בע"ה

ו' כסלו תש"פ – כפר חב"ד

להחיות את המשיח

אמונה ובטחון (28) ח"ב – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רבי עקיבא ומשיח בן יוסף

רבי עקיבא – ה'משלח' של בר כוזיבא

בשיעור הקודם[ב] למדנו שלבר כוזיבא יש ניצוץ גדול של משיח בן יוסף. כתוב, בפשט, שמשיח בן יוסף יהרג – לכן גם הוא נהרג. התומך העיקרי שלו היה רבי עקיבא, לכן כעת מוסיפים דבר חשוב ומתבקש:

גם רבי עקיבא – "עקיבא בן יוסף"[ג] – שנשא כליו של בן כוזיבא, הוא בחינה של משיח בן יוסף דוקא,

בפעם הקודמת הסברנו שבין תלמידי רבי עקיבא רבי מאיר קבל את ניצוץ בר כוכבא עצמו ורבי שמעון הוא כבר בחינת משיח בן דוד. כעת מדברים על רבי עקיבא עצמו – כתוב שהוא מצד הגבורה, הוא תומך במרד, במלחמה פיזית, לא איש שלום בכל מחיר אלא עם דינים (דקדושה). לאיזה משיח הוא שייך? תמיכתו בבר כוכבא היא סימן שזהו שרשו שלו מצד עצמו. אפילו יותר מבר כוכבא – הוא משיח בן יוסף למהדרין. כנראה תמיכתו בבר כוכבא היא מעין עשית שליח – הוא עצמו עיקר משיח בן יוסף ובר כוכבא הוא רק הזרוע המבצעת שלו. כפי שנסביר, רבי עקיבא הוא שרש בחינה זו בעולם האצילות, שכולו טוב, ובר כוכבא כנגדו בעולם הבריאה, שרובו טוב ומיעוטו רע – יש בו הרבה טוב אבל גם רע.

משיח בן יוסף – כח הבירורים מעשו

ומהו משיח בן יוסף?

סוד כחו של יצחק לברר את הציד (הנשמות הקדושות) שבפיו של עשו (כמבואר בכתבי האריז"ל[ד]),

תמיד הנכד דומה לסבא – כמו שעל יעקב נאמר "יעקב אשר פדה את אברהם"[ה] – ולכן יוסף (ממנו משיח בן יוסף) דומה לסבו יצחק (גם נוהגים לצרף את שני שמות יחד, יוסף-יצחק, שמו של הרבי הריי"ץ).

יצחק אהב דווקא את בנו הרשע, עשו, "כי ציד בפיו"[ו]. בפשט – הוא היה משוחד באהבתו לציד שעשו הביא לו לאכול. זהו ודאי לא הפירוש הפנימי. כתוב באריז"ל שלא עשו ציד להביא ליצחק, אלא שיצחק עצמו צד ציד בתוך פיו של עשו. פה הוא פנימיות – הוא חדר לפנימיות נפש עשו וצד בה ציד, הוציא משם נשמות גדולות, כדוגמת רבי עקיבא (שהוא בן גרים, כנראה יוסף אביו היה גר-צדק) ורבי מאיר, השנים עליהם דברנו קודם. שניהם מבני עשו והם גדולי ישראל שכל תורה שבעל פה על פיהם (דוגמת משה רבינו בתורה שבכתב) – רבי עקיבא הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה ו"סתם משנה רבי מאיר"[ז]. את כח יצחק אבינו לצוד נשמות מתוך עשו – כח לברר ניצוצות מאומות העולם בכלל ומעשו הרשע בפרט – מקבל ומבצע דווקא יוסף הצדיק, שנעשה משנה למלך ואחר כך מלך שלם במצרים.

