טעם מצוה – תקיעת שופר

"עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"[א]

בפרשת פינחס כתובה מצות שופר בראש השנה: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"[ב] (ובפרשת אמור "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"[ג], אך הרמב"ם והחינוך הביא את הפסוק בפינחס).

א. שמיעה ותקיעה

שיטת הרמב"ם – המצוה בשמיעה

ולשון הרמב"ם בספר המצוות[ד]: "שצוונו לשמוע קול שופר", וכיוצא בזה לשונו במניין המצוות בתחילת הלכות שופר, ובהלכות עצמן כתב "מצות עשה שלתורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה". ובספר החינוך[ה] "לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי והוא ראש השנה". אם כן, המצוה היא השמיעה. וכן נוסח הברכה לפי הרמב"ם "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר", וכן נפסק בטור ושו"ע[ו]. וכ"כ הרא"ש בשם בעל הלכות גדולות (והסכים עמו) "דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת השופר"[ז].

וכן פסק הרמב"ם לשיטתו "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע ואין בקול דין גזל"[ח]. ומבואר יותר כתב הרמב"ם בתשובה: "המצוה היא השמיעה, לא התקיעה"[ט]. וכן נראה מדברי הרמב"ם שאילו היתה מצוה בתקיעה היה צריך שכל אחד יתקע לעצמו, ולא היה מועיל בזה דין שליחות (כמו שבנטילת לולב לא מועיל שליחות), אבל כיון שהמצוה היא בשמיעה אין צורך לשליחות בתקיעה[י] ואילו בשמיעה באמת לא מועילה שליחות וצריך לשמוע בעצמו[יא] (וראה עוד לקמן בגדר התקיעה לפי הרמב"ם). אמנם במצות שופר ביובל מבואר ברמב"ם שהמצוה היא התקיעה עצמה, וכן כל יחיד חייב לתקוע[יב].

ומטעם זה סובר הרמב"ם (בתשובה) שהתוקע ולא שמע את התקיעה (כגון שאטם אזניו) לא יצא, וכיוצא בזה כתב הרא"ש שהתוקע לתוך הבור ולא שמע את קול השופר לא יצא מטעם זה.

וכן פסק השו"ע[יג] שחרש המדבר ואינו שומע אינו בר חיובא בשופר (אע"פ שבכל מקום חרש כזה מוגדר כפקח לכל דבר), ואינו מוציא אחרים ידי חובתם, ומקור הדין מסברא כיון שהמצוה בשמיעה.

ועוד, הרמב"ם פסק שבתקיעת שופר צריך כוונה לצאת[יד], ואילו באכילת מצה פסק שאם אכל בלא כוונה יצא, וביאר המגיד משנה "ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כונה", וכיו"ב כתב רבי אברהם בן הרמב"ם.

ומניין שהמצוה היא בשמיעה? מדברי הרמב"ם נראה שהדבר נלמד מכך שהשופר בא לזכרון – "זכרון תרועה", וכמ"ש בגמרא "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר"[טו], "שופר... דלזכרון הוא"[טז] – לעומת השופר של יובל שבא להכרזה. דהיינו שהזכרון תלוי דוקא בשמיעה, וביאר דבריו המהר"ם אלשקר[יז]: "וידוע הוא כי תקיעת ראש השנה היא לזכרון ולתפלה וכדי שישמע אותה האדם ויכניע את יצרו ויזדעזעו איבריו ויתעורר לשוב בתשובה עד דאיכא מאן דמפרש דזה הוא כדי לערבב את השטן דקי"ל הוא שטן הוא יצר הרע. והיצר מת בשמעו קול שופר כענין שנאמר 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' ואז יכנע לבבם הערל ואל יתגבר יצרם עליהם ויעשו תשובה בלבב שלם", כלומר, הזכרון פירושו תפילה והתעוררות לתשובה.

ועוד בפשטות, המקור הוא מלשון הפסוקים, כפי שכתב רבינו יהונתן שלא כתוב "ותקעתם" אלא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה" – "לפיכך כיון ששמע התקיעה מחברו יום תרועה איכא, וזכרון תרועה איכא"[יח], וכן כתב הרדב"ז (בהסבר דברי הרמב"ם) שזהו ההבדל בין ראש השנה ליובל שבו נאמר "והעברת שופר תרועה" (דהיינו פעולת התקיעה, וכן מוזכר בפירוש החפץ, השופר, משא"כ בראש השנה)[יט]. וראה עוד לקמן בריטב"א. והלבוש כתב "דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה, דילפינן בגמרא מקרא שכל ישראל יוצאין בתקיעה אחת וזה אי אפשר אלא בשמיעה", וזה קרוב לדברי רבינו יהונתן והרדב"ז[כ].

שיטת היראים – המצוה בתקיעה

אולם בספר יראים ובסמ"ג מבואר שהמצוה היא התקיעה[כא], וכן נראה מדברי הרס"ג[כב]. וכן נוסח הברכה לשיטת היראים והסמ"ג "על תקיעת שופר", וכן דעת רבינו תם[כג]. כאמור, להלכה נפסק בטור ושו"ע לברך "לשמוע קול שופר", ודעת הפרי חדש שהוא לעיכובא אבל שאר אחרונים פסקו שבדיעבד אם ברך "על תקיעת שופר" יצא ידי חובה[כד].

וביאר הרא"ם (בפירושו לסמ"ג) בשיטה זו, כיון שיש גזרה שוה מיובל ושם נאמר "תעבירו שופר"[כה] שפירושו לתקוע (ואילו הרמב"ם סובר שגזרה שוה "אינו כקרא ממש אלא דרך רמז בעלמא"). ומהר"ם אלשקר כתב בסגנון אחר, שנחלקו במשמעות הפסוק "יום תרועה", "דהרמב"ם ז"ל מפרש בו יום שמיעת התרועה והסמ"ג מפרש יום תקיעת התרועה". ועוד יש לומר שהדבר נלמד מהפסוק "תקעו בחדש שופר"[כו], ציווי על תקיעה (כדלקמן בדברי האבני נזר).

