בע"ה

י"א שבט תש"פ – כפ"ח

שבע סבות הבטחון

אמונה ובטחון 29 (ח"ג) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. גדר הבטחון

מהדורה חדשה של חובות הלבבות

בהשגחה פרטית הביאו לי מתנה, הוצאה לאור חדשה של שער הבטחון בחובות הלבבות. היום הוא יום של התקשרות לרבי והנושא שלנו הוא בטחון – לכן מתאים להזכיר שבהרבה מכתבים[ב] הרבי אומר שצריך ללמוד את שער הבטחון בחובות הלבבות, ענין שראוי שכולם ינהגו. כעת יצאה מהדורה יפה, שאפשר ללמוד בכיף – כתוב ברור, יש הרבה פירושים יפים וכל דבר מוסבר.

אני רוצה שנקרא פה נושא אחד לדוגמה. בעל חובות הלבבות הוא רבינו בחיי אבן פקודה, בתחלת תקופת הראשונים – קדום מאד, אפילו לפני הרמב"ם. יש מסורת שהבעל שם טוב הוא גלגול רבינו סעדיה גאון[ג], שרבינו בחיי היה קצת אחריו, אבל יש גם מסורת שהבעש"ט אמר שהוא מהדורה חדשה של הספר חובות הלבבות. יש הרבה ספרי מוסר, ספרים קדושים, ואם הוא ייחד את הספר הזה – זהו משהו מיוחד במינו. הוא אומר שאני המהדורה החדשה – גם הספר כאן הוא מהדורה חדשה... – של ספר חובות הלבבות. את רוב המכתבים האמורים הרבי כתב לאנשים כדי לחזק את מדת הבטחון בה', ויחד עם מה שכתב בעצמו לאנשים על פי החסידות, על פי כל חכמת ישראל – הוא בחר לציין ולהדגיש שראוי ללמוד את שער הבטחון בחובות הלבבות דווקא. כלומר, כאן מדת הבטחון באה לידי הביטוי האמתי שלה, על דרך החסידות.

בטחון – מנוחת הנפש

אחרי הפתיחה יש פרק ראשון, קצר מאד – כמה שורות כל הפרק – שאומר שגדר הבטחון הוא מנוחת הנפש. אם יש לי על מי לבטוח – אני שקט, אני רגוע (כלשון אדמו"ר הזקן בהקדמת התניא: "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו... ונכון יהיה לבו בטוח בהוי' גומר בעדינו").

אפשר לחשוב שאם אני מגדיר את הבטחון כמנוחת נפש זהו בטחון סביל, אבל אם נעמיק היטב, גם הבטחון הפעיל הוא מנוחת נפש – בטחון בה' שגומר בעדנו ונותן לי כח לעשות חיל. מצד אחד אני מלא מרץ לפעילות, כל הזמן עושה דברים, אבל אני גם רגוע. אותו בטחון קשור גם להוראת הבעל שם טוב אודות "זריזות במתינות"[ד]. הבטחון גורם לכך שדווקא עם הזריזות – הפעילות שבבטחון הפעיל – תהיה גם מתינות, רוגע. מתוך הבטחון אני לא פזיז, לא עצבני, בתוך כל הפעילות.

שמחת הבטחון בלי אמצעים

נרחיב קצת: מה אולי הפסוק הכי חשוב של בטחון בתנ"ך[ה]? כתוב במהדורה זו בשער הספר, דווקא מירמיהו הנביא – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"[ו]. מתי אנו אומרים זאת? כך אנחנו מסיימים את ברכת המזון לפי נוסח אדמו"ר הזקן. יש נוסחאות שמוסיפים "נער הייתי וגו'", אבל אדה"ז פסק – עד כאן. זהו הפסוק, ב-ה הידיעה, של בטחון בתנ"ך.