רבי עקיבא כנגד יוסף בעשרה הרוגי מלכות

רבי עקיבא, ששם אביו יוסף, הוא משיח בן יוסף הרבה יותר אמתי מבר כוזיבא – שהרי לו יש גם תורת אמת – והוא גם יוסף עצמו. איך יודעים? מהסבר האריז"ל לעשרה הרוגי מלכות. בסוף סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל והוא מת על קידוש ה' כעיקרי בין עשרת הרוגי מלכות – בעצם הוא העיקרי ביניהם. האריז"ל כותב[ח] שכל פעולה טובה של יהודי, כל העלאת מ"נ, כל מה שמחזיק את עם ישראל בגלות אלפיים שנה – הכל בכח עשרה הרוגי מלכות. כתוב דבר דומה גם על הבעל שם טוב – שכל כוונה פנימית שיש ליהודי בתפלה וכל הרהור תשובה ממנו עד משיח היא מכחו. כנראה יש קשר ביניהם. עשרה הרוגי מלכות העלו מ"נ (מיין-נוקבין) בשביל כל הדורות והבעל שם טוב הוא כבר המשכת מ"ד (מיין-דכורין) מלמעלה למטה.

מה היה הדין על עשרת הרוגי מלכות? צריך לזכור מהפיוט במוסף יום כיפור... אמנם לא כולם ממש נדונו למות בפרק אחד, אך לפי הפיוט במחזור היה דין אחד נגדם – המלך הרשע דן אותם על מכירת יוסף. הוא שאל אותם מה התורה אומרת על "גֹנב איש ומכרו"[ט], הם השיבו שחייב מיתה, והוא אמר להם – מאז השבטים אין כמותכם ואתם תשאו את עון אבותיכם, כאילו לפי דין תורה. למה הם היו עשרה? כנגד עשרת האחים שהשתתפו במכירת יוסף. מי העשרה? שני אחים לא היו שם – ראובן, שעסק בתשובה על שבלבל את יצועי אביו[י], וגם בנימין, אותו לא שלח יעקב עם אחיו לרעות את הצאן בשכם (שני השבטים שלא השתתפו, ראובן ובנימין, הם הגדול והקטן שבשבטים, ללמד שחטא מכירת יוסף הוא חטא של 'בינונים'). אם כן, גם יוסף נכלל בעשרת האחים. איך יכול להיות? מה יוסף חייב?! הרי הוא לא מכר את עצמו! אפשר לומר שהוא גירה את השנאה בו. בכל אופן, הוא היה הסבה בעטיה נגרם החטא

כנגד מי ממשבטים מכוון רבי עקיבא בהרוגי מלכות?

שהרי בעשרה הרוגי מלכות, שכנגד השבטים שהשתתפו במכירת יוסף (לאפוקי ראובן כנודע[יא]), הוא כנגד יוסף עצמוי ("כי כשם שנפרעין מן הסיבה כן נפרעין מן המסובב"[יב]).

לפעמים כתוב[יג] שהוא כנגד השכינה, שגם השתתפה, אבל יש מי שכותב[יד] בפירוש שהוא יוסף. אם כן, רבי עקיבא הוא יוסף והוא משיח בן יוסף.

ב. שלשה משיחי שקר

משיח בן יוסף ברמב"ם – ממלכי בית דוד השלמים והכשרים

בתוך המשפט הבא יש סוגריים גדולים – סוגריים בתוך סוגריים – שנקדים לקרוא אותן:

הרמב"ם אינו מזכיר את משיח בן יוסף – איפה הוא רמוז אצלו?

(ע"ד דברי הרמב"ם[טו]: "... ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו.

הוא אומר שבהחלט יכול להיות אחד שמנסה להיות משיח אך לא מצליח בפעולות שמשיח צריך לעשות – להחזיר את עם ישראל בתשובה, להלחם מלחמות ה' ולנצח ולבנות מקדש במקומו – או שמת, נהרג, תוך כדי עבודתו (בכך רומז לבן כוזיבא, או למישהו קצת יותר שלם וכשר ממנו). מכיון שלא הצליח אפשר לומר עליו אובייקטיבית שהוא משיח שקר – הוא רצה, חשב להיות משיח, אבל הוא לא. לאותו משיח שקר קורא הרמב"ם אחד מ"מלכי בית דוד השלמים והכשרים" – הוא גם שלם וגם כשר.

אם הוא רומז למשיח בן יוסף, איך הוא יכול להיות "ממלכי בית דוד"? למדנו כמה פעמים שהאריז"ל מסביר[טז] שמה שבקשו לעשות את חזקיהו המלך משיח – אם היה אומר שירה על נס מפלת סנחריב – היינו משיח בן יוסף, אף שהוא מלך מבית דוד. כנראה שגם יאשיהו המלך – עליו נאמר אחרי חזקיהו "רוח אפינו משיח הוי'", אבל נהרג בעוונות – היה משיח בן יוסף, אף שהיה מבית דוד. גם כאן, המלך מבית דוד שנהרג והרמב"ם עדיין מחשיבו מלך שלם וכשר – הוא בחינת משיח בן יוסף. משיח בן דוד הוא רק מי שגומר את המלאכה עד הסוף, עד בנין בית המקדש.

