בע"ה

ז' אלול תש"פ – כפ"ח

האמונה בתשובת ישראל

אמונה ובטחון (30) ח"א – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. ביאת המשיח "בין נגע לנגע"

שלום לכולן. אנחנו לומדים את המאמר "אמונה ובטחון". למדנו בשיעורים עד כה את כל המאמר עד סוף פרק ז, אבל צריכים עוד כמה שיעורים, בע"ה, כדי להשלים את ההערות והביאורים של פרק ז (פרק ארוך יחסית, בו למדנו רק את הפנים). כדי להתרענן ולהזכר בנושא נתחיל שוב מתחלת פרק ז [ב] (עמ' עז בספר), שפותח בציטוט מסיפור די מפורסם במסכת סנהדרין:

מערת רשב"י

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי...

רבי יהושע בן לוי פוגש את אליהו הנביא בפתח מערת רבי שמעון בר יוחאי. יתכן שרבי יהושע בן לוי, בדור שבין התנאים והאמוראים, הלך למירון להשתטח על ציון רשב"י, שקדם לו כמה דורות. לרשב"י יש שתי מערות – המערה בפקיעין בה הסתתר מהרומאים שדבר בגנותם שלש עשרה שנה, ובזכות "צער מערה"[ג] זכה לכל הגילויים, ומערת קבורתו במירון[ד], אליה עולים ב-לג בעומר. בקבלה מערה היא יסוד אמא[ה] (שהוא גם סוד השופר, בו תוקעים בראש השנה[ו]) – מקום ההתבוננות. היסוד הוא הרחם, המקום בו 'מתבשלת' ההתבוננות (של אמא-בינה) עד שזוכים תוך כדי ההתבוננות ל'דערעהר', שמיעה פנימית של האלקות (כדלקמן).

כנראה אליהו, שאמור לבשר על בוא הגאולה, נמצא די בקביעות על פתח מערת רשב"י – רמז לקשר בין המשיח לרשב"י ולפנימיות התורה, כפי שאמר לו רעיא מהימנא (ב'שיתוף' אליהו הנביא) "בהאי חבורא דילך, דאיהו ספר הזהר[ז]... יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[ח].

יש לומר שארבעת ה'גיבורים' בסיפור – משיח, רבי שמעון בן יוחאי, אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי – מכוונים כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה[ט]: המשיח הוא המודעות האלקית ששייכת לעולם האצילות. רשב"י – התנא (נשמות התנאים שייכות לבריאה[י]) – הוא מחבר ספר הזהר, מ"זיהרא דאמא עילאה" (ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא"[יא]), סוד "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע"[יב]. אם כן, משיח ורשב"י הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יג] (בשמעון-יוחאי אותיות משיח ושאר אותיות שמעון בר יוחאי עולות משה ש"זכה לבינה"[יד], וכידוע[טו] שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[טז]). אליהו הנביא הוא הרוח הכללית של נשמות ישראל הכלליות (כנגד נרנח"י)[יז], בחינת ה-ו של שם הוי' ב"ה, כנגד עולם היצירה בו חנוך-מטטרון, בחינת אליהו[יח]. רבי יהושע בן לוי כאן בעולם העשיה, עולם הזה הזקוק לגאולה בפועל ממש:

י משיח

ה רשב"י

ו אליהו

ה ריב"ל

ביאת המשיח המנוגע

אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה.

ריב"ל שאל את אליהו מתי יבוא משיח – שהרי מי יכול לדעת זאת טוב כאליהו הנביא, מבשר הגאולה. אך אליהו שולח את ריב"ל לשאול את המשיח עצמו – 'אני לא הכתובת, רק המשיח הוא הכתובת לגלות מתי יבוא'.

והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים (רש״י: מנוגעים, והוא ג״כ מנוגע דכתיב ׳והוא מחולל מפשעינו׳[יט], וכתיב ׳חליינו הוא נשא׳[כ]). וכולן שרו ואסירי בחד זימנא (רש״י: מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרים וקושרים אותן) ואיהו שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב (רש"י: ...ואינו מתיר שני נגעים יחד, דסבר אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים).