יש כאן שני דברים – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי'" ואחר כך "והיה הוי' מבטחו". צריך להבין בפשט – מה משמעות התוספת? ברור בפסוק שיש שני שלבים. כל פעם שאומרים את הפסוק, בברכת המזון ועוד, צריך להבין מה אומרים. יש כמה פירושים במפרשי הפשט, אבל הפירוש הכי פשוט[ז] הוא ש"ברוך הגבר אשר יבטח בהוי'" לא שולל גם שיתוף סבה בדרך הטבע – חוט של תקוה שסומך עליו, ולא סותר את הבטחון שלו בה' (גם הרבי היה אומר שצריך לציית להוראות הרופא אך לבטוח בה'). לעומת זאת, "והיה הוי' מבטחו" הכוונה בטחון ה' בלבד, שאך ורק ה' הוא המבטח הבלעדי שלי, בלי כל סבה.

הנביא כאן מקדים את ה'לא' לכן'. עוד קודם כתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרֹעו ומן הוי' יסור לבו"[ח] – מי שבוטח באדם שיזון ויפרנס ויציל אותו, וחושב שהבשר הוא הכח שלו, ממילא "ומן הוי' יסור לבו", הדבר מסיר אותו מה'. אחרי ששולל זאת אומר הנביא קודם "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי'", אך יתכן שיש גם אמצעי בדרך הטבע, ואולי גם נכון – ה' רוצה זאת, "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה"[ט], צריך לעשות כלי לפרנסה. הבטחון הזה, למרות שיש אמצעי, יוצא מכלל "ארור הגבר וגו'". אבל המשך הפסוק אומר שצריך להגיע ליותר מזה – "והיה הוי' מבטחו"[י].

אפשר להוסיף בענין: יש קשר בין בטחון ושמחה, בפסוק שגם למדנו[יא] – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[יב] – "והיה" ("והיה הוי' מבטחו") לשון שמחה[יג]. אם אתה רוצה בטחון שמח, כמו בחדש אדר שצריך להיות שמח, וכל השנה צריך להיות שמח – צריך "והיה הוי' מבטחו", רק ה' מבטחו. לא מספיק לבטוח בה', אלא צריך "והיה הוי' [בלבד] מבטחו". שוב, זהו הפירוש הרגיל, עם התוספת של "'והיה' לשון שמחה".

מבטחון סביל לבטחון פעיל

יש עוד פירוש שלנו – קצת הפוך – שיש כאן סדר של מעבר מאמונה לבטחון הפעיל דרך הבטחון הסביל. אפשר לפרש "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי'" בטחון סביל, יבטח שה' יעשה את הטוב הנראה והנגלה כהבנתי. לענ"ד אפילו יותר טוב בפשט: ב"יבטח בהוי'" הוא בוטח בה', שה' יעשה את הטוב, אבל "והיה הוי' מבטחו" מודגש הבוטח, שה' מבטחי ויתן לי לעשות חיל בכל מה שאבטח ואעשה – בטחון פעיל. אם האדם רוצה להיות שמח – "והיה" לשון שמחה – צריך שהכח של ה' יעבור דרכו. לאור זאת, אנו אומרים (כדברי המלבי"ם הנ"ל) שהמלה "ברוך", בה מתחיל הפסוק, הולכת בעיקר על סיום הפסוק, התכלית – "ברוך... והיה הוי' מבטחו". יש מדרגה אחת, "הגבר אשר יבטח בהוי'", אבל מי שבאמת "ברוך" הוא מי שאצלו "והיה הוי' מבטחו".

יש לכך רמז יפהפה: "הגבר אשר יבטח בהוי'" עולה 768, ג"פ אהרן (ג"פ בסוד ברכת כהנים, "הברכה המשולשת בתורה"[יד]), ואילו "ברוך... והיה הוי' מבטחו" שוה בדיוק משה. משה הוא הנצח, הבטחון הפעיל, ואילו אהרן הוא ההוד, הבטחון הסביל!

ועוד רמז: כתוב כאן "בהוי' והיה הוי'" – ג"פ הוי' (והיה אותיות הוי') רצוף – ו"מבטחו" עולה שם א-דני, בגימטריא היכל. נמצא ש"הוי' מבטחו" עולה "היכל הוי'", הבית שמכיל את ה'. זהו פסוק שמופיע בזכריה לגבי משיח – "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'", הפסוק של "משיח בונה מקדש"[טו].

"היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה"

מישהו עוד זוכר איפה מודגש הביטוי "היכל הוי'" בתנ"ך? יש פסוק מופלא, שכתוב בו שלש פעמים "היכל הוי'"[טז] (כמו "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות", שם הבטחון) – "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה"[יז]. נשמע יפהפה, אך האם הוא נאמר בהקשר חיובי או שלילי? נחזור לנביא שלנו היום – ירמיהו. בפרק ז שלו – תלמדו אחר כך את כל הפרק – הוא מתחיל:

הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת הוי' לאמר. עמד בשער בית הוי' וקראת שם את הדבר הזה ואמרת שמעו דבר הוי' כל יהודה הבאים בשערים האלה להשתחות להוי'. כה אמר הוי' צבאות [פותח בשם צבאות.] אלהי ישראל היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה [מתחיל טוב – אם תיטיבו דרכים יהיה טוב.]. [אבל מיד עובר להוכיח, וכאן רואים שיש בטחון לא טוב – בטחון בדברי נביאי השקר:] אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה.

אם כן ה"היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי'" היינו נבואת שקר. מה נבואת השקר? נביאי השקר אומרים שה' ודאי לא יחריב את ביתו, ח"ו (הם אומרים ח"ו). למה כתוב "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי'" ג פעמים? הרד"ק אומר בשם אביו שיש במקדש שלש מדרגות – הכל "היכל הוי'", אבל בפרטיות הם האולם, ההיכל והדביר (קדש הקדשים), ועל כל אחד משלשתם כתוב "היכל הוי'". אולם-היכל-דביר שוה 358, משיח. כל "היכל הוי'" הוא יחוד של שם אדנות ושם הוי'. איך הגענו לכל זה? "מבטחו" – הם בוטחים על הבית, על בית המקדש.

נקרא עוד כמה פסוקים, שיסבירו עוד יותר טוב:

כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם [שוב, אם תיטיבו את דרכיכם אשכון כאן.]. הנה אתם בטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל [פעם שניה בטחון בדברי נביאי השקר.]. הגנב רצח ונאף [יש פירוש[יח] ש"היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי'" אומר שאז לא משנה שאנו עוברים על "לא תגנב", "לא תרצח" ו"לא תנאף"[יט]. הם מאד פרומערס, הולכים לבית כנסת שלש פעמים ביום – כך יש מי שמפרש[כ], שהולכים לבית המקדש שלש פעמים בשנה – ואומרים שאז לא משנה שעוברים על שלשת הדברות, כנגד ג"פ "היכל הוי'". אחר כך מוסיף:] והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. [ואחרי שאתם עושים את כל הדברים הנוראים האלה:] ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה [בבית כנסת, בית המקדש, ומתפללים לפני.] אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה [אומרים שהתפלה שלכם נותנת הכשר לכל התועבות.].

אחרי עוד כמה פסוקים מנבא שה' עתיד להחריב את הבית:

ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בטחים בו [קודם היה כתוב פעמיים שבוטחים בנביאי השקר, כאן כתוב בפירוש שבוטחים בבית – ועושים דברים נוראים.] ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם כאשר עשיתי לשלו.

זו ההקדמה כדי להבין את ההמשך, שרצינו להרחיב בו אבל רק נקרא:

ואמרת אליהם זה הגוי אשר לוא שמעו בקול הוי' אלהיו ולא לקחו מוסר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם.

זהו הפסוק הכי חזק בתנ"ך של נפילה מאמונה – בהמשך הפרק של ג"פ "היכל הוי'". המפרשים מסבירים ש"אבדה האמונה" מהלב – בו צריכה להיות קודם האמונה – וגם "נכרתה מפיהם", מה"יפיח אמונה", מה"האמנתי כי אדבר". הפלא שכל הביטוי "אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" עולה יג (אחד-אהבה) פעמים בטחון (975) – ללמד שהבטחון הוא התיקון של אבדן האמונה, "את זה לעֻמת זה", נופלים מהאמונה כדי להגיע בסוף לבטחון, הכל כנ"ל! רציתי להאריך בזה, אבל נשאיר ככה.

ב. שבע סבות הבטחון

בטחון כלפי הקב"ה וכלפי הרבי

נחזור לחובות הלבבות. עד כאן הרחבנו לפי תוכן הפרק הראשון, שהוא רק כמה משפטים. הפרק השני מתחיל:

אך הסיבות אשר בהן ייתכן הבטחון מהבוטח על הברואים הן שבע.

עלי להרגיש שבעה דברים כלפיך, כדי שאהיה בטוח בך, שאבטח בך בלב שלם. התכל'ס כאן הוא בטחון בקב"ה, אבל הוא מנסח שיתאים לבטחון בכל אחד – מה צריך בשביל להאמין ולהכיר בו כדי שאבטח בו.

הוא לפני החסידות, אבל הבעש"ט הוא כבר 'מהדורה חדשה'. צריך להבין טוב, אצל חסיד יש גם מעין בטחון ברבי – שהוא חלק מההתקשרות שלו לרבי, לא נושא של מה-בכך. הבטחון ברבי אינו פוגע חלילה בבטחון המוחלט והבלעדי גם בקב"ה – גם דבר שלא פשוט להבין אותו נכון.

נתחיל לקרוא את שבע הסבות בפנים. הדגשנו שבעל החובות הלבבות הוא מראשוני הראשונים, הרבה לפני התגלות הקבלה – אין לו ספירות, פרצופים וכו'. אכן, באמת הכל נמצא אצלו – כמו בחז"ל – רק לא בשמות שאנו מכירים. לכן משהו נפלא ביותר אם רואים בתוך המבנים השכליים שלו באופן ברור פרצופים מובהקים של פנימיות התורה (מה שאנחנו קוראים לפעמים מודלים). זו בכלל כל דרך ההתבוננות שלנו, וכאן יש דוגמה יפהפיה:

סבה ראשונה: רחמים, חמלה ואהבה

הוא מתחיל לפרט את הסבות:

אחת מהן – הרחמים והחמלה והאהבה, כי האדם, כשהוא יודע בחבירו שהוא מרחם וחומל עליו, יבטח בו ותנוח נפשו עליו בכל מה שיטריחהו מעניניו.

דבר ראשון, אני בטוח על מישהו שאני מרגיש שהוא באמת מרחם עלי. אם אני לא מרגיש שהוא מרחם עלי – מה יש לי לבטוח בו?! הוא כותב כאן שלשה דברים – רחמים, חמלה ואהבה. המפרשים מסבירים שהעיקר הוא הרחמים, אבל רחמים מצריכים דעת – אסור לרחם על מי שאין בו דעת[כא]. על המרוחם להכיר שמרחמים עליו. לעומת זאת, מסבירים המפרשים, חמלה – על אף שגם היא סוג של רחמים – לא מצריכה דעת. בבקר כשאני קם אין לי דעת – ובלילה, לפני שה' מעיר אותי, ודאי אין לי דעת – ובכל זאת אפשר מיד לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה". אהבה עוד פחות דורשת את הדעת שלי – כתוב שאהבה לא מתחשבת במציאות האהוב, אני פשוט אוהב אותו איך שהוא. מצד אחד, הרחמים הם הכי עמוקים ועוצמתיים, אך עם זאת הם מותנים. הממוצע הוא חמלה, והקצה האחרון הוא לאהוב רעים וטובים כאחד, בלי שום תנאי – אהבה ללא תנאי. לכן הוא משתמש כאן בשלש מלים.

העיקר הוא רחמים, לכן מתחיל בהם – אני חייב להרגיש שהאדם הזה, או הקב"ה, מרחם עלי, חומל עלי ואוהב אותי. יש הרבה אנשים שמרגישים – באים וצועקים, בוכים ומתלוננים – שה' לא אוהב אותי. בעיה. זהו עיוות. איפה עוד כתוב משהו שלש פעמים בתנ"ך, חוץ מ"היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה"? כתוב "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות", ויש עוד שתי דוגמאות. כתוב "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'"[כב] – גם בירמיהו. ועוד דוגמה ביחזקאל – "עוה עוה עוה אשימנה"[כג]. גם זו נבואת חורבן – אני אשים את המקום הזה חורבה-חורבה-חורבה. או, לפי פירוש אחר, לשון עיוות – שאעוות את עטרת המלך-המלכות בעם ישראל, עיוות-עיוות-עיוות. תעשו חשבון ותראו משהו נפלא בארבע הדוגמאות האלה[כד]. אם אני מרגיש שאתה מרחם עלי, חומל עלי ואוהב אותי אז "תנוח נפשו" – אני בוטח עליך, סומך עליך.

סבה שניה: השתדלות והסכמה

והשנית – שיהיה יודע בו עם אהבתו, שאיננו מתעלם ממנו ולא מתעצל בחפצו, אבל הוא יודע בו, שהוא משתדל ומסכים לעשותו, כי אם לא יתברר לו ממנו כל זה, לא יהיה בטחונו עליו שלם, מפני שהוא יודע התעלמותו ורפיונו בחפצו.

יש אחד שמרחם, אבל הוא עסוק – יש לו משרה מסובכת, תפקיד – ולא מסוגל להקדיש לי את כל הזמן, עושה עוד הרבה דברים. בגלל היותו טרוד, לפעמים למרות שמרחם עלי – מתעצל מתלהתעסק בי עכשיו, להשתדל ולהסכים לעשות בשבילי. אני צריך להרגיש שהאדם שאני רוצה לבטוח עליו – או הקב"ה – קודם כל מרחם עלי, אבל בהמשך גם לא מסיר את השגחתו ממני. לדעת שכמה שהוא עושה הרבה דברים – הוא כל הזמן חושב עלי. כאן המפרשים מדייקים שהוא "משתדל ומסכים" – לא "מתעצל" ולא "מתעלם". כשנסביר לפני הספירות נבין יותר את הצמד הזה. אם אני יודע שיש רפיון-ידים – כדרשת חז"ל על "רפידים"[כה], המקום בו היתה מלחמת עמלק – אני לא יכול לבטוח.

הוא מסכם:

וכאשר יתקבצו לבוטח ממי שבטח בו שתי מידות אלה, גודל רחמנותו עליו ורוב השגחתו על עניניו, יבטח בו מבלי ספק.

סבה שלישית: יכולת

מה הסבה השלישית?

והשלישית – שיהיה חזק לא ינוצח באשר הוא חפץ, ולא ימנעהו מונע מעשות בקשת הבוטח, כי אם יהיה חלש, לא יושלם הבטחון עליו, אף על פי שנתברר שהוא מרחם ומשגיח מפני הימנע דברים ממנו ברוב הענינים. וכאשר יתקבצו בו שלש המידות האלה יהיה הבטחון עליו יותר ראוי.

בלשון החקירה, מי שאני בוטח עליו צריך להיות כל-יכול – שאף אחד לא יוכל למנוע ממנו לעשות מה שהוא רוצה. אני כבר בטוח שהוא מרחם עלי ורוצה לעסוק בעניני, אבל צריך שאף אחד לא ימנע ממנו לעשות זאת.

סבה רביעית: ידיעת המהות והמצב

והרביעית - שיהיה יודע באופני תועלת הבוטח עליו, ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה ומה שייטב בו ענינו, כי אם לא ידע כל זה, לא תנוח נפש הבוטח עליו.

אם אני בוטח על מישהו אני חייב להיות בטוח שהוא מכיר אותי לעומק, יודע את כל מסתרי נפשי – מכיר אותי יותר ממה שאני מכיר את עצמי. בלשון הרבי הקודם בכללי החינוך וההדרכה[כו] – הוא יודע את מהות נפשי וגם את המצב שלי, את כל הנתונים. מכיר אותי גם מבחינה פסיכולוגית וגם כמו עובד סוציאלי. אם מי שאני רוצה לבטוח עליו לא יודע אותי דורך-און-דורך לגמרי, לא אוכל לבטוח בו במנוחת הנפש.

וכאשר יתקבצו לו בו דעתו בתועלותיו ויכלתו בהן ורוב השגחתו עליהן וחמלתו עליו, וחזק בטחונו בו מבלי ספק.

סבה חמישית: הנהגה בלתי-מתחלפת

והחמישית – שיהיה מתייחד בהנהגת הבוטח עליו מתחילת הוייתו וגדולו וינקותו ונערותו ובחרותו וישישותו וזקנתו עד תכלית ענינו. וכשיתברר כל זה ממנו לבוטח, יתחייב שתנוח נפשו עליו ויישען עליו בעבור מה שקדם לו עליו מן הטובות העודפות והתועליות המתמידות, ויהיה זה מחייב חזקת בטחונו בו.

הוא לא מתחלף – הוא יחיד. 'מתייחד' כאן הכוונה שהוא היחיד שנמצא אתי. אותו אחד היה אתי כשהייתי ברחם, כשנולדתי, כשגדלתי – ובכל מצב הוא ורק הוא היה איתי, שמר והשגיח עלי. הוא לא איזה חדש מקרוב בא.

שבע תקופות חיים

הוא מונה כאן שבע מדרגות, שהן – במאמר מוסגר – שבע מדות ממלכות עד חסד: "תחלת הויתו" במלכות; "גדולו" ביסוד; "ינקותו ונערותו" בנצח והוד (בהוד הוא יונק משדי אמו, "בינה-אמא עד הוד אתפשטת"[כז], ובנצח הוא כבר בחינת "נער ישראל ואֹהבהו וממצרים קראתי לבני"[כח], "ברא כרעא דאבוה"[כט]); "בחרותו" בתפארת (פסוק מפורש: "תפארת בחורים"[ל]); ו"ישישותו וזקנתו" היינו גבורה וחסד (וכפי שאמרו חז"ל[לא] בפירוש שעד אברהם, מדת החסד – בו נאמר "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[לב] – לא היתה זקנה בעולם. אברהם, חסד, בכלל הוא ענין הגדילה, מקטנות לגדלות, ולפי זה אפשר לפרש "והוי' ברך את אברהם בכל" שה', אך ורק ה', ברך את אברהם בכל שלב של החיים שלו, מתחילת הוויתו, סוד "'בהבראם' באברהם"[לג], ועד עת זקנותו). ולסיכום:

סבה ששית: רשות בלעדית

והששית – שיהיה ענין הבוטח כולו מסור בידו, ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו, ולא להטיב אליו, ולא לדחות נזק מעליו זולתו, כעבד האסור, אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו. וכשיהיה הבוטח ברשות מי שבטח עליו על הענין הזה, יהיה יותר ראוי לבטוח עליו.

קודם אמרנו שמי שבוטחים עליו צריך להיות חזק. כאן הוא מוסיף שאני רק ברשותו – לאף אחד אחר אין ידים עלי, לא יכול לעשות לי שום דבר, לא לטובה ולא לרעה. משתמש כאן בציור לא חיובי – אבל הוא אומר אותו לטובה – כעבד שזרוק בבור ברשות אדוניו. כשאני בבור שלו – יותר ראוי לבטוח עליו.

סבה שביעית: נדיבות וחסד

והשביעית – שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו, ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך, לא ייכרת ולא ייפסק.

כאן לא מדובר ביחסו אלי דווקא, שהוא מרחם עלי, אלא בתיאור של מהותו – אלה שני דברים שונים. עד כאן הכל היה איך הוא מתייחס אלי, אך הדבר האחרון הוא שאני מכיר בו שאין אדם יותר טוב ממנו בעולם. האדם הזה – שכאן הוא הקב"ה, וכמו שאמרנו קודם, גם יכול להיות הרבי – הוא "בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו". כמו שהסברנו קודם על האהבה שלו (פנימיות החסד), מסביר כעת על נדיבות וחסד, והחסד צריך להיות "פעולה נמשכת" (לשון שהרבי תמיד מדגיש).

סיכום הסבות

הוא מסכם:

ומי שנקבצו בו כל המידות האלה עם כל מה שהזכרנו קודם לזה, נשלמו תנאי הבטחון בו, והתחייב היודע זה ממנו לבטוח בו, ושתנוח נפשו עליו בגילויו ובנסתרו, בלבו ובאבריו, ולהימסר אליו, ולרצות בגזירותיו, ולדון אותו לטוב בכל דיניו ומפעליו.

קראנו מהר, בלי להסביר יותר מדי. אפשר היה להתעכב גם על הפירושים היפים שמודפסים כאן על הפרק.

הקבלת הסבות לספירות

מה המבנה פה? הרבה פעמים, במיוחד אצל הראשונים, נצח והוד הם ספירה אחת (כנ"ל בחלקו הראשון של השיעור). אם נצח והוד נמנים כאן כספירה אחת, מה משלים את השבע? שבע הם תמיד הז"ת, ז תחתונות, שבדרך כלל הם מחסד עד מלכות. איפה השבע לא מחסד עד מלכות, כי הנצח וההוד יחד? דווקא בעולם התהו – אצל 'הראשונים', שבעת המלכים שמתו ואנחנו צריכים לתקן אותם הם מדעת עד מלכות, כאשר הנצח וההוד הם אחד. מאד מתאים שכך גם הוא יבנה פרצוף.

יש פה כמה מהתנאים – החל מהראשון, האמצעי והאחרון – שמאד ברור לאיזו ספירה הם שייכים:

התנאי הראשון, הרחמנות, הוא תפארת. גם אהבה כאן כלולה ברחמים – קודם אמר "רחמים וחמלה ואהבה", אחר כך "רחמים וחמלה" ובסוף רק "רחמים" שבהם פתח, ברור שהעיקר כאן רחמים-תפארת.

איפה התנאי הרביעי, הכרת הנפש שלי והמציאות שלי – כמו שאמרנו מכללי החינוך וההדרכה? דעת, כותב שיודע אותי.

איפה התנאי האחרון, שהוא בעצם נדיבות וחסד? חסד.

אם כן, שלשת אלה ברורים לחלוטין.

מה היה התנאי השני? במלה אחת, התנאי השני הוא השגחה (כך הוא מסכם את התנאי השני בלשונו) – שכל הזמן משגיח עלי. כמו הורה, כמו אבא ואמא. איפה ההשגחה? כמה שנצח והוד הן כליות או רגלים, הן גם עינים – גם השגחה. הנצח וההוד של הפרצוף העליון בונים את העינים של הפרצוף שלמטה, וגם שרשם בעינים – בחכמה ובינה[לד]. ההשגחה המתמדת שלו עלי היא הנצח וההוד כאן, שנחשבו כאחת מפני שהם פועלים ביחד. בנצח והוד הוא לא מתעצל, הוא משתדל – ההשתדלות היא מצד הנצח וההסכמה בפירוש אצלנו שייכת להוד (בפרצוף הדעת[לה] – הסכמת הדעת). הוא לא מתעצל בנצח ולא מתעלם בהוד.

התנאי השלישי, שהוא חזק – בגבורה. גם פשוט.

מה נשאר? התנאי החמישי והתנאי הששי. התנאי החמישי היה שהוא היחיד הנמצא אתי כל הזמן – מאז שאני נוצר ונולד וכו' ועד לעת זקנה. הוא משתמש במלה "מתייחד". חשוב לדעת שספר חובות הלבבות נכתב בערבית ואנו קוראים תרגום. המחבר הוא רבינו בחיי אבן פקודה והמתרגם הוא רבי יהודה אבן תבון. מתרגם הרמב"ם הוא שמואל אבן תבון, בנו. מאד מענין ששם המחבר, בחיי, שוה לשם המתרגם, יהודה – זהו תרגום מאד מקודש[לו]. בכל אופן, צריכים לדעת שזהו תרגום – לכן לא תמיד מבינים בדיוק את הניואנס של כל מלה וצריך פירושים לפעמים. מסבירים שהכוונה ב"מתייחד" שהוא היחיד אתי, אין מישהו אחר, מתחלה ועד סוף – לא מתחלף. איפה 'יחיד'? אולי הכי קשה כאן להבין. יחיד הוא כמו "חד בדרא".

אולי קודם נאמר את המלכות ואז ממילא נבין איפה התנאי שנשאר. המלה הציורית שלו בתנאי הששי היא שאני ב'בור' שלו – אני ברשותו שלו לגמרי. לאן שייך הציור הזה? הוא השתמש בדימוי – שלא הופיע קודם – שהוא האדון שלי ואני עבד שלו. אני צריך להרגיש עצמי עבד שלו, בבור שלו, ברשות הבלעדית שלו, אין לאף אחד אחר ידים עליו. לאיפה שייכים הדימויים האלה? מלכות.

ממילא נשאר שהתנאי החמישי, שהוא מתייחד בהשגחתו, הוא ספירת היסוד. בהתקשרות לצדיק זהו תיאור מאד יפה – שהתקשרות שהוא נמצא אתי מתחלה ועד סוף, מתחלת התהוותי (כ'חסיד' – חסידים היו חוגגים את יום בואם לרבי כיום הולדת כו'[לז]) עד זקנה, הוא הרבי שלי. בסוף התפלה אומרים פסוק בו רמוז השם שלי, וחסידים אומרים גם את פסוק השם של הרבי – מתכוננים שגם אחרי מאה ועשרים, ישאלו אותי גם 'מי אתה?' וגם 'מי הרבי שלך?'. צריך לדעת שיש אחד שנמצא אתי מתחלה ועד סוף. שוב, חשוב לדעת שבעל המחבר מדבר כאן רק על הקב"ה – לא על הרבי – "והיה הוי' [בלבד] מבטחו". רק ה' יכול למלא אצלו את התנאים האלה.

סיכום

אם כן, יצאה לנו בעזה"י דוגמה יפהפיה של פרצוף לפי ההבנה העמוקה של בעל החובות הלבבות:

כל גדולי ישראל, כל הצדיקים ממנו והלאה – כבר אלף שנה – מאד החזיקו ממנו. בדור שלנו, יותר מכולם דווקא הרבי החזיק ממנו ומשער הבטחון במיוחד. כמו שאמרנו, הבעש"ט אמר שהוא מהדורה חדשה של הספר הזה.

עד כאן להיום. שתהיינה בשורות טובות. תזכרונה את פסוקי האמונה – שלמדנו בחלק הראשון של השיעור – וגם את שבעת התנאים של בעל חובות הלבבות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בטחון הוא מנוחת הנפש, המתבטאת ברוגע בבטחון הסביל וב"זריזות במתינות" בבטחון הפעיל.
• גם כשיש 'אמצעים' למימוש הבטחון יוצא "הגבר אשר יבטח בהוי'" מכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם", אך ברוך מי ש"והיה הוי' [לבדו] מבטחו".
• "הגבר אשר יבטח בהוי'" מסתפק בבטחון סביל, אך ברוך מי ש"והיה הוי' מבטחו" בבטחון פעיל ויוזם.
• שמחת הבטחון – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – שייכת בעיקר למדרגת "והיה הוי' מבטחו" – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה".
• במהדורה החדשה של חובות הלבבות – בדרך החסידות – ישנו בטחון ברבי, כחלק מההתקשרות, אך הוא אינו פוגע אפילו כמלוא נימה בבטחון הבלעדי בה'.
• כשאני מכיר בשבע סבות הבטחון (לפי סדר הספירות) – הכרת ה', נדיבותו ואהבתו, כל-יכולתו, רחמיו, השגחתו והשתדלותו המתמידות, התייחדותו הבלתי פוסקת עלי כל ימי חיי והיותי ברשותו בלבד – אני יכול להגיע לבטחון מלא בו.