גלגול נשמת אפרים בדוד

איך יתכן שמלך ממלכי בית דוד הוא בחינה משיח בן יוסף?

(דהיינו גלגול נשמת אפרים בדוד שנקרא אפרתי כנודע בסוד עטרת יסוד ז"א[יז], שרש בנין המלכות דנוקבא דז"א, וכמבואר במ"א)

למה אפרים ולא יוסף? בקבלה יוסף הוא היסוד ודוד הוא המלכות, אבל בתוך היסוד יש את עטרת היסוד, שרש המלכות ביסוד. יוסף עצמו הוא כל היסוד, אבל "הבן יקיר לי אפרים"[יח] הוא עטרת היסוד[יט] – שרש דוד ביוסף.

במדרשים ה' פונה למשיח 'אפרים משיח צדקי'[כ] – הכוונה לאו דווקא למשיח בן יוסף. יש 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן אפרים'[כא], אבל השם הפרטי אפרים מכוון לפעמים למשיח בן דוד. בהתפלגות המלכות מלכות יהודה היא מלכות הדרום ומלכות אפרים היא מלכות הצפון – שני יריבים, רחבעם וירבעם – אבל יש בחינה שברוחניות אפרים מתגלגל דווקא בדוד. לכן דוד, שבא מבית לחם ש"בארץ אפרת" – ביהודה דווקא, לא באפרים – נקרא "אפרתי"[כב]. זהו סימן מאד חזק שיש בחינה או גלגול של אפרים בדוד, שבלשון הקבלה היינו עטרת היסוד, שרש המלכות ביסוד. כך נבין את דברי הרמב"ם.

המשכיל הנכשל

ממשיך הרמב"ם להסביר למה עשה ה' כך, שמישהו שלם וכשר מתיימר להיות משיח אך נכשל:

ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים, שנאמר 'ומן המשכילים יכשלו, לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד'[כג]".

עוד לא בא הזמן למשיח, "כי עוד למועד"[כד], וה' העמידו כדי לבחון את אמונת כלל ישראל – האם אנחנו עדיין מאמינים שיבוא משיח גם אחרי הנסיון הכושל? כך ה' צורף אותנו, כצורף המוצא כלי בדוק וחזק.

לפי הפסוק בדניאל שמביא הרמב"ם, אותו מלך מבית דוד – שהוא בחינת אפרים – נקרא משכיל-נכשל, לשון נופל על לשון, וגם אותה גימטריא. משכיל היא מלה לשבח. אותו משיח שקר – בדרגה הכי גבוהה, עולם הבריאה, כדלקמן – הוא משכיל (מתאים לעולם הבריאה, עולם השכל) נכשל. גם ווארט חשוב – אפשר להיות הכי משכיל ועדיין להכשל במשימה (אכן, כמו שהסברנו בחלקו הראשון של השיעור ביחס ל"מורח ודאין"[כה], אם השכל שלו היה מבורר לגמרי הוא היה מצליח).

נוסיף כאן גימטריא: עשרת השבטים החייבים במכירת יוסף (שכנגד עשרת הרוגי מלכות, כנ"ל) – שמעון לוי יהודה יששכר זבלון דן נפתלי גד אשר יוסף – עולים 2755, ה"פ 551, העולה בדיוק יוסף-רבי עקיבא. לרמוז לי – למי שאוהב מספרים – שרבי עקיבא, גלגול יוסף, הוא הכלל של כל עשרת הרוגי מלכות, התיקון הכללי. אך בדיוק אותו מספר, רבי עקיבא יוסף, הוא הגימטריא של "ומן המשכילים", הפסוק שנדרש על משיח בן יוסף (העליון מבין שלשת משיחי השקר, כפי שיתבאר מיד) – שהוא מלך שלם וכשר, רק שנכשל, לא הצליח, נהרג.