ואפשר שלשיטה זו התוקע ולא שמע את התקיעה יצא[כז]. אך אפשר שכולם מודים שצריך גם לשמוע, אלא שלשיטה זו עיקר המצוה הוא התקיעה אך צריך להשמיע לאזניו, כמו במצוות אחרות של אמירה, כקריאת שמע וכיו"ב, שצריך להשמיע לאזנו (לפחות לכתחילה), וכ"כ מהר"ם אלשקר.

ועוד נראה לכאורה שהתוקע הוא שלוחו של השומע להוציאו ידי חובה במצות התקיעה, מדין "שלוחו של אדם כמותו", וכן תפסו כמה אחרונים[כח] (אך יתכן לפרש שדין "שומע כעונה" עושה את השומע כאילו תקע בעצמו גם בלי שליחות[כט], אלא שזה לא נכון לדעת הפוסקים ששומע כעונה עצמו הוא מדין שליחות[ל]). ולפי זה יוצא שהשומע קול שופר מאחר יוצא במצות התקיעה מדין שליחות ובחובת השמיעה בזה ששומע (וכדברי המנחת חינוך דלקמן[לא]).

אך בדברי רבינו יהונתן מבואר שמה שאחד תוקע לכולם נלמד מהפסוק, כנ"ל שלא נאמר "ותקעתם"[לב], ולפי"ז יתכן שאין זה מדין שליחות.

והנה יש שכתבו שלפי שיטה זו, התוקע צריך לכוון להוציא את השומעים גם בתקיעה וגם בשמיעה[לג], ועוד כתבו שמי שיודע לתקוע יתקע בעצמו שהרי "מצוה בו יותר מבשלוחו"[לד]. אבל באמת לא שמענו שחוששים לזה (ומנהגן של ישראל תורה הוא), אדרבה נראה שיותר טוב שאחד תוקע לאחרים, דהיינו שבגדר המצוה יש הדגשה על 'כנופיא' וציבור שהאחד מוציא את כולם (כדברי רבינו יהונתן והלבוש לעיל), ולא שייך בזה "מצוה בו יותר מבשלוחו" כמו שלא שייך לומר כך על שליח ציבור בתפילה, אדרבה כל העניין הוא שיהיה שליח ו"מצוה בשלוחו". וממילא מסתבר שאין כאן צורך לדין שליחות רגיל אלא התורה אמרה שאחד תוקע לכולם.

ומסתבר שלשיטה זו חרש המדבר ואינו שומע נקרא מחויב בדבר ויכול גם להוציא אחרים (שלא כפסק השו"ע). ודעה כזו מובאת במאירי וכן דעת רבינו יהונתן[לה], דהיינו שהמשנה "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן"[לו] היא דוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר (שהוא כשוטה) שהרי "חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר"[לז]. וכן האריך הצמח צדק בחידושיו למשנה לפקפק על דין השו"ע, וטען שבתורה לא כתובה שמיעה בשופר[לח], וכן בערוה"ש רוצה לחלוק על השו"ע כדלקמן. אך למעשה הדבר תמוה שנצריך את החרש לתקוע בלי שישמע, וגם היאך ילמד, והרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ולכן ניתן לומר כעין פשרה, שמדאוריתא (עיקר) המצוה בתקיעה אבל באו חכמים ופירשו ש(עיקר) המצוה בשמיעה ופטרו מי שאינו שומע מהמצוה (והרי יש כח לחכמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה).

המנחת חינוך – שני חלקים במצוה

ובאחרונים יש שכתבו שהמצוה היא בשניהם, התקיעה והשמיעה. כן כתב המנחת חינוך[לט] "דשניהם הן השמיעה והן התקיעה הוא המצוה ואחד בלא חבירו לא מהני", ומוכיח שהתקיעה מצוה מהדין שאם התוקע אינו בר חיובא אינו מוציא בתקיעתו את המחויב בדבר (כמפורש במשנה לגבי חרש שוטה וקטן). ומוכיח שהשמיעה מצוה מהדין שהתוקע לתוך הבור וכדו' לא יצא ידי חובתו כי לא שמע את תקיעת עצמו (וכן מביא בהמשך את פסק השו"ע שחרש המדבר ואינו שומע פטור מטעם זה שבשמיעה תליא מילתא). אלא המצוה מורכבת מתקיעה ושמיעה יחד (אלא שבשמיעה לא מועילה שליחות ובתקיעה מועילה שליחות) עכ"ד.

אך בפשטות זה אינו מתאים לדברי הרמב"ם הנ"ל שהמצוה רק בשמיעה (וכן לדעת החינוך, ותימה על המנ"ח שלא הרגיש בזה. ועוד שהוא מציין לדברי היום תרועה, ושם מסיק לבסוף כרמב"ם). וכן לא מתאים לשיטת היראים. דהיינו שבדברי הראשונים נראה שיש הכרעה לאחד הצדדים, תקיעה או שמיעה, ולפחות שאחד מהן העיקר, ולא שישנם שני חלקים שוים ושקולים במצוה[מ].

[והנה בערוך השלחן חולק על פסק השו"ע בחרש המדבר ואינו שומע, ולדעתו חייב בשופר, כי "ודאי גם התקיעה עיקר המצוה", ומבאר שמה שכתב הרמב"ם וש"פ שהעיקר הוא השמיעה בא רק לומר שלא חייב כל אחד לתקוע[מא]. אמנם פירושו ברמב"ם אינו נראה כלל, ומכל מקום יוצא שלדעתו המצוה יכולה להתקיים הן בתקיעה לבד (בחרש) והן בשמיעה לבד (שלא כמנ"ח שהדגיש "ואחד בלא חבירו לא מהני"), וכיו"ב נמצא כבר בקרית ספר[מב]. ומ"מ מודה ערוה"ש שאדם רגיל שתקע ולא שמע לא יצא (כמ"ש בסי' תקפה ס"ה). וצריך עיון בשיטה זו ואכמ"ל.]