אליהו הנביא מפנה את ריב"ל למצוא את המשיח בשער רומי – בירת הרומאים, מהם ברח רשב"י, שהם עומדים בפתח מערתו (כנ"ל). משיח הוא מנוגע, מצורע, והוא יושב מחוץ לעיר עם שאר המצורעים. כמו שבתורה כתוב על המצורע "מחוץ למחנה מושבו"[כא], כך נוהגים גם אצל הגוים, משום שהצרעת היא מחלה מדבקת. בין המצורעים אפשר לזהות את המשיח במנהגו המיוחד: כולם מטפלים בכל הנגעים יחד – מורידים את כל התחבושות, מקנחים-מנגבים את הליחה-המוגלה מכל הנגעים ושוב חובשים הכל – ואילו המשיח מטפל בכל נגע בפני עצמו. הרבה יותר קל לטפל בהכל יחד – למה המשיח כל כך טורח? שאם יתבקש מן השמים לגאול את ישראל באותו רגע, לא יצטרך להתעכב ולחבוש את כל נגעיו מחדש. הוא פועל כך שיוכל בכמה שפחות זמן לגאול את עם ישראל. כלומר, משיח עצמו לא יודע בדיוק מתי יבוא לגאול את ישראל – אבל מצפה בעצמו כל רגע לקבל את האיתות, הפקודה, הצו מן השמים, לבוא לגאול את עם ישראל.

לפי התיאור כאן, משיח בא "בין נגע לנגע"[כב] (פסוק שקראנו בתורה לפני שבוע) – "בין נגע" אחד שהוא מתיר וחובש "לנגע" השני. איני זוכר אם הדגשנו פעם קודמת שקראנו זאת, אבל לומדים כאן בפשט שיתכן שמשיח בא לגאול את עם ישראל לפני שהתרפא – הוא עדיין מצורע, ותוך כדי הצרעת הוא מקבל פקודה-צו שהרגע הגיע הזמן לגאול את עם ישראל. כמובן, גם עם ישראל לאו דווקא במצב תקין ובריא ברוחניות. הגאולה בהחלט יכולה לבוא באופן שגם העם לא בריא וגם המשיח לא בריא – כולם חולים, וכך הוא בא לגאול אותנו מהגלות. זה יכול לקרות כל רגע, והמשיח מצפה – בהיכון של "בין נגע לנגע" בכל עת.

"היום"

אחרי התדרוך מאליהו הנביא, ריב"ל קופץ בן רגע מפתח מערת רשב"י לרומי – קפיצת הדרך, משהו בעולמות רוחניים – ומשוחח עם המשיח. הוא קורא למשיח "רבי ומורי" והמשיח מיד מזהה אותו כ"בן לוי":

אזל לגביה. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום! אתא לגבי אליהו אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה:... שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר ליה: הכי אמר לך ׳היום, אם בקולו תשמעו'[כג].[כד]

המשיח אומר שיבוא "היום!", בבטחה גמורה, עם סימן קריאה. כשאליהו שאל את ריב"ל מה אמר לו המשיח הוא טען ששיקר לו, שהרי אמר שיבוא "היום" ולא בא, אך אליהו הסביר לו שהמשיח התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו" (פסוק בפרק תהלים הראשון שאנו אומרים בקבלת שבת, "לכו נרננה", כנראה קשור לקבלת שבת) – המשיח בא "היום", אבל מותנה ב"אם בקֹלו תשמעו". בפשט הכוונה לשמוע בקולו של הקב"ה, אבל דורשים – כפי שהסברנו[כה] – שרומז (גם) לקולו של מלך המשיח.

ב. בין נגע לפגע

"בין נגע לנגע" בישעיהו נג

הפסוקים שמביא רש"י כדי לתאר את המשיח כמנוגע הם מפרק נג בישעיהו. אחרי שלקראת סוף פרק נב יש את הפסוק הכי מפורסם על מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[כו] – בא פרק חשוב, שכל אחד צריך ללמוד, שמתאר את חוליו ונגעיו של המשיח[כז]. פעם ראשונה שלמדנו זאת הסתכלנו בפסוקים באריכות יחסית, וכעת נראה בהם עוד משהו.