הנוצרי והישמעאלי

אכן, מיד בהמשך עובר הרמב"ם לדבר על כאלה שאינם ממלכי בית דוד השלמים והכשרים, אלא שני משיחי שקר שאינם 'משכילים' אלא רק 'נכשלים':

כאן מכנהו הרמב"ם משכיל-נכשל. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם אודות ענינו של ישוע הנצרי, עליו נאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[כו], והישמעאלי,

על ישוע הנוצרי – יהודי (בעל יחוס כל שהוא) – מתנבא דניאל מאות שנים קודם. הוא כבר משכיל-נכשל אלא פריץ-נכשל – "מבני פריצי עמך... ונכשלו". הישמעאלי כל כך נכשל, שאפילו לא מופיע בספר דניאל וגם הרמב"ם לא מזכירו כאן בשמו, להדגיש שאינו מזרע ישראל.

יש פה נקודה מאד חשובה – ברור לרמב"ם שכל המשיחים האלה לא סתם פעלו בבחירה אנושית, אלא הם שלבים של תכנית אלקית. גם על משיח השקר בדרגה הכי גבוהה הוא אמר שה' העמידו כדי לבחון ולצרוף את בני ישראל, וגם שני אלה – הרבה יותר למטה, יותר שקריים ויותר גרועים – הם חלק מתכנית אלקית, הכל בהשגחה פרטית:

שתכלית כונת השי"ת בהופעתם בעולם היא "לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כלו לעבוד את ה' ביחד" עיי"ש.

כלומר, כל משיחי השקר הם שלבים של משיח אמת. זהו ווארט חשוב מאד – פלאי פלאים. כל משיחי השקר שצריך להזהר להתרחק מהם – "מדבר שקר תרחק"[כז] – הם בסופו של דבר, בהשגחה מופלאה, חלק מביאת משיח האמתי. הם סוללים לו את הדרך, עד לתכלית הסופית של תיקון כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד.

שלשה משיחי שקר כנגד בי"ע

וי"ל שהם ג' בחינות דסוד "משיח שקר", כנגד בי"ע (בבריאה רובו טוב ומעוטו רע וכו' כנודע).

הרמב"ם פרט שלש מדרגות במשיח שקר – הראשון היה מלך כשר מבית דוד, ואחריו עוד שנים שהם דרגות שקר ממש. במקומות אחרים ברמב"ם ברור שהכי גרוע הוא הישמעאלי. רבינו סעדיה גאון, לפני הרמב"ם, כבר כותב[כח] שגלות אדום – הנצרות – הופכת בסופה, בדורנו, לגלות ישמעאל, שייך גם לארץ הקדש (גם שייך למה שהרמב"ם כותב שמשיח ינצח את כל אויביו מסביב, דווקא מסביב לארץ ישראל דהיינו ארצות ערב). גם בהיסטוריה הפשוטה, בסדר הדורות – שהוא גם סדר ההשתלשלות רוחנית – ישו קדם למוחמד.

לא צריך לדבר עליהם יותר מדי, אבל העיוות של מי שנוהגים לקרוא לו "אותו האיש" הוא עיוות של מדות, עולם היצירה, ועיוות הישמעאלי, שבמקום אחר[כט] הרמב"ם קורא לו "המשוגע" (התקיים אצלו 'אני משיח' בגימטריא משוגע), הוא עיוות במעשה – בדרגה הכי תחתונה (של רצח וניאוף וגנבה). לכן בהחלט מתאים להקביל אותם לעולם הבריאה – עולם השכל, שרובו טוב ומיעוטו רע; לעולם היצירה – אותו האיש והנצרות שיצאה ממנו; ואחד כנגד העולם התחתון ממש – בלי שכל ובלי רגש (הראשון הוא יהודי המשפיע על יהודים, השני יהודי המשפיע על גוים והשלישי, "אף עשיתיו"[ל], כולו גוי). אם כן, ישור הדרך למשיח האמתי הוא בירור בשלשת העולמות התחתונים.

תקון כלם הוא סוד משיח בן יוסף שיהרג וד"ל)

משיח בן יוסף הוא משיח השקר למהדרין, שהשקר שלו הוא אמת לאמתו[לא] – הוא התיקון של כל התופעות הללו. לא ראיתי דנים האם המשיח שפגש רבי יהושע בן לוי היה משיח בן יוסף או משיח בן דוד, אבל היות שהוא 'שקרן' – כפי שאומר ריב"ל – כנראה הוא משיח בן יוסף (יסוד, שפנימיותו אמת).

ג. תחית משיח בן יוסף ותחית משיח בן דוד

החייאת משיח בן יוסף

נחזור למשפט השלם, בלי הסוגריים שקראנו:

לאחר שיהרג משיח בן יוסף יחייהו משיח בן דוד (בכח תפלתו),

משיח בן דוד הוא "ואני תפלה"[לב] – ספירת המלכות נטו היא תפלה, בחינת נוקבא. היחס בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הוא כמו איש ואשה, שהם גם תורה ותפלה. כח משיח בן דוד הוא אך ורק בתפלתו, שנקראת כלי זינו[לג], ובאמצעותה הוא מחיה מחדש את משיח בן יוסף. כלומר, הוא מאמת את השקר שלו:

דהיינו תקומת סוד השקר לשם שמים, סוד מדת הבטחון, שקר אותיות קרש (ש"מעצי שטים עומדים"[לד] – שטות דקדושה[לה]) ואותיות קשר כנ"ל, שהוא הוא האמת לאמיתו,

שקר לשם שמים – אמירת משיח שהוא בא "היום" – הוא בטחון עצמי מופרז (מבורר), נושא השיעורים האלה מתחלתם. הבטחון העצמי המופרז הוא תמיד בסכנת התמוטטות, מיתה, אבל צריך אותו, ולכן תפלת משיח בן דוד על משיח בן יוסף תחיה אותו – תכניס בו ענוה גמורה – והבטחון שלו יקום לתחיה. הסוד של בירור והפיכת השקר ל-קרש ו-קשר מבואר במאמרי "באתי לגני", כאשר הדוגמה ל"שטות דקדושה" ("עצי[לו] שטים") היא שמחת חתן כלה – הקשר (המשוקם) בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

החייאת משיח בן דוד

כעת נוסף כאן חידוש גדול, שכשם שמשיח בן דוד מחיה את משיח בן יוסף כך גם משיח בן יוסף (אחרי שהשתקם) מחיה את משיח בן דוד:

ועל ידו יחיה גם משיח בן דוד, שהלא הוא בחינת "בר נפלא"[לז] בעצם (טבע הנטיה ליפול בעצבות ויאוש, המניק חיות לע"ז דעלמא דשיקרא, בסוד "רגליה יורדות מות"[לח], ובסוד יואש מלך יהודה, יואש אותיות יאוש, כמבואר במ"א[לט]),

גם משיח בן דוד אינו מחוסן. למה משיח בן יוסף נהרג? בגלל בטחונו המופרז, שהוא שקר. אך מה הבעיה של משיח בן דוד? הוא "בר נפלא" – נפל בעצם, כל רגע הוא מת. למה? מה המיתה שלו? הוא מלכות דאצילות, העומדת סמוך לעולמות התחתונים, עלמא דשקרא, וכל הזמן "רגליה יֹרדות מות" – הוא נופל לתוך העולמות התחתונים. כשמשיח בן יוסף מתמוטט הוא מת, אבל הנפילה של משיח בן דוד היא יאוש ועצבות.

האריז"ל אמר שהכי היפך הקדושה היא עצבות, לכן הרחיק מאד מאד את מדת העצבות, כמו שכתוב בתניא[מ]. מה כל כך גרוע יאוש? שהוא מניק חיות לעלמא דשקרא – לכל סוגי עבודה זרה, כולל פולחן עצמי. זהו משהו מובן וגם מאד אקטואלי היום: אם אני, לדוגמה, מתייאש מכך שיכולה לקום כאן מדינה מתוקנת על פי תורה – מה עשיתי ביאוש שלי? אני מוסיף חיות לשקר, כי אני מתייאש מלתקן אותו. אני כח, יש לי נשמה, ואם אני מתייאש מלתקן את המציאות המקולקלת אני בעצם מניק ונותן לה חיות להתקיים כפי שהיא. כנגד היאוש הזה התמרד בר כוכבא בבטחון מופרז. מי יכול לעזור למשיח בן דוד כנגד היאוש? משיח בן יוסף, אחרי שהוא קם לתחיה בתפלת משיח בן דוד – הוא צריך להוציא את משיח בן דוד מהיאוש, מהפסימיות, ולשמח אותו.