אדה"ז – העיקר בשמיעה

והנה לשון הזהב של אדמו"ר הזקן "ולמה אין מברכין לתקוע בשופר לפי שהתקיעה אינה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה". לשון זה נמצא כבר בכמה ראשונים, המנהיג, המגיד משנה (שהובא לעיל "עיקרו השמיעה"), תרומת הדשן[מג] והרדב"ז. וכ"כ בספר יום תרועה "דמצות ראש השנה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד, ועיקר המצוה היא השמיעה" (והמנ"ח עצמו מציין לספר זה).

אמנם היום תרועה מסיק שדעת הרמב"ם אינה כן, מכח דבריו המפורשים בתשובה שהמצוה בשמיעה ולא בתקיעה. אלא שאם כן צריך לבאר (לדעת הרמב"ם) מדוע מי שאינו מחויב אינו מוציא אחרים השומעים את תקיעתו (כמו סוכה שעשאוה גויים וכו' שכשרה)[מד], וכן מדוע צריך שהתוקע יכוון להוציא את השומע ידי חובה[מה]. וצריך לומר שתקיעה שאינה נעשית ע"י בר חיובא אינה נקראת תקיעה של מצוה כלל[מו]. וכן כוונת התוקע להוציא נצרכת כדי לקשר את התקיעה לשומע שתהיה תקיעה של מצוה עבורו[מז].

אך מדברי אדה"ז נראה שהוא מתכוון לומר כך גם בדעת הרמב"ם – שעיקר המצוה היא השמיעה בלבד ומכל מקום גם התקיעה היא חלק מהמצוה[מח]. דהיינו שהתוקע אינו עושה רק הכנה בחפצא של המצוה כמו עשיית הסוכה, אלא נקרא שותף בקיום המצוה ממש, המורכבת מתקיעה ושמיעה. ובזה מתבאר היטב מדוע צריך תקיעה של בר חיובא וכוונה להוציא. והדבר מוכח מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות ברכות[מט], שמבאר את השינויים בנוסח הברכות (לשמוע או על שמיעת) וכותב "היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר" – דהיינו שהתוקע בגדר 'מוציא אחרים', ולא אומרים שהוא רק מכין עבורם והם יוצאים בעצמם בשמיעה (ולא נראה שכוונת הרמב"ם באמרו "מוציא אחרים" שמוציא אותם רק בברכה).

והאבני נזר ביאר שכיון שנאמר "תקעו בחודש שופר" – וכן לשון הגמרא "למה תוקעין... רחמנא אמר תקעו"[נ] – לכן "אף דהתכלית הוא השמיעה [כדברי הרמב"ם] מכל מקום בעינן שיפעול זאת במעשה והיינו שיתקע כדי שישמע או שיתקע שלוחו"[נא]. וכיו"ב מובא בשם הגר"ח מבריסק: קיום המצוה הוא השמיעה ומעשה המצוה הוא התקיעה.

סיכום

נמצא שיש חמש אפשרויות בהגדרת המצוה: המצוה רק בשמיעה, כפשט הרמב"ם (והתקיעה היא כהכשר מצוה). עיקר המצוה בשמיעה, כדברי אדה"ז (וכן עיקר להלכה). המצוה רק בתקיעה, כפשט היראים וסיעתו (אם נאמר שהתוקע שלא שמע יצא). עיקר המצוה בתקיעה אך צריך גם לשמוע (כן נראה יותר בדעת היראים). המצוה בתקיעה ובשמיעה יחד, ואחד בלא חבירו אינו כלום, כדברי המנ"ח (את ערוה"ש לא מנינו כאן שדבריו צ"ע).

והרוגאטשובר כתב[נב] לחלק בין תקיעת שופר במקדש לתקיעה בגבולין, "דביובל ותקיעת שופר במקדש הוה התקיעה מצוה ובגבולין הוה רק השמיעה מצוה והוה רק בגדר מכשיר".

ב. טעמי השיטות בפנימיות

חמשה ספקות

ראינו שיש ספק גדול בעצם המצוה, ובלשון הפסוקים הדבר סתום: נאמר רק "יום תרועה", לא כתוב שמצוה לתקוע, כמו שמדייקים האוחזים בשיטת הרמב"ם, אבל גם לא כתוב שמצוה לשמוע, כמו שמדייקים האוחזים בשיטת היראים. וכך נוצרו חמש האפשרויות, חמשה ספקות. ובכלל, כל עניינו של ראש השנה ומצות שופר בו נסתרים מאד בתורה[נג].

והנה מצות שופר בראש השנה קשורה לראש העליון של הכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע". ומבואר בקבלה שברדל"א ישנם חמשה ספקות עצמיים (שאינם מוכרעים) בעצם גדר מהותו, כמו חמשת הספקות אצלנו בגדר תקיעת שופר. ברדל"א נמצא "חביון עוז העצמות", והגילוי שלו בנפש הוא בלשון החסידות גילוי "השלמות העצמית", וכמו שיבואר לקמן.

ראש השנה הוא יום הבריאה ("זה היום תחילת מעשיך"), "בראשית ברא", בראשית אותיות ב-א תשרי. ביום זה הכל חוזר לנקודת הראשית הראשונה לגמרי, שאינה נודעת כלל, רדל"א, ומשם הכל מתחדש – "תקעו בחדש שופר", התחדשות על ידי השופר. ועוד רמז: רחמנא אמר תקעו = בראשית ברא = כתר מלכות (המלכת המלך בראש השנה כדלקמן). הראש-הראשית של ראש השנה גוררת אחריה את כל השנה, "בתר רישא גופא אזיל".

רדל"א הוא כח האמונה בנפש, ושייך במיוחד לראש השנה, אמונה פשוטה לפני שמגיעים לידיעה, כדברי הרבי הרש"ב "כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו". זהו סוד "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה", אמונה פשוטה. התרועה, שבין התקיעות הפשוטות, היא בסוד הדעת – "אשרי העם יודעי תרועה" – דהיינו שסדר התקיעות הוא אמונה-דעת-אמונה. שרש הדעת הוא ברדל"א, והאמונה מולידה את הדעת, בסוד "דלא ידע ולא אתידע" ההופך לשם הקדוש אלד. אך גם לאחר הולדת הדעת צריך לחזור ו'להקיף' את הידיעה באמונה פשוטה.

המלכת הקב"ה בתקיעה

ולעצם המחלוקת: בדרך הפשט, ידוע מה שכתב הרס"ג שטעם תקיעת שופר בראש השנה הוא המלכת-הכתרת הקב"ה, "וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה. וכך אמר דוד 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה''"[נד]. וברור שבהמלכת המלך התוקע עושה מצוה (לפחות) כמו השומע, "הריעו לפני המלך", שניהם משתתפים בהמלכת המלך. והרמז: תוקע שומע = מלכות מלכות. לפי זה מובנת גם דעת רס"ג עצמו שהמצוה היא התקיעה דוקא, או שעיקר המצוה בתקיעה, "רחמנא אמר תקעו" (שעולה כתר מלכות כנ"ל). ועוד רמז: כל הפסוק "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" = 4225 = 65, אדני, ברבוע. אדני הוא שם המלכת המלך!

ועוד, עיקר עבודת ראש השנה היא המלכת המלך על-ידי העם, "ויתנו לך כתר מלוכה" – עם-ציבור דוקא ולא יחידים, "אין מלך בלא עם", ודוקא "ברוב עם הדרת מלך", "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם". "אתם נצבים היום [דא ראש השנה] כלכם לפני ה' אלהיכם... כל איש ישראל", "ויעשו כולם אגודה אחת". לכן מובן שגם אם התקיעה היא (עיקר) המצוה, היינו שאחד תוקע (לכתחילה) עבור כולם, "כל ישראל יוצאים בתקיעה אחת" – כדי שהמצוה הרמה והנשגבה הזו תתקיים כמצות הציבור.

לזה שייך גם עניין הערבות, "כל ישראל ערבים זה בזה", ולכן צריך שאחד יוציא את כולם (גם את היודעים לתקוע) כדי לבטא את הערבות. עיקר עבודת ההכנה בערב ראש השנה היא לחוש את הערבות, ובתקיעת שופר בראש השנה הערבות יוצאת מהכח אל הפועל. הערבות קשורה למלכות, כי כולם בטלים למלך (כמבואר בספר דרך מצוותיך בטעם מינוי מלך), וממילא מתקשרים גם זה בזה, והוא "כמלך בגדוד" כמו רבי בתוך קהל חסידים, והרמז במלה ערבים – רבי בתוך עם.

מכאן רמז גם לעבודת התשובה של ראש השנה (הקשורה כמובן לשופר), שצריך להיות תשובת הציבור, וכל אחד צריך לכוון בתשובה שלו שתתכלל בתשובת הכלל (שעיקרה במצות הציבור הראשונה להעמיד מלך ישראל היושב על כסא ה'[נה], וכמבואר בכוונות תפילת ראש השנה בסה"ק יסוד ושרש העבודה).

ועוד בפנימיות: ידוע שתקיעת שופר רומזת לבריאת האדם (בראש השנה) שהיתה בדרך של "ויפח באפיו" – "מאן דנפח מתוכיה נפח", דהיינו נפיחת הפה העליון כביכול את הנשמה בתוך גוף האדם. בזה יש דגש כמובן על פעולת התוקע, פעולה שיש בה מאמץ, כמבואר שיש סוד גדול בכך שפני התוקע מאדימים[נו], והוא להוציא מהעלם לגילוי את "השלמות העצמית" כנ"ל.

השמיעה מעוררת

אמנם הרמב"ם כתב "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"[נז], וטעם זה מתאים לשיטתו שהמצוה היא בשמיעה דוקא. וכן החינוך כתב בשרשי המצוה לעורר את האדם ליום הדין, "וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו". וכמו שמובא לעיל שזו כוונת הרמב"ם לקשר את עניין הזכרון לשמיעה דוקא (כמו שביאר מהר"ם אלשקר).

וכיו"ב כתב הריטב"א[נח] "דהכא שמיעת השופר היא עיקר המצוה וכונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה" (ומה שצריך גם כוונת משמיע, היינו שגם התוקע צריך לכוון לעורר את השומעים כנ"ל, ובזה מובן מדוע חש"ו אינו כשר לתקוע).

ובספר המנהיג כתב "שהשמיעה עיקר ולא התקיעה, שאין הבנת הלב תלוי בה", וגם בזה הדגש הוא על התשובה, "ולבבו יבין ושב".

ובדעת היראים וסיעתו יש לומר שיש ויש לתקיעה עצמה קשר לתשובה, כפי שהתבאר שהמאמץ של התוקע מגלה את השלמות העצמית, והרי השלמות העצמית מתעלמת בעקבות פגם הברית (כמבואר בחסידות), וממילא המאמץ של התקיעה לחדש את הגילוי הזה הוא עצמו התעוררות תשובה עליונה ועמוקה ביותר.

תקיעה ושמיעה – זכר ונקבה

בפנימיות: היחס בין תקיעה לשמיעה הוא זכר ונקבה. לשון תוקע שייך בזכר הפועל בכח (וכן בלשון חז"ל תוקע הוא כינוי לזיווג[נט]), ולשון שמיעה שייך בנקבה המקבלת את הפעולה. כבר הוזכר ששורש השופר ברדל"א, וקשור לחמשה ספקות ברדל"א. והנה הספקות הללו הם ב'הרכבה' של חלקי מ"ה וב"ן, שרש הזכר והנקבה. ועוד, התבאר שהתרועה נמשכת מהדעת דרדל"א, דעת הוא לשון זיווג ("והאדם ידע את חוה אשתו", זיווג שהיה בראש השנה), ועל דעת דרדל"א נאמר "דרך גבר בעלמה" (מהדברים ש"לא ידעתים").

