טעם מצוה – וילך – כתיבת ספר תורה

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". זו המצוה התרי"ג למניין הרמב"ם. ולשון הרמב"ם[א] "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו".

המצוה בכתיבה או בתוצאה

מקובל לומר שיש חקירה יסודית בגדר המצוה[ב], האם היא בפעולת הכתיבה או בתוצאה, שיהיה לו ספר תורה כתוב. ניתן ללמוד שהעיקר הוא הכתיבה מהלשון "כתבו לכם". מאידך, אפשר ללמוד שהעיקר הוא התוצאה, שיהיה ספר כתוב כדי ללמוד ממנו, מהמשך הפסוק "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", וכמו שכתב החינוך בטעם המצוה "ועל כן ציונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה', וידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב".

מחקירה זו יש כמה וכמה נפקא-מינות אפשריות, וביניהן:

א. האם הקונה ספר תורה יוצא ידי חובת המצוה: לדעת הרמב"ם וסיעתו (הסמ"ג והחינוך) נראה שלא יצא ידי חובה. וכן נאמר בגמרא[ג] "הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק" דהיינו שלא יוצא ידי חובת המצוה, וכן פסק הרמ"א בשו"ע[ד]. כל זה מוסבר בכך שהמצוה היא בפעולת הכתיבה, ומה שכתב הרמב"ם "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו" היינו שאז פעולת הכתיבה היא בשליחותו[ה]. אולם רש"י פירש בגמרא "כחוטף מצוה, ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי". כלומר שעיקר המצוה היא בתוצאה, שיהיה לו ספר תורה, ולכן גם כשקונה יוצא ידי חובה (וכן פסקו הגר"א וערוה"ש). אלא שיש עניין והידור מיוחד כשכותב בעצמו לעצמו (ומכל מקום גם לרש"י אינו יוצא ידי חובה בספר תורה שקיבל בירושה מאבותיו, דהיינו שצריך לעשות מעשה שיתחדש אצלו ספר תורה).

ב. מה הדין במי שמכר או איבד את ספר התורה שלו (שנחלקו בזה האחרונים[ו]): אם עיקר המצוה בפעולת הכתיבה הרי כבר קיים את המצוה, אבל אם עיקר המצוה שיהיה לו ספר תורה אזי כעת מחויב שוב במצוה זו.

ג. האם נשים חייבות במצוה זו: אם המצוה היא בפעולת הכתיבה, מסתבר שנשים פטורות שהרי פסולות לכתוב סת"ם[ז] (ואין מועיל שיעשו שליח בדבר שבעצמן אינן כשרות), וכן כתב החינוך שנשים פטורות ממצוה זו[ח]. אבל השאגת אריה[ט] רוצה לומר שנשים חייבות במצוה, שהרי נשים חייבות ללמוד את הדינים השייכות בהן[י], דהיינו שעיקר המצוה היא שיהיה ספר שאפשר ללמוד בו.

ד. האם היום מחויבים במצוה זו: הרא"ש כתב [יא]"האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'. וע"י הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם", ונחלקו הפוסקים בהבנת דבריו: הבית יוסף כתב שהרא"ש בא רק להוסיף חיוב שיהיו לאדם ספרים, אבל "לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה". אבל הפרישה כתב שלדעת הרא"ש כיון שהיום אין לומדים מספר התורה אין מצוה על היחיד לכתוב לעצמו, וכן הסכים הש"ך (והרבי הוסיף לבאר שהיום המצוה דאורייתא היא בשאר ספרים[יב]). נמצא שהבית יוסף הבין שעיקר המצוה הוא עצם הכתיבה והפרישה הבין שהעיקר הוא שיהיה ספר שלומד בו.

והנה רס"ג ובה"ג לא מנו כלל את מצות כתיבת ספר תורה, מפני שלדעתם אין זו מצוה בפני עצמה אלא נכללת לגמרי במצות תלמוד תורה[יג]. דהיינו שהם תופסים כצד שהעיקר הוא שיהיה ספר כתוב ללמוד בו, עד שהכתיבה היא רק הקדמה למצוה ואינה ציווי בפני עצמו.