כתוב[מא] שהאריז"ל עצמו הוא משיח בן יוסף. אם יש לו איזו הוראה כללית, דבר אחד, הוא לא להיות עצוב – תמיד להיות שמח, תמיד להיות אופטימי (הוא אף אמר על עצמו שמה שזכה לגילוי אליהו וגילוי רזין ורזין דרזין דאורייתא הכל היה בזכות השמחה של מצוה שלו[מב]). זהו משיח בן יוסף שמחיה את משיח בן דוד.

בין התמוטטות ליאוש

סכנת ההתמוטטות של משיח בן יוסף וסכנת הנפילה של משיח בן דוד שייכים, בנפש, לכל אחד ואחת:

יש אדם שמתחיל משהו, עם הרבה הרבה אנרגיה, ו'נשבר לו'. זהו טיפוס של משיח בן יוסף – התחיל עם המון כח ורצון ואנרגיה ובטחון, ופתאום לא מצליח, אז הוא נשבר לגמרי, נשבר לרסיסים, מתרוסס. למשיח בן דוד יש מנגנון אחר בנפש – הוא לא בסכנה ש'ישבר לו', שהיה שבור ורצוץ ומת, אלא בסכנת עצבות וגרוע ממנה יאוש. אלה שתי בעיות שונות.

על מי שהתחיל עם כל הכח וכאשר לא הלך הוא נשבר – צריך לומר 'קדיש' ולהתפלל שיקום לתחילה. השני גם התחיל עם כמה כח שיש לו, והאמין וקיווה לטוב, אבל כשהוא רואה שלא הולך – הוא מתייאש. לא צריך לומר עליו 'קדיש – הבחור התייאש ואולי יתאושש (לשון נופל על לשון) ויעשה משהו אחר בחיים. בכל זאת, גם היאוש הוא סוג של מות.

החייאה הדדית בנישואין

אמרנו ששני המשיחים הם כמו איש ואשה. אם כן, זו כבר הדרכה לחיי הנישואין:

תפקיד האשה להתפלל על הבעל שלא יתמוטט – יש לה כח להתפלל שיחזיק מעמד, שיצליח, היא יכולה להחיות אותו. תפקיד הבעל הוא "ושמח את אשתו"[מג] – עליו לדאוג שהאשה לא תפול ברוחה. לאשה יש נטיה טבעית לעצבות – או שנבראה כך, או שה' 'העניק' לה אל העצבון בעקבות חטא חוה, בו נתקללה "בעצב תלדי בנים"[מד] – ועל האיש לומר לא לעצבות, לא ליאוש ח"ו, לשמח אותה.

הבטחון דקדושה בא דווקא עם הנישואין – "בטח בה לב בעלה"[מה]. לפני הנישואין אין בטחון אלא רק אמונה. כל אחת מאמינה כאן שבבוא הזמן, בעתו ובזמנו, ה' יזמן את בן הזוג האמתי – את הבעשערט – ויקימו יחד בית נאמן בישראל, באהבה ואחוה שלום ורעות, עם הרבה ילדים. זה עדיין בגדר אמונה, והבטחון בא עם הנישואין. בעיקר האשה נותנת לבעל את הבטחון. בתפלת האשה – שהיא בעצם האמונה שלה, היא מאמינה בבעל – היא נותנת בו בטחון, "בטח בה לב בעלה" והופכת אותו למשיח בן יוסף המתוקן.

כעת מסבירים שבשביל בטחון צריך זיווג של האיש והאשה. אפשר לראות זאת אפילו במספרים: אחד הרמזים הכי פשוטים (בכל המאמר) הוא שאמונה ובטחון הם א-ב, אמונה-בטחון. בפשט א-ב הם 1-2. כל זמן שאתה אחד, רווק, מספר לא זוגי – העבודה היא אמונה. אבל כשיש שנים – יש בטחון, כי בטחון הוא לשון דבקות, כמו שכתוב "ודבק באשתו"[מו]. זהו ווארט מאד חשוב ויפה.

שני "ישמח"

כאשר משיח בן יוסף מחיה-משמח את משיח בן דוד ואז הוא:

בבחינת "ישמח ישראל בעושיו"[מז] תמיד וד"ל.