הפסוקים שרש"י מביא כהוכחה שמשיח מנוגע הם ד-ה:

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

אמרנו בזמנו רמזים מופלאים: שני הפסוקים עולים בגימטריא דוד פעמים משיח, ורק תחלת הפסוק השני, "והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו" עולה יחידה ברבוע (משיח הוא היחידה הכללית של נש"י[כח]), שעולה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[כט] –"זה רוחו של מלך המשיח"[ל].

בפסוק ד כתוב "נגוע" וגם בפסוק ח מופיע שרש נגע:

מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.

אם כן, יש כאן "בין נגע לנגע" – פעמיים שרש נגע.

נגע רומז לדבר ששייך גם לבנות וגם לבנים – איסור נגיעה. כנראה משיח סובל, הוא נגוע – גם כשהוא בא, "בין נגע לנגע" – כי לא כל בחורי ובנות ישראל שומרים כדבעי על איסור נגיעה. זהו מקור הנגעים שלו, "הוא מחלל מפשעינו" (כמסופר[לא] על אדמו"ר האמצעי – שהיה בחינת משיח – שפעם הרים את שרוולו ביחידות, הראה לאברך שידו מלאה פצעים ואמר לו 'צפד עורי על עצמי' מפני החטאות-נעורים שלך).

'בין פגע לפגע'

בנבואות ישעיהו יש הרבה תופעות של "לשון נופל על לשון", וכאן חוזר שרש שקשור ל-נגע – פגע. הוא מופיע במשמעות של פגע רע בפסוק ו – בשל עוונותינו ה' נתן לו פגע כדי לכפר:

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַהוי' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

אך חשיבות שרש פגע כאן ניכר במיוחד בסיום הנבואה, סיום הפרק, שמסיים "יפגיע":

וַהוי' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ הוי' בְּיָדוֹ יִצְלָח. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל. לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

זו פגיעה טובה – "אין פגיעה אלא תפלה"[לב], כפי שלומדים מ"ויפגע במקום"[לג] של יעקב אבינו, שתקן תפלת ערבית[לד]. דווקא יעקב, ה"בחיר שבאבות"[לה], תקן את תפלת החשך – תפלה מתוך חשך, שנקראת פגיעה. הוא פוגע בה', אבל זו פגיעה חיובית. גם כאן, "ולפֹשעים יפגיע" הכוונה שהוא פוגע-מתפלל בשביל הפושעים. זו תכלית הנבואה כאן – משיח מזדהה עם הפושעים, מחולל ביניהם, מכפר עליהם ומפגיע בעדם.

אם כן, יש פה פעמיים פגע בנבואה – פעם אחת פגע רע, שה' הפגיע בו, ופעם שניה שהוא מפגיע עבור הפושעים[לו]. יש קשר בין יסורי-פגעי המשיח ותפלתו-פגיעתו, כמגוון הפירושים כאן – רש"י מסביר "'ולפשעים יפגיע' על ידי יסוריו שבאת על ידו טובה לעולם" (כלומר ש"יפגיע" לשון פגעים-יסורים רק שעל ידיהם באה טובה לעולם, ביסוריו הוא מכפר על העולם וממשיך ברכה וישועה אף לפושעים) והמצודות אומר ש"יפגיע" "לשון תחנה ובקשה, כמו 'אל תפגע בי'" (כפירושו, שקודם המשיח הוצרך להתחנן בפני הגוים המענים אותו אך בזכות כך נעשה כעת שליט על הגוים).

מוסר ההשכל העולה הוא פשוט: הנגעים באים לכפר על הפגעים, על מה שפגענו בהשי"ת (ובתורתו) ובחבר. כדי להביא את המשיח צריכים לפתח רגישות יתר לא לפגוע בזולת, וכך זוכים לפגוע בה' פגיעה חיובית, פגיעה של תפלה "מקרב איש ולב עמוק"[לז] (לפגוע אל השערה ולא להחטיא[לח], כידוע שהתפלה היא על דרך מלחמת קשת, כמבואר בדא"ח ביחס למאמר יעקב אבינו "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"[לט] ש"חרבי" היינו קריאת שמע ו"קשתי" היינו תפלה[מ]). תפלה כזו היא מקור גילוי ההשגחה הפרטית, לשמור על האדם ולהנחות אותו בדרך אמת ("תתן אמת ליעקב"[מא]).

רגע

איזה עוד שרש הוא "לשון נופל על לשון" כמו נגע ו-פגע? חידה-משחק בלשון הקדש. [רגע.] נכון. רגע הוא דבר טוב או לא טוב? יש רגע לא חיובי – רגע של זעם, "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם"[מב] (הרגע של "אל זֹעם בכל יום"[מג] שכנגד "חסד אל כל היום"[מד]), "כי רגע באפו חיים ברצונו"[מה]. אבל שרש רגע הוא גם לשון "מרגוע לנפשו" (כמו בהקדמת ספר התניא, "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו"), מנוחה ושלות נפש. כבר נשמע דבר והיפוכו – "רגע באפו" ו"מרגוע לנפשו".

איזה עוד משמעות יש ברגע? יש פסוק באיוב על קריעת ים סוף – "בכחו רָגַע הים ובתבונתו מחץ רהב"[מו]. "רגע הים" היינו בקע הים, ויש פסוקים נוספים במשמעות זו. החצי השני של הפסוק הוא שה' "מחץ רהב", מחץ את המצרים, כך ש"רגע" שם מקביל ל"מחץ". אם כן, יש גם בקיעה ומחיצה, גם מרגוע וגם רגע כמימרא.

נראה בהמשך שרגע הוא בעצם המעבר בין למעלה מהזמן לזמן. כלומר, כשה' בורא את הזמן – הוא מתחיל מבריאה של רגע, שלפניו כלל לא היה זמן. זהו אחד מפירושי המלה הסודית "היום" שמשיח אומר לריב"ל – כמו שנראה, "היום" אומר שאני בא מלמעלה מהזמן, ולכן יכול לקרות כל רגע. 'מעל הזמן' הוא כמו לפני הצמצום הראשון, וראשית נקודת הצמצום – ראשית התהוות הזמן – היא רגע. זו מלה חשובה.

אם כן, עד כאן יש לנו רגע-נגע-פגע, לשון נופל על לשון, קשור למשיח. משיח בא "בין נגע לנגע", באותו רגע.

יגע

איזה עוד גע יש? יש חמשה שרשים ושש מלים. [יגע.] נכון – "יגעתי ומצאתי תאמין"[מז]. כנראה התיקון והרפואה של הנגעים הם על ידי יגיעה חיובית. זהו מוסר השכל טוב בשביל כל תלמיד ישיבה ובת שלומדת תורה – צריך יגיעה. יש גם יגיעה בלימוד, ויש גם יגיעה ביראה – "יגעת ביראה"[מח], שהיא היגיעה המיוחדת דווקא לאשה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[מט] (אצל כל בת ישראל היראה היא טבעית, הטבע היהודי הטוב שלה, אך כדי לזכות ליראה עילאה יותר צריך יגיעה, והוא על דרך "יהב חכמתא לחכימין"[נ] – "ראשית חכמה יראת הוי'"[נא]). צריך יגיעה, והיגיעה ממתיקה את הנגעים.

"יגעתי ומצאתי תאמין" – משיח הוא מציאה. כתוב[נב] ששלשה דברים באים בהסח הדעת – מציאה, משיח ועקרב – וכולם קשורים (כפי שגם דובר לאחרונה[נג]). אם רוצים למצוא משיח – "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"[נד] – צריך יגיעה, "יגעתי ומצאתי תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין".

שגע

יש עוד שרש? פלא שלא חושבים עליו... [שגעון.] נכון, שגע. הרבי אמר[נה] ש'אני משוגע על משיח'. כנראה משיח, שהוא נגוע, משוגע על משיח. מה פירוש משוגע? שבאמת מאמין שיכול לבוא כל רגע, "בין נגע לנגע". הנביא נקרא משוגע, כידוע[נו] – הרבי מביא זאת ב"באתי לגני"[נז].