היחס בין פעולה ותוצאה בפנימיות

בלשון הקדמונים, פעולה ותוצאה הן עילה ועלול (וכן סיבה ומסובָב), וחוקרים האם העילה קודמת בזמן למציאות העלול, דהיינו שכל תוצאה חלה לפחות רגע אחד (אפילו בלתי-נתפס) לאחר הסיבה, או שהתוצאה נמצאת בו-זמנית עם הסיבה, אלא שמבחינה מהותית-עיונית הסיבה קודמת לתוצאה, לא קדימה בזמן אלא קדימה של עילה לעלול[יד]. ומביאים מדברי הרמב"ם שהשמש (העילה) ואור השמש (העלול) באים כאחד ממש, דהיינו שהקדימה איננה בזמן. הדבר נוגע למושג ההלכתי "באים כאחד"[טו], אלא שבו גופא יש לדון האם זהו חידוש מיוחד או שניתן ללמוד ממנו למקומות אחרים.

בפנימיות, היחס בין פעולה לתוצאה הוא כיחס זכר ונקבה (הזכר פועל, כמו לשון בועל, ב-פ מתחלפות באותיות השפתיים). אם כן, הדוגמא של פעולה ותוצאה בהלכות שבת היא היחס בין "זכור" ו"שמור", כמבואר ש"זכור" היינו בחינת הזכר (וציווי זכור מתבטא במעשה כלשהו, כמו קידוש) ואילו "שמור לנוקבא" (שהרי השמירה היא הימנעות מפעולה, תוצאה של שביתה). והנה "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[טז] – מתאים לדברי הרמב"ם הנ"ל שהסיבה והתוצאה באים יחד. דרך אגב, יש כאן רמז יפה לשנה שלנו: זכור שמור = תשעט.

במערכת הספירות העליונות, הזכר הוא פרצוף "זעיר אנפין" (ו בשם הוי') והנקבה היא המלכות-הנוקבא (ה אחרונה בשם הוי'), וכן מבאר הגר"א ש"פעולה" היא כנגד אות ו בשם הוי' ו"תכלית" (היינו תוצאה) כנגד אות ה בשם הוי'[יז] (וזו נקודת השקה חשובה בין בעלי הנגלה למקובלים, שאותם מושגים המשמשים כאן להגדרה הלמדנית הם האמורים בפי המקובלים).

והנה במצב הרגיל התיאור הוא שקומת הזכר היא מעל הנקבה (ראש ז"א נמצא מעל נוקבא), ופירוש הדבר לענייננו שהסיבה קודמת לגמרי לתוצאה (גם קדימה בזמן). אבל במצב העתידי-המשיחי נאמר שהזכר והנקבה יהיו שוים בקומתם – מתאים להופעת הסיבה והתוצאה בבת אחת. היחס בין הזכר לנקבה הוא בארבע דרגות "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – דרגת "תמתי" היא המצב העליון של "שוים בקומתם", התאמה מלאה ומיידית, ואילו בשלשת השלבים הנמוכים יש שהות מסוימת בין הזכר לנקבה.

רמז יפה: תוצאה = שכינה ביניהם = פעולה ועוד איש. כלומר, "איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[יח] וחיבור איש ואשה הוא חיבור פעולה-איש עם תוצאה (אשה).

איחוד הצדדים בנסתר

עצם החלוקה בין שני הגדרים, פעולה ותוצאה, היא חקירה למדנית-הגיונית ידועה, כאשר ההנחה היא שאחד משני הצדדים הוא הנכון. ובכלל, הנטיה של בעלי הנגלה (גופא דאורייתא) היא לחלק, להעמיד את הצדדים השונים זה מול זה ולחקור האם העיקר כצד א' או כצד ב'.

אולם הנטיה של בעלי הפנימיות (נשמתא דאורייתא) היא לחבר ולייחד תמיד בין הצדדים והדעות, לגלות איך "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יט]. הרי כל העבודה הפנימית היא לייחד בין הצדדים השונים במציאות, ובמיוחד בנידון שלנו: הרי התבאר שפעולה ותוצאה הן כנגד ז"א ומלכות, אותיות ו-ה בשם הוי' – והיא היא הכוונה הכללית "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (קודשא בריך הוא היינו ז"א, ושכינתיה מלכות).