יש שני פסוקים מקבילים (אותם אומרים כל בקר): "ישמח הוי' במעשיו"[מח] ו"ישמח ישראל בעושיו". "ישמח הוי' במעשיו" הוא מלמעלה למטה, מה' לעולם – "יהי כבוד הוי' לעולם ישמח הוי' במעשיו" – ו"ישמח ישראל בעושיו" (בה' שעשה ועושה אותו) הוא מלמטה למעלה (המשך הפסוק הוא "בני ציון יגילו במלכם" – כדאי לראות את הפירושים ולהבין את ההבדל בין "ישראל" ל"בני ציון", בין "ישמח" ל"יגילו" ובין "עושיו" ל"מלכם").

כוונה פשוטה שאפשר לכוון כל בקר: ב"יהי כבוד הוי' לעולם ישמח הוי' במעשיו" אני חושב להחיות את משיח בן יוסף וב"ישמח ישראל בעושיו" (פסוק שני, גם בסדר האמירה בתפלה) אני מתכוון להחיות-לשמח את משיח בן דוד. משיח בן יוסף יורד (בסוד "חות דרגא ונסיב איתתא"[מט]) ומשיח בן דוד עולה (בסוד כלה לשון כלות הנפש[נ]) – אבל כל אחד מחיה את השני, זה הווארט כאן.

עוד רמז: את המלה "בעֹשיו" – כמו הכתיב בתנ"ך – אפשר לקרוא בעֵשיו. כדברי הרבי[נא] שעשו מוכן לתיקון והבעיה היא רק בנו, שאיננו נגשים לברר ולתקן את עשו – העשיה, כח "הידים ידי עשו"[נב]. עשו בתורה הוא בלי י, אבל כאן יש י – עשיו. מהי ה-י? "ידו אֹחזת בעקב עשו" – ה-יוד של יעקב, י הבטול-החכמה, המבררת את עשו ("כֻלם בחכמה אתברירו"[נג]). אם כן, רמוז כאן הבירור שישראל – משיח בן דוד – עושה מלמטה למעלה, גומר את הבירור של "הידים ידי עשו", ואז "בני ציון יגילו במלכם".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• רבי עקיבא – הסמכות התורנית התומכת במרד – הוא-הוא שרש משיח בן יוסף, ובר-כוזיבא הוא רק הזרוע המבצעת שלו.
• משיח בן יוסף הוא הכח לברר בירורים מעשו.
• כשם שנפרעים מן המסובב כך נפרעים מן הסבה – גם יוסף נענש על מכירתו.
• עד ביאת משיח, כל העלאת מ"נ היא בכח עשרת הרוגי מלכות וכל המשכת מ"ד היא בכח מורנו הבעל שם טוב.
• יכול להיות אדם משכיל, שלם וכשר שנכשל במשימתו והופך למשיח שקר.
• כל התופעות המשיחיות בהיסטוריה – כולל הופעות משיחי השקר המקולקלים ביותר – הן חלק מתכנית אלקית הסוללת דרך למשיח-אמת, משיח בן דוד.
• משיח-שקר יהודי המטעה יהודים הוא פגם-כשלון המוחין (עולם הבריאה), משיח-שקר יהודי המטעה גוים (אותו האיש הנוצרי) הוא פגם המדות (עולם היצירה) ומשיח-שקר גוי המטעה גוים (הישמעאלי) הוא פגם המעשים (עולם העשיה).
• משיח בן יוסף נמצא בסכנת התמוטטות-מיתה ומשיח בן דוד מחיה אותו בתפלתו.
• משיח בן דוד נמצא בסכנת עצבות ויאוש ומשיח בן יוסף (שקם לתחיה) מסוגל לשמחו ולעודדו.
• היאוש מניק חיות לעלמא דשקרא – יאוש מתיקון מחיה ומקיים את המצב המקולקל.
• הרווק החי לבד (א) זוכה רק לאמונה – בשביל בטחון צריכים שנים (ב).
• על האשה להתפלל שבעלה היומרני לא יתמוטט, על האיש לשמח את אשתו ולהצילה מעצבות ויאוש.
• בכל בקר אנחנו מחיים את משיח בן יוסף בתפלת "ישמח הוי' במעשיו" ואת משיח בן דוד בתפלת "ישמח ישראל בעֹשיו".