והנה עיקר הכוונה בראש השנה הוא בנין המלכות[ס], ובזה מובן דעת הרמב"ם שהמצוה בשמיעה דוקא, או שעיקר המצוה בשמיעה – תיקון המלכות-הנוקבא. ומכל מקום לכו"ע צריך להיות גם בחינת הזכר, כנ"ל שכולם מודים שיש דין בתקיעה כמעשה המצוה. וכן מבואר בכוונות עד כמה חשוב מעשה התוקע, וצריך שיאדימו פניו.

ליתר דיוק, הרי "המעשה הוא העיקר"[סא], והמלכות היא המעשה בכל מקום. אלא שיש שני צדדים מהו המעשה כאן: 'מעשה המצוה' (כהגדרת האחרונים) היא התקיעה, ואילו השמיעה היא 'קיום המצוה' שנעשה יחסית בדרך ממילא, שהרי השומע שומע מאליו (אלא שצריך כוונה לצאת). אולם מצד שני השמיעה היא העיקר, דהיינו שהיא עיקר המעשה בפועל. והנה "גדול המעשה [המכריח] יותר מן העושה"[סב] – וכן כאן יש בחינה שגדול התוקע, המכריח את השומע לשמוע, יותר מן העושה-השומע (כמו שגדול הזכר, הכובש, יותר מהנקבה הנכבשת).

הרמב"ם כתב שתקיעת יובל היא להכרזה ולכן המצוה בתקיעה, ותקיעת ראש השנה היא לזכרון ולכן המצוה בשמיעה. ההכרזה קשורה לפעולת הזכר המשפיע (כרז אותיות זכר[סג]) – בחינת התוקע. והזכרון תלוי בקליטה, בחינת הנקבה המקבלת – בחינת השומע. התוקע-המכריז שייך לחכמה, אבא, והשמיעה-הקליטה שייכת לבינה, אמא (וליתר דיוק, כמבואר בדא"ח: כח התפיסה הוא באמא עילאה, וכח הקליטה הוא בתבונה, "ואיש תבונה ידלנה"). זהו היחס בין ראיה לשמיעה, חכמה ובינה: בחכמה "רואים את הקולות" (ויש לומר שזו ראיית אדמומית פני התוקע) ובשמיעה זוכרים את הנשמע (דהיינו שחווית החכמה-ראיה היא בעצם למעלה מן הזמן, ואילו בינה-שמיעה נקלטת היטב בלב, בשמיעה פנימית, דערהער, לאורך זמן).

וכן ידוע שמלכויות זכרונות ושופרות הם כנגד שלשת האבות: מלכויות כנגד אברהם, שהמליכו אותו (ב"עמק המלך"), זכרונות כנגד יצחק, "זוכר הברית", ושופרות כנגד יעקב, "שופריה דיעקב" – שהם כנגד ראובן (ראיה), שמעון (שמיעה), ולוי (טעם ודעת, זיווג). אם כן, שמיעה היא כנגד זכרונות כנ"ל שזכרון שייך לשמיעה. ועוד, זכרון העקידה בברכת זכרונות, הוא שאברהם עושה מעשה, בחינת התוקע בשופר (של איל, זכר לאילו של יצחק), ויצחק הוא השומע-מקבל במסירות נפש את המעשה הזה[סד].

זכר ונקבה בשופר

גם בשופר עצמו יש חלוקה מובהקת של זכר ונקבה: "שאין נקרא שופר אלא קרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גידן מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים כי שופר הוא מלשון שפופרת"[סה]. דהיינו שהשופר עצמו הוא הנקבה, בית הקיבול החיצוני, שבתוכו נמצא הזכרות (ומה שהוא עצם אחד נקרא קרן ופסול). התקיעה היא בחלק הפנימי, במקום שבו היה הזכרות, אך היא מלובשת בנקבות (החלק החיצוני) – ללא המקבל-הנוקבא אין הבעה-שמיעה במציאות, ולכן השמיעה היא העיקר, המעשה הוא העיקר.

החלוקה בין זכר ונקבה מקבילה בכ"מ להבדל בין דאורייתא ודרבנן, התורה שבכתב היא "מוסר אביך" ותורה שבעל-פה היא "תורת אמך". וכן כאן התבאר שיש מקום לומר שהדין דאורייתא נוטה שהמצוה בתקיעה, כשיטת היראים וסיעתו, אבל חכמים אמרו שהעיקר הוא השמיעה. גם ההבדל בין המקדש לגבולין לדעת הרוגאטשובר מתאים לזה, המקדש דומה לתורה שבכתב והגבולין לתורה שבעל פה.

ועוד, בחינת התוקע שבשופר היא בראיית השופר, כמבואר בגמרא ששיעור שופר הוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן[סו].

והנה נאמר "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"[סז], ומבואר שבתקיעת שופר ה' עולה מכסא דין (שם אלהים) ויושב על כסא רחמים (שם הוי'). ויש לומר שהרישא "בתרועה" מדבר על התקיעה עצמה (ולא נאמר "בקול תרועה"), והסיפא "בקול שופר" מדבר על שמיעת קול השופר (כנוסח "לשמוע קול שופר", או "בקול שופר", כדלקמן) – דהיינו שע"י התקיעה ה' עומד מכסא דין, ועל ידי השמיעה יושב על כסא רחמים. וגם מזה מובן שהשמיעה היא עיקר המצוה, הישיבה על כסא רחמים, והתקיעה היא המעשה המכשיר ומקדים.

מצות היום בתרועה

והנה ראש השנה נקרא "יום תרועה", "זכרון תרועה", אע"פ שיש גם תקיעה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. אלא שהתקיעה הפשוטה נלמדת מיובל בגזירה שוה (שביובל נאמר "והעברת שופר... תעבירו שופר", העברת קול פשוט). מכאן שבראש השנה עיקר המצוה בתרועה והתקיעות רק 'מלוות' אותה לפניה ולאחריה, 'מצות היום בתרועה' – על דרך היחס בין שופר לחצוצרות בראש השנה, שופר באמצע וחצוצרות בצדדים, שעל זה נאמר "מצות היום בשופר" (וראה לקמן שיש ראשונים שביארו בטעם שמברכים לשמוע קול שופר, ולא לתקוע, כדי לכלול קול התרועה ולא רק תקיעה).

מכאן יש לדרוש, שהתקיעה הפשוטה קשורה לעצם פעולת התקיעה (שהיא המצוה ביובל) ואילו התרועה (השבורה) היא על שם השמיעה, שהיא (עיקר) המצוה בראש השנה לשיטת הרמב"ם. אמנם גם בראש השנה מצטרפת התקיעה, וגם ביובל נמצאת התרועה ("והעברת שופר תרועה"), אלא שבר"ה העיקר הוא השמיעה (תרועה) וביובל העיקר הוא התקיעה [ולהעיר עוד: בעל 'הכתב והקבלה' מפרש יפה שהמלה "שופר" עצמה פירושה גם החפץ וגם הקול, ולכן מסיק שמי שברך "לשמוע שופר" יצא ידי חובה].

והנה לתרועה יש כמה משמעויות: ביובל היא ביטוי של שמחה, כמו הפשט של התרועה ביובל, תרועת שמחה על שחרור-דרור העבדים (ובמלה "והעברת" רמז לעבדים דרור). משמעות נוספת מלשון שבירה (כמו "תרועם בשבט ברזל"). ומשמעות שלישית מלשון חבה ורעוּת, כמו שפירש רש"י על הפסוק "ותרועת מלך בו". ומבאר אדמו"ר הזקן (בלקו"ת פרשת בלק) שלשון שבירה ולשון חבה ורעות נמצאים יחד בשבת ובראש השנה: שעל ידי הגילוי של חבה ורעות בשבת, רעוא דכל רעוין", "באור פני מלך חיים", נשברים כל הדינים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, המתקת הדינים (וכיו"ב בכתב והקבלה). וכן מבואר בדא"ח שכאשר חל ראש השנה בשבת אין תוקעים בשופר היינו (בפנימיות) מפני שענג שבת ממשיך את המשכת השופר, דהיינו שתרועה מלשון חבה ורעות פועלת את שבירת הדינים.

מכל זה נראה שקול התקיעה (הפשוטה) קשור יותר למדת הדין, וקול התרועה הוא בעיקר על שם החבה, המתקת הדין (והוא פשט הפסוק "עלה אלהים בתרועה", על ידי התרועה מדת הדין עולה ומסתלקת). וזה מתאים למבואר שהתרועה היא כשמיעה ביחס לתקיעה. בפעולת התקיעה יש הרבה גבורה (פניו מתאדמים כנ"ל), ואילו הרגשת התענוג של השופר – שופר מלשון שופרא – היא בעיקר בשמיעה, "השמעיני את קולך כי קולך ערב". לפי זה מובן שבשבת מגיעים לגילוי התענוג במה שאומרים ומשמיעים לאזן את ברכת שופרות שהיא עיקר גילוי התענוג הפשוט בהמלכת המלך (כמבואר בדא"ח). והדבר רמוז בלשון הגמרא "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות... ובמה בשופר [הפשט הוא בתקיעת שופר, אבל בשבת היינו באמירת שופרות, המשך ל'אמרו לפני']".

ג. נוסח הברכה

בנוסח הברכה יש ארבע דעות:

א. דעת הרמב"ם והשו"ע "לשמוע קול שופר", וכן מביאים הראשונים בשם הירושלמי ובשם רב האי גאון. ובפשטות זה מפני שהשמיעה היא עיקר המצוה (כמ"ש הרא"ש בשם בה"ג, וכיו"ב בעוד ראשונים), אבל יש שכתבו טעם אחר, ש"לשמוע קול שופר" כולל כל הקולות, תקיעה ותרועה[סח].

ב. נוסח אחר הוא "לשמוע בקול שופר" כמו שמובא בהרבה ראשונים (וחלקם בשם הירושלמי), ואמנם הפוסקים דחו דעה זו מהלכה כיון ש"לשמוע בקול" פירושו לציית לקולו, ומכל מקום כתבו כמה אחרונים שבדיעבד אם ברך "בקול" יצא ידי חובה[סט], וכן מובא במפרשי השו"ע[ע] שהיא דעת המקובלים. ויש לומר בטעם נוסח זה שהוא ע"פ הפסוק "הוי' בקול שופר", ועוד (בפנימיות עכ"פ) שפירושו לשמוע-להבין את המסר של השופר (כמו המלכת ה' וחזרה בתשובה כנ"ל, וכן לשמוע את "הוי' בקול שופר" ישיבת ה' על כסא רחמים).

ג. דעת היראים והסמ"ג "על תקיעת שופר".

ד. ויש שכתבו הנוסח "לתקוע בשופר"[עא], אך דעת היראים וסיעתו מבוארת בכך שהתקיעה יכולה להיעשות בידי אחרים ובכל כהאי גוונא מברכים "על"[עב].

מלבד כל זה, לדעת בעל המאור, תחילה לא היה מטבע מיוחד של ברכה על שופר, כיון שיש את סדר הברכות, מלכויות זכרונות ושופרות, ועיקר התקיעות הם על סדר ברכות אלו. ורק אחר כך נקבע מטבע קצר של ברכת השופר בפני עצמה.

נוסח הברכה בפנימיות

כאמור, להלכה נפסק שיצא (בדיעבד) בכל הנוסחים, דוגמה מובהקת ל"אלו ואלו דברי אלהים חיים".

ארבע הדעות מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. לשון תקיעה היינו הזכרים, י-ו, כנ"ל שתקיעה שייכת לזכר, ולשון שמיעה היינו הנקבות, ה-ה, כנ"ל ששמיעה שייכת לנקבה. ובפרט:

"על תקיעת שופר" כנגד י, חכמה. נוסח זה (לעומת "לתקוע") מתייחס לעצם התקיעה שנעשית גם ע"י אחר ולכן שייך לחכמה המופשטת יותר. וכן דעת רבינו תם, המכוון בכל מקום כנגד מוחין דאבא (כידוע בענין תפילין דר"ת[עג]);

"לשמוע בקול שופר" כנגד ה עילאה, בינה. לשמוע-להבין את המשמעות שייך לבינה כמובן. זהו נוסח המקובלים, קבלה שייך לבינה.

"לתקוע בשופר" כנגד ו, פרצוף הזכר (ז"א) – פעולת התקיעה עצמה, עד שיתאדמו פני התוקע (הפנים של ז"א);

"לשמוע קול שופר" כנגד ה תתאה, מלכות. במלכות מודגש ש"המעשה הוא העיקר", וכאן העשיה היא השמיעה כפשוטה, המעשה השוה בכולם. מעשה אותיות שמעה. לשיטה זו יש להוסיף את דברי הכתב-והקבלה שבדיעבד יצא אם ברך "לשמוע שופר", שייך למלכות שעניינה לקצר ולפסוק.

דעת בעל המאור, שלכתחילה כלל לא נתקנה ברכה, היא בבחינת "קוצו של י" בפרצוף זה. ולסיכום:

        קוצו של י       לכתחילה לא נתקנה ברכה

                    י          "על תקיעת שופר"

                    ה         "לשמוע בקול שופר"

                    ו          "לתקוע בשופר"

                    ה         "לשמוע קול שופר"

קיצור הדברים עד כאן

לדעת הרמב"ם וסיעתו, בראש השנה המצוה היא בשמיעה, וכן נוסח הברכה "לשמוע קול שופר". ואילו ביובל המצוה היא התקיעה עצמה, וכן כל יחיד חייב לתקוע. המקור שהמצוה בשמיעה: שופר בא לזכרון וזכרון תלוי בשמיעה. ועוד, ממה שבתורה לא מוזכרת הלשון תקיעה ולא הוזכר השופר, אלא רק "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", לעומת היובל שנאמר בו "והעברת [היינו תקיעה] שופר תרועה".

אולם דעת היראים וסיעתו שהמצוה היא התקיעה, ונוסח הברכה "על תקיעת שופר" (וכן יש נוסח "לתקוע בשופר"). ומכל מקום נראה שאין צורך לגדרי שליחות במעשה התקיעה (וכן לא שייך "מצוה בו יותר מבשלוחו"), אלא יש דין מיוחד שאחד תוקע לכולם.

אכן, גם בדעת הרמב"ם נראה שעיקר המצוה היא השמיעה (כלשון כמה פוסקים) אך יש מצוה גם בתקיעה, ובלשון הלמדנית: קיום המצוה הוא בשמיעה ומעשה המצוה הוא התקיעה.

בדרך הפשט: השיטה שהמצוה בתקיעה מתאימה לטעם של המלכת ה', הכרזה, ואחד תוקע לכולם כי "ברוב עם הדרת מלך". ואילו השיטה שהמצוה בשמיעה מתאימה בעיקר לטעם שהתקיעה קשורה לתשובה, "ולבבו יבין ושב".

בפנימיות, היחס בין תקיעה לשמיעה הוא כמו זכר ונקבה, הזכר הוא הפועֵל אך הפעולה מתקבלת למעשה אצל הנקבה. זהו גם היחס בין חכמה לבינה ובין ראיה ושמיעה: חכמה היא ראיית עצם הדבר, ושמיעה היא הקליטה אצל המקבל (בחינת אשה-נקבה). עניין הראיה בשופר מפורש בתורה "וכל העם ראים את הקולֹת... ואת קול השופר" (מפסוקי שופרות), וכן מבואר שיש עניין גדול באדמומית פני התוקע (דבר הנראה)[עד]. "תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה"[עה] – רמז שהתקיעה עצמה היא חכמה, ואילו השמיעה היא בבינה. כמו שהבינה היא נוקבא כך גם המלכות (הבינה היא אמא והמלכות היא אשה-בת), ובאמת עיקר עבודת ראש השנה הוא "בנין המלכות" הנוקבא, ולכן המצוה היא בשמיעה.

עוד התבאר החילוק בין תקיעה פשוטה לתרועה (שבורה, שבעצמה נחלקת לשברים ותרועה בלשון חז"ל). המושג תקיעה קשור לפעולת התקיעה (כמו המצוה ביובל) ואילו התרועה היא על שם השמיעה, שהיא עיקר המצוה בראש השנה שנאמר בו לשון "תרועה" (ופשוטה לפניה ולאחריה נלמדת מיובל, והיא מלוה את התרועה).

ד.  קרן ושופר

המושגים זכר לנקבה מופיעים בגמרא[עו] ובפוסקים ביחס לשופר שיש את ה'זכרות' שבו, דהיינו העצם הבולטת מראש הבהמה, ויש את ה'נקבות' דהיינו החלק החיצוני, שעל שמה נקרא שופר, לשון שפופרת, ועיקר התקיעה היא דוקא בחלק הנקבות (אלא שגם אם נותר מחלק הזכרות אינו מעכב כיון שמין במינו אינו חוצץ).

סוגיית הגמרא

עניין זה מתקשר לסוגיית המשנה והגמרא על שופר וקרן[עז]. במשנה: "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשך בקרן היובל", והלכה כחכמים. ובגמרא: "שפיר[עח] קאמר רבי יוסי! ורבנן, כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן, דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי דכתיב 'בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו'. ורבי יוסי אמר לך דפרה נמי אקרי שופר דכתיב 'ותטב לה' משור פר'[עט], אם שור למה פר ואם פר למה שור? אלא מאי שור פר משופר. ורבנן, כדרב מתנה דאמר רב מתנה, מאי שור פר שהוא גדול כפר". ובהמשך הגמרא סובר עולא שטעם חכמים לפסול קרן פרה הוא מפני שאין קטגור נעשה סנגור, ואביי סובר שהטעם הוא מפני שעשוי "גלדי גלדי" ונראה כשנים ושלשה שופרות.

אם כן, לפי חכמים כל שופר נקרא גם קרן וגם שופר, ואילו ברבי יוסי נראה שהעיקר הוא שם קרן אלא שבדרך ממילא קרן של פרה היא גם שופר, וזה נלמד משם הבהמה עצמה – שיש בו משהו עצמי – "שור פר" דומה ל"שופר"[פ]. וביאר הרמב"ן[פא] שקרן היינו מה שאינו חלול, וזהו פסול ודאי, אלא שנחלקו בקרן של פרה שהיא חלולה ומכל מקום פסולה לפי חכמים מפני שנקראת קרן. וזה לשון אדמו"ר הזקן[פב]: "וכל השופרות הכפופין כשירים חוץ משל פרה ושל שור מפני שאינו נקרא שופר אלא קרן שנאמר 'בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו' והוא הדין קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין שמם שופר, שאין נקרא שופר אלא קרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גידן מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים כי שופר הוא מלשון שפופרת, אבל קרני רוב החיות הם עצם אחד ופסולין אפילו בדיעבד כמו של פרה ושל שור".

שופר וקרן בפנימיות

בפנימיות, הקרן מורה על דרגה גבוהה ועצמית, שהרי פירוש קרן הוא עצם הדבר. ואילו שופר הוא דרגה של תענוג ושעשועים, "שופרא" לשון תענוג. לכן רבי יוסי סובר שהקרן כשרה לשופר, כי בקרן – עצם הדבר – כלול גם השופר, ודי ברמז להראות שיש קשר לשופר, "שור פר". אבל חכמים אומרים שצריך ששם השופר יהיה מפורש.

במושגי החסידות: קרן היינו בחינת 'יחיד' ושופר היינו בחינת 'שעשועים עצמיים', למטה מדרגת יחיד. בכוחות הנפש: קרן היינו בחינת האמונה, הכוח העליון ביותר, ואילו שופר היינו בחינת תענוג.

אך גם לחכמים שקרן השור פסולה לשופר, מכל מקום בפנימיות ה"שור פר" נמצא בתוך השופר. על הפסוק "ותטב לה' משור פר מקרִן מפריס" מבואר בחז"ל[פג] שזהו השור שהקריב אדם הראשון, שהיתה לו קרן אחת במצחו – ואדם הראשון הקריב את השור בראש השנה (יום בריאת האדם)!

הדרשה "שור-פר שופר", היא היסוד לדברי האריז"ל ששופר היינו שו-פר – שו עולה דבש ועולה אשה, בחינת דין, וכן פר היינו פר דינים, והשופר ממתיק את הדינים (וכן בכוונת תפוח בדבש בראש השנה, דבש = שו כנ"ל). אלא שבגמרא יש שור ובאר"י שו, כאשר יש ביניהם יחס חשבוני: שו = יהלום טוב, שור = יהלום טובה.

קרן ושופר – זכר ונקבה

כל זה מתקשר לבחינת זכר ונקבה, תקיעה ושמיעה:

כאמור, המושג קרן שייך לעצם שאינה חלולה, ואילו שופר נקרא כך על שם הנקבות שבו, השפופרת (ואמנם בתוך השופר יש זכרות אבל זו הקרן שבתוכו והשופר עצמו היינו הנקבות). כל זה מתאים לבחינת זכר ונקבה, קרן זכר ושופר נקבה.

קרן קרוב ללשון קריאה (שניהם מהשער 'קר'), שייך לתקיעה עצמה, בחינת הזכר (אותיות כרז, מכריז, קורא). ואילו שופר שייך לצד השמיעה, הנקבה, בית קיבול (כמו האזן השומעת). הקרן הוא "חותם בולט" כלפי חוץ, ואילו השופר הוא "חותם שוקע" המקבל לתוכו את החותם הבולט, כמו שהשומע מקבל את עצם הקול.

זוג המושגים יחד, קרן שופר, עולים 936 = חסד פעמים אהבה, לו פעמים הוי' (לו = לאה, 936 = רחל במספר קדמי). אם נוסיף את חשבון המילוי נקבל 2701, משולש 73, חכמה = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

זכרון במקום הזכר

התקיעה היא בחלל השופר, במקום שבו היתה הזכרות והוציאו אותה (או קדחו בתוכה). והנה התקיעה מעוררת את הזכרון "זכרון תרועה" בראש השנה הנקרא "יום הזכרון" – "שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר"[פד]. הזכרון לפני ה' הוא במקום שבו היתה הזכרות!

יש כאן רמז עמוק: כל העולמות הנבראים הם בתוך "חלל הצמצום" שנעשה תחילה בתוך אור-אין-סוף. חלל הצמצום הזה נראה ריקן מנוכחות אלוקית, נדמה שהצמצום כפשוטו ו"עזב ה' את הארץ" ח"ו. באה התקיעה בשופר ומזכירה לפני ה', דוקא במקום החלל, כלומר אומרת שהצמצום אינו כפשוטו, וכמה שנראה שאנו רחוקים הרי אנו נזכרים לפניו לטובה. אך כדי שיהיה זכרון, צריך לפני כן לפנות את הזכרות הראשונית, הגשמית, שתופסת את המקום, ורק אז מגיעים לזכרון פנימי ועצמי, כאשר במקום הבליטה הגשמית נוצר "חותם שוקע" באדם ואז מתעורר הזכרון.