למה הוא משוגע? כי הוא למעלה מטעם ודעת. למעלה מטעם ודעת הוא גם למעלה מהזמן. זו התפשטות הגשמיות – הנביאים היו מתפשטים[נח] כי היו מעל הזמן ומעל המקום. משיח הוא באמת משוגע, כמו הרבי, שמאמין ש"בין נגע לנגע", ברגע הזה, הוא יכול לבוא. ממנו צריכים כולנו לקבל השראה להאמין, כפי שנסביר עוד בהמשך. זהו היסוד של הרמב"ם שצריך לחכות, "אף על פי שיתמהמה" כל רגע יכול לבוא משיח. אם ככה נאמין – ככה הוא יבוא, "היום" ממש, ברגע הזה.

חמשה שרשי גע

אם כן, יש חמשה שרשים, חמשה שערי געגועים שנגמרים גע. יש סוד בחסידות של געגועים-נענועים-שעשועים[נט] – מגעגועים באים לנענועים ומנענועים לשעשועים. עשינו כעת משחק מלים, לשון נופל על לשון, של גע – געגועים.

כל החמשה – יגע-נגע-פגע-רגע-שגע – הם שרשים בלשון הקדש, לשון המקרא. יש עוד מלה בלשון הקדש משרש נגע, אבל היא מלה בפני עצמה – מגע. קשור ל'נגיעות' – מלה מאד טעונה בחסידות. נגיעה היא אינטרס, כח מניע לגרמיה, לא לשם שמים. נגיעה נקראת גם פניה – נגיעות ו-פניות כמו נגע ופגע. חוץ ממגע בין שני דברים, בשרש נגע יש גם מובן של הגעה. כל אחד רוצה להגיע לאיזה יעד – השאיפה הזו, מתי כבר נגיע, היא משרש נגע. זהו רצון להגיע הלאה מתוך הנגע למקום טוב באין ערוך – "ירידה צורך עליה"[ס] ב"סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[סא].

אם נכלול את מגע בתור מלה – יגע-מגע-נגע-פגע-רגע-שגע – נקבל בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סב]. בלי מגע, שאינו שרש, יוצא 1005, "ויהי שירו [של שלמה המלך] חמשה ואלף"[סג] (טו פעמים אלול, רמז ליום ייסוד תומכי תמימים). אלה אותיות פורחות. בכל אופן, הווארט היה שמשיח הוא נגוע, ותכלית כל הסיפור היא "ולפֹשעים יפגיע".

ג. לדלג על אליהו הנביא

ה"אוצר בלום": קדימת אליהו למשיח רק בגאולת "בעתה"

נסתכל בביאור א לפרק ז, בעמ' קח:

עיין בפרוש "אוצר בלום" שב"עין יעקב" שמקשה הלא משמע שריב"ל חזר ודבר עם אליהו באותו יום ו"עוד היום גדול" לביאת משיח, עיי"ש מה שתרץ.

אפשר לומר שהוא חזר לדבר עם אליהו ביום אחר ואמר שמשיח לא בא, אבל ה"אוצר בלום" מבין שהכל קרה באותו יום. בספר לא הבאנו את תירוצו, אבל נאמר אותו בעל פה – אפשר ללמוד ממנו יסוד חשוב:

חז"ל אומרים[סד] שיום אחד לפני שמשיח בא – אליהו הנביא יבוא לבית דין הגדול לבשר באופן רשמי על בואו למחרת. אם זהו הסדר, שאליהו הנביא בא יום לפני ביאת משיח לבשר את בואו של מלך המשיח, כל זמן שאליהו הנביא לא בא אתמול – משיח לא יכול לבוא היום, כי הוא תלוי באליהו הנביא. אם כן, אומר ריב"ל, 'אם אתה – אליהו – לא באת אתמול, משיח לא יכול לבוא היום!', וממילא המשיח שיקר. יש כאן קשר להסבר שלנו קודם, שכל הסיפור מתחיל מדו-שיח בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא. לכאורה אליהו הנביא אמור לדעת – הכל תלוי בו, מפתח הגאולה נמצא אצלו, שיבוא ויבשר את ביאת משיח. הוא אומר – 'לא, איני יודע, לך תשאל את משיח בעצמו'. יש דברים בגו – צריך להבין האם אליהו הנביא צריך לבוא לפני ביאת משיח יום אחד. אם כן, משיח לא יכול לבוא "היום" בכלל. לכן ריב"ל אומר לאליהו שמשיח שקר – "לא בא" הכוונה שלא יכול לבוא היום, כי אתה, אליהו הנביא, לא באת אתמול.

מה המענה לטענת ריב"ל? ה"אוצר בלום" אומר משהו יפה, יסוד, שכל התנאי והסדר שאליהו הנביא צריך לבוא יום אחד לפני משיח לבשר אותו – שתהיה ביאה רשמית, עם הודעה לבית דין – הוא רק בגאולת "בעתה", "לא זכו 'בעתה'". הפסוק אומר "בעתה אחישנה"[סה] וחז"ל דורשים – "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'"[סו]. אם זוכים משיח יבוא מהר, לפני הזמן, ואם לא זכו, משיח יבוא בדרך הטבע, בזמן הקבוע – "בעתה" שרק ה' יודע ו"לבא לפומא לא גליא"[סז] (או שמשיח יבוא מהר או שיבוא מחר, על דרך ההבדל בין מצה לחמץ, ודוק). אומר ה"אוצר בלום" – ווארט יפה בפני עצמו – שאם אנחנו, עם ישראל, עושים תשובה, וכל שכן אם עושים תשובה מעולה, "תשובה מאהבה", שהופכת את כל הנגיעות והעוונות שלנו לזכויות[סח], אין כלל את התנאי שקודם צריך שיבוא אליהו הנביא ורק למחרת יבוא משיח. אז משיח יכול לעקוף את אליהו הנביא ולהגיע תיכף ומיד ממש, ברגע הזה, במהרה בימינו – "היום"!

"בעתה" – בסדר; "אחישנה" – לא בסדר

מהווארט הזה יוצאים כמה דברים יפים:

הרמב"ם פוסק הלכה – שהרבי תמיד מביא – "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[סט]. אם אנחנו עושים תשובה, וכל שכן תשובה מאהבה, לא צריך לחכות אפילו רגע – גם לא לאליהו הנביא.

המהר"ל מסביר[ע] את כל האישים כאן בסיפור כרמות שונות של דעת, של מודעות. המודעות האלקית, לפני הצמצום, היא משיח. אליהו הנביא – דרגה מתחת. רבי יהושע בן לוי – עוד דרגה מתחת, לכן הוא צריך את תיווך אליהו הנביא (ולעיל הוספנו עוד רמה של דעת – דעת רבי שמעון בר יוחאי). אנחנו, כמובן, עוד יותר למטה מרבי יהושע בן לוי (הוא בעולם העשיה הרוחני ואנחנו בעולם העשיה הגשמי והחומרי).

יש סדר והדרגה, ויוצא מפירוש ה"אוצר בלום" שכאשר "לא זכו 'בעתה'" הכל צריך ללכת לפי הסדר. קודם צריך להגיע לדרגת אליהו הנביא – לקבל ממנו את המוחין שלו, המדרגה שלו – והיינו סוד ביאתו לבשר[עא] את ביאת משיח למחרת. רק אחר כך אפשר לעלות עוד שלב בסולם העליות של המודעות האלקית ולהגיע למשיח עצמו (כפי שמתגלה בזהר הקדוש). הסדר הזה גופא נקרא "לא זכו" (בגימטריא דין) – שאם איננו זוכים, הכל צריך להיות לפי הסדר.

יש אנשים מסודרים, שרוצים שלכתחילה הכל יהיה לפי הסדר. אם אתה רוצה שהכל יהיה לפי הסדר – אל תזכה. אם תזכה – הזכות עלולה לקלקל את הסדר הטוב. ברגע שזוכים – כמו שאמרנו, עיקר הזכות היא תשובה מאהבה בה זדונות נעשו זכויות, הכל זכויות – אתה עוקף את אליהו הנביא, אתה לא בסדר בכלל (ידוע שמשיח עולה אני לא בסדר). דרשת הפסוק היא לא לפי הסדר – כתוב "בעתה אחישנה" וחז"ל דורשים הפוך, "זכו 'אחישנה'", שמים את המלה השניה בהתחלה, שמיד "אחישנה" בלי ה"בעתה", מדלגים על ה"בעתה", על הסדר וההדרגה, בלי גבול. אחר כך זוכים להמשיך את הבלי גבול בגבול. כתוב[עב] שמתנגד הוא גבול, חייב סדר והדרגה, אבל חסיד הוא בלי גבול.