גדר שלישי – השלילה

עד כאן דברנו על שני גדרים. אמנם הרוגאטשובר מחדש[כ] בכמה וכמה מצוות שיש "שלשה גדרים" (שכולם נכונים), כמו במצות מילה – "א. שימולו אותו [הפעולה]. ב. שיהיה מהול [התוצאה]. ג. שלא יהיה ערל". והנה, הגדר שלא יהיה ערל הוא מעין ממוצע בין הפעולה של המילה לבין התוצאה של 'מהול', דהיינו שבמעשה מילה יש סדר של שלשה שלבים (שיכולים לבוא כאחת כנ"ל): פעולת המילה, שלילת הערלה, שם מהול. ויש לומר שבכל מצוה קיים סדר זה, ובהסתכלות של גדלות-מוחין לא צריך להחליט שדוקא אחד מהצדדים (פעולה/תוצאה) הוא הנכון, אלא יש בחינה כזו ובחינה כזו ואף בחינה שלישית המחברת ביניהם. אלא שמכל מקום צריך להכריע על מה הדגש בכל מקום.

ובנידון שלנו: יש צד של מצוה בפעולת הכתיבה, יש צד של מצוה בתוצאה שיהיה לו ספר תורה, ויש צד של מצוה בכך שהאדם לא יהיה בלא ספר. והנה בפסוק יש שלשה לשונות של ציווי "כתבו... ולמדה... שימה": "כתבו" היינו פעולת הכתיבה; "ולמדה" היינו צד השלילה, שהרי כדי ללמד צריך ספר ולכן מצוה שלא יהיו בלא ספר; "שימה בפיהם" היינו התוצאה החיובית שעל ידי הספר התורה מושמת בפיהם[כא].

שלשת השלבים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

בפנימיות, שלשת השלבים הנ"ל הם הסדר היסודי של חש-מל-מל (הכנעה-הבדלה-המתקה), שביאר מורנו הבעל-שם-טוב. כמו שניכר במיוחד במצות מילה (מל). פעולת המילה היא "חש", לשון זריזות (חיש), "זריזים מקדימים" לפעולת המצוה, וכן "חש" לשון שתיקה כיון שההכנה הזריזה היא בחשאי (כמו עבודת הכהנים "בחשאי וברעותא דלבא"). התוצאה, שיהיה מהול, זהו ה"מל" השני, מל לשון מהול וכן לשון דבור (מילול), המהול יכול להשפיע ולהוליד, כמו דבור (ברית המעור כברית הלשון). אמנם באמצע נוסף עוד "מל", זהו צד השלילה שלא יהיה ערל, מצד אחד זהו המשך הפעולה ומצד שני זו תחילת התוצאה, וזה ממש החידוש של שלב ההבדלה בין ההכנעה להמתקה.

[המקור ל"זריזים מקדימים למצוות" הוא מאברהם אבינו, "חסד לאברהם", כנ"ל שפעולה שייכת לזכר וזכר הוא בחינת חסד, "זכר חסדו". הוזכר שהפעולה מקבילה לעבודת הכהנים בחשאי, וכן הכהן הוא איש חסד כאברהם אבינו (שבעצמו נקרא כהן, "אתה כהן לעולם"). אמנם התוצאה שייכת לבחינת הלויים, מצד הגבורה, שעבודתם בשיר "לארמא קלא", מל מלשון דבור. וכן לוי שייך לזיווג, "ילוה אישי אלי", "כמער איש ולויות" – שייך לגדר מהול.]

וכן בנידון שלנו: פעולת הכתיבה, "כתבו לכם", כנגד הכנעה, חש, היינו חיש מהר, זריזות במתינות-דייקנות בכתיבה מתוך הכנעה ובטול לתורה ולנותן התורה, "לשוני עט סופר מהיר" (סימן השנה הזו: תהא שנת עט סופר מהיר); שלא יהיה בלא ספר אלא יוכל ללמוד, "ולמדה", כנגד הבדלה-מל (עיקר הלימוד להבדיל בין מותר ואסור וכו'); התוצאה החיובית, "שימה בפיהם", כנגד המתקה – מל מלשון דיבור. אמנם לדעת רס"ג ובה"ג שלב ההכנעה אינו נחשב בפני עצמו, מתאים להיותו חש – שתיקה והעלם.

קודם הוסבר שחיבור פעולה ותוצאה-תכלית היינו יחוד ו-ה, ומה שנוסף כעת – הפעולה השלילית, מל – היינו כנגד ספירת היסוד בפרט. ולסיכום: