שכל – זו בעיה.

שוב, יש לו שתי בעיות, בעיה של אגו, ומתוכה יש בעיה שהרצון החזק שלו – הכתר שלו – לא יורד נכון ומתחבר נכון עם השכל שלו. לפי מה שהסברנו, הבעיה השניה נקראת שהוא לא "מורח ודאין". אפילו שהוא "מורח" – יש לו רצון, כתר, חוש ריח – הוא לא דן נכון את המציאות.

נסיים ברמז יפה: דאין בארמית אותיות דינא וגם שם קדוש א-דני, השם של המלכות, לשון אדון. כל הביטוי "מורח ודאין" – מורח (אותיות חמור, ששוה "עוד יוסף חי", כידוע אצלנו) ועוד ו של "ודאין" עולה 260, ד"פ שם א-דני. כלומר, כל הביטוי "מורח ודאין" שווה 325 שהוא ה פעמים שם א-דני (שם א-דני פנים ואחור), שם המלכות, שהיא עצמה סוד האות ה של שם ה' (325 הוא גם מספר משולש – סכום כל המספרים מ-1 עד 25).

בכל אופן, עיקר הווארט שתכלית ה"מורח ודאין" היא ה"דאין" – שיהיה דין אמת – וה"מורח" הוא רק אמצעי. לכן "מורח ודאין" עולה ה"פ דאין – זו התכלית. גם דין לפי המראה והשכל (מראה עיניו ומשמע אזניו) יהיה דין אמת, אבל מהריח בא דין אמת לאמתו – אף שלעתים נדמה כשקר – ו"כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית"[מג]. כמו שהשקר של אמירת משיח "היום" הוא האמת לאמתו, כך גם ה"מורח ודאין". כשהוא זוכה ל"מורח ודאין" – ל"דאין" אמת לאמתו – הוא זוכה לשם א-דני וראוי להיות מלך.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היינו התנועה בין "ה' הוא הכל" ל"הכל הוא ה'".
• יהודי הוא למעלה מטעם ודעת, לכן קל לו לומר ש"ה' הוא הכל" (ולבטל את המציאות הנראית לעין). עיקר החידוש – הנראה כשקר, אך הוא אמת לאמתו – הוא האמירה ש"הכל הוא ה'" והמציאות הנדמית הנפרדת היא-היא ה'.
• חוית "ה' הוא הכל" מולידה אמונה (שלמעלה מטעם ודעת). חוית 'הכל הוא ה'' מולידה בטחון – ה' שבתוך המציאות נתון 'בידי', וגם אני ה', ולכן אני יכול לפעול את רצונו במציאות.
• 'שקר-הבטחון' מוליד את ה'שקר' של המשיח שאומר שיבוא "היום".
• על משיח-שקר מזהירה התורה "מדַבָּר שקר תרחק", אך משיח-שקר דבר-שקר עולה ד"פ אמת.
• משיח זקוק לבטחון עצמי מופרז, תוך זכרון ה' הנותן לו כח לעשות חיל. כאשר מתערבת בבטחון העצמי ישות – הוא הופך למשיח שקר.
• קלקול הבטחון – פנימיות הנצח – פוגע בנצחיות, בנצחון ובכח הארגון-הניצוח.
• בצמצום הראשון עושה ה' חלל-וואקום פנוי לפעילות האדם, הדורשת חוית בטחון חיצונית, לצד חויה פנימית של 'שאיבה' לברוח אל ה' שמחוץ לחלל. שילוב החוויות הוא בטחון טהור "בלתי להוי' לבדו".
• הדחף המשיחי נובע מרצון לגאול את עם ישראל יחד עם רצון למרוד במלכות הרשעה.
• כדי ליישם במציאות את הדחף-הרצון החזק, שלמעלה מטעם ודעת, יש להלבישו בשכל טוב.
• זהו סוד "מורח ודאין" – את 'חוש הריח', האינטואיציה הפנימית, יש להלביש בכושר שיפוט מושכל.
• בטחון עצמי לא מבורר גורם לשיבוש השכל ואי-יכולת שלו להכיל את הדחף למרוד (המשכיח את המניע הראשון והעיקרי – גאולת ישראל) – והופך את המנהיג למשיח שקר, ממנו מתייאשים חכמי התורה ובכך מסירים ממנו את הסיעתא דשמיא והדבר גורם לכשלונו.
• תכלית ה"מורח" היא להגיע ל"דאין" באמת לאמתו – הזוכה לכך ראוי לכתר מלכות (שם א-דני).