עיקר האמונה – בתשובת ישראל

עיקר האמונה שלנו הוא "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". בעצם, החידוש בכך שישראל עושים תשובה – הסבה שמשיח בא – הוא יותר מבביאת המשיח עצמו. אחרי התשובה, ביאת המשיח היא בדרך ממילא. יש כלל שהסבה היא תמיד יותר מהמסובב[עג]. המסובב הוא ביאת "משיח נאו", הרגע. אבל מהי האמונה? זו הנקודה, השורה התחתונה, של הווארט שלנו – להאמין כל רגע שמשיח יכול לבוא היינו להאמין בעם ישראל, שאנחנו יכולים לעשות תשובה מאהבה ברגע זה.

שוב, התשובה של כל ישראל היא חידוש יותר מביאת משיח עצמו, כי ביאת המשיח נגזרת ממנה בדרך ממילא. זה יכול לקרות עכשיו, הרגע, אם כולנו נתעורר בתשובה. מתי הזמן הכי מסוגל לכך? חדש אלול, חדש שהוא למעלה מהזמן הרגיל – "אני לדודי ודודי לי"[עד], וכשרק נתעורר ב"אני לדודי" משיח מיד בא ("ודודי לי").

בעצם, עיקר האמונה בביאת משיח הוא אמונה ביכולת עם ישראל לעשות תפנית, סוויצ', וברגע אחד לחזור בתשובה. אז משיח בא, ללא שום סדר – לא צריך את אליהו הנביא יותר. אליהו הנביא מחכה לגאולה כזו – למה אתה צריך אותי? אני רק "לא זכו".

[שאלה: עם ישראל צריך לחזור לה' או למצוות? תשובה לה' היא משהו פנימי, שאפשר להניח שאפשר לעשות מיד, אבל תשובה למצוות כוללת הרבה פרטים ולבושים.] התשובה שאפשר לעשות ברגע אחד היא אל ה'. "בכל קראינו אליו"[עה] – "'אליו' ולא אל מדותיו"[עו], והמצות הן סוד הלבושים-המדות של הקב"ה. אחר כך יורד לכלים. יש "רצוא ושוב" – ה"שוב" הוא לכלים, אבל עיקר התשובה הוא ה"רצוא", כפי שגם נסביר בהמשך.

עד כאן לפי דברי ה"אוצר בלום" על העין יעקב.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· מערת רשב"י – סוד ההתבוננות הפנימית – היא מקום המפגש עם אליהו הנביא והדיון על משיח.

· המשיח המנוגע בא לגאול את עם ישראל לפני שנרפא – המשיח חולה ועם ישראל חולה ו"בין נגע לנגע" יכולה להגיע הגאולה.

· נגעי המשיח נובעים מאי-זהירות באיסור נגיעה בין בנים ובנות, ר"ל.

· כדי להביא את המשיח יש לפתח זהירות שלא לפגוע בזולת (ובה') – ואז ניתן לפגוע-להתפלל לה' בתפלה שמגיעה למטרתה ללא החטאה.

· "בין נגע לנגע" – משיח יכול להגיע בכל רגע.

· בשביל מציאת המשיח – "מצאתי דוד עבדי" – צריך להתייגע בתורה וביראה.

· ה'משוגע על משיח' עולה למעלה מהזמן ומאמין שמשם משיח יכול לבוא בכל רגע.

· מתוך הנגע שואפים להגיע מעלה-מעלה – "ירידה צורך עליה".

· בגאולה "זכו – 'אחישנה'" אפשר לדלג על הסדר – להגיע למשיח בלי לעבור דרך אליהו הנביא.

· "לא זכו – 'בעתה'" נועד לאנשים מסודרים.

· עיקר ה"זכו – 'אחישנה'" הוא ב"תשובה מאהבה", ההופכת זדונות לזכויות.

· עיקר האמונה בביאת משיח היינו האמונה ש"סוף ישראל לעשות תשובה" – "בשעתא חדא וברגעא חדא" – וממילא "ומיד הן נגאלין", "